נטען בכתב התביעה, התאונה אירעה כאשר באה לחנות במקום חניה אנכי בימין הדרך, האטה את מהירות הנסיעה והחלה בכניסה לחניה עם חלקו הקדמי של הרכב פנימה. לפתע פגע רכב הנתבע, אשר לא שמר על מרחק ראוי, בחלקו האחורי של הרכב בעוצמה. כתוצאה מכך נהדף רכב התובעת 2 לעבר רכב נוסף שחנה משמאלו ואף הרכב הנוסף פגע באופנוע שחנה משמאלו והכל כתוצאה מפגיעת רכב הנתבע. הנתבע הכחיש בכתב ההגנה את אחריותו לתאונה וטען כי נהג במהירות המותרת ע"פ הדין תוך אחריות ונהיגה זהירה בשים לב לנוהגים סביבו, וכי תובעת 2 הבחינה בחניה ועצרה רכבה, ללא איתות, באופן פתאומי שלא הותיר מרחק סביר לעצירה על אף העובדה כי הוא שמר מרחק ראוי. הנתבע כאן עמד על טענתו כי הוא זה שנהג ברכב, ומייד נבין למה. בין לבין, לבית המשפט לתביעות קטנות בתל אביב הוגשה תביעה מטעם יואב רז, שרכבו היה רכב נוסף שנפגע בתאונה, כנגד נתנאל ידעי וחב' מנורה. בפסק הדין קבע בית המשפט לתביעות קטנות כי ברכב (השייך לנתבע כאן) נהג אדם אחר בשם בשם נתנאלי ידעי, הנתבע הנוסף באותו התיק, וכי אותו אדם הוא האחראי לתאונה. במעמד הדיון טענו התובעות כי פסק הדין שניתן בתביעה הקטנה אינו מהווה מעשה בית דין או מקים השתק פלוגתא הואיל והצדדים בתיק זה לא היו הצדדים להליך שם. הנתבע חזר על טענות ההגנה כפי שפורטו לעיל. מעשה בית דין הוא כלל שנועד לחסום התדיינות נוספת בין בעלי הדין בעניינים שכבר נדונו והוכרעו קודם לכן על ידי בית המשפט. כללי מעשה בית דין מושתתים על עקרון סופיות הדיון, וחשיבותם בהבטחת יציבות משפטית וכלכלית; הענקת בטחון לבעל דין אשר זכויותיו וחובותיו הוכרעו סופית על-ידי בית-משפט מוסמך; שחרור מן הנטל לשמור על ראיות לאחר מתן פסק-הדין במשפט הראשון; מניעת פסקי דין סותרים; וחסכון דיוני (ראו ע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני, פ"מ כב(2) 561). השתק פלוגתא, שהינו ענף של תורת מעשה בית דין, מקים מחסום דיוני לבעל דין המבקש לשוב ולהתדיין בעניין מחלוקת מסוימת, עובדתית או משפטית, שכבר נדונה בין בעלי הדין בהתדיינות הקודמת. הפסיקה קבעה ארבעה תנאים מצטברים אשר בהתקיימם יקום השתק פלוגתא: הפלוגתא העולה בכל אחת מההתדיינויות היא אותה פלוגתא על רכיביה העובדתיים והמשפטיים. בין הצדדים התקיים דיון באותה פלוגתא במסגרת ההתדיינות הראשונה, ולצד שנגדו מועלת טענת השתק בהתדיינות השנייה היה יומו בבית המשפט ביחס לאותה פלוגתא. ההתדיינות הסתיימה בהכרעה מפורשת או מכללא שלבית המשפט באותה פלוגתא בקביעת ממצא פוזיטיבי, להבדיל מממצא הנובע מהעדר הוכחה. ההכרעה הייתה חיונית לצורך פסק הדין שניתן בתובענה הראשונה. בנסיבות המקרה הנוכחי לא מתקיימים במלואם ארבעת התנאים, ועל כן אין לומר כי פסק הדין בבית המשפט לתביעות קטנות מקים השתק, ואסביר: בדיון שהתקיים בבית המשפט לתביעות קטנות בת"א, בעלי הדין הם: התובע יואב רז והנתבעים נתנאל ידעי וחב' הביטוח מנורה, המבטחת של רכב הנתבע בתיק הנוכחי. התובעות והנתבע בתיק זה לא היו צדדים להליך שם. אף שהנתבע לא היה צד להליך הקודם, הרי שמי שנתבעה שם היתה מבטחת רכבו של הנתבע. בפסיקה נקבע כי זה מכבר כי היחסים בין מבטח לבין מבוטח הם בעלי קרבה משפטית (ראו: ת"א (ב"ש) 317/82 מגדלי פרחים לכיש נ' ישר פס"מ תשמ"ז (ב) 43). מקום שהמבטחת נטלה חלק בהתדיינות הראשונה, וניתן לה יומה בבית המשפט ע"י כך שניתנה להו זכות להעלות טענותיה ולהביא ראיותיה מכח זכות התחלוף לפי סעיף 62(א) לחוק חוזה הביטוח התשמ"א-1981 ומכח הקרבה המשפטית בין המבטח למבוטח, אזי, קרבה זו מספיקה היא על מנת ליצור מעשה בית דין בין המבטחת לבין הנתבע, בכפוף להתקיימות יתר התנאים הדרושים להשתק פלוגתא (השוו: תא"מ 27198-10-12 איילון חברה לביטוח בע"מ נ' פדידה). אך לא זה המצב בענייננו: כפי שפורט לעיל, הרי שאף אחת מן התובעות לא היתה בעלת דין בבית המשפט לתביעות קטנות, והתובעת 2 אף לא זומנה להעיד על נסיבות התאונה באותו התיק. מכאן, שלאף מהן לא היה יומה בבית המשפט לתביעות קטנות בתל אביב, לא כבעלת דין ולא כחליפת בעלת דין. על כן אין פסק הדין הראשון מקים מעשה בית דין. לפיכך, יש להכריע בתביעה הנוכחית על סמך החומר המצוי בתיק זה, כפי שהסכימו הצדדים. לאחר עיון בכתבי טענות הצדדים ובתמונות הנזק ולאחר ששמעתי את טענותיהם בקצרה במעמד הדיון, הרי שדין התביעה להתקבל. אין חולק בין הצדדים כי רכבו של הנתבע פגע מאחור ברכב התובעת והדף אותה לעבר רכב אחר. ככלל ובהעדר כל ראיה לסתור קמה חזקה לכאורה כי פגיעת רכב אחד ברכב אחר לפניו מלמדת על אי שמירת מרחק מספיק של הרכב שמאחור. במקרה זה, ומעיון בהודעות שמסרו התובעת 2 והנתבע לחברות הביטוח שלהם, עולה כי רכב הנתבע פגע ברכב התובעת והדף אותו לעבר רכב אחר שנהדף בתורו ועלה על המדרכה ופגע באופנוע שהיה קשור לעמוד (כך, לפי הודעת הנתבע !). הנה כי כן, מדובר למעשה בתאונת שרשרת שבה נפגעו מספר כלי רכב, ושרשרת פגיעות זו עשויה ללמד על כך שלא רק שרכב הנתבע לא שמר מרחק מספיק אלא שהוא נסע ככל הנראה במהירות גבוהה שאינה תואמת לתנאי הדרך באופן שפגיעתו ברכב התובעת 2 הצליחה לגרום לרכב השלישי לעלות על המדרכה ולפגוע באופנוע שחנה עליה. גם היקף עבודות הפחחות ברכב התובעת 2, כפי שאמד שמאי התובעת בחוות דעתו (2,500 ₪ במוקד אחורי ו - 1,800 ₪ במוקד חזית שמאל) מעידות על פגיעה בעוצמה רבה יחסית. נסיבות התאונה מתיישבות, איפוא, עם המסקנה כי רכב הנתבע לא שמר מרחק מספיק מרכב התובעת 2 ונסע במהירות שאינה תואמת את תנאי הדרך. מכאן שהאחריות לתאונה רובצת על רכב הנתבע. יחד עם זאת, לא נסתרה טענת הנתבע כי התובעת 2 לא אותתה טרם האטה כדי לחנות והיא בהודעתה ציינה כי החניה היתה כ - 10 מטרים לאחר שפנתה לרחוב חיבת ציון. מכאן שלא ניתן לשלול כליל את המסקנה כי התובעת האטה מיד לאחר הפניה באופן שהפתיע במידת מה את הנתבע, אך לא באופן המאיין את אחריותו כליל. בנסיבות אלו, מצאתי לנכון להטיל על הנתבע אחריות בשיעור 80% ועל התובעת 2 בשיעור 20%. הנזק הוכח באמצעות חוות דעת שמאי שלא נסתרה, שכן, הנתבע לא הגיש חוות דעת נגדית ושמאי התובעות לא זומן לחקירה על חוות דעתו. בשולי פסק הדין וכדי שהתמונה לא תהא חסרה, יצויין כי בפסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות נקבע חד משמעית כי מי שנהג ברכב לא היה הנתבע כי אם אדם אחר בשם נתנאל ידעי. עוד קבע בית המשפט שם כי הנתבע מסר פרטים כוזבים לחברת הביטוח מנורה כדי לזכות בכיסוי ביטוחי שכן לאור גילו של ידעי לא היה כיסוי בפוליסה. כזכור, בתיק הנוכחי עמד הנתבע על כך כי הוא היה זה שנהג. על אף האמור בפסק הדין שם אל מול עמדתו הסותרת של הנתבע בהליך הנוכחי, הרי שאיני נדרש להכריע במחלוקת זו, שכן כבר קבעתי לעיל כי פסק הדין שם אינו מהווה מעשה בית דין, ומדובר במחלוקת בין הנתבע לבין המבטחת שלו, שאינה דרושה להכרעה בתיק זה. סוף דבר: אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעות סך 14,700 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה מיום 11.7.2010 , בתוספת אגרת משפט כפי ששולמה ושכ"ט עו"ד בסך 2,600₪. הסכומים ישולמו בתוך 30 יום. מקום חניהחניה