תביעה כספית לפיצויים בגין נזקים שנגרמו לתובע, לטענתו, הנתבעת פינתה ומכרה כחומר גלם ברזל, משאית ומשאבת בטון שהיו בבעלותו. התובע טען כי החנה את המשאית והמשאבה בחווה של אחד בשם עמרוסי וכי פינוי המשאית והמשאבה נעשה ללא הרשאה או דרישה מעמרוסי ושלא כדין. 2. לטענת הנתבעת, התביעה הוגשה בשיהוי ניכר, אשר יש בו כדי ללמד על זניחת התביעה. עוד נטען כי בהשתהותו בהגשת התביעה, גרם התובע נזק ראייתי לנתבעת ביחס לבירור העובדות ואיתור הראיות הנדרשות לאחר זמן כה רב. לגופם של דברים טענה הנתבעת כי התובע לא צרף כל מסמך אשר יעיד על בעלותו במשאית ובמשאבה וכי בכל מקרה מה שפונה ע"י הנתבעת היה גרוטאה הרוסה ללא לוחיות זיהוי, ללא גלגלים ועם קבינה הרוסה. הנתבעת הוסיפה כי הגרוטאה פונתה משטח פרטי לבקשת בעל השטח. 3. מטעם התובע העידו: התובע, שמאי הרכב - מר ג'יבלי הררי (להלן: "הררי") אשר הגיש חוות דעת שעניינה "סקר שיערוך ציוד תיאורטי", גב' רויטל עמרוסי - אשתו של התובע (להלן: "רויטל"), מר ראנם חליחל. בהסכמת הנתבעת, הוגשו תצהירי עמרוסי יוסי (להלן: "עמרוסי"), אברהם טרבלסי (להלן: "אברהם") וצחי סויסה (להלן: "סויסה"), ללא חקירה. יצוין, כי תצהיר חכמון ביבי ואריה ישראלי שהוגשו ע"י התובע, נמשכו מהתיק לאחר שעדים אלו לא התייצבו לחקירה. מטעם הנתבע העיד מר דני מזוז (להלן: "מזוז"), אשר בזמנים הרלוונטיים היה מנהל מחלקת הפיקוח אצל הנתבעת וכן מר שלומי דהן אשר נטען כי הוא היה בעל הזכויות, החזקה והניהול של החווה. דיון: 4. לאחר שעיינתי במסמכים שבפניי, התרשמתי באופן בלתי אמצעי מהעדים שהעידו ושקלתי את טענות הצדדים, שוכנעתי כי לנתבעת אחריות מסוימת בגין פינוי המשאית שלא כדין. יחד עם זאת, לא הוכח כי יחד עם המשאית פונתה גם המשאבה. בכל מקרה התובע לא הוכיח את בעלותו (ולא רק חזקתו),במשאית, או את שווי המשאית, שלטענתו, הייתה שלו או את שווי המשאבה, אילו היה מוכח שפונתה גם היא. טענת התובע בסיכומיו, כאילו הנתבעת לא צרפה חוות דעת מטעמה, אינה יכולה להואיל לתובע, שכן נטל ההוכחה להוכחת רכיבי תביעתו, לרבות הנזק הנתבע, מוטל עליו. מאחר שכפי שיפורט, אין בחוות הדעת שצירף התובע כדי להוכיח את שווי המשאית והמשאבה, לא הרים התובע נטל ההוכחה כאמור והנתבעת לא נזקקה כלל לחוות דעת סותרת. בשקלול אחריותו התורמת של התובע למחדל הפינוי עם העדר הוכחת שווי המשאית ובעלותו במשאית נשוא חוות הדעת שהגיש, יש לפצות את התובע באופן סמלי בלבד, על דרך האומדן בגין שוויה של המשאית , הכל כמפורט להלן: 5. בהתאם לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, פגיעה בקניינו של אדם אפשרית רק עפ"י הסמכה מפורשת בחוק. הוראות החוק אשר יש לבחון האם התמלאו תנאי לפינוי המשאית, הינן הוראות חוק שמירת הניקיון התשמ"ד-1984 (להלן: "החוק"). בסעיף 8 לחוק זה נקבע לעניין סמכות הרשות המקומית לסלק גרוטאות רכב: "(א) רשות מקומית או מי שהשר לאיכות הסביבה הסמיכו לכך (להלן - רשות מוסמכת), רשאית לסלק גרוטות רכב שהושלכו ברשות הרבים או ברשות היחיד, למעט גרוטאות המצויות בחצריו של מי שמחזיק בהן כדין, או מנהל בהן כדין עסק בגרוטות רכב. (ב) לא תשתמש רשות מוסמכת בסמכותה לסלק גרוטת רכב לפי סעיף זה אלא לאחר שדרשה בכתב מבעלה או מהמחזיק בה לפנותה תוך תקופה שקבעה בדרישה והוא לא עשה כן, ולאחר שהודעה בדבר כוונתה לסלק את הגרוטה הודבקה עליה במקום הנראה לעין, 48 שעות לפחות לפני ביצוע הסילוק. (ג) לא ניתן לזהות את בעלה של גרוטת הרכב, רשאית הרשות המוסמכת לסלקה אם היא נמצאת באותו מקום לפחות חודש ימים ואם בנסיבות העניין סביר להניח כי בעלה התייאש ממנה מחמת מיעוט שוויה. (ד) סולקה גרוטת רכב אמור בסעיף קטן (א), זכאית הרשות המוסמכת שסילקה את הגרוטה להחזר הוצאותיה ממי שנמסרה לו דרישה כאמור בסעיף קטן (ב); תעודה מאת הרשות המוסמכת המפרטת הוצאות אלו, תהא ראיה לכך. יצוין כי בסעיף 8א לחוק זה, ניתנו הוראות לעניין סמכות הרשות לפנות רכב אשר הושאר ברשות הרבים תקופה העולה על 60 יום. יחד עם זאת, במקרה דנן, לא הושארה המשאית ברשות הרבים ושוכנעתי כי המדובר היה בשטח שהיה בהחזקת דהן, בכל מקרה שוכנעתי מן העדויות כי לא דובר ברכב, אלא אכן בגרוטאה. סעיף 1 לחוק, מגדיר גרוטת רכב: "רכב שיצא מכלל שימוש מחמת שהתיישן, שפורק או שנקבע ברכב באבדן גמור וכן שלד של רכב או חלקים ממנו". לעניין רכב שהתיישן - הפנתה הפסיקה בד"כ להגדרת תקנה 1 לתקנות התעבורה התשכ"א-1961 על פיה הוגדר רכב מיושן כרכב... שבמועד חידוש רישיונו מלאו לו 19 שנים משנת ייצורו. במקרה דנן, אין בפניי כל אסמכתא לשנת הייצור של המשאית (או המשאבה הנטענת). בחוות הדעת שהגיש התובע נאמר שהמשאית הינה משנת יצור 1990. אלא שמדובר בדברים ששמע הררי מפי התובע אשר לא טרח להגיש כל מסמך שהוא כגון: רישיון או תעודה כלשהיא (כגון תעודת ביטוח שהוצאה לכלים בעבר) המצביעה על שנת ייצורם. לאור השיהוי הרב בהגשת התביעה, 3 ימים בלבד בטרם התיישנה ולאור דוקטרינת הנזק הראייתי, סבורתני כי נטל ההוכחה להוכיח את שנת היצור המשאית היה מוטל על התובע. זאת ועוד, עדותו של מזוז על פיה המשאית הייתה במצב הרוס לגמרי, שרופה, זכוכיות שבורות, ללא אויר בגלגלים וללא לוחית רישוי, נמצאה מהימנה בעיני (ראה בעמ' 10 שורות 13-16). עדות מזוז בעניין זה תאמה גם את עדות דהן על פיה: "המשאית הייתה נראית כמו ג'אנק, בלי מספרים, נראה לי שהיא לא הייתה שלימה, לקחו ממנה חלקים" בחוות דעת הררי מצוין כי התובע אמר לו שלא נעשה שימוש במשאית משנת 1998. יצוין כי התובע אישר בחקירתו כי הדברים, שצוינו מפיו בחוות דעת הררי, הם אמת לטענתו. גם בכך מצאתי תמיכה בעדויות דהן ומזוז כי המדובר במשאית שלא הייתה בשימוש מזה מספר שנים, שלד של משאית, שחלקים ממנה פורקו - גרוטאה שצמחיה גדלה עליה ואפר כיסה אותה. אדגיש כי, מהעדויות עולה שאין המדובר ברכב מוזנח או נטוש, אלא כהגדרת דהן: ג'אנק שפורקו ממנו חלקים והמהווה לפיכך שלד של רכב. 6. אין חולק שהמשאית נגררה על ידי הנתבעת משטח החווה. אין המדובר בעסק לגרוטאות רכב ואף אין המדובר במי שהחזיק בה כדין: עפ"י תצהיר עמרוסי, הוא רק גר בשטח החווה. עמרוסי לא הצהיר כי החזיק, או היו לו זכויות כלשהן בחווה ובתצהירו ציין במפורש כי רק גר במקום. הן עפ"י עדות מזוז והן עפ"י עדות דהן, דהן הוא שהחזיק בחווה עוד שנים קודם לפינוי המשאית. דהן אף העיד כי סילק כמה וכמה פעמים את עמרוסי מהחווה (עמ' 14 שורה 14). דהן העיד גם כי, דרש מעמרוסי כמה וכמה פנים לפנות את כל הגרוטאות שהיו בשטח החווה לרבות את המשאית. לאור האמור התמלאו תנאי סעיף 8(א) לחוק, שכן המדובר היה בגרוטת רכב שלא הושארה בעסק לגרוטאות רכב או בחצריו של מי שהחזיק בה כדין. בעניין זה אוסיף, כי המסקנה המתבקשת מהעדויות שהושמעו בפני הינה שאין לקבל את טענת התובע כאילו המשאית הוחנתה ברשות ובהסכמת בעל החווה. מאידך, גם הנתבעת לא הוכיחה כי מחזיק המקום- דהן- ביקש, או אישר לפנות את המשאית דווקא. אינני מקבלת את טענת הנתבעת בסיכומיה, כאילו אין לקבל את עדות דהן בעניין. לא מצאתי טעם בגינו ימסור דהן, אשר זומן על ידי הנתבעת עצמה, עדות בלתי נכונה. משהנטל על הנתבעת להוכיח כי הפינוי נעשה בהתאם להוראות הדין, ומשמדובר בעדותו של דהן מול עדות מזוז, לא מצאתי כי ניתן להעדיף את עדות מזוז, אשר לא נתמכה בעדות נוספת בעניין. 7. גם במקרה של פינוי גרוטאה חייבת הרשות עפ"י סעיף 8(ב), לדרוש תחילה בכתב מהבעלים או מהמחזיק בגרוטאה לפנותה תוך תקופה שנקבעה בדרישה. רק אם לא עשה כן ורק לאחר שהודעה בדבר הכוונה לסלק את הגרוטאה הודבקה במקום נראה לעין, 48 שעות לפחות לפני ביצוע הסילוק, ניתן לבצע הגרירה. מזוז הודה בחקירתו כי בד"כ העיריה בודקת בעלות, אלא, שלטענתו, על המשאית לא היה מספר רישוי (עמ' 9 שורה 19 וכן בעמ' 11 שורות 13-14). אולם, המשאית לא הייתה זרוקה ברחוב, אלא בתוך החווה. גם מזוז הודה כי ייתכן והיו צריכים לעשות מאמץ ולברר עם דהן של מי המשאית. אומנם עפ"י סעיף 8(ג) במקרה שלא ניתן לזהות את בעלה של גרוטת הרכב, רשאית הרשות לסלקה אם היא נמצאת במקום לפחות חודש ימים ואם בנסיבות העניין סביר כי בעלה התייאש ממנה מחמת מיעוט שוויה. אולם, בנסיבות מאחר שהמשאית הייתה בחווה, העיריה הייתה צריכה לעשות מאמץ לאתר את מחזיק החווה, או לקבל הסכמה מפורשת מטעמו לפינויה. בניגוד לטענת הנתבעת, דהן הכחיש כאמור, כי הוא זה שביקש את פינוי המשאית וכפי שנקבע לעיל ,אינני מוצאת להעדיף את עדות מזוז על פני עדותו. אדגיש כי לכל הפחות הייתה צריכה הנתבעת, לקיים את האמור בסיפא של סעיף 8(ב) ולהדביק על המשאית הודעה כי היא עומדת לפנותה. העיריה לא טענה כי הודבקה מודעה כאמור ואף לא הצביעה על כל מסמך, או ניסיון, שערכה ולו בדרך של פניה לדהן,כדי לברר מי בעל המשאית. ודוק, עפ"י עדות דהן ביקש שהנתבעת תפנה את המכוניות בכניסה לחווה ולאו דווקא את המשאית, אם כי בסופו של דבר, שמח כי פונתה. בניגוד לאמור תצהירו של מזוז, התברר במהלך שמיעת העדויות כי דהן לא נכח בעת הפינוי ולא שוכנעתי כי הפינוי הספציפי הנ"ל נעשה לבקשתו, אם כי ייתכן שהעיריה הבינה דהן ביקש מבקש באופן כללי כי יפונו גרוטאות מהחווה. לאור האמור, מאחר שלא הוכח כי פינוי המשאית דווקא, נעשה לפי בקשה של מחזיק החווה - דהן, ומאחר שלא נטען כי לכל הפחות הודבקה על המשאית 48 שעות לפני הפינוי הודעה בדבר הכוונה לגרור אותה - לא פעלה הנתבעת בהתאם להוראות החוק. 8. הנתבעת הפנתה בסיכומיה להוראות חוקי העזר העירוניים, חוק עזר לצפת (ניקוי מגרשים, חצרות וכניסות לבנינים), תשכ"ז-1967 וחוק עזר לצפת (מפגעי תברואה), תשי"ט, אשר לטענתה, הסמיכו אותה לפנות את הגרוטאות שהצטברו בשטח החווה בהיותן מפגע בטיחותי. אין בטענות אלו להואיל לנתבעת:ראשית, חקיקת משנה לעולם איננה גוברת על חקיקה ראשית של הכנסת, ובענייננו על חוק שמירת הניקיון. ראה עת"מ (י-ם) 374/10 פאיז אבו רמוז מחמד נ' עיריית ירושלים; "ההשפעה הנודעת לקיומו של חוק אחד על פרשנותו של חוק אחר, תקפה ביתר שאת שעה שמדובר בפרשנות חוק עזר, שבהיותו חקיקת משנה מצוי במדרג נורמטיבי נמוך מהחקיקה הראשית - כל חקיקה ראשית ולא רק החוק המסמיך אשר מכוחו חוק העזר הותקן - ומחויב בהתאמה עמה (ע"א 6821/93 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' מגדל כפר שיתופי, פ"ד מט(4) 221, 270-267). התאמה זו יפה גם לפרשנות סמכות ראש העירייה לפי סעיף 39 לחוק עזר שמירת הסדר והניקיון." שנית, במקרה שלפנינו חוק העזר לצפת (מפגעי תברואה) עולה בקנה אחד עם הוראות חוק שמירת ניקיון. חוק העזר אמנם מגדיר מפגע, לרבות גרוטאות של מתכת וחלקי כלי רכב, אם לדעת המפקח הצטברותם מזיקה לבריאות (סעיף 2 (18) לחוק העזר). אולם ,גם ע"פ חוק זה,על המפקח להביא לידיעת המחזיק או בעל הנכס דבר רצונו לסלק את המפגע, ובעניין זה ראו בעיקר סעיפים 6-3 לחוק העזר. סעיף 242 (1) לפקודת העיריות אשר קובע כי על העירייה לנקוט בכל האמצעים להסרת כל מטרד או למניעתו הוא הוראת חוק כללית, ואילו חוק שמירת הניקיון הוא ספציפי במובן זה שהוא מתווה סטנדרט התנהגות מסוים שעל הנתבעת, העירייה, לנהוג לפיו. לפיכך,גם ההפניה לפקודת העיריות איננה יכולה לרפא את הפגם בהתנהלות הנתבעת בהתייחס להוראות הדין הספציפי החלות במקרה זה. 9. יחד עם זאת, גם לתובע אשם תורם בכך שהניח וזנח למעשה את המשאית בחווה (לפי עדות דהן הניח אותה שם כבר מס' חודשים. לפי האמור בחוות דעת השמאי, לא השתמש התובע במשאית משנת 98, כ- 6 שנים). בהתאם לתיאור מצב המשאית על ידי מזוז ודהן, נראה כי התובע הזניח אותה ובחר להתעלם ממצבה, אשר הגיע כאמור עד כדי מצב של גרוטאה אשר עפ"י עדות דהן, יכלה גם לסכן את המבקרים בחווה. לפיכך, ברי כי המחדל אינו רובץ רק לפתחה של הנתבעת. 10. שווי המשאית והאם פונתה גם המשאבה - מזוז העיד כי הפינוי לא התייחס כלל למשאבה שלא הייתה במקום (עמ' 10 שורה 26). גם דהן לא זכר שהיותה במקום משאבה (עמ' 13 שורה 12) ובהמשך הצהיר כי לא ראה שם משאבה (עמ' 14 שורה 13). עפ"י חוות דעת הררי, אשר התובע העיד כי כל האמור בה אמת: במהלך 6 השנים שהמשאית עמדה בחווה (משנת 98 עד לפינויה בשנת 2004), פירק התובע את יחידת המשאבה והניח אותה בנפרד ליד המשאבה. משאין חולק כי המשאבה פורקה מהמשאית, משהמשאית עמדה בחווה זמן כה רב כשהיא פרוצה וחלקים נלקחים ממנה (ראה עדות דהן), אין כל הוכחה כי המשאבה נותרה לידה וכי בניגוד לעדות מזוז, פונתה ע"י הנתבעת יחד עימה. לא נעלם מעיני כי בתכתובת עם הנתבעת, התייחסה הנתבעת בתגובה למכתבו של התובע לגרוטת משאבת בטון. יחד עם זאת, המדובר במכתב תשובה למכתבו של התובע אשר הוא זה שהתייחס למשאבה. יודגש כי, בשני מכתבי התשובה של הנתבעת התייחסה הנתבעת לגרוטאה אחת ולא לשני כלי רכב. מכאן שוכנעתי כי התגובה למכתבו הראשון של התובע בו צוינה משאבה, אין בה כדי להוכיח כי אכן פונתה גם המשאבה ובכל מקרה הוכח כי הנתבעת פינתה גרוטאה אחת השייכת לתובע ולא שתיים. זאת ועוד, גם לעניין שוויה של המשאית (או של המשאבה), לא הציג התובע כל ראיה שהיא. חוות הדעת של הררי הינה תיאורטית ונערכה רק על סמך תיאורו של התובע את המשאית. התובע לא המציא ולו ראשית ראיה לעניין פרטי המשאית והמשאבה: לא הוצג רישיון רכב, תעודת ביטוח, אסמכתא על תיקון כלשהוא שנערך בה וכיוצ"ב. שווי של כלי רכב נגזר מנתונים ספציפיים של הרכב - שנת ייצור, מס' קילומטרים, מס' בעלים, האם עבר תאונות וכיוצ"ב. במקרה דנן, אין בפני כל אסמכתאות לפרטים הרלוונטיים הנ"ל, אפילו לא לשנת הייצור של המשאית. בהתאם, גם הצעת המחיר שצרף התובע אין בה כדי להואיל. המדובר בהצעת מחיר לרכישת משאית עם משאבת בטון במצב טוב. במקרה דנן מצב המשאית היה כאמור כשל גרוטת רכב, לא הוכח כי פונתה גם משאבה ואין רלוונטיות לפיכך להצעת המחיר שצרף התובע לתצהירו. התובע טען כי רכש את המשאית מחברת כ.א.ן גלן בע"מ ומאחר שנותר חוב כספי, למוכרת, לא הועברה הבעלות במשאית על שמו ואולם בפועל הוא היה בעליה. התובע לא טרח להציג הסכם רכישה או אסמכתא כלשהיא למימון הרכישה. (ודוק, אשתו העידה כי השתמשו בכספי הלוואה לצורך כך, אלא שגם על אותה הלוואה, לא הומצאה כל אסמכתא), התובע יכול היה לזמן נציג מהחברה המוכרת כדי שיעיד על המכירה, אך למרות העלאת בקשתו בעניין, בתצהיר, לא הגיש בקשה ספציפית לזימון עד למרות שהתקיימו מס' ישיבות הוכחות לא עתר התובע לזימון עד מטעם אותה חברה. התובע הודה בחקירתו כי ההוצאה לרכישת המשאית הייתה הוצאה מוכרת ואולם, לא צרף שום קבלה, או מסמך מהנהלת חשבונות, שיעיד על הוצאה זו. מעדות הררי אף הסתבר כי היה עד בשם קוגיט שיכול היה לשפוך אור על הרכישה (עמ' 3 שורות 14-16) אך גם עד זה לא זומן להעיד. לעניין אי העדת עד רלוונטי כמעוררת חשד כי בעל הדין שנמנע מהבאתו חושש מעדותו וחשיפתו לחקירה, ראה ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ נ. פרץ רוזנברג ואח' פ"ד מ"ז (2) 605, וכן ע"א 548/78 אלמונית ואח' נ. פלוני פ"ד ל"ח (1) 736). בסיפא לסיכומיו העלה ההתובע טענה לעניין שוויה של המשאית כברזל. יחד עם זאת, המדובר בטענה שהועלתה בעלמא, ללא כל חוות דעת לעניין שווי ערך ברזל, או לעניין כמות הברזל שהיתה במשאית. לפיכך, המדובר בטענה שנטענה על דרך הסתם ולא נתמכה אף היא בהוכחות כלשהן. 11. אכן עפ"י תצהיר ראנם, סויסה רויטל, אברהם ועדות התובע עצמו, שוכנעתי כי בחזקת התובע היתה בעבר משאית פורד אדומה וכן משאבה. עוד שוכנעתי מעדות דהן ומהתכתובת שצרף התובע, כי אכן המשאית פונתה ע"י הנתבעת. אולם ,משלא הוכח שוויה של המשאית, משלא הוכח כי גם המשאבה פונתה ומשלתובע רשלנות תורמת בכך שהתנהלותו יצרה את הרושם שזנח את המשאית וגם הוא לא ייחס לה ערך רב (לא חידש רישיונה כ-6 שנים, אפשר פירוקה, לקיחת חלקין ממנה והותרתה בשטח החווה כגרוטת רכב), יש לחייב את הנתבעת בפיצוי סמלי בלבד. בעניין זה אציין כי צודקת הנתבעת בטענה כי התובע אף לא הוכיח למעשה בעלות במשאית, שכן על פי חוות הדעת שהגיש נותר חוב כספי למוכרת והבעלות לא עברה אליו. יחד עם זאת, מאחר ששוכנעתי כי החזקה במשאית כן עברה לתובע, מצאתי כאמור לפצותו בפיצוי מצומצם בלבד בגין פינוי המשאית שהיתה בחזקתו, ואשר אין ספק כי פינויה מנע ממנו להמשיך להחזיק בה ולעבוד עמה ,הגם כאמור משלא עבד עימה כבר שנים ובנסיבות שפורטו, הפיצוי כאמור יהיה סמלי בלבד!. בעניין זה ראה האמור בת"א (ת"א) 25449/06 טרמינל הסעות פרץ בניה נ' עירית רמת השרון: "לאחר ששקלתי את הקצוות הנוגדים הללו, החלטתי בכל זאת לפסוק לתובע פיצוי, בשיעור סמלי, בגין גריסת הרכב. בשיקולי נתתי את הבכורה לדרישה כלפי העירייה, כרשות שפועלת על פי דין, להקפיד בהפעלת סמכויותיה, תוך קיום כל התנאים, שהחוק מציב להפעלת הסמכות. בבואה בדרישה אל האזרח לקיים את החוק, חובתה הבסיסית של הרשות היא לקיימו בעצמה, באופן מלא וקפדני. על מנת לבסס את שלטון החוק ולהפנימו, שומה - בראש ובראשונה - על הרשות ליתן דוגמה לקיום מדוקדק של הוראות החוק שחלות עליה. רק משעשתה כן, רשאית ואף חייבת היא להפעיל את הסמכויות שנועדו לרווחת הציבור ולבטיחותו. כאשר כשלה הרשות באי קיום הוראות החוק, ובמקרה דנן: כאשר השמידה ללא סמכות רכוש ששייך לתובע, הרי עליה לפצותו, גם אם התנהגותו שלו היתה לקויה, וגם אם תרמה לתוצאה המצערת. עם זאת, נתתי משקל שכנגד רב לאופן התנהלותו של התובע, שראוי לגינוי, ועל כן אני פוסקת לו פיצוי סמלי בלבד, בסך 1,500 ₪". לאור כל האמור, בנסיבות שפורטו ולאחר ששקלתי את מכלול השיקולים שפורטו לעיל, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע סך כולל של 5,000 ₪ בלבד. למען הסר ספק,סכום זה כולל הוצאות משפט לרבות שכ"ט עו"ד, אשר בנסיבות נקבעו אף הם באופן סמלי בלבד. פיצוייםמשאבותמשאיתפינוי