תביעה לפיצויים של חוכר לדורות לשעבר נגד המחכיר מחמת הטעייה, רשלנות ועשיית עושר שלא במשפט. כללי בעלי הדין: 1. התובע הוא החוכר לשעבר בבית מגורים ברחוב אלי כהן 49 (בעבר 249) קריית עקרון, גוש 5783 חלקה 52 (בעבר גוש 3820 חלק מחלקה 99, מגרש 134 לפי תב"ע זמ/301, מבנה עמידר 249) (להלן: "התובע" ו-"הנכס" או "המגרש" בהתאמה). 2. הנתבע הוא מחכיר הנכס (להלן: "הנתבע" או "המנהל"). העובדות הנצרכות לעניין: 3. ביום 24.4.1959 נחתם הסכם בין חב' עמידר החברה הלאומית לשיכון עולים בישראל בע"מ (להלן: "עמידר") כחברה משכנת לבין סבתו המנוחה של התובע, לולו חסן יהודה ז"ל (להלן: "המנוחה"). על פי הסכם זה, קיבלה המנוחה לרשותה את הנכס והבטחה מצד עמידר לרישום עתידי של זכות חכירה ארוכת טווח בספרי האחוזה כנגד תמורה כספית (להלן: "ההסכם מול עמידר"). בהסכם זה לא נרשם שטחו של הנכס. 4. ביום 8.5.1967, לאחר שהמנוחה סיימה לשלם את המשכנתא עבור הנכס, נחתם הסכם חכירה בין המנוחה לבין הנתבע. הנכס המוחכר בהסכם זה הוא "צ.פ עמידר 249". גם בהסכם זה לא נרשם שטחו של הנכס. 5. ביום 13.2.1986 אישר כבוד רשם בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו אז, אורי גורן, את צוואת המנוחה מיום 9.6.1985 (תיק עזבונות 7484/85). בצוואה זו, המנוחה הורישה לילדיה את זכויותיה בנכס, כאשר בנה, אבי התובע, יששכר חסן (להלן: "אב התובע"), קיבל את החלק היחסי העיקרי בזכויות בשיעור 12/20, לעומת ארבעת אחיו ואחיותיו, אשר זכו ל- 2/20 כל אחד. ביום 19.6.1988 נחתם הסכם בין אבי התובע לשאר אחיו ואחיותיו. על פיו מכרו האחרונים את זכויותיהם, המוקנות להם מכוח הצוואה, לאבי התובע בתמורה כוללת של 16,000 ₪ (4,000 ₪ לכל אחד). 6. ביום 14.2.1989 נחתם בין האב לבין הנתבע הסכם חכירה לתקופה של 49 שנים מיום 1.4.1955 עד 31.3.2004 (להלן: "הסכם החכירה בין אב התובע לבין המנהל"). כלומר, בהסכם זה נכנס האב בנעליה של המנוחה כחוכרת הנכס. בהסכם זה נרשם לראשונה ששטח המגרש הוא 800 מ"ר בערך. בסוף העמוד השני להסכם ישנה הפנייה לתנאי החכירה המצורפים. בסעיף 11 לתנאי החכירה נרשם שהחוכר יודע ששטח המגרש וגבולותיו אינם סופיים וכי בעקבות מדידה לצורכי רישום עלול המגרש להשתנות. בסעיף 11(ד) נרשם כי אם שינוי גודל המגרש יגרור אחריו שינוי בערך המגרש, יתוקנו דמי החכירה לפי השטח הסופי על פי הערכת שמאי ממשלתי וצד אחד ישלם לצד שני תשלום כספי בגין ההפרש. 7. ביום 4.12.1989 נחתם שטר עסקת מתנה בין אבי התובע לבין התובע ואשתו, לימים אשתו לשעבר, ה"ה איריס חסון (להלן: "אשת התובע לשעבר") בפני עורכת דין (להלן: "שטר עסקת המתנה הראשון"; שטר זה נושא את כותרת המנהל וחתום על ידי נציגיו. בשטר זה, הוסכם בין הצדדים כי אבי התובע יעביר את כלל זכויותיו וחובותיו לתובע ואשתו לשעבר ללא תמורה. נרשם כי שטח המגרש לפי תב"ע זמ/301 הוא 800 מ"ר. התובע ואשתו חתמו על שטר העברת זכות שכירות ובו הצהירו שקראו את חוזה השכירות עליו חתם אבי התובע, והם מקבלים על עצמם את כל הזכויות והחובות הכלולות בו כאילו נחתם חוזה השכירות על ידם מלכתחילה. 8. ביום 9.5.1990 התקבל במשרדי המנהל העתק בקשה לתוספת בנייה בנכס של התובע ואשתו לשעבר, שהוגשה אל הוועדה המקומית לתכנון ובנייה "זמורה" שברחובות (להלן: "הוועדה המקומית"). בבקשה נרשם כי שטח המגרש הוא 693 מ"ר. התובע מודה שממדידת המגרש ביוזמתו, על פי מפה מצבית שצירף לבקשה להיתר, נקבע ששטח המגרש הוא 700 מ"ר בקירוב. יתרה מזו, התברר שאף המנוחה הגישה בקשה להיתר בנייה אל הוועדה המקומית ביום 24.3.1967, וצירפה מפה מצבית, בה נרשם ששטח המגרש הוא 707 מ"ר (להלן: "מוצג נ/2"). 9. ביום 7.11.1991 נחתם שטר עסקת מתנה בין התובע לבין אשתו לשעבר בפני עורכת דין (להלן: "שטר עסקת המתנה השני"; שטר זה נושא את כותרת המנהל במחוז מרכז וחתום על ידי נציגו. בשטר, הסכימה אשת התובע לשעבר להעביר את חלקה היחסי אל התובע ללא תמורה. כתוצאה מכך, התובע הפך לחוכר היחידי בנכס. גם כאן נרשם כי שטח המגרש לפי תב"ע זמ/301 הוא 800 מ"ר. התובע ואשתו חתמו על שטר העברת זכות שכירות בו הצהיר התובע שוב שקרא את חוזה השכירות עליו חתם אבי התובע, והוא מקבל על עצמו את כל הזכויות והחובות הכלולות בו כאילו נחתם חוזה השכירות על ידו מלכתחילה. 10. בעקבות פרצלציה שבוצעה בגוש בו מצוי הנכס (פעולות איחוד ופיצול חלקות), שונו מספרי הגוש והחלקה לגוש 5783 חלקה 52 ושטח המגרש הסופי עודכן ל-673 מ"ר. בהמשך, ביום 1.10.2003 נשלח מכתב מהמנהל אל עמידר בו הודיע המנהל על ביצוע הפרצלציה ושינוי מספרי הגוש והחלקה, נמסר לעמידר כי כעת עליה לשקוד תוך זמן קצוב על רישום זכויות התובע בלשכת רישום המקרקעין. משעה שלא נרשמו זכויות התובע בתוך הזמן הקצוב כאמור, הגיש התובע תביעה כספית נגד עמידר על סך 17,800 ₪ לבית המשפט לתביעות קטנות בתל אביב יפו (ת"ק 5160-11-07, כבוד השופט דרויאן). בדיון ביום 14.2.2008 נמחקה התובענה לאור בקשת התובע. 11. ביום 5.7.2007 נחתם הסכם חכירה בין התובע לבין הנתבע לחידוש תקופת החכירה תמורת דמי חכירה מהוונים ביחס ל-91% מערכו של הנכס לתקופה של 49 שנים נוספות - מיום 1.4.2004 עד 31.3.2053 (להלן: "הסכם החכירה המהוונת"). שם נרשם כי שטח המגרש הוא 673 מ"ר בערך. בהמשך 2.1.2008 רשם המקרקעין ברחובות אישר לרישום את עסקת החכירה המהוונת בין הנתבע לבין התובע, והעסקה נרשמה בספרי רישום המקרקעין, בהם נרשם ששטח החלטה הוא 673 מ"ר. 12. ביום 5.5.2008 מכר התובע לבני הזוג תמר ובוריס זילזניק (להלן: "בני הזוג זילנזניק"), את זכויותיו בנכס תמורת הסך 1,040,000 ₪. עסקה זו אושרה לרישום על ידי רשם המקרקעין ברחובות ביום 25.8.2009. כתוצאה מכך, בני הזוג זילנזניק הם החוכרים העכשוויים של הנכס. טענות הצדדים: 13. ביום 29.3.2009, לאחר מכירת הנכס, פנה התובע באמצעות ב"כ לנתבע בדרישה לפיצוי כספי בסך 127,000 ₪. לשיטת התובע, ובהתבסס על חוות דעת מטעמו (חוות דעת שמאי המקרקעין, הרצל מימון, מיום 19.3.2009), 127 מ"ר המהווים את ההפרש בין גודל המגרש לפי הסכמי החכירה טרום פרצלציה (800 מ"ר) לבין גודל המגרש לפי הסכם החכירה לאחר פרצלציה (673 מ"ר), שווים כ-1,000 ₪ למ"ר בשווי שוק בעסקת מכר רגילה. ביום 1.10.2009 השיב הנתבע לב"כ התובע שמכיוון שלא שולמו כספים עבור הקצאת הקרקע, אין באפשרותו להשיב כספים. עוד צוין כי אם יהיה ברשות התובע אישור עמידר על תשלום דמי חכירה ראשוניים, ידון הנתבע בפנייתו בשנית. גם תשובות אלקטרוניות של הנתבע לב"כ התובע חוזרות על הדברים ועל הדרישה להציג מסמכים ונתונים מסוימים בדבר החכירה הראשונית. 14. ביום 27.7.2011 הגיש התובע תביעה דנן נגד הנתבע על סך 144,308 ₪ (127,000 ₪ בתוספת הצמדה וריבית מיום חוות דעת שמאי המקרקעין), בין השאר מחמת הפרת הסכם; חוסר תום לב הן במהלך ניהול משא ומתן הן בקיום ההסכם; עשיית עושר שלא במשפט והטעייה. 15. הנתבעת טענה שהתובע אינו זכאי לכל סכום שהוא, שכן בחוזה החכירה הראשוני לא נקבע שטח המגרש, סבתו ואביו של התובע והתובע עצמו לא שילמו כספים כלשהם על גודל המגרש, שכן יחידות דיור חויבו בתשלום דמי חכירה על פי יחידת דיור ולא על פי גדול מגרש, ושטח המגרש בפועל לא שונה מאז שסבתו של התובע קיבלה לידיה את המגרש. הראיות: מסמכים: 16. במסגרת הגשת ראיות הצדדים, הגישו הצדדים את המסמכים כדלקמן, אשר סייעו רבות לקביעת העובדות בתיק זה: העתק מפת מדידה של גוש 3820 חלקה 99 (חלק), בו כאמור מצוי הנכס (מספר סידורי 3376/76, להלן: "מוצג נ/1"). בצד ימין מופיעה טבלה ביחס לשישה מגרשים בגוש זה, ביניהם מגרש 134 מושא הליך דנן לפני הפרצלציה. מפורט כי שטח המגרש הוא 0.8 דונם בערך. כמו כן, מצוין בצד שמאל למטה כי המפה איננה לצורכי רישום. עוד נכתב במפה כי: "מגרשים 2, 1, 104 נמדדו על ידי המודד ה"ה א. קניגל, המפה עודכנה בתאריך 16.4.85 ואושרה כתשריט חלוקה ע"י המנהל בתאריך 6.6.85". יוער כי המגרשים הנ"ל סמוכים זה לזה. מכאן אנו למדים שמגרש 134 לא נמדד ושטחו איננו סופי, וכי רישום שטח המגרש (800 מ"ר) נעשה על פי מדידה גרפית על גבי המפה ולא על פי מדידה בפועל של השטח שהחזיקו סבתו ואביו של התובע, והתובע עצמו. העתק של המפה האמורה מופיע גם כנספח 5 לתצהיר התובע שם מתנוססת חתימת ראש צוות חוזים במנהל אז, ה"ה יגאל גולדר (להלן: "מר גולדר"), ומעליה בכתב יד המילים: "עפ"י הנתונים, הינך מחזיק במגרש בגודל 800 מ"ר" (להלן: "חתימת מר גולדר"); העתק צילומי של מפה מצבית מגרש הנכס מאת המודד ה"ה א. פגירסקי מיום 26.9.1989. מפה זו צורפה לבקשת התובע לקבלת היתר בנייה (להלן: "המפה המצבית"). במפה נרשם ששטח המגרש הוא 0.673 דונם וכי המפה איננה לצורכי רישום; תיק הנכס בעמידר; תיק הנכס במנהל. 17. מטעם התובע העידו העדים כדלקמן: התובע: התובע הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו, ונחקר עליו חקירה נגדית. התובע העיד כי המנוחה שילמה לעמידר 1,971 לירות, אשר לשיטתו מהווים גם דמי חכירה; סמוך לעריכת שטר עסקת המתנה הראשון, היה ברור לו ששטח המגרש לא סופי, אך לכל היותר עלול להיות שינוי מינורי למעלה או למטה של מטרים בודדים, ולא כפי שהתרחש בפועל; לפי מיטב זכרונו בסמוך לחתימה על הסכם החכירה המהוונת נודע לו לראשונה ששטח המגרש הוא 673 מ"ר; לשיטתו, הנתבע אישר לו שמדובר במגרש של 800 מ"ר (מוצג נ/1, נספח 5 לתצהיר) והובטח למשפחתו מגרש בגודל 800 מ"ר עוד בשנת 1955. אולם לא היה בידו להצביע על הבטחה וכוונה שכזו או להצביע על שינוי בגודל המגרש בפועל, אלא ההיפך הוא הנכון, התובע הודה שגבולות המגרש נותרו כפי שהיו מאז קבלת החזקה על ידי המנוחה; נודע לו לראשונה ששטח המגרש הוא 800 מ"ר רק בשנת 1989, עת חתימת הסכם החכירה בין אביו למנהל. עוד העיד התובע שנודע לו לראשונה ששטח המגרש איננו 800 מ"ר אלא 700 מ"ר, כאשר הגיש בקשה לקבלת היתר בנייה בנכס; הוא קרא את הסכם החכירה בין אביו לבין המנהל, כשחתם על שטר עסקת המתנה הראשון והיה מודע לחובותיו וזכויותיו בגין החתימה ולאי סופיות שטח המגרש; אין לו טרוניה על כך ששילם - לשיטתו - דמי חכירה מעל הצורך, אלא שמכר את הנכס בשווי נמוך. מר הרצל מימון, שמאי המקרקעין (להלן: "השמאי"): השמאי נחקר חקירה נגדית על חוות דעתו האמורה לעיל. השמאי איננו יודע מדוע לא פירט בחוות דעתו את המסמכים עליהם הסתמך בחוות דעתו; איננו יודע על בסיס איזה הסכם חכירה השווה את ההפרש בין שטחי המגרש; לא ראה את המפה המצבית; לא ראה מסמך ביחס לתשלום דמי היוון עבור שטח מגרש 673 מ"ר; מר גולדר, לשעבר ראש צוות חוזים במנהל 1997-1993: מר גולדר נחקר חקירה ראשית מטעם התובע ביום 11.7.2013 ונחקר חקירה נגדית. הוא מאשר את דבר קיומה של חתימתו - חתימת מר גולדר לעיל, מוצג נ/1; לשאלת ב"כ הנתבע, הוא משיב כי הוא איננו מודד וכוונתו בשעתו הייתה כי לפי מוצג נ/1, התובע החזיק במגרש בגודל 800 מ"ר. 18. מטעם הנתבעת העידו העדים כדלקמן: מר ויקטור לוזון, ממונה מחוזי למיפוי ומדידות של מחוז מרכז במנהל (להלן: "מר לוזון"): מר לוזון הגיש תצהיר עדות ראשית ונחקר עליו חקירה נגדית. מר לוזון הסביר שהפרש השטחים בין המפה המצבית לבין מוצג נ/2 נובע מרמת דיוק ואיכות המדידה, וכי מקובל שקיים הבדל מינורי בין מדידות עד למדידה סופית ורישום הפרצלציה בלשכת רישום המקרקעין; גודל המגרש של 800 מ"ר מבוסס על תרשים שאיננו מדויק כלל וכי בהתאם לקנה המידה שנקבע ושיטת הכנת התרשים יכול להיווצר הפרש משמעותי בגודל המגרש. גברת אורלי סלמה, מנהלת מדור חוזים במחלקת בנייה נמוכה של מחוז מרכז במנהל (להלן: "גב' סלמה"): גב' סלמה הגישה תצהיר עדות ראשית ונחקרה עליו חקירה נגדית. גב' סלמה הסבירה כי בשנות החמישים דמי החכירה השנתיים בחכירות באמצעות עמידר עמדו על 4% מערך הקרקע, כאשר ערך הקרקע היה אחיד בכל הארץ - 200 ל"י ליחידת דיור. כך גם בענייננו, המנוחה שילמה דמי חכירה שנתיים, אשר לא נגזרו מגודל המגרש; היום במנהל נהוג להחתים על מסמכים המבוססים על תרשים של מחלקת מיפוי, ואיננה יודעת כיצד נהגו בשנת 1967. סיכומי הצדדים: 19. בסיכומיו חזר התובע על טענותיו. בפרט טען התובע כי לשיטתו נסיבות המקרה עולות כדי הפרת חוזה ביחס לגודל המגרש; המנהל הטעה את התובע ובני משפחתו והתרשל כלפיו; בין השאר, התובע סמך ידיו על חתימת מר גולדר; הרשלנות - כך נטען - מתבטאת בכך שרישום הנכס לא תאם את מצב הדברים בשטח; יש לזקוף לחובת הנתבע את העובדה שלא העיד את מר גולדר מטעמו; הנתבע לא העניק לתובע את זכות השימוע טרם הוחלט על החכרת מגרש קטן יותר. 20. הנתבע טען בסיכומיו שיש לדחות את תביעת התובע מאחר שלא קמה עילת תביעה נגדו. אלו הם עיקרי טענותיו הרלבנטיות לענייננו: המנהל לא התחייב להעניק לתובע או מי מקודמיו מגרש בגודל 800 מ"ר; הראייה לכך נעוצה בעובדה שבחילופי הדברים בין הצדדים במרוצת השנים, לא נקבע במפורש גודל המגרש, אלא רק הערכה אשר השתנה מעת לעת; לא זו בלבד אלא התובע בעצמו הגיש מפה לנתבע בה צוין גודל מגרש בסך של 693 מ"ר; לפיכך, לא הייתה הטעייה מצד המנהל; אין מחלוקת בין הצדדים כי המגרש לא שונה בפועל בחלוף הזמן; עם ביצוע הפרצלציה נמדד המגרש במדויק ונרשם גודלו - 673 מ"ר; התובע לא הוכיח כי המנוחה שילמה דמי חכירה ראשוניים עבור מגרש בגודל 800 מ"ר, אלא רק שילמה בשעתו דמי חכירה שנתיים שלא לפי גודל המגרש; לא נגרם לתובע נזק; התובע לא שינה את מצבו לרעה; התובע מכר את מלוא זכויותיו לבני הזוג זילנזניק, וקיבל עבורן את מלוא התמורה; כאשר חתם התובע על הסכם החכירה המהוונת לא הלין ביחס לגודל המגרש ושילם את דמי היוון, לפיכך הוא מנוע כעת לטעון נגד גודל המגרש. דיון ומסקנות: טענת ההטעיה: 21. דין טענת ההטעיה שבפי התובע להידחות. הגדרת הטעיה קבועה בסעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים"): "מי שהתקשר בחוזה עקב טעות שהיא תוצאת הטעיה שהטעהו הצד השני או אחר מטעמו, רשאי לבטל את החוזה; לענין זה "הטעיה" - לרבות אי-גילוין של עובדות אשר לפי דין, לפי נוהג או לפי הנסיבות היה על הצד השני לגלותן. " לפיכך, על מנת להבין מהי הטעיה יש להידרש להגדרת טעות המצויה בסעיף 14(א) לחוק החוזים: "מי שהתקשר בחוזה עקב טעות וניתן להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה והצד השני ידע או היה עליו לדעת על כך, רשאי לבטל את החוזה. " 22. בענייננו, לא עמד התובע בנטל השכנוע - ונטל הבאת הראיות הכרוך אליו - כי המנהל הטעה את התובע מהטעמים הבאים: לא הוכח כי עובר לחתימת שלושת ההסכמים הקודמים לפרצלציה האמורה לעיל, לא גילה המנהל לתובע או מי מקודמיו כי שטח הנכס איננו 800 מ"ר אלא 673 מ"ר. זאת, משום שהמנהל לא יכול היה לדעת את שטחו הנכון של הנכס בעת כריתת ההסכמים האמורים, היות ולא בוצעה מדידה סופית לצורכי רישום; היה ידוע לבעלי הדין או מי מקודמיהם כי גודל המגרש איננו סופי, ראייה לכך ניתן למצוא בסעיף 11 להסכם החכירה בין אבי התובע לבין המנהל - אשר חייב את התובע על ידי שטר עסקת המתנה הראשון. סעיף זה קובע במפורש כי שיעור שטח הנכס המופיע על הסכם איננו מדויק, הוא נתון לשינויים ולא סופי, וכי השטח הסופי יקבע על שמאי ממשלתי ובגין שומה זו ישולם תשלום כספי למי מהצדדים. כלומר, הצדדים צפו זאת והסכימו ביניהם על מנגנון משפטי ליישוב העניין; הוכח כי התובע וקודמיו ידעו כי שטח המגרש הוא כ-700 מ"ר בקירוב ביוזמתם שלהם. התובע ידע על כך לכל היותר בסמוך למועד עריכת המפה המצבית מיום 26.9.1989. המנוחה ידעה על כך בסמוך ליום 24.3.1967, עת הגישה בקשה להיתר בנייה לוועדה המקומית (מוצג נ/2). לאור הקרבה המשפחתית בין המנוחה לבין אבי התובע, מתקבל על הדעת שגם אבי התובע ידע עובדה זו בסמוך ליום 24.3.1967; גם אם נקבל את שיטת התובע לעניין ההטעיה, נראה כי על אף ידיעת סבתו של התובע, אבי התובע והתובע ששטח המגרש הוא כ-700 מ"ר, הם נמנעו מלהודיע למנהל על ביטול החוזה מחמת הטעיה, לשיטתם; שטח המגרש בפועל לא שונה מאז קיבלה אותו לידיה סבתו המנוחה של התובע; גם אם היה בידי התובע להוכיח הטעיה, לא הוכח על ידו כי אילולא ההטעיה הנטענת, לא היה חותם (או מי מקודמיו) על אחד ההסכמים האמורים (סעיף 14 לחוק החוזים). 23. סבור אני שלא בדין מסתמך התובע על מוצג נ/1, בו מתנוססת חתימת מר גולדר, כדי לבסס את טענת ההטעיה. כאמור, עובר לחתימת מר גולדר ידע התובע ששטח המגרש הוא 700 מ"ר בקירוב. יתרה מכך, גם אם נתעלם מידיעה זו, חתימת מר גולדר כשלעצמה לא הטעתה את התובע. כל שמר גודלר רשם בכתב ידו היה כי "על פי הנתונים" - קרי על פי מוצג נ/1 - התובע מחזיק במגרש בגודל 800 מ"ר. זאת ולא אחרת. בכך לא הטעה מר גודלר את התובע, אלא רק ציין את המובן מאליו, המופיע על מוצג נ/1. מה גם שכאמור לעיל, מוצג נ/1 קובע מפורשות כי מגרש 134, מושא הליך זה, לא נמדד על ידי המודד קניגל וביחס אליו מוצג נ/1 מהווה תשריט לא מדויק ואין דינו כדין מדידה. בנוסף, התובע מודה ששטח המגרש לא שונה מאז שסבתו קיבלה אותו לידיה. עובדות אלו מצביעות על חוסר תום לבו של התובע בהעלאת טענה שכזו. משעה שאלו פני הדברים, גם טענת התובע - כי אי הבאת מר גולדר כעד מטעם התביעה פועלת לחובת הנתבע - נדחית. טענת הרשלנות: 24. דין טענת התובע לרשלנות הנתבע להידחות מהסיבות כדלקמן: התובע לא הוכיח שהתנהגות הנתבע עלתה כדי התרשלות וחריגה מההתנהגות הסבירה והמקובלת בנסיבות העניין; אחד מיסודות עוולת הרשלנות הוא נזק (סעיף 35 סיפא לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]). התובע לא הוכיח שנגרם לו נזק כל שהוא בעקבות התנהגות הנתבע: לא נגבו ממנו דמי חכירה עבור שטח מגרש 800 מ"ר (ראו להלן); הנתבע לא שינה את מצבו לרעה; מאחר שהנתבע לא הטעה את התובע, מטבע הדברים גם לא הוכח כי התובע הסתמך על אותה הטעיה, וכתוצאה מכך ניזוק ממנה; התובע לא זימן לעדות את רוכשי המגרש על מנת שיעידו ששווי המכירה היה מושפע מגודל המגרש; משמעות חוות דעת שמאי המקרקעין מטעם התובע היא תיאורטית בלבד, ואין היא רלבנטית לענייננו. עשיית עושר שלא במשפט: 25. דין טענת התובע לעשיית עושר שלא במשפט על ידי המנהל להידחות. התובע לא הוכיח כי נגבו ממנו או מי מקודמיו דמי חכירה שלא כדין, וכתוצאה מכך, לא הוכח כי קמה לתובע זכות השבה נגד הנתבע (סעיף 1 לחוק עשיית עושר שלא במשפט, התשל"ט-1979). בעניין זה, יש לציין את עדות גב' סלמה, לפיה דמי החכירה השנתיים באמצעות עמידר בשנות החמישים לא נגזרו מגודל המגרש, אלא עמדו על 4% מערך הקרקע, כאשר ערך הקרקע היה אחיד בכל הארץ - 200 ל"י ליחידת דיור. עדותה של גב' סלמה לא נסתרה. על התובע נטל השכנוע - ונטל הבאת הראיות הכרוך אליו - והתובע לא הרים נטל זה, ולכן יש לדחות טענתו כי נגבו ממנו או מי מקודמיו דמי חכירה ביתר. זכות הטיעון: 26. יש לדחות טענת התובע שנשללה ממנו זכות הטיעון לפני קביעת גודל המגרש. אין מחלוקת בין הצדדים שגודל המגרש נותר כשהיה בעבר. המדידה היא דבר טכני לחלוטין שלא קשור בשיקול דעת. התובע גם לא הוכיח בתיק זה ששטח המגרש בפועל גדול יותר מ-673 מ"ר. סוף דבר; לאור כל האמור לעין, אני דוחה את תביעת התובע כנגד הנתבע, ומחייבו לשלם לנתבע כדלקמן: את הוצאות משפט בתוספת הפרשי הצמדה וריבית, מיום מתן פסק דין זה עד יום התשלום בפועל; שכ"ט עורך דין בסך 20,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית, מיום מתן פסק דין זה עד יום התשלום בפועל. חכירהפיצוייםחכירה לדורותעשיית עושר ולא במשפט