ע"פ כתב התביעה ביצעה הנתבעת הרחבה של דירתה, תוך גרימת לכלוך רב לדירת התובע, ושימוש בביסוס ובשלד הקיים של הבניין, הכולל יסודות, ששה עמודים ותקרת בטון בשטח של 35.7 מ"ר. 3.בכתב התביעה עותר התובע לחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך של 25,863 ₪: א. דמי שימוש ראויים בסך 20,167 ₪, בגין השימוש בשלד הקיים ובחדר האשפה, ע"פ הוראת סעיף 33 לחוק המקרקעין,התשכ"ט-1969, בהתבסס על חוות דעת השמאי אלי סידאוי. ב. גרימת לכלוך סך 5,000 ₪. ג. שכ"ט חוו"ד השמאי בסך 696 ₪. טענות התובע 4.1.התובע רכש את הדירה נשוא התביעה ב- 11.1.2006 מה"ה אשכנזי חיים ואילה, כאשר הדירה שרכש הינה דירה שעברה הרחבה של 35.7 מ"ר, משטח של 48 מ"ר ל- 83.7 מ"ר. ההרחבה בוצעה ע"י הבעלים הקודמים של דירת התובע יחד עם בעל הדירה שבקומה השניה שמעל דירת התובע, מר נמדר ביג'ין (להלן: "מר נמדר"). 4.2. הנתבעת הרחיבה דירתה תוך שימוש בשלד הבניין אשר בעלותו לא נשאה. התובע שילם לה"ה אשכנזי תמורה שכללה בחובה את העלויות בגין הרחבת הדירה. 4.3.התובע פנה מספר פעמים לנתבעת בדרישה לשלם לו את חלקה היחסי מסכום גובה עלות בניית השלד, אולם הנתבעת התעלמה מפניותיו. 4.4. השיפוץ שביצעה הנתבעת בדירתה גרם לתובע לכלוך. טענות הנתבעת 5.1.במהלך חודשים 10/10 עד 01/11, ביצעה הנתבעת שיפוץ בדירתה שבקומה ג' בבנין, שכלל הרחבת הדירה. 5.2השיפוץ בוצעו בזהירות ומקצועיות ובלא שנגרם לדירת התובע לכלוך. 5.3הרחבת דירת הנתבעת נעשתה ע"פ היתר בניה כדין תוך שימוש בשלד הקיים של הבנין שהינו רכוש משותף. בהיותו השלד חלק מהרכוש המשותף, לא עשתה הנתבעת שימוש בדירת התובע או ברכוש השייך לו. 5.4.דירת התובע הורחבה לפני למעלה מ- 20 שנה, ובעת הרחבתה לא היתה בבעלות התובע, אלא בבעלות מר יעקב אבימור, שקדם למשפחת אשכנזי, ממנה רכש התובע את הדירה. 5.5.חוות דעת השמאי מטעם התובע עוסקת בעלויות בניית השלד וחדר האשפה, אינה רלוונטית לכתב התביעה שעינינו תשלום דמי שימוש. 5.6. תביעה בגין עלויות בניית שלד אילו הוגשה היתה צריכה להדחות ממספר טעמים, מחמת התיישנות, שכן הבנייה הסתיימה לפני למעלה מ- 20 שנה, מחמת העובדה שהתובע לא זה שנשא בעלויות הבנייה של השלד וחדר האשפה. 5.7.התחשיב שבוצע ע"י השמאי שגוי כמפורט בסעיף 4 לכתב ההגנה. דיון 6.בשנת 2010-2011 הרחיבה הנתבעת את דירתה שבקומה השלישית, המצויה שתי קומות מעל דירתו של התובע, תוך שהינה משתמשת בתשתית השלד והיסודות הקיימים של הבנין. התובע עותר בכתב התביעה לחיוב הנתבעת לפצותו בהיותו בעל זכויות במקרקעין בהם עשתה הנתבעת שימוש להרחבת דירתה בהתאם לחוות דעת שמאי שצורפה לתביעה. טענה בדבר הרחבת חזית 7.במסגרת כתב התביעה סומך התובע תביעתו על הוראת סעיף 33 לחוק המקרקעין,התשכ"ט-1969, בדבר שותף המבצע שימוש במקרקעין משותפים חייב בדמי שימוש ראויים לשותפים האחרים. ב"כ התובע במסגרת סיכומיה עותרת לחיוב הנתבעת אף מכוח עשיית עושר ולא במשפט. 8. ב"כ הנתבעת בסיכומיו טוען כי העלאת הטענה בדבר עשיית עושר ולא במשפט לראשונה במסגרת סיכומי ב"כ התובע הינה הרחבת חזית פסולה שאין להתירה ועל כן מתנגד לה. 9. ע"פ תקנה 74(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, אין התובע מחוייב לציין בכתב התביעה את כל העילות המשפטיות שעליהן בדעתו להסתמך, ורשאי הוא להתבסס במהלך הדיון או בשלב הסיכומים, על עילת משפטיות אחרות ונוספות ובלבד שהתשתית העובדתית מכוחה קמה העילה המשפטית הונחה ופורטה במסגרת כתב התביעה. (ראה: ע"א 536/89 פז חברת נפט נ' לויטין גד פ"ד (3) 617 , א.גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהודרה עשירית עמ' 65). 10. ע"פ כתב התביעה וחוות דעת השמאי שצורפה לה, נמצא כי התביעה הינה לפיצוי בגין השימוש שעשתה הנתבעת בביסוס וביסודות ושלד הבנין הקיים לצורך הרחבת דירתה. ע"פ כתב התביעה סכום הפיצוי בגין השימוש האמור, הינו בהתאם לחוות דעת השמאות של השמאי אלי סידאוי. ע"פ חוות דעת השמאי, חושב שווי השימוש שעשתה הנתבעת בשלד הקיים, לפי הסכום שנחסך מהנתבעת בשל הימצאו של שלד קיים, בשווי שליש מעלות עדכנית לביצוע בניית שלד (כולל מדידות, בדיקת קרקע לצורך ביסוס, תוכניות ובדיקת בטונים) הנדרש להרחבת הבניה. 11.אני סבור כי במסגרת כתב התביעה וחוו"ד השמאי שצורפה לו, פורטה תשתית עובדתית מספקת על מנת להעלות עילה משפטית של עשיית עושר ולא במשפט, וזאת אף אם עילה משפטית זו לא נזכרה בכתב התביעה במפורש אלא הועלתה רק במהלך הדיון ובמסגרת סיכומי ב"כ התובע. לפיכך, הטענה בדבר הרחבת חזית בעילה של עשיית עושר ולא במשפט נדחית. דמי שימוש ראויים - סעיף 33 לחוק המקרקעין 12.במסגרת כתב התביעה עותר התובע לחיוב הנתבעת בפיצוי בגין השימוש שעשתה בשלד הקיים לצורך הרחבת דירתה מכוח הוראת סעיף 33 לחוק המקרקעין, התשכ"ט- 1965 . הוראת סעיף 33 לחוק המקרקעין נקבע: "שותף שהשתמש במקרקעין משותפים חייב ליתר השותפים, לפי חלקיהם במקרקעין, שכר ראוי בעד השימוש." עניינה של הוראת סעיף 33 לחוק, הינה מתן תשלום שכר ראוי בעד שימוש שעושה שותף במקרקעין משותפים ליתר השותפים. מעיון בכתב התביעה וחוות דעת השמאות שצורפה לו, עולה כי הוראת סעיף 33 לחוק אינה רלוונטית לעובדות נשוא התביעה, שכן, אין המדובר בתביעה לתשלום שכר ראוי עבור שימוש בלעדי בתקופה זמן נתונה כלשהיא אשר עושה הנתבעת במקרקעין המצויים בבעלות משותפת. יתר על כן, מעיון בסיכומי ב"כ התובע, נמצא כי אף שהיא מאזכרת בהם את הוראת סעיף 33 לחוק, התייחסותה זו נוגעת כל כולה לתביעה מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט, ואינה טוענת לשכר ראוי בגין תקופת שימוש כלשהיא בגינה עושה הנתבעת שימוש במקרקעין, ומכאן שב"כ התובע עצמה זנחה התביעה מכוח הוראת סעיף 33 לחוק. התיישנות 13. ב"כ הנתבעת טוען בסיכומיו כי התביעה התיישנה, שכן התובע מבקש לחייב את הנתבעת בתשלום עבור חלקה בהוצאות עלות בניית השלד, בגין הוצאות שהוצאו לפני למעלה מעשרים שנה. אין בידי לקבל טענה זו, שכן עילת התביעה הינה עשיית עושר ולא במשפט בגין השימוש שעשתה הנתבעת ביסודות, קורות ובשלד הבנין לצורך הרחבת הדירה. המועד הרלוונטי בו יכולה עילה של עשיית עושר ולא במשפט להתגבש הינה החל מחודש אוקטובר 2010, עת החלה הנתבעת בביצוע עבודת הרחבת דירתה תוך שימוש בשלד הקיים. לפיכך, לא חלפה תקופת ההתיישנות של שבע שנים ממועד ביצוע הרחבת דירת הנתבעת ועד להגשת התביעה בשנת 2011. פעולה לקידום אינטרס עצמי 14. ב"כ הנתבעת טוען בסיכומיו כי לא קמה לתובע הזכות לתבוע מהנתבעת השבה שכן בעלי הדירות שבקומה הראשונה והשניה, בנו את השלד והיסודות, על מנת לקדם אינטרס עצמי ועל כן, אינם זכאיים להשבה מאנשים אחרים אשר הפיקו תועלת מפעולתם. המלומד פרופ' דניאל פרידמן, בספרו דיני עשיית עושר ולא במשפט, כרך א' מהדורה שניה, בעמ' 188-189, מתייחס לסוגיה הנדונה וקובע כדלקמן: "7.1 העיקרון הכללי הוא שמי שפעל לקידום אינטרס עצמי איננו זכאי להשבה מאנשים אחרים אשר הפיקו תועלת מפעולתו. ...טעמו של הדין ברור. מבצע הפעולה צופה לרווח או הנאה שיפיק מן הפעולה. זה צריך להיות שכרו, ואין הוא זכאי לשכר נוסף. דברים אלה כוחם יפה, אף אם הפעולה לא עלתה יפה...יתרה מזאת, אין כמעט פעילות שאיננה משפיעה לחיוב או לשלילה, על הזולת. ...אין זה מתקבל על הדעת שכל פעילות כזו תגרור מערכת התחשבנות עם כל אלה שנהנו (ואולי ניזוקו) מן הפעולה. אלה הן טובות הנאה, המכונות לעיתים "אינצידנטליות", אשר אינן ניתנות להשבה." 15. פרופ' פרידמן מבחין איפוא בין פעולה שביצע אדם לקידום אינטרס עצמי אשר גרמה טובת הנאה אינצידנטלית, אשר אינה ניתנת להשבה, לבין מקרים בהם אין המדובר בהנאה אגבית של האחר. במקרה הנדון כאן, בעלי הדירות בקומה הראשונה והשניה פעלו לבנית היסודות והשלד גם לקידום אינטרס אישי שלהם, לצורך הרחבת דירתם, אולם פעולתם זו כרוכה באופן שאינו ניתן להפרדה, בבניית יסודות הנדרשים גם להרחבה עתידית של דירת הנתבעת שבקומה השלישית. 16.בנית היסודות והשלד, מלכתחילה נעשתה על מנת לאפשר תוספת הרחבת בניה עבור כל שלושת הקומות שבבנין, ועל כן, לא מדובר בהנאה אגבית שנצמחה לדירה שבקומה השלישית בשל פעולה לקידום אינטרס עצמי של בעלי הדירות שבקומה הראשונה והשניה. (ראה: עדותו של השמאי א.סידאוי בענין זה, עמ' 6 לפרוטוקול ש' 16-20, ת"א(ת"א) 42173/05 צ'קרוב רפאל נ' קומפורט אידה ואח', עמ' 15 ). היסודות והשלד - רכוש משותף 17. ב"כ הנתבעת בסיכומיו טוען כי הרחבת דירת הנתבעת נעשתה ע"פ היתר בניה כדין תוך שימוש בשלד הקיים של הבנין שהינו רכוש משותף. בהיותו השלד חלק מהרכוש המשותף, לא עשתה הנתבעת שימוש בדירת התובע או ברכוש השייך לו. אין בידי לקבל טענה זו. הטעם לכך, הוא כי הוראות חוק המקרקעין אשר מגדירות מהו רכוש משותף, נועדו להסדיר את שאלת הקנין בלבד, ולא את שאלת ההתעשרות. "מבחינת דיני קנין זוהי שאלה של נוחות ואין בכך כוונה לעודד פעילות מסויימת, ולהקנות למאן דהוא את הרווח הנובע ממנה. כך הדבר גם לגבי בניה במקרקעי הזולת. בעל המקרקעין רוכש מכוח דיני הקנין את הבעלות במבנה שחובר לאדמתו. אך מטרת ההוראה בענין זה(ס'12 לחוק המקרקעין)מוגבלת להסדר בהיבט הקנייני. הכוונה איננה "להעשיר" את בעל הקרקע על חשבון מי שבנה עליה, והדברים נאמרו במפורש." (ראה: ספרו של ד.פרידמן, דיני עשיית עושר ולא במשפט, כרך א', עמ' 83). עשיית עושר ולא במשפט 18. ב"כ התובע בסיכומיה עותרת לחיוב הנתבעת לפצות התובע בגין השימוש שעשתה הנתבעת בשלד הבניין של דירת התובע, בעילה של עשיית עושר ולא במשפט, בהתאם להוראות חוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979. סעיף 1(א) לחוק עשיית עושר ולא במשפט,התשל"ט-1979 (להךן:"החוק") קובע כדלקמן: "(א) מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן - הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן - המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכיה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויה." הוראה כללית זו מעמידה שלושה תנאים לתחולתה: התנאי הראשון הוא קבלת נכס, שירות או טובת הנאה (ההתעשרות); התנאי השני הוא שההתעשרות באה לזוכה מהמזכה; התנאי השלישי הוא שההתעשרות נתקבלה על ידי הזוכה "שלא על פי זכות שבדין" (ראה רע"א 371/89 ליבוביץ נ' אליהו בע"מ, פ"ד מד(2) 309, 321; ע"א 588/87 כהן נ' שמש, פ"ד מה(5) 297, 319; ע"א 126/89 מ פרק קופל טורס בע"מ נ' חברת מלונות דן בע"מ, פ"ד מו (3) 441, 454). התנאי הראשון - "התעשרות" 19. מהראיות שנשמעו, עולה כי בשנת 1990 ביצעו מי שהיו באותה עת בעלי הדירות שבקומה הראשונה והשניה שבבנין, הרחבה של דירתם, מדירה של שני חדרים בשטח של כ-48 מ"ר לדירת ארבעה חדרים בשטח של כ- 85 מ"ר. כמו כן, הוכח כי בעלי הדירות בקומה הראשונה והשניה בלבד נשאו בעלויות בניית היסודות והשלד של תוספת הבניה, כאשר הבעלים דאז של הדירה בקומה השלישית, שמעל דירת התובע ומר נמדר, אותה רכשה הנתבעת, לא הרחיב את דירתו ולא נשא בתשלום עבור בניית הביסוס, היסודות, העמודים והתקרה של קומת העמודים. (ראה: ס' 3 ו-4 לתצהיר עדות הראשית של התובע, ס' 3 ו- 5 לתצהיר עדותו הראשית של מר נמדר). 19.מהראיות שנשמעו עולה כי הנתבעת הרחיבה בשנת 2010 את דירתה שבקומה השלישית, המצויה מעל דירת התובע ודירת מר נמדר, תוך שימוש בביסוס ושלד הבניין אשר נבנו ע"י בעלי הדירות של הקומה הראשונה והשניה שבבנין . 20.השימוש שעשתה הנתבעת במסגרת הרחבת דירתה ביסודות והשלד הקיים שנבנו ע"י בעלי הדירה בקומה הראשונה והשניה, הצמיח לנתבעת טובת הנאה המתבטא בחסכון כספי, שכן נחסך מהנתבעת השתתפות בתשלום עבור חלקה היחסי בעלות בניית השלד -יסודות, קורות העמודים ותקרת קומת העמודים, רכיבים המצויים מתחת לקומת העמודים, הנדרשים לבניית תוספת הרחבת הבניה שביצעו בעלי הדירות של הקומה הראשונה , השניה והשלישית של הבניין. לפיכך, מתקיים התנאי הראשון של קבלת טובת הנאה ("התעשרות"). התנאי השני - ההתעשרות באה לזוכה מהמזכה 21.ע"פ לשונו של חוק עשיית עושר ולא במשפט, נדרש כי הזכיה "תבוא" לזוכה מן המזכה. יסוד זה הוא המקביל לביטוי השגור כי הזכיה צריכה להיות "על חשבון" הזולת. חוק עשיית עושר ולא במשפט דחה בצורה ברורה את הרעיון, שלפיו הפסד של התובע הינו תנאי להשבה, שכן דרישה זו אינה מופיעה בסעיף 1 לחוק. "במקרים רבים ניתן ללמוד זאת מן העובדה שהתובע סבל נזק, כגון, במקרה של תשלום מחמת טעות, שבו הפסיד המשלם וזכה המקבל. אולם פעמים יהא הרווח על חשבון התובע, אף אם הלה לא ניזוק, למשל, כאשר הרווח הופק מרכושו. במקרה זה קניינו של התובע הוא מקור הרווח. מקור זה ניתן לאיתור ואין צורך להיזקק למבחן ההפסד. ביחס ליסוד זה (שהזכיה "באה" מן התובע) לא נדרש כי תהיה לתובע זכות שבדין לאותה זכיה. כל שנאמר הוא כי עליה לבוא ממנו." (ד.פרידמן, עשיית עושר ולא במשפט, כרך א', עמ' 88). 22. בסעיף 4 לתצהיר עדותו הראשית של התובע נטען, כי התמורה ששולמה בגין רכישת הדירה כללה את הביסוס והשלד של ההרחבה הקיימים בבנין, ועל כן, לטענת התובע השימוש שעשתה הנתבעת בשלד וביסודות מבלי ששילמה עבורם, נצמחת ובאה לה אף מהתובע עצמו, כבעלים בעת ביצוע הרחבת דירתה. 23.התובע מצהיר בסעיף 2 לתצהיר עדותו הראשית כי לא ביצע את ההרחבה בפועל, אלא רכש בשנת 2006 דירת ארבעה חדרים לאחר ההרחבה ממשפחת אשכנזי, כאשר דירת התובע הורחבה ע"י בעליה הקודמים מר יעקב אבימור, שקדם למשפחת אשכנזי (ראה: עדותו של העד מר נמדר, עמ' 10 לפרוטוקול הדיון ש' 8-9). 24. התובע אשר לא היה בעלי הדירה בעת ביצוע הרחבת דירתו, לא נשא בפועל בתשלום מחצית מהעלויות של בניית היסודות והשלד, אלא רכש דירה בת ארבעה חדרים ושילם עבור ארבעה חדרים. 25.התובע נשאל בחקירתו הנגדית האם שילם תוספת כספית במסגרת רכישת דירתו עבור השלד והיסודות מעבר לעובדה שרכש דירת ארבעה חדרים, ומתשובתו עולה כי המחיר ששילם משקף רכישת דירה של ארבעה חדרים ללא תוספת כספית נוספת עבור היסודות והשלד. (ראה: עמ' 9 לפרוטוקול ש' 7-10). התובע לא הביא כל ראיה כי התמורה ששילם עבור רכישת ארבעה חדרים הושפעה או היתה גבוהה יותר ממחירה של דירת ארבעה חדרים דומה אחרת, בשל האפשרות לתבוע את הנתבעת בתשלום עבור השימוש העתידי בשלד הבנין. יצוין, כי חוות דעת השמאי שהוגשה כראיה מטעמו של התובע, לא נטענה כלל טענה בענין זה. 26.כפי העולה מעדויות שנשמעו, מר יעקב אבימור הבעלים של הדירה בקומה הראשונה (אותה רכש בהמשך התובע) ומר נמדר בעלי הדירה בקומה השניה, ביצעו ומימנו את עבודת בניית היסודות והשלד לצורך ביצוע הרחבת הדירות. הואיל והיסודות והשלד נועדו לשרת את שלושת הדירות שבשלוש הקומות, היה על בעלי הדירות כעקרון לשאת בעלות היסודות והשלד בחלקים שווים, קרי בשליש מהעלות. השמאי א.סידאוי אשר נחקר על חוות דעת השמאות אשר הוגשה מטעם התובע, אישר עיקרון זה בחקירתו הנגדית. (עמ' 6 לפרוטוקול ש' 9-15, עמ' 7 ש'1-3). 27.מכאן, מי שהיו בעלי הדירות של הקומה הראשונה והשניה בעת ביצוע בניית היסודות והשלד של ההרחבה(ה"ה אבימור ונמדר), נשאו בעלות יתר בשיעור של 1/3 מעלויות היסודות והשלד, בגין חלקה של הדירה שבקומה השלישית אשר לא השתתפה בעלויות אלה. 28.הנתבעת זכתה בטובת הנאה אשר "לא באה" לה מן התובע, שכן התובע לא היה בעלים של הדירה בעת בניית היסודות והשלד ואף לא הוציא מכיסו תשלום עבור בניית היסודות והשלד. אלא טובת ההנאה בשיעור שליש מעלות היסודות והשלד "באה" לנתבעת ממי שהיו בעלי הדירות בקומה הראשונה והשניה בעת שנבנו היסודות והשלד. 29.התובע אף לא הצביע על קיומה של זכות פרסונלית/חוזית העומדת לו אשר מכוחה זכאי הוא לתבוע את הנתבעת בגין השימוש שעשתה ביסודות ובשלד לצורך הרחבת דירתה. התובע צרף כנספח ג' לתצהיר עדותו הראשית את חוזה הרכישה של דירתו מה"ה אשכנזי. מעיון בהסכם עולה כי הממכר הינו דירת 4 חדרים ע"פ התמורה הנקובה בהסכם. הסכם הרכישה אינו כולל המחאת זכויות ו/או הענקת זכות לתבוע תשלום מבעלי הקומה השלישית עבור שימוש עתידי ביסודות ובשלד. התובע אישר בחקירתו הנגדית עובדה זו. (עמ' 8 לפרוטוקול ש' 15-19). 30.בנסיבות הענין, משלא התקיים התנאי השני, לפיו נדרש כי הזכיה "תבוא" לזוכה מן המזכה, לא עומדת לתובע עילה לתביעת השבה מכוח הוראת סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט. לפיכך, התביעה בגין השימוש בשלד הקיים ובחדר האשפה מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט - נדחית. חדר האשפה 31.בכתב בתביעה עותר התובע לחייב את הנתבעת לפצות את התובע בסך 1,000 ₪ בגין חלקה בעלות בניית חדר האשפה של הבנין. ע"פ האמור בהערות לס'7 לחוות דעת השמאי א.סידאוי, ע"פ מה שנמסר לו ע"י הדיירים תנאי לקבלת היתר הבניה נדרש לבצע בנית חדר אשפה, שאת עלותו המוערכת בסך 14,000 ₪ יש לחלק בין 7 דיירים. 32.דינה של התביעה בגין רכיב זה להדחות, הן לנוכח דחיית התביעה מכוח עשיית עושר ולא במשפט, והן נוכח כך, שהתובע לא הרים את נטל השכנוע להוכחת טענתו כי תנאי לקבלת ההיתר לבניית ההרחבה היה בניית חדר אשפה. התובע אשר לא היה בעלים של הדירה בעת בניית חדר האשפה נעדר ידיעה אישית בענין זה. טענת התובע בענין זה אף אינה נזכרת בתצהיר עדותו של מר נמדר ביג'ין, בעלי הדירה בקומה השניה. התובע לא הגיש כראיה עתק של היתר הבניה שניתן לבניית היסודות והשלד לצורך אימות טענתו. מכאן, כי לכל היותר מדובר בתביעה לתשלום השבת עלות הוצאות בניית חדר האשפה אשר נבנה לפני למעלה מ- 20 שנה קודם הגשת התביעה, עילה אשר חלה עליה התיישנות. משדחיתי את התביעה בגין השימוש בשלד הקיים ובחדר האשפה, לא זכאי התובע לתשלום שכ"ט שמאי בגין השמאות שצורפה לכתב התביעה. לכלוך 33. בכתב התביעה טוען התובע כי השיפוץ שבוצע ע"י הנתבעת נעשה ברשלנות תוך גרימת לכלוך רב, כאשר התובע פעל לניקיון הלכלוך, אולם נותר לכלוך על תריסים שעד כה לא ניתן להסירו, ובגין כך תובע פיצוי בסך 5,000 ₪. 34. התובע צרף לתצהירו מספר תמונות בהן ניתן להבחין במספר קטן של שאריות מלט שנותרו על חלונות דירתו של התובע. התובע בתצהיר עדותו הראשית לא טען כי פנה אל הנתבעת בבקשה לנקות את הלכלוך שנגרם לדירתו וזו סירבה לעשות כן. מתצהיר עדותו של התובע וחקירתו הנגדית עולה כי התובע לא פנה אל הנתבעת בכתב בבקשה בענין זה. טענתו של התובע כי פנה לנתבעת בדרישה לנקות הלכלוך עלתה לראשונה במסגרת חקירתו הנגדית של הנתבע מבלי שנתן כל הסבר סביר מדוע כבש עדותו בענין זה. 35.בנסיבות הענין, לא הוכח לבימ"ש כי התובע פנה אל הנתבעת טרם הגשת התביעה והודיע לה על קיומו של לכלוך וזו סירבה לנקותו. התובע לא הוכיח קיומו של קשר סיבתי, כי מקור הלכלוך הינו בשיפוץ שערכה הנתבעת בדירתה. התובע הגיש חוו"ד מומחה אשר אינו מייחס לטענת הלכלוך והקש"ס, דבר הפועל לחובתו של התובע. התובע לא הוכיח כי סבל נזק כספי בגין הוצאות שהוציא לצורך ניקוי הלכלוך. התובע העיד כי לא הוציא כספים לניקוי, לא הזמין שירותי ניקיון, וכי הסכום הנתבע הינו פרי הערכה והשערה סתמית מבלי שפנה לקבל הצעת מחיר מחברת ניקיון. (עמ' 9 לפרוטוקול ש'24-27) 36.התובע משתית התביעה בגין רכיב זה, בין היתר גם על פסק הדין שניתן במסגרת תביעה אשר הגיש השכן שבקומה השניה מר נמדר כנגד הנתבעת בבית המשפט לתביעות קטנות בתל אביב (ת"ק 29038-03-11). כפי העולה מפסק הדין שצורף כנספח לתצהירו של מר נמדר, מדובר בפסק דין שניתן ע"פ סעיף 79א לחוק בתי המשפט על דרך הפשרה, ללא הנמקה, ועל כן, אין בפסק הדין ממצאים עובדתיים כלשהם אשר יש בהם כדי לשמש השתק פלוגתא לצורך הליך זה. לפיכך, אני דוחה את התביעה לפיצוי בגין הלכלוך. 37. לאור המפורט לעיל, התביעה נדחית. אני מחייב את התובע לשלם לנתבעת הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך כולל של 5,000 ₪ בצירוף מע"מ, אשר ישולמו תוך 30 ימים מהיום. ימי פגרת בימ"ש יבואו במניין התקופה. בהעדר תשלום יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית ממועד פסק הדין ועד לתשלום המלא בפועל. בניההרחבת דירהמקרקעין