לטענתו, הוא חתם על הסכם התיווך אך כחצי שנה לאחר מכן מונה לנכס כונס נכסים, והנכס נמכר בסופו של דבר על ידי הכונס. לפיכך, טוען הנתבע כי הוא אינו חייב בדמי תיווך. 3. התובע עצמו בחר שלא להעיד. מטעמו העידו מספר עדים: א. הגברת שולמית זיו, שעל פי הנטען בתצהירה הכירה אישית את הנתבע וקישרה בין הנתבע לבין סוכנות התיווך שבבעלות התובע. ב. מר יוסי שתיווי שעל פיה תצהירו הוא בן זוגה של הגברת זיו. ג. מר דוב סבירסקי מנהל סוכנות התיווך שבבעלות התובע. ד. מר שמעון זוארץ, שהיה המתווך שמולו חתם הנתבע על הסכם התיווך נשוא התביעה. הנתבע העיד לבדו ולא הביא מטעמו עדים נוספים. 4. כעת מונחים בפני סיכומי שני הצדדים ולאחר שעיינתי בהם ובכל החומר שבתיק בית המשפט הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות. 5. ממכלול הראיות כפי שהונחו לפני עולה כי אין למעשה מחלוקת על העובדות הבאות: אין מחלוקת על כך שהתובע אכן חתם ביום 25.4.09 על הסכם התיווך נשוא התביעה. אין מחלוקת על כך שבחודש אוקטובר 2009 מונה לנכס כונס נכסים, ואין גם מחלוקת על כך שבסופו של דבר נמכר הנכס באמצעות כונס הנכסים. איש מהצדדים לא הציג את הסכם המכר ואולם, ממכלול הטענות, כמו גם מהעובדה שההסכם לא הוצג על ידי התובע, נראה כי הכונס הוא שהיה צד להסכם כמוכר הנכס. 6. מאחר שאין מחלוקת על כך שהנתבע חתם על הסכם תיווך, שמכוחו התחייב לשלם לתובע דמי תיווך עבור מכירת הנכס, נסבה המחלוקת שבין הצדדים סביב השאלה: האם חבותו של הנתבע בעינה עומדת, גם לאחר שמונה כונס נכסים לנכס והנכס נמכר באמצעות כונס הנכסים. 7. התובע טען כי גם לאחר שמונה כונס הנכסים המשיך לפעול עבור הנתבע, באמצעות העובדים מטעמו, למכירת הנכס לקונה מר עמרי ולפיכך, הוא שהיה בסופו של דבר הגורם היעיל, שהוביל להתקשרות, והוא זכאי לכן לדמי תיווך מהנתבע. אכן, מהראיות שהציג התובע עולה כי נציגיו, ובעיקר מר שמעון זוארץ, המשיכו לפעול, גם לאחר מינויו של הכונס, למכירת הנכס למר עמרי ופעילותם היא שהביאה בסופו של דבר לכך שמר עמרי רכש את הנכס. 8. עם זאת, לא מצאתי כי יש בכך כדי לחייב את הנתבע בדמי תיווך לתובע. זאת, משום שבסופו של דבר בעת מכירת הנכס לא הנתבע הוא שהיה המוכר ומי שמכר את הנכס בסופו של דבר היה כונס הנכסים, עורך הדין חזי חכם. משמונה כונס נכסים לנכס והוא שמכר את הנכס, אין לחייב את הנתבע בדמי תיווך מכוחו של ההסכם שעליו חתם כחצי שנה טרם מינויו של הכונס. 9. בפרט הדבר נכון כשהוכח כי הפעולות שביצעו נציגי התובע, לשם קידומה של העסקה למכירת הנכס למר עמרי, בוצעו מאחר שגם מר עמרי היה חתום על הסכם תיווך וקידומה של העסקה היה חשוב לכן לתובע ולנציגיו גם בשל קיומו של הסכם התיווך שעליו חתם מר עמרי. ואכן, מר עומרי שילם דמי תיווך בגין הרכישה (עמ' 13 שו' 29). 10. משמונה כונס לנכס היה על התובע ונציגיו לדאוג לקבלת התחייבות מכונס הנכסים לתשלום דמי תיווך כמוכר הנכס ואין הם יכולים לדרוש דמי תיווך מהנתבע, שבאותה עת לא היה עוד המוכר. ואכן, למר זוארץ לא היה הסבר מניח את הדעת מדוע לא פעל בדרך זו (עמ'13 ש' 9-22). 11. הן עדי התובע והן הנתבע אישרו כי בשלב מסוים, ולאחר מינוי הכונס, קיבל הנתבע "חלון הזדמנויות" למכור את הנכס שלא באמצעות כונס הנכסים (עמ' 13 שו' 5-7, עמ' 17 שו' 6-8). לו הייתה העסקה מושלמת במהלך התקופה הזו ייתכן והיה מקום לחייב את הנתבע בדמי תיווך לתובע. בפועל, לא הושלמה העסקה בתוך אותו "חלון הזדמנויות" והיא הושלמה רק לאחר שכונס הנכסים החל בהליכי כינוס ומכירה ובסופו של דבר הוא שמכר את הנכס, ולא הנתבע (עמ' 19 שו' 16-20). 12. העובדה שהנתבע היה שותף למאמצים למכירת הנכס למר עמרי, ואף הלך איתו לרב שאיתו התייעץ מר עמרי טרם הרכישה, אין בה כדי לחייב את הנתבע בדמי תיווך, כאשר הנכס נמכר בסופו של דבר לא על ידי הנתבע כי אם על ידי הכונס. ברור שלנתבע, שלשם פרעון חובותיו נמכר הנכס, יש אינטרס שעבור המכירה יתקבל סכום גבוה ככל האפשר, ואולם אין די בכך כדי לחייבו, בנסיבות העניין, בתשלום דמי התיווך לתובע. 13. טענות התובע, כאילו אף שהנכס נמכר באמצעות כונס הנכסים, לנתבע הייתה אמירה מפורשת ושיתוף פעולה מלא מטעמו של הכונס (סעיף 37 לסיכומים), כמו גם טענת התובע כאילו הנתבע היה גורם דומיננטי ובעל משקל בביצוע העסקה וכי זו נחתמה רק באופן פורמלי על ידי הכונס (סעיף 39 לסיכומים) לא הוכחה, משהתובע בחר שלא להביא לעדות מטעמו את כונס הנכסים. זאת, אף שבדיון שהיה ביום 26.2.13 ביקש לזמן את כונס הנכסים כעד מטעמו והדבר הותר לו, בין היתר בעקבות הסכמת הנתבע. כך גם טענות התובע כפי שפורטו בסעיף 20 לתצהיר הגב' זיו ובסעיף 50 לסיכומי התובע. מחדלו של התובע מלזמן את כונס הנכסים פועל במקרה זה לחובתו ושומט את הקרקע מתחת לטענות התובע בעניין זה. 14. ב"כ התובע טענה בסיכומיה, כי גם לאחר מינויו של הכונס עומדת בעינה התחייבותו של הנתבע לשלם דמי תיווך, וכי עצם מכירתו של הנכס במסגרת הליכי כינוס אינה מאיינת את זכאותו של התובע לקבל דמי תיווך, ואת חובתו של הנתבע לשלמם, אם התובע הוא שהיה הגורם היעיל שהביא להתקשרות בין הצדדים. לתמיכה בטענותיה מפנה ב"כ התובע לפסקי הדין בתיק אזרחי (י-ם) 18421/00 דוד קמלי נ' טטיאנה קדושים ובתיק אזרחי (ת"א) 78713/04 דרעי דניאל נ' ענת אשד קצנשטיין ואולם, אין הנידון דומה לראיה. בשני המקרים שאליהם מפנה ב"כ התובע נדונה חבותו של קונה לתשלום דמי תיווך. בתי המשפט באותם מקרים אכן קבעו כי העובדה שהנכס נמכר בסופו של דבר בהליכי כינוס אינה מבטלת את חובתו של הקונה לשלם דמי תיווך בגין הרכישה. המקרה שבפני שונה, שכן כאן נדונה שאלת חבותו של "מוכר" בתשלום דמי תיווך מכוחו של הסכם תיווך שעליו חתם חצי שנה לפני שמונה כונס לנכס וכאשר הנכס נמכר בסופו של דבר על ידי כונס הנכסים ולא על ידי אותו "מוכר". לא ניתן לכן להקיש או ללמוד מפסקי הדין האלה לעניין שבפני. 15. סוף דבר שאני דוחה את התביעה. בנסיבות העניין, ובין היתר לנוכח התרשמותי השלילית מעדות הנתבע, עדות שהותירה רושם בלתי מהימן ומתחמק ונמצאו בה סתירות לא מעטות, (ר' למשל, עדותו בפני בעמ' 17 שו' 6-8 מול עדותו בפני כב' הרשם בעמ' 6 שו' 8-10), אני מחליטה שלא לעשות צו להוצאות וכל צד יישא בהוצאותיו. חוזהמסמכיםהסכם תיווךמינוי כונס נכסיםתיווךכינוס נכסים