פסק דין, בתביעה לתשלום יתרת חוב בגין הלוואה שניתן התובע לנתבעים. הוחלט לקבל את התביעה באופן חלקי, ולהלן הנימוקים. 2. לטענת התובע, פנה אליו הנתבע, שהינו קרוב משפחה שלו (אם כי אין מדובר בקרבת משפחה מדרגה ראשונה או שניה, כנלמד מדברי התובע עצמו בישיבת קדם המשפט: "...אני יודע שיש קרבה בין אמא שלי לאבא של שאול"), במהלך שנת 2003, וביקש ממנו להלוות לו סך 250,000 ₪, על מנת שהנתבע יוכל לסייע לבנו, עו"ד שלמה אביטן, כאשר נקלע לדבריו ל"...תסבוכת כלכלית...". התובע הסכים להלוות לנתבע את הסכום, ולטענתו סוכם בין הצדדים, כי היות שהתובע נדרש ללוות את הסכום מבנק לאומי לישראל, ישיב הנתבע לתובע את קרן ההלוואה והריבית עליה, בהתאם ללוח הסילוקין שיוציא הבנק. התובע אכן לווה את הסכום מהבנק, וביום 27.1.03, העביר לנתבע סך 250,000 ₪, בשיק לפקודתו. הנתבע, הסב את השיק לנתבעת מס' 2. לטענת התובע, במועד האמור, מסר הנתבע לתובע 10 שיקים של הנתבעת, ע"ס 10 מתוך 12 תשלומים שהיה על הנתבע לשלם לתובע, במסגרת הסכם ההלוואה. התובע טען, כי הנתבע לא מסר לו באותו מעמד, את שני השיקים הנוספים שהיה עליו למסור, משום שלא נותרו שיקים בפנקס השיקים של הנתבעת, שהחזיק בידיו, והתחייב למסור לתובע את שני השיקים הנותרים בהמשך. שני השיקים האמורים לא נמסרו לתובע, על אף ההתחייבות הנטענת. התובע טען, כי חמישה מתוך עשרת השיקים שמסר לו הנתבע נפרעו, אך הנתבע הורה לבנק שלא לכבד את חמשת השיקים הנותרים. לכתב התביעה, צורפו צילומי השיקים האמורים, כאשר שניים מהם נושאים חותמת הבנק, בצירוף הערה: "נה"ב". הנתבע תבע אפוא, את יתרת סכום ההלוואה אשר טרם נפרעה, בסך 151,743 ₪ קרן, ובשערוך למועד הגשת התביעה - 244,094 ₪. 2. בפתח כתב ההגנה, טענו הנתבעים, כי יש לסלק את התביעה על הסף, בין היתר, מחמת התיישנותה, עובר להגשת התביעה. הנתבעים גם הגישו בקשה לדחיית התביעה, על הסף. בקשה זו נדחתה, לאחר שהובהר, כי בין הצדדים התנהל הליך קודם, אשר נמחק, ואשר את תקופת ניהולו אין להביא בחשבון תקופת ההתיישנות, בהתאם להוראת סעיף 15 לחוק ההתיישנות. הנתבעים הוסיפו וטענו, כי יש לסלק את התביעה על הסף, משום שההלוואה שהעמיד התובע לנתבע, הייתה הלוואה חוץ בנקאית, בהתאם להוראות חוק הסדר הלוואות חוץ בנקאיות, התשנ"ג 1993, כאשר בין הצדדים, לא נערך חוזה הלוואה בכתב. לטענתם, בהעדר הסכם כתוב, לא עומדת לתובע עילת תביעה. הנתבעים הסתמכו לעניין טענת הסף האמורה, על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד בתל - אביב, ע"א (מח' ת"א) 4003/07 בס ארנון נ' אברהם אריה (ניתן ביום 21.1.09). הנתבעים הודו בקבלת הלוואה על סך 250,000 ₪, שמטרתה לסייע לבנו של הנתבע, אך טענו, כי הלוואה זו ניתנה, לאחר שהתובע העמיד לבנו של הנתבע, עו"ד אביטן, שתי הלוואות קודמות- האחת על סך 1,150,000 ₪ בחודש מאי 2002, והשניה על סך 250,000 ₪ בחודש יולי 2002. לטענת הנתבעים טענו, כי גבה התובע מעו"ד אביטן, בגין שתי ההלוואות הראשונות, ריבית "רצחנית", בניגוד להוראות חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, אשר הסתכמה ב-228,000 ₪. לטענת הנתבעים, במועד בו הועמדה ההלוואה, בגינה הוגשה תביעה זו, סוכם כי הצדדים יערכו התחשבנות, כאשר סכום הריבית שנגבתה ביתר, בגין ההלוואות הקודמות, יופחת מסכום החוב, אותו היה על הנתבעים להשיב לתובע בגין ההלוואה. לעניין זה נטען בתצהיר הנתבע: "מר פרץ הודה בפניי כי אכן מדובר בריבית עתק ולכן הודיע לי כי כבר מההלוואה הנוכחית (נשואת ההליך דנן) הוא יפחית סך של כ- 30,000 ₪ על חשבון הריביות העודפות שגבה מבני שלמה אביטן ובאשר ליתר סכומי הריביות שגבה מבני, תערך התחשבנות מאוחר יותר והסכומים העודפים יקוזזו מן ההלוואה שמר פרץ התעתד ליתן לבני, באמצעותי, כעת". הנתבעים הוסיפו וטענו, כי הנתבע נתן לבנק הוראת ביטול, ביחס לשלושה שיקים בלבד, ולא חמישה, כנטען בכתב התביעה. 3. התובע העיד לעצמו. לנתבעים העידו, הנתבע מס' 1, שני בניו, עו"ד שלמה אביטן, ומר משה אביטן, וכן מר עמית ללוז, אשר בתקופה הרלוונטית לתביעה, היה נשוי לבתו של הנתבע, ועבד בעסקו. יצויין, כי עו"ד אביטן לא נכח בפגישה, במהלכה מסר התובע לנתבע את השיק, על סך 250,000 ₪, והגיע עימו, לטענת הנתבעים, לסיכום בדבר התחשבנות עתידית, וקיזוז סכומי ריבית שנגבו ביתר. עד זה העיד, על שתי ההלוואות שנטל מן התובע, קודם ההלוואה בגינה הוגשה התביעה, ועל הריבית ששילם לתובע בגינן. העדים, מר משה אביטן ומר עמית ללוז, העידו כי נכחו בעת שהצדדים הגיעו לסיכום הנטען, כמפורט בתצהיר הנתבע. 4. ההלוואה שהעמיד התובע לנתבע, הייתה הלוואה חוץ בנקאית, וככזו, חל עליה חוק הסדרת הלוואות חוץ - בנקאיות, תשנ"ג - 1993. סעיף 1 לחוק, מגדיר:" ..."מלווה" - מי שנותן הלוואה, למעט תאגיד בנקאי ותאגיד עזר כמשמעותו בחוק הבנקאות (רישוי), תשמ"א - 1981". התובע הינו, אם כן, "מלווה" בהתאם להגדרה האמורה. סעיף 2 לחוק, מורה: "חוזה הלוואה בין מלווה ללווה טעון מסמך בכתב". סעיף 3 לחוק, קובע חובת גילוי פרטים שונים, במסגרת חוזה ההלוואה הכתוב. סעיף 5 לחוק, קובע את אופן חישוב עלות האשראי המרבי, וסעיף 6 קובע את שיעור ריבית הפיגורים המקסימלית אותה רשאי מלווה לגבות, במסגרת הלוואה חוץ בנקאית. סעיף 8 לחוק, מחייב את המלווה, לצרף את הסכם ההלוואה, לכתב תביעה או לבקשה לביצוע שטר המוגשות נגד הלווה. ס"ק 15(א) לחוק מורה: "הוראות סעיפים 2, 3 ו-7 לא יחולו על מלווה נותן הלוואה שלא דרך עיסוק". התובע נסמך על הוראת סעיף זה, וטען, כי אינו עוסק במתן הלוואות, וממילא לא ניתנה ההלוואה דרך עיסוק, ועל כן לא קמה בנסיבות, חובה לערוך הסכם כתוב בין הצדדים, עובר למתן ההלוואה. מנוסח סעיף 2 לחוק עולה, כי הנטל להוכיח שהלוואה חוץ בנקאית ניתנה שלא דרך עיסוק, מוטל על המלווה הטוען את הטענה, ובענייננו, על התובע (ולעניין זה ר' ע"א (ת"א) 4003/07 בס ארנון נ' אברהם אריה המוזכר לעיל, בסעיף 26 לפס"ד). התובע אישר בחקירתו הנגדית, ובתצהיר התשובות לשאלון, כי קודם ההלוואה הנידונה, העמיד לעו"ד אביטן שתי הלוואות קצרות מועד, כפי שהעיד עו"ד אביטן בתצהיר- הלוואה על סך 1,150,000 ₪, אשר ניתנה בחודש מאי 2002, והוחזרה בשלושה תשלומים אשר שולמו בחודשים יוני- אוגוסט 2002, על סך 450,000 ₪ (מכאן, שסכום הריבית ששולמה עמד על 200,000 ₪, דהיינו, למעלה מ-17% בגין הלוואה הוחזרה כאמור במלואה, תוך 3 חודשים מיום שהועמדה). הלוואה על סך 250,000 ₪, אשר ניתנה בתחילת חודש יולי 2002, בגינה החזיר עו"ד אביטן סך 320,000 ₪, ביום 30.8.02 (דהיינו, בגין ההלוואה האמורה שהוחזרה תוך חודשיים שולמה ריבית בסך 70,000 ₪ סכום אשר הווה למעלה מ-20% מסכום הקרן). כן הודה התובע, בתצהיר תשובות לשאלון, כי הלווה כספים לחברת י.י.ר.א, שהינה חברה בע"מ, אשר עו"ד אביטן מונה כנאמן שלה, ואשר בעטיה, נגרמו לו אותה הסתבכות כלכלית, בגינה נאלץ ללוות כספים. מכאן, שהנתבע העמיד למר אביטן ולחברת י.י.ר.א, במהלך תקופה קצרה, ארבע הלוואות, אשר הסתכמו בלמעלה ממליון וחצי ₪. כאמור לעיל, בגין שתיים מההלוואות, אשר הוחזרו כאמור, האחת תוך חודשיים, והאחרת תוך שלושה חודשים, גבה ריבית בסך 270,000 ₪ במצטבר. התובע אישר לעניין הלוואות אלה, במהלך דיון קדם משפט, כי , "...הם דברים עסקיים נטו". מכאן, שאין מחלוקת, כי ההלוואות האלה לעו"ד אביטן נתן התובע "...דרך עיסוק". בחקירתו הנגדית טען התובע, ביחס לאותן הלוואות, כי עו"ד אביטן, הוא אשר קבע את שיעור הריבית ששולמה על הקרן, והוא עצמו כלל לא ביקש לקבוע ריביות בסכומים האמורים. גרסת התובע לעניין זה, לא רק שהינה בגדר עדות יחידה של בעל דין בהליך אזרחי, על המשתמע מכך, אלא שהיא נראית על פניה מעט תמוהה, שלא לומר מיתממת. נראה כי על רקע ההלוואה הקודמות, אשר ניתנו לעו"ד אביטן ולחברת י.י.ר.א, ואשר עולה בבירור, כי ניתנו דרך עיסוק, יש לראות את התובע, כמי שעסק במתן הלוואות, במהלך התקופה האמורה, גם אם כעיסוק משני. נראה אפוא, כי מוטל עליו נטל כבד למדי, להוכיח כי ההלוואה בגינה הוגשה תביעה זו, לא ניתנה דרך עיסוק. התובע טען כאמור, כי העביר את מלוא כספי ההלוואה שקיבל מהבנק, לידי הנתבע, והנתבע היה אמור להשיב לו את הכספים, בהתאם ללוח הסילוקין של הבנק במועדים ובסכומים שיקבע הבנק (ומכאן, שלא צפוי היה לטענתו, להפיק רווח מן העסקה), אלא שהשיקים שמסר הנתבע לתובע (כאמור, השיקים של הנתבעת מס' 2), ניתנו למועדים שונים ממועדי ההחזר, ע"פ ההסכם שבין התובע לבין הבנק, הסכומים הנקובים בהם, קרובים לסכומי ההחזר החודשיים, אך אינם זהים להם, ואין גם כל ראיה, מלבד עדות התובע עצמו, באשר לגובה הסכומים, שהיה על הנתבע לשלם לו בהמשך, למועדיהם. במצב זה, ועל רקע ההלוואות הקודמות אשר ניתנו לבנו של הנתבע ולחברת י.י.ר.א, דרך עיסוק, סבורני כי התובע לא הרים, את הנטל להוכיח, שההלוואה בגינה הוגשה התביעה, ניתנה לנתבע, שלא דרך עיסוק. 5. משנקבע, כי התובע לא הרים את הנטל להוכיח, כי ההלוואה ניתנה שלא דרך עיסוק, הרי שחלה עליו הוראת סעיף 2 לחוק, לפיה, טעון חוזה הלוואה בין לווה למלווה, מסמך בכתב. בעניין בס ( ע"א (ת"א) 4003/07 האמור לעיל), התייחס בית המשפט לצורך בהצגת הסכם הלוואה, כתנאי להגשת התביעה וקבע כי בהעדר מסמך כאמור, "...אין לכאורה עילת הגשת תביעה כנגד הלווה". נראה כי באותו עניין, ראה בית המשפט המכבד את הדרישה -להצגת מסמך כאמור, כדרישה פרובטיבית, ועל כן סבר, כי ניתן יהיה לאכוף הסכם הלוואה, גם בהעדר מסמך בכתב, מקום שהנתבע מודה בקיומה. לעניין זה נאמר (בסעיף 22 לפסק הדין): "אכן, ייתכנו מקרים ובהם אין מחלוקת בין הצדדים שאכן ניתנה ההלוואה אלא שחלוקים הם על תנאיה. במקרה שכזה אכן יכול ולא יהיה בהעדר מסמך בכתב משום שלילת זכותו של המלווה להיפרע. לכן ייתכן והמלווה יוכל להשלים את החסר בתצהירו, ובלבד שאכן אין חולק כי ניתנה אותה הלוואה שפירעונה מתבקש. אולם במקום ובו חלוקים בעלי הדין אם ניתנה כלל הלוואה על המלווה להציג את אותו מסמך בכתב על מנת להיפרע מהלווה. ודוק, נטל ההוכחה רובץ על המלווה ולא על הלווה. אך לא די בכך, הואיל, ונטל זה דורש גם הצגת מסמך בכתב אשר בהעדרו לא ניתן יהיה להיפרע אף משטרות שניתנו, לפי טענת המלווה בגין אותה הלוואה". בת"א (מחוזי נצ' 05-706 זועבי ראיד ואח' נ' ערטול עאזר ואח' (ניתן ביום 10.5.10) נשמעה עמדה שונה, לפיה, העדרו של מסמך בכתב, שולל את תוקף חוזה ההלוואה: "... דעתי שונה. אינני סבור שאת השאלה אם מדובר בדרישה מהותית להשתכללות הסכם, יש לבחון על פי עמדת הנתבע/ הלווה. לטעמי, מדובר בתנאי מהותי לקיום חוזה ההלוואה, שבהעדרו או אי קיומו, לא נשתכלל כלל חוזה, ולצד שמסר את הכספים עומדת זכות ההשבה מכוח דיני החוזים הכלליים". בכל הכבוד, מקובלת עליי עמדה זו, של בית המשפט המחוזי הנכבד בנצרת, וזאת, הן בשל נוסחו המפורש של סעיף 2 לחוק, המתנה את עצם קיום חוזה ההלוואה, ב"...מסמך בכתב", והן בשל תכליתו של החוק, שהינה הגנה על לווים הנאלצים לפנות לגורמים חוץ בנקאיים, על מנת ליטול הלוואות בשעת הדחק, תכלית המחייבת פרשנות דווקנית של הוראות החוק, ואכיפתן בקפדנות, בין היתר, ע"מ שלא ליצור באמצעות אכיפה מקלה מדי, תמריץ למלווים חוץ בנקאיים, שלא לקיים את הוראות החוק [ור' לעניין זה, ת.א. (שלום ת"א) 57846/06 אלדד קוטב סחר בע"מ נ' דה פילוסוף אורנה (ניתן ביום 14.05.08), בסעיף 12 לפסה"ד). מכאן, שהסכם ההלוואה שנערך בין הצדדים בטל. 6. תוצאת בטלות ההסכם, הינה חיוב הנתבע בהשבת יתרת קרן ההלוואה לתובע, מכוח הוראות סעיף 31 וסעיף 21 לחוק החוזים (חלק כללי) [ור' ת"א (מח' נצ') 05/706 זועבי נ' ערטול המוזכר לעיל. יצויין כי בע"א (מח' ת"א) 4003/07 בס נ' אברהם המוזכר לעיל, לא נדחה העיקרון, לפיו יש להורות על ההשבה מקום שחוזה ההלוואה בטל או מבוטל, אלא שבאותו מקרה, לא הורה ביהמ"ש המחוזי הנכבד על השבה משום שלא הוכח עצם מתן ההלוואה, ור' סעיף 36 לפסק הדין]. הימנעות מחיובו בהשבה, היתה גורמת להתעשרות הנתבע, כתוצאה מהסכם ההלוואה הבטל, ולכך אין כמובן מקום. לעניין זה, סבורני, כי אין לקבל את טענת הנתבע, לפיה נפרעה למעשה יתרת החוב, על דרך של זקיפת תשלומי היתר ששילם עו"ד אביטן לתובע, בגין ההלוואות הקודמות שנטל ממנו, בהתאם לסיכום הנטען בין הצדדים, עובר למתן ההלוואה. זאת, כאשר גרסת הנתבע לעניין זה, נתמכה רק בעדותו, ובעדות בני משפחתו ובנו, מר משה אביטן וחתנו לשעבר מר ללוז אשר כאמור, גם הועסק על ידו בתקופה הרלוונטית. אין מדובר כמובן בעדים ניטרליים, כי אם בעדים אשר פני הדברים, מעוניינים בטובת הנתבע, ולא מצאתי מקום להעדיף גרסתם לעניין זה, על גרסת התובע. סכום ההלוואה שנטל הנתבע, ואשר אותו העביר לנתבעת מס' 2, עמד כאמור על 250,000 ₪. סכומי השיקים שמסר הנתבע לתובע, ואשר נפרעו ע"י הבנק, הזמין הסתכמו בכ-116,488 ₪. מכאן, שיתרת קרן ההלוואה שלא נפרעה, הסתכמה ב-133,512 (נכון לחודש יולי -2003 מועד פירעונו של השיק הראשון בגינו ניתנה הוראת ביטול), ובשערוך להיום 216,863 ₪. סכום זה יש לחייב את הנתבעים לשלם לתובע. 7. התביעה מתקבלת אפוא באופן חלקי, ועל הנתבעים לשלם לתובע, יחד ולחוד, סך 216,863 ₪. כן ישלמו הנתבעים לתובע שכ"ט עו"ד בגין התביעה, בסך 17,000 ₪ בתוספת מע"מ, והוצאות המשפט, בסך 6,000 ש"ח. חובהלוואה