על זכויות התובע במשק החקלאי מונה כונס נכסים במסגרת תיק הוצאה לפועל שפתחה החברה המלווה בלשכת ההוצאה לפועל בקריות (תיק מס' 13-10643-09-9) והסכם המכר המותנה נחתם באישור כונסת הנכסים אשר מונתה, עו"ד אפרת חיים (להלן: "הכונסת"). למען הסדר הטוב יצוין כי הכונסת הינה עו"ד שכירה ממשרד ב"כ התובע וכי ב"כ התובע בהליך זה, עו"ד בירמן, מייצג גם את החברה המלווה וכן ייצג את התובע ורעייתו בחתימת הסכם המכר המותנה עם רונן. 4. ביום 13.11.2009 שלח ב"כ התובע לנתבע הודעה על סיום תקופת השכירות וביטול הסכם השכירות, נוכח רצון התובע למכור זכויותיו בנחלה לצד שלישי ונוכח הפרות נטענות של הסכם השכירות על ידי הנתבע, כאשר הנתבע נדרש לפנות את הנכס המושכר תוך 6 חודשים, בהתאם לסעיף 2 להסכם השכירות. במכתב תשובה מיום 22.11.2009 טען הנתבע להפרות הסכם השכירות מצד התובע ועמד על זכותו להישאר בנכס המושכר 6 חודשים טרם הפינוי, בהתאם לאמור בהסכם השכירות. 5. במהלך חודש מאי 2010 נחתמו שני הסכמי פינוי עם הנתבע. האחד מיום 4.5.2010 - בין התובע (באמצעות בא כוחו) ורונן מצד אחד והנתבע מצד שני, במסגרתו התחייב הנתבע לפנות את הנכס המושכר בשני שלבים (להלן: "הסכם הפינוי הראשון"). בין התובע והנתבע נחתם הסכם נוסף מיום 23.5.2010, לפיו התחייב הנתבע לפנות את הנכס המושכר כולו עד ליום 15.6.2010, כאשר הוסכם כי הנתבע לא יחויב בדמי שכירות בגין תקופת הפינוי, קרי: המחצית הראשונה של חודש יוני 2010 (להלן: "הסכם הפינוי השני"). 6. הנתבע המשיך להחזיק בנכס המושכר גם לאחר חודש יוני 2010 ועודנו מחזיק בו כיום, כאשר החל מחודש יוני 2010 הנתבע חדל לשלם לתובע דמי שכירות. לפיכך, בחודש יולי 2011, הגיש התובע את התביעה דנן לפינוי הנתבע מן הנכס המושכר. במקביל לכך, התובע אף הגיש כנגד הנתבע תביעה לתשלום דמי שכירות ועלויות פירוק מבנה בנכס המושכר, תביעה אשר נדונה בפני כב' השופטת ת' נאות פרי (תא"ק (שלום חיפה) 43122-07-11) (להלן: "התביעה הכספית") ובמסגרתה ניתן פסק דין מיום 16.5.2013, אשר חייב את הנתבע בתשלום דמי שכירות מופחתים (להלן: "פסק הדין הכספי"). טענות התובע 7. התובע טוען כי יש לפנות את הנתבע מן הנכס המושכר מכמה טעמים: סיום תקופת השכירות, אי תשלום דמי שכירות והפעלת עסק ללא רישיון בנכס המושכר. לטענת התובע, הנתבע קיבל, ובהתאם להסכם השכירות, הודעה לפינוי הנכס המושכר, והנתבע אף התחייב לפנות את הנכס המושכר עד ליום 15.6.2010, במסגרת חתימתו על הסכם הפינוי השני, אולם הנתבע לא פינה את הנכס המושכר עד היום ולא שילם דמי שכירות מחודש יוני 2010 ועד שניתן פסק הדין הכספי אשר חייבו לשלם. התובע מוסיף וטוען, כי מאחר והנתבע הפעיל עסק לרכיבה ללא רישיון עסק כדין משנת 2006, קיבל התובע הודעה ממינהל מקרקעי ישראל (להלן: "המינהל") לפיה נעשה בנכס המושכר שימוש חורג אשר לא הוסדר כדין והאחריות לשימוש האסור הוטלה לפתחו של התובע, כבעל הנכס המושכר והוא נדרש להפסיק שימוש זה (מכתבי המינהל לתובע צורפו לכתב התביעה ולתצהיר עדות ראשית של התובע, סומן ת/2). טענות הנתבע 8. הנתבע מקדים וטוען להעדר יריבות עם התובע ולהיעדר עילה, בטענה כי מונה כונס נכסים לנכס המושכר והזכויות בו אינן עוד בבעלות התובע וכי החזקה בנכס המושכר נמסרה לרונן עוד לפני הגשת התביעה, ומשכך אין לתובע עילה לפינוי הנתבע וככל שישנה עילת פינוי, הרי שהיא נתונה לרונן. 9. לטענת הנתבע, פינוי הנכס המושכר הוסדר בהסכם הפינוי הראשון, לפיו היה על הנתבע לפנות חלק מן המושכר עד ליום 7.8.2010, ולאחר הודעה מרונן על העברת ציוד למשק אחר, חלה על הנתבע חובה לפנות את יתר הנכס המושכר. הנתבע טוען כי ביצע את השלב הראשון בהסדר הפינוי ופינה את שטח המאנג', אולם טרם התגבש המועד לפינוי יתרת השטח בנכס המושכר, מאחר ועד היום לא התקבלה הודעה מרונן המחייבת את הנתבע לפנות את יתר שטחי המושכר. 10. באשר להסכם הפינוי השני, טוען הנתבע כי הסכם זה נחתם לבקשת התובע, רק בכדי להראות למינהל שהנכס המושכר יפונה בהקדם, כאשר ב"כ התובע אמר לו כי אין בהסכם הפינוי השני כדי לגרוע מהסדר הפינוי בהסכם הפינוי הראשון, אשר נשאר בתוקף. 11. הנתבע מוסיף וטוען, כי מאחר והתובע לא הסדיר במסגרת הסכם הפינוי הראשון את הצעדים/סעדים העומדים לרשותו במקרה של עיכוב או דחייה בהסדר הפינוי ומאחר ולא ניתנה הודעה מצד רונן להשלמת הפינוי בהתאם להסכם הפינוי הראשון, אזי אין התובע זכאי לפינוי עסקו של הנתבע מן הנכס המושכר. דיון והכרעה 12. מטעם התובע הוגשו תצהירי עדות ראשית של התובע עצמו (ת/2) ושל הכונסת (ת/1) ומטעם הנתבע הוגשו תצהירי עדות ראשית של הנתבע (נ/5) ושל עו"ד צפריר יגור (נ/6), חברו של הנתבע, אשר היה מעורב בהליכי המו"מ מול התובע ורונן בכל הנוגע להסדרת הפינוי; כל המצהירים העידו על תצהיריהם בפניי. בנוסף, הצדדים הגישו מסמכים שונים, לרבות הסכמים, מסמכים מתיק הכינוס, תצלומים, תכתובות עם המינהל ובין הצדדים. כמו כן הוגשו פרוטוקולים מהתביעה הכספית ועותק מפסק הדין הכספי. 13. העדר יריבות והעדר עילה אומר כבר בפתח דבריי כי טענתו המקדמית של הנתבע בדבר העדר יריבות והעדר עילה - דינה להידחות. טענות אלה נדונו והוכרעו במסגרת פסק הדין הכספי (סעיפים 23-28 לפסק הדין) וקביעותיו של בית המשפט בפסק הדין הכספי מהוות מעשה בית דין בהליך זה, כך שהנתבע מושתק מלהעלותן פעם נוספת. בפסק הדין הכספי בית המשפט קבע, כי אין במינוי הכונסת, אשר לא תפסה חזקה בנכס המושכר, כדי להפקיע את זכויותיו הקנייניות של התובע בנכס המושכר. עוד נקבע כי התובע הוא בעל הזכויות הרשום של הנחלה ולא הוכח כי הסכם המכר המותנה עם רונן נכנס לתוקף, כך שזכויותיו המותנות של רונן בנכס המושכר טרם התגבשו. על כן, ישנה יריבות בין התובע והנתבע. 14. בסיכומיו, הנתבע הוסיף וטען, כי אמנם בפסק הדין הכספי נקבע כי לא הוכח אימתי התרחשה מסירת החזקה לרונן וייתכן כי זו הייתה בידי התובע עוד במועד הגשת התביעות, אך במסגרת התביעה דנן הוכח כי החזקה בנכס המושכר נמסרה לרונן כבר בחודש יוני 2010, כפי שאישר התובע במסגרת חקירתו הנגדית (עמ' 20 לפרוטוקול, ש' 11-16). משכך, טוען הנתבע, כי לתובע אין זכות לדרוש ממנו פינוי הנכס המושכר. הגם שאצא מתוך הנחה כי החזקה בנכס המושכר נמסרה לרונן עובר להגשת התביעה דנן (יש להצר על כך ששני הצדדים בחרו שלא לזמן את רונן לעדות, בהיותו חוליה חשובה להבהרת המצב העובדתי בנושא החזקה והפינוי), אין בכך כדי לסייע לנתבע ולשנות מקביעת בית המשפט בפסק הדין הכספי בעניין טענות הסף, כפי שיבואר להלן: ראשית, לית מאן דפליג, כי הסכם המכר המותנה לא השתכלל ועדיין לא נכנס לתוקף (ראו עדות הכונסת, עמ' 14, ש' 23-30, עמ' 15, ש' 4-5, וכן עדות התובע בעמ' 21, ש' 15-22). מכאן, התובע עודנו בעל הזכויות הרשום של הנחלה ובכלל זה של הנכס המושכר ועל כן יש לו יריבות עם הנתבע בהיותו בעל הזכויות בנכס המושכר וצד להסכמי הפינוי עם הנתבע; שנית, עצם תפיסת החזקה על ידי רונן בנכס המושכר אינה מעידה על זכות תביעה בלעדית מכוח חזקה והזכות לתבוע פינוי נתונה הן לבעל הזכויות הרשום בנכס, הוא התובע, והן למחזיק כדין בנכס, כאמור בהוראת סעיף 16 לחוק המקרקעין, התשכ"ט - 1969 [ראו גם: רע"א 4311/00 מדינת ישראל נ' בן שמחון, פ"ד נח(1) 827 (2003), בעמ' 836]. למותר לציין, כי הנתבע לא זימן לעדות את רונן על מנת שיעיד אודות קיומו של הסדר ביניהם באשר לחזקה בנכס המושכר. מעבר לכך, ובהנחה שהיה הסדר מעין זה, עדיין היה צורך בבחינת עמדתו של הבעלים הרשום בנכס המושכר, הוא התובע. כמו כן, לא נטען ולא הוכח כי הייתה המחאת זכויות מצד התובע לרונן, אשר שוללת מן התובע את זכותו לעתור לפינוי הנתבע מן הנכס שבבעלותו של הראשון. הימנעותו של הנתבע מלזמן את רונן לעדות לצורך הבהרת מעמדו בקרקע ומהות הסדר החזקה בנכס המושכר שנערך ביניהם - שאלות הנוגעות ללבה של סוגיית הפינוי ולטענות הגנתו של הנתבע - פועלת לחובתו של הנתבע ומקימה חזקה לפיה אילו נחקר רונן, היה בכך כדי לתמוך דווקא בגרסת התובע [ראו: ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סלימה מתתיהו, פ"ד מה(4) 651, 658 (1991), וכן יעקב קדמי על הראיות חלק רביעי (מהדורה משולבת ומעודכנת, 2009) 1890-1891]. בהתאם לאמור לעיל, גם אם רונן תפס חזקה כדין בנכס, אין בכך כדי לגרוע מזכות התביעה של בעל הזכויות בנכס לפינוי. 15. נוכח כל האמור לעיל, פשיטא כי קיימת יריבות בין התובע והנתבע וכי עילת הפינוי עומדת לתובע מכוח בעלותו בנכס המושכר. עילת הפינוי ומועד הפינוי 16. אין חולק, כי הסכם השכירות בוטל בהודעת ביטול כדין וכי הביטול אושר במכתב תשובה מטעם הנתבע, בשלהי חודש נובמבר 2009 (כפי שנקבע בפסק הדין הכספי). עם ביטול הסכם השכירות, נדרש הנתבע לפנות את הנכס המושכר תוך 6 חודשים ממועד ביטול הסכם השכירות, בהתאם להוראות ההסכם. משכך, קמה לתובע עילת פינוי כנגד הנתבע מכוח ביטולו של הסכם השכירות וסיום ההתקשרות ביניהם. 17. בנוסף להודעת ביטול הסכם השכירות, הצדדים חתמו על הסכם הפינוי השני, לפיו היה על הנתבע לפנות את המושכר עד ליום 15.6.2010 (מועד זה עולה בקנה אחד עם תקופת ששת החודשים הנתונה לנתבע עד לפינוי, כאמור בהסכם השכירות), כאשר בגוף ההסכם (סעיף 3) הוסכם כי ככל שהנתבע לא יפנה את הנכס המושכר במועד האמור, יוצא כנגדו צו פינוי מיידי מבית המשפט. בהתאם להסכם הפינוי השני, היה על הנתבע לפנות את הנכס המושכר לא יאוחר מיום 15.6.2010, כאשר אין חולק כי הנתבע לא מילא אחר התחייבותו זו. אלא מאי? לטענת הנתבע, הסכם הפינוי השני הינו הסכם למראית עין בלבד, אשר נועד להניח את דעת המינהל בדבר פינויו של הנתבע מן הנכס המושכר, נוכח השימוש החורג שעושה בנכס המושכר, וכי הפינוי בפועל הוסדר בהסכם הפינוי הראשון, אשר לפיו פינוי הנכס המושכר ייעשה בשני שלבים: בשלב א' - פינוי המנאג' עד ליום 7.8.2010 ובשלב ב' - פינוי יתרת הנכס המושכר מותנית בקיום חיוב מצדו של רונן, דהיינו: השלמת הפינוי מצד הנתבע תבוצע כפוף לכך שרונן יפנה את "משק מרים" ואז הנתבע יוכל להיכנס לשם במקומו. לטענת הנתבע, הסכם הפינוי הראשון הוא התקף מבין שני הסכמי הפינוי ומאחר ורונן לא מילא אחר התחייבותו לפינוי משק מרים, לא הגיע המועד לפינוי כל הנכס המושכר. כנגד טענות אלו התובע טוען, כי כלל אינו צד להסכם הפינוי הראשון וכי לא חתם עליו (עמ' 22 לפרוטוקול, ש' 28-33) וכי הסכם הפינוי השני, אשר ממילא הינו ההסכם המאוחר מבין השניים, הינו הסכם שנחתם על ידי התובע והנתבע ומועד הפינוי נקבע בו ברחל בתך הקטנה, וחלף לפני למעלה מ- 3 שנים. 18. תוקפם של הסכמי הפינוי הסכם הפינוי השני - האם חוזה למראית עין? חוזה אשר נכרת למראית עין בלבד, דהיינו: שאין התאמה בין הצהרות הצדדים בחוזה לבין כוונתם האמיתית - בטל, בהתאם להוראת סעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג -1973 (להלן: "חוק החוזים הכללי"). הנתבע אישר כי קיבל ייעוץ משפטי בטרם חתם על הסכמי הפינוי, כאשר לטענתו, ב"כ התובע אישר בפניו כי אין בהסכם הפינוי השני כדי לגרוע מהסדר הפינוי בהסכם הפינוי הראשון (עמ' 33 לפרוטוקול, ש' 19-31). יצוין כי הנתבע לא ביקש לחקור את ב"כ התובע בעניין זה. בנוסף, לא ברי הכיצד טוען הנתבע לבטלותו של הסכם הפינוי השני, בטענה כי נועד אך לשמש מצג שווא בפני המינהל, כאשר הנתבע נאחז באותו הסכם להוכחת טענתו לפטור מדמי שכירות במסגרת עילת הגנתו בתביעה הכספית. הנתבע טען כי אינו חייב לשלם דמי שכירות בגין הנכס המושכר, מחודש יוני 2010 ואילך, בהסתמך על הוראת סעיף 5 להסכם הפינוי השני, לפיה על הנתבע לשלם דמי שכירות רק עד ליום תחילת הליך הפינוי - 31.5.2010, ובאותה נשימה מבקש להתעלם ממועד הפינוי הנקוב בהסכם השני, בטענה כי ההסכם נערך רק למראית עין. הסכם אשר נכרת למראית עין בטל מדעיקרא ובטלותו הינה מוחלטת, כאשר לא ניתן להחיל עליה את ההסדר הקבוע בדיני החוזים בדבר ביטול חלקי [ראו: גבריאלה שלו דיני חוזים - החלק הכללי - לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי (2005), עמ' 255-257]. משכך, טענת הנתבע בדבר בטלות הסכם הפינוי השני לעניין אחד וקיומו לעניין אחר, אינה יכולה לעמוד. אמנם, עולות תהיות בדבר חתימת שני הסכמי פינוי במרווחי זמן קצרים, אשר בכל אחד מהם נקבע הסדר פינוי אחר, מבלי שהסכם אחד מתייחס להוראות ההסכם השני (הגם שהסכם הפינוי הראשון נחתם בשם התובע באמצעות ב"כ, עו"ד בירמן, והתובע חולק על חתימתו), אך כאמור, הסכם הפינוי השני נחתם בין התובע והנתבע (בניגוד להסכם הפינוי הראשון, אשר גם רונן היה צד לו) להסדרת הפינוי, ונחתם במועד מאוחר יותר, לאחר שהנתבע קיבל ייעוץ משפטי בטרם חתם על ההסכם וכאשר הנתבע התבסס על ההסכם השני בכל הנוגע לטענתו בדבר פטור מתשלום דמי שכירות (טענה אשר נדחתה בפסק הדין הכספי). נוכח כל האמור לעיל, טענת הנתבע כי הסכם הפינוי השני הינו הסכם למראית עין, אשר נועד למעשה להונות את המינהל, ומשכך הוא נעדר תוקף משפטי - לא הוכחה. במצב דברים זה, הסדר הפינוי הקבוע בהסכם הפינוי השני מחייב את הנתבע ומשכך הנתבע הפר התחייבותו בכך שלא פינה את הנכס המושכר במועד שהוסכם. הסדר הפינוי - פרשנות ההסכם השני 19. למעלה מן האמור, גם אם נצא מנקודת הנחה כי הסכם הפינוי השני אכן נועד להיות הסכם למראית עין ולו למראית עין יחסית, רק באשר למועד הפינוי, כאשר הצדדים התכוונו להחיל ביניהם את הסדר הפינוי שבהסכם הפינוי הראשון, אין בידי לקבל את טענת הנתבע כי לא התגבש מועד הפינוי כל עוד לא מילא רונן אחר התחייבותו לעבור ממשק מרים. לשיטת הנתבע, מאחר ולא ננקב פרק זמן למילוי התחייבותו של רונן, כתנאי להשלמת הפינוי, הרי שכל עוד רונן לא ממלא אחר התחייבותו, לא הגיע מועד הפינוי ולמעשה, הנתבע יכול להישאר בנכס המושכר עד אין קץ, כל עוד לא יפנה רונן את משק מרים. פרשנות זו אינה הגיונית מבחינה כלכלית ואף אינה עולה בקנה אחד עם כוונת הצדדים. ודוק: העדר קביעת פרק זמן למילוי התחייבותו של רונן אינו מקים, מניה וביה, הסכמה לאי פינוי הנתבע ללא מגבלת זמן. 20. כאשר לא נקצב פרק זמן למילוי שלב ב' לפינוי יתרת הנכס המושכר, יש לקיים את החיוב זמן סביר לאחר כריתת ההסכם, כאמור בסעיף 41 לחוק החוזים הכללי ובבואו של בית המשפט לפרש את הוראת החוזה באשר למועד הפינוי הסופי, עליו לבחון את אומד דעתם של הצדדים, כפי שנלמד מהחוזה עצמו ומן הנסיבות, כאמור בסעיף 25(א) לחוק החוזים הכללי. פשיטא, כי סבירות הזמן לקיום חיוב בחוזה אינה מושג סטאטי והיא נלמדת מתוך נסיבות המקרה הקונקרטי ומשתנה ממקרה למקרה, בהתאם לתוכן החוזה, לכוונת הצדדים כפי שמשתמעת מן החוזה ומהתנהגותם של הצדדים לאחר חתימת החוזה [ע"א 6018/03 אוליאור נ' מסא א.א. ייזום ונהול נכסים בע"מ (21.1.2007)]. בבחינת אומד דעתם של הצדדים, בית המשפט מתחקה אחר כוונותיהם של שני הצדדים וכאשר יש קושי להתחקות אחר כוונתם האמיתית, בית המשפט יבחן מהי הכוונה הסבירה שיש לייחס לצדדים בנסיבות העניין (ראו: גבריאלה שלו דיני חוזים - החלק הכללי, לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי (2005), עמ' 414-417). 21. בנידון דנן, התובע סיים את התקשרותו עם הנתבע על ידי ביטול הסכם השכירות עמו והודעה על פינויו מן הנכס המושכר, הן נוכח עסקת מכר שהתובע חפץ בה עם צד ג' (רונן) והן נוכח הפרות נטענות מצד הנתבע, בניהול עסק בנכס המושכר ללא רישיון כדין. לנתבע ניתן זמן התארגנות בהתאם להסכם הפינוי הראשון, כך שחלק אחד בנכס המושכר היה עליו לפנות כ- 3 חודשים מחתימת ההסכם השני ואין מחלוקת כי פונה החלק של המנאג' וכי נהרסו המבנים שהיו בחלק זה (עמ' 2, ש' 28-30; עמ' 21, ש' 23-32). עוד סוכם, כי באפשרות הנתבע להעביר את עסקו (הציוד והסוסים) למשק מרים בו נמצא רונן ולכן ניתן זמן התארגנות נוסף עד לפינוי הסופי. אין חולק, כי הנתבע אף התארגן לקראת פינוי וחתם על הסכם שכירות עם משק טאוב, לפיו היה עליו להעביר לשם את עסקו בחודש ספטמבר 2010, ברם הסכם זה לא יצא לפועל (ראו גם סעיף 34 לפסק הדין הכספי). נוכח האמור לעיל, הצדדים התכוונו כי הנתבע יפנה את הנכס המושכר ולא הייתה כל כוונה כי הנתבע יישאר בנכס המושכר ללא הגבלה עד למעבר למשק מרים או כל עוד לא ייכנס לתוקפו הסכם המכר המותנה. 22. זאת ועוד, בהסכם הפינוי השני ניתן לנתבע פטור מתשלום דמי שכירות למשך שבועיים בהם יבוצע הליך הפינוי אשר בסופם יפונה הנכס המושכר במלואו, וברי כי לא הייתה כוונה וכי לא הוכח כי התובע מוותר על תשלום דמי שכירות לתקופה בלתי מוגבלת בה ישהה הנתבע בנכס המושכר עד לפינויו. בהתניית שלב ב' של הפינוי במעבר של רונן ממשק מרים, על מנת שהנתבע ייכנס לשם תחתיו, כוונת הצדדים כפי שנלמדת מן הנסיבות, הייתה כי תינתן תקופה סבירה להשלמת הפינוי, של מספר חודשים, כפי שהוקצב בהודעת ביטול הסכם השכירות ובשלב א' של הפינוי ותקופה זו חלפה לפני זמן רב, שעה שנקודת הזמן בה אנו נמצאים כיום הינה למעלה מ-3 שנים ממועד חתימת הסכם הפינוי הראשון. משכך, המועד לפינוי הנכס המושכר במלואו התגבש לפני זמן רב, בסוף שנת 2010 ולכל המאוחר, בשנת 2011. הנתבע בעצמו היה מודע לכך שעליו לפנות את הנכס המושכר לפני זמן רב (ראו: דברי ב"כ הנתבע, עמ' 3 לפרוטוקול, ש' 6-10), ברם לא השכיל לעשות כן במשך התנהלות ההליכים, הגם שפרק זמן סביר חלף מזה זמן רב. סוף דבר 23. דין התביעה להתקבל. בהתחשב ביום כיפור ובתקופת החגים, על הנתבע לפנות את מלוא שטח הנכס המושכר מכל אדם, בעל חיים וחפץ השייכים לו, וזאת עד לא יאוחר מיום 23.9.13. הנתבע ישלם לתובע הוצאות בסך כולל של 8,000 ₪. סכום זה ישולם תוך 30 ימים ממועד מתן פסק דין זה, שאם לא כן, תיווסף עליו ריבית פיגורים כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל. מינוי כונס נכסיםחקלאותכינוס נכסיםמושבים נחלות ומשקיםהוצאה לפועל