סעיף 31 (א) (3) לחוק המקרקעין תשכ"ט - 1969

סעיף 31 (א) (3) לחוק המקרקעין תשכ"ט - 1969 "31. (א) באין קביעה אחרת לפי סעיף 30, רשאי כל שותף, בלי הסכמת יתר השותפים - ... (3) לעשות כל דבר הדרוש באופן סביר למניעת נזק העלול להיגרם למקרקעין ולהגנת הבעלות וההחזקה בהם..." הנה כי כן, זכאים התובעים, מתוקף היותם בעלים של מחצית הזכויות בנכס, להגיש תביעה זו לפינוי על פי הדין. יש לציין כי בעניין זה העלו הצדדים טיעוניהם במסגרת ניהול ההליך והטענה לא נשמעה עוד במסגרת סיכום טענות הנתבעים, מכאן שנזנחה. ב. בחינת מעמדם של הנתבעים בדירה טרם נידרש לדיון בדבר עילות הפינוי, יש לבחון תחילה את מעמדם המשפטי של הנתבעים בדירה. הנתבעת 1 הינה אלמנתו של המנוח עבד אלכרים ז"ל, הוא בעל הזכויות החוזיות לדיירות מוגנת בנכס אשר הלך לעולמו בשנת 2005. אין מחלוקת כי הנתבעת הינה דיירת מוגנת על פי סעיף 20(א) לחוק. לעומת זאת, הנתבעים 2-3, מתגוררים כיום בנכס מכוח הרשאה של הנתבעת 1. לנתבעים אלו אין כל זכויות דיירות מוגנת בנכס, כל עוד הנתבעת 1 מחזיקה בנכס. טענות נתבעים אלו בנוגע לאפשרות קיומן של זכויות עתידיות בנכס מכוח סעיף 27(א) לחוק הינן בבחינת דיון ב"ביצה שטרם נולדה" ולכן אין להיזקק להן בשלב זה של הדיון לצורך הכרעה. למעלה מן הדרוש, אציין בהקשר זה כי אף אם יידרש בית המשפט להכריע בסוגיה זו, אין זה מן הנמנע כי אף בעניין זה לא יעלה בידי הנתבעים 2-3 להוכיח זכותם לדיירות מוגנת "נדחית", לאחר פטירת הנתבעת 1 . ספק אם יעלה בידם להוכיח כי התגוררו בנכס יחד עם המנוח עבד אלכרים ז"ל לפחות 6 חודשים לפני פטירתו וכי אין בידם דירת מגורים אחרת (ראו בספרו של דוד בר אופיר סוגיות בדיני הגנת הדייר, מהדורה שניה, עמ' 274). בהקשר זה יש לציין כי התובעים מצביעים על התראות רבות שנשלחו אל נתבעים אלו החל משנת 98 ואילך ובכולן דרישה כי הנתבעים 2 ו-3 יפנו את הדירה אליה פלשו ללא כל היתר. במענה לאחת הפניות, נשלח מכתבו של עו"ד אסף קומורניק מטעם הנתבעים 2 ו-3 מיום 26/5/98 ובו דוחה עו"ד קומורניק את כל טענות התובעים ומציין "מרשיי מתגוררים בדירה בקומת קרקע אשר הינה בבעלותם והסמוכה לדירת מר עבדל כרים סעדי...שהינו קשיש ואדם חולני...ובגלל קרבת מיקום דירתו לדירת מרשיי...דואגים לצרכיו היומיומיים ואינם מתגוררים מגורי קבע בדירה שבנדון...". הנתבעים הכחישו אמנם את דבר ייצוגו של עו"ד קומורניק אותם אותה עת וטענו כי המכתב נשלח לא בידיעתם ולא על דעתם, ואולם לא מצאתי כל טעם לקבלת קו טיעון זה. הנתבעים לא סיפקו כל הסבר לעצם שליחת המכתב במענה למכתב דרישה שהתקבל, מבלי שנשלח כל מכתב אחר מטעמם אותה עת. לא נמצא הסבר לפרטים הרבים המפורטים במכתב ואשר יש להניח כי עורך דין לא יכול היה לדעת אותם אלמלא קיבל מידע מסודר מאת לקוח. לכן, בין אם הנתבעים הם ששכרו את שירותיו של עו"ד קומורניק ובין אם הדבר נעשה באמצעות מי מטעמם, חד המה ויש לראות במכתב זה כמכתב שנשלח מטעמם ולתת את המשקל הראוי לדברים המפורטים בו. נציין עוד כי דווקא התובעים הם שעשו מאמץ לאתר את עו"ד קומורניק והציגו תעודת פטירה בעניינו המעידה על תאריך פטירה ביום 17.12.98 (במ/2). הנתבעים 2 ו-3 טוענים כי נישאו בשנת 1973 ומאז 1975 ועד היום הינם מתגוררים בדירה זו כאשר אחד השיקולים להשכרתה מלכתחילה היתה העובדה שביקשו דירה מרווחת לאכלס את כל המשפחה המורחבת. טענה זו עומדת בסתירה למסמך בכתב אשר נחזה כמסמך שהוצא מאת ב"כ הנתבעים דאז. באשר לדירת המגורים הנוספת, משעה שנטל הראיה בעניין זה רובץ לפתחם של הנתבעים, לא הובאה כל ראיה המעידה על היעדר נכס אחר בבעלותם. מכתבו של עו"ד קומורניק מצביע על קיומה של דירת מגורים נוספת לנתבעים 2-3. במסגרת החקירה הנגדית אף הוצגה בפני נתבע 2 תמונה של דירה הנמצאת ממול לנכס נשוא המחלוקת (במ/3). תחילה אמר הנתבע 2 כי "זו דירה בשכונה, אין לה קשר אליה" (עמ' 18 שורה 6 לפרוטוקול - צריך להיות "לי" במקום "לה"), ובהמשך החקירה הרחיב והסביר כי הדירה נמצאת "מהצד השני של הכביש 200 מטר לכיוון מערב" וכי מי שגר בדירה הוא "אח שלי. אני לא מדבר איתו." (ראו שם בשורות 10,30). הנתבעים 2-3 לא מצאו לנכון להציג כל ראיה לתמוך בטענתם כי אין בבעלותם דירה אחרת ואף לא להפריך את טענת התובעים בעניין הדירה הניצבת ממול לנכס, בה אמנם התגוררו בעבר. כיום אין מחלוקת כי הנתבעים 2 ו-3 מתגוררים דרך קבע בדירה ואולם, אין להם זכויות דיירות מוגנת ומשכך אף אינם חוסים תחת הגנות החוק. כעת, יש לעבור לבחון האם מתקיימות עילות לפינוי הנכס על פי דין. ג. בחינת הטענות בעניין הפרת תנאי הסכם השכירות ובדיקת קיומן של עילות הפינוי ג.1 אי תשלום דמי שכירות לטענת התובעים, תשלום דמי השכירות במהלך השנים התבצע בצורה לא סדירה ושכר הדירה הפסיק להיות משולם לחלוטין החל מחודש אוגוסט 2007 ואילך. התובעים מצרפים לתצהיריהם מכתבי דרישה שנשלחו לנתבעים מיום 12/7/08, 6/12/09 ו-3/1/10. כולם דרישות לתשלום חוב דמי שכירות לתקופה מחודש אוגוסט 2007 ואילך, לרבות דרישה לעדכון תעריף שכר הדירה בגין תקופה זו. לטענת הנתבעים, שכר הדירה שולם באופן מלא במהלך כל השנים וזאת בין אם לתובעים עצמם באמצעות עו"ד שלבי שהיה בא כוחם דאז ובין באמצעות שמאלי מוחמד, אשר הינו בעל הזכויות הנוספות בנכס ומאשר בתצהירו כי קיבל מהתובעים תשלום עבור דמי השכירות במהלך השנים. בנוסף, טוענים הנתבעים כי בתחילת 2008 הגישה חברת עמידר תביעת פינוי כנגדם משעה שהיתה מחלוקת בשאלת הבעלות בנכס. הנתבעים טוענים כי לצורך ניהול ההליך נאלצו לממן שכר טרחת עורך דין ולכן הגיעו להבנה עם התובעים כי הוצאותיהם יקוזזו על חשבון דמי השכירות עד לסוף שנת 2010 וכן סוכם כי התובעים יוותרו על ההפרשים בגין "אי הנעימות והבלגן שקרה" (סעיף 20 לתצהיר סעדי נביל). במסגרת ההליכים נשוא תיק זה (החלטה מיום 16.4.12), הוריתי לנתבעים להמשיך בתשלום דמי השכירות אשר אינם שנויים במחלוקת מיום 1/1/11 ועד לסיום ההליך. הנתבעים לא שילמו את דמי השכירות כנדרש ישירות לב"כ התובעים אלא הפקידו סך של 2,400 ₪ בידי בא כוחם עבור השנים 2011, 2012. לאחר שעיינתי בתכתובות אשר צורפו לתצהירי הצדדים, שוכנעתי כי יש ממש בטענת התובעים לפיה לא שולמו להם דמי שכירות לתקופה מאוגוסט 2007 ועד סוף שנת 2010. כפי העולה מקבלות שצורפו לתצהיר הנתבעים (ג/5 עד ג/10) עולה כי התשלום האחרון עבור דמי השכירות בסך 1,000 ₪ נתקבל מאת הנתבעת 1 אצל עו"ד שלבי ביום 22/2/08 עבור תקופת שכירות לחודשים ינואר עד אוגוסט 2007 (קבלה ג/6). טענות הנתבעים לפיהן שילמו את הסכומים למוחמד שמאלי אינן נתמכות בכל ראיה חיצונית למעט תצהירם ואף בתצהיר זה מאשר הנתבע 2 כי "אנחנו שילמנו את דמי השכירות עד סוף שנת 2007" (סעיף 19 לתצהירו). מוחמד שמאלי עצמו מצהיר בדיוק כך (סעיף 7 לתצהירו). נציין כי מר שמאלי מוחמד מסר שתי גרסאות עובדתיות סותרות.האחת, בתצהיר - שם מספר כי קיבל את דמי השכירות מהנתבעים כסדרם עד סוף שנת 2007. בתחילת שנת 2008 נפתחה תביעת עמידר לברור הבעלות בנכס. פסק הדין ניתן בחודש אוקטובר 2010 וסוכם עם הנתבע 2 כי התשלומים בהם נשא במסגרת ההליך שם (בסך 3,100 ₪) יקוזזו מדמי השכירות בנכס עד סוף שנת 2010. השניה, במסגרת החקירה הנגדית- במסגרת חקירתו הנגדית, חזר בו מגרסתו בתצהיר וטען כי הינו מסוכסך עם התובעים, כי הנתבעים עדיין חייבים לו דמי שכירות עבור מספר שנים וכי לא היה מעוניין כלל ליתן תצהיר ולהיות מעורב במחלוקת בין הצדדים. לאחר ששמעתי את דבריו של עד זה והתרשמתי מתשובותיו המתחמקות, אין מנוס מקביעה כי עדותו של עד זה אינה אמינה. ניכר כי הינה מושפעת מיחסיו של העד מול התובעים מחד ומול הנתבעים מנגד, ורצונו, ככל הנראה, לרצות את כל הצדדים באופן שמטיל דופי במהימנות דבריו. לכך מתווספת העובדה שהעד לא הציג כל מסמך בכתב התומך במי מגרסאותיו ובכך יש כדי להגביר את חוסר האמינות שיש לייחס לדבריו כאן. אשר על כן, על יסוד העובדות שהוכחו בפניי אני קובעת כי דמי השכירות שולמו לתובעים עד לחודש אוגוסט 2007 בלבד. כעת יש לבחון את טענת הקיזוז שמעלים הנתבעים לפיה ההוצאות בהם נשאו כשכר טרחת עורך דין קוזזו על חשבון דמי השכירות עד סוף שנת 2010. הנתבע 2 טוען בתצהירו כי לאחר שהוגשה התביעה מטעם עמידר "סיכמנו עם משפחת שמאלי להפסיק את התשלומים עד לבירור התביעה של עמידר בעניין טענתה לבעלות...סוכם להפסיק את התשלום עד למתן פסק דין סופי." (סעיף 19 לתצהיר). בהמשך נטען כי "עם קבלת פסק הדין סוכם עם משפחת שמאלי כי כל התשלומים ששולמו ע"י לעו"ד חג'וג' בהליך של תביעת עמידר בסך 3,100 ₪ יקוזזו כדמי שכירות עד לסוף שנת 2010". (שם, סעיף 20). בהמשך התצהיר מוסיף וטוען הנתבע 2 כי לאחר הסיכום דלעיל, צץ התובע 1 ודרש את התשלומים מהטעם שהוא זקוק לכסף ומעוניין למכור את הנכס. או אז החלה המחלוקת שהובילה לתביעה דנן וסוכם עם מוחמד שמאלי כי התשלומים יופסקו שוב עד למתן פסק דין בהליך זה. (בסעיף 21 לתצהיר). התובעים מכחישים קיומה של הסכמה כלשהי לקיזוז הוצאות הנתבעים בתביעת עמידר כנגד דמי השכירות. כידוע, נטל הראיה להוכחת טענת הקיזוז רובץ לפתחם של הנתבעים (ראו תא"ק (מח'-נצ') 16872-04-11‏ ‏ מקורות חברת מים בע"מ נ' מועצה מקומית כפר-כנא ( 18.7.13), בס' 35) ובנסיבות הקיימות לא עמדו בכך. התכתובת הקיימת "בזמן אמת" בין הצדדים אינה מצביעה על הסכמה בין הצדדים לקיזוז. ההיפך מכך. מכתבו של עו"ד חג'וג' מיום 11.12.09 (נספח ה1 לתצהיר נתבע 2) משיב לדרישת התובעים לתשלום מיום 6.12.09 (נספח יג לתצהיר תובעים) כך: "3. במידה והסכסוך המשפטי בין משפחת מרשיך לבין עמידר על הבעלות בנכס יוכרע לטובת משפחת מרשך ישלמו מרשיי למש' מרשך את חובם בדמי השכירות, אחרת ייאלצו מרשיי לשלם דמי השכירות לחברת עמידר, ויהא על משפחת מרשך להחזיר להם את כל דמי השכירות שקיבלו לידם שלא כדין. 4. אשר על כן מתבקש מרשך, בכל לשון של כבוד, להתאזר בסבלנות עד להכרעה בעניין הבעלות..." לשון המכתב מצביעה על כי הנתבעים ביקשו לעכב תשלום דמי השכירות עד להכרעה בשאלת הבעלות, אך אין בה כדי להצביע על הסכמה כלשהי לקיזוז הוצאות ההליך המשפטי כנגד דמי השכירות. בנוסף, עצם התכתובת בין הצדדים, אשר התנהלה בעיצומו של ההליך המשפט מול עמידר, מצביעה על כי התובעים עמדו על זכותם לקבלת דמי השכירות. לא זו בלבד שלא מחלו על הזכות אלא שעמדו על קבלת דמי השכירות גם במהלך התקופה בה התנהל ההליך מול עמידר ולא הסכימו לדחיית התשלום עד לסיומו. על כן, יש לומר כי לא הובאה כל ראיה שיש בה לתמוך בטענת הנתבעים לזכות קיזוז מכוח הסכמה עם התובעים. כך, למשל, לא ברור מדוע לא הובאה עדותו של עו"ד חג'וג', אשר ניהל את התכתובת מטעמם בשעתו; טענת הקיזוז אינה מפרטת אף מיהו נציג המשפחה מטעם התובעים אשר מולו בוצע הסיכום הנטען לקיזוז סכומים, אלא שנטען בכלליות "משפחת שמאלי". דין טענת הקיזוז להידחות וקמה עילה לפינוי הנתבעים מכוח אי תשלום דמי שכירות על יסוד סעיף 131(1) לחוק. סוגיה נוספת המחייבת התייחסות בהקשר זה הינה תעריף דמי השכירות. הסכם השכירות משנת 1975 קובע דמי שכירות בשיעור 130 ל"י - 65 ל"י בגין חלקם של התובעים בנכס. מאז ועד היום ניכר מהקבלות והתשלומים שבוצעו כי נכון לשנת 2007 עמדו דמי השכירות החודשיים על סך 125 ₪ לחודש. התובעים עותרים לחיוב הנתבעים בתשלום דמי שכירות לפי תעריף מקסימאלי בסך 600 ₪ וזאת ממועד התשלום האחרון ועד למועד הפינוי בפועל. התובעים תומכים טענותיהם בכך שביום 12/7/08 הודיעו לנתבעים על כך שפקעו ההקלות המגיעות להם בגין תשלום דמי המפתח ועל כן הינם זכאים להעלות את שכר הדירה לסכום המקסימאלי המותר על פי דין. ראשית, יש לציין כי מעיון באותו מכתב (נספח י"א לתצהיר הישאם שמאלי) עולה כי נפלה ככל הנראה טעות בתאריך המכתב אשר לכל אורכו מתייחס לשנת 2009 ואף נשלח לנתבעים בדואר רשום בחודש יולי 2009 ומכאן שמכתב זה נשלח לכל המוקדם ביום 12/7/09 ולא קודם לכן. לגופה של הטענה, דומני כי אין מקום לדרוש העלאת דמי השכירות לתעריף המקסימאלי מאת דיירת הנמצאת בנכס ולפחות לגביה אין כל מחלוקת בזכות הדיירות המוגנת. בנוסף, יש לציין כי דמי השכירות נשוא המחלוקת מתייחסים לשנים 2008, 2009 ו-2010 בלבד, כאשר דמי השכירות לשנים קודם לכן שולמו. לא מצאתי כל מכתב התראה מטעם התובעים בנוגע לשנת 2008 ולמעשה הדרישה הראשונה לתשלום ביחס לתקופה זו, נשלחה בחודש יולי 2009 עם דרישה להעלאת התעריף רטרואקטיבית 7 שנים אחורנית. לא ניתן לדרוש העלאת דמי השכירות אלא עבור שנה רטרואקטיבית. ראו ס' 154 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב]: "154. דמי השכירות המגיעים מכוח סעיף 42, או מכוח תקנות משנות, יחולו מהיום שדרש בעל הבית, בכתב, את תשלומם; אולם רשאי בית-הדין להחילם למפרע ממועד מוקדם יותר, אם ראה לפי הנסיבות שמן הצדק לעשות כן, ובלבד שלא יקדים מועד זה ליותר משנה לפני יום הדרישה כאמור, ולא יקדימו לתשל"א או ליום תחילתן של התקנות המשנות, לפי הענין." וכן ראו ש' (חי') 8987-02-09‏ ‏ שאול פורת נ' חיה בלומל ( 11.7.11), בס' 8-10: "בעל בית שלא פנה בכתב לדייר המוגן בדרישה להעלות את דמי השכירות על פי התקנות המשנות, מאבד זכותו להעלאות של דמי השכירות על פי התקנות המשנות לכל התקופה בה לא פנה, ועד למועד שבו הפנה דרישה בכתב לדייר המוגן." לפיכך, אין מקום להיעתר לדרישה להעלאת תעריף השכירות למקסימום כי אם לעדכנו בלבד בהתאם לתקנות. ג.2 ניהול בית עסק מהדירה. לטענת התובעים, מנהלים הנתבעים בדירה עסק של תפירת ווילונות ולראיה מצרפים פרסום מהאינטרנט אשר סומן נספח ב' לתצהיר שמאלי הישאם. בנוסף עולה מהתכתובת שמצרפים התובעים כי כבר ביום 24/9/98 הינם מתריאים בפני מר עבד אלכרים סעדי המנוח, לבל ימשיך לנהל במושכר עסק לתפירת ומכירת ווילונות (נספח ה' לתצהיר שמאלי הישאם). הנתבעים טוענים כי מדובר בעסק המנוהל על ידי חמודי סעדי ואינו ממוקם כלל בדירה אלא בדירה אחרת בהמשך הרחוב. הנתבעים אינם מספקים כל הסבר לעובדה שבפרסום באינטרנט מופיעה כתובת העסק בכתובת הדירה וכן אינם מספקים כל הסבר לכך שהתראות בנושא זה נשלחו לפני שנים רבות כפי שעולה מהמסמכים דלעיל. הנתבעים לא מצאו לנכון להביא לעדות את הנתבעת 3 ואף לא את מייקל ולולו, ככל הנראה ילדיהם של הנתבעים 2-3, אשר לפי תצהירי התובעים מסייעים בעבודה בעסק להורים. כמו כן לא הובא האח, חמודי, אשר לשיטת הנתבעים הוא שמנהל את העסק ואף לא הוצגו כל ראיות בעניין מיקום ניהולו של העסק, כפי דברי הנתבעים, בדירה אחרת בהמשך הרחוב. נתונים אלה פועלים לחובת הנתבעים ומחזקים את גרסת התובעים. לכן אני מקבלת את טענת התובעים כי הנתבעים מנהלים במקום עסק בניגוד לתנאי השכירות ותוך הפרתם, תוך שהדבר מקים עילה נוספת לפינוי על יסוד סעיף 131 (2) לחוק. ג.3. הטרדת השכנים ובניה ללא היתר התובעים טוענים כי קמה עילה לפינוי הנתבעים אף מהטעם שהינם מטרידים ומרגיזים את התובעים בהתנהלותם - אינם מטפלים ומתחזקים את הדירה, שופכים מים מהקומה השלישית למטה, יוצרים מטרדים של רעש ולכלכוך. הנתבעים מכחישים את הטענות וטוענים לקיומה של שכנות טובה בין הצדדים במהלך השנים. לא מצאתי כי טענות אלו הוכחו כראוי במידה המקימה עילת פינוי לפי סעיף 131 (5) לחוק. התובעים אמנם העלו את הטענות בתצהירים ובעדותה של התובעת 1 (עמ' 13 שורות 10-13), אך מלבד אמירות אלו לא הוצגו כל ראיות אחרות לתמוך בטענות. למשל, ניתן היה לצפות כי התנהלות כזו "תזכה" לאיזו שהיא התייחסות חיצונית במהלך השנים, דוגמת מעורבות משטרה, שכנים אחרים, מכתבי תלונה וכדומה- דבר מאלה לא הוצג בפניי ולכן לא ניתן לקבוע כי התובעים עמדו בנטל הראיה הנדרש להוכחת עילת פינוי זו. בנוסף, התובעים טוענים כי הנתבעים עשו שינויים בנכס במהלך השנים, כגון הוספת מרפסת וחדר נוסף, כל זאת ללא היתר וללא אישור התובעים. הנתבעים מכחישים את הטענות, למעט העובדה שאמנם ביצעו שינוי במרפסת שכמעט קרסה, אך זאת בהסכמתו ובידיעתו של מוחמד שמאלי. התובעים לא צירפו כל אסמכתא שיש בה להעיד על בניה בנכס, טיבה והיקפה. אמנם, הנתבעים אישור ביצוע תיקון במרפסת אך טענו כי הדבר נעשה בהסכמת מר מוחמד שמאלי. בחקירתו של מר שמאלי השאם עלה כי למעשה לא הוגשה כל תלונה לרשויות בעניין בניה ללא היתר בנכס ולא ננקט כל צעד מצד התובעים במהלך כל השנים בהתייחס לסוגיה זו (עמ' 10 שורות 1-2). הפניות הרבות ומכתבי הדרישה שנשלחו לנתבעים אינם כוללים כל טענה בנושא. לפיכך באתי לכלל מסקנה כי טענה זו לא הוכחה די הצורך ואינה מקימה עילה לפינוי. לסיכום בעניינו מתקיימות עילות לפינוי הנתבעים הן מחמת אי תשלום דמי שכירות והן מחמת הפעלת עסק בניגוד לתנאי הסכם השכירות וללא הרשאה. ד. סעד מן הצדק סעיף 132 לחוק קובע כך - " (א) על אף קיומה של עילת פינוי רשאי בית המשפט לסרב לתת פסק דין של פינוי אם שוכנע שבנסיבות הענין לא יהיה זה צודק לתת." אמנם, טענה זו הועלתה לראשונה על ידי הנתבעים במסגרת שלב הסכומים ודי בכך כדי להוות טעם לדחותה, אלא שבנסיבות הליך זה, הריני מוצאת לנכון לבחון את הטענה בשים לב לנתבעת 1 בלבד. כאמור, הנתבעת 1 הינה אלמנתו של השוכר המנוח, ומהווה דיירת מוגנת בנכס. הנתבעת 1 הינה אישה מבוגרת, כבת 88, המתגוררת בנכס מאז ששכר אותו בעלה המנוח. הנתבעת 1 אמנם הפרה את תנאי השכירות, בין משום שלא דאגה לתשלום דמי השכירות משך תקופה ארוכה ובין משום שאיפשרה לבנה ולכלתה להתגורר עימה ולנהל במקום עסק של וילונות, כל זאת בניגוד לתנאי ההסכם. אלא שלהתרשמותי, "הרוח החיה" בניהול העסק וענייני הכספים בבית הוא דווקא הנתבע 2. מהעדויות שנשמעו עולה כי הנתבע 2 הוא שניגש לבצע תשלומי שכירות לנכס עבור הנתבעת 1, הוא שפעל מול עורכי הדין ולמעשה ספק בעיניי אם הנתבעת 1 הבינה עד תום את ההשלכות המשפטיות של ההתנהלות בעת התרחשות האירועים. על כן, אינני סבורה כי יש לייחס לה ולבנה מידה זהה של חוסר תום לב בהתנהלות, שכן נתבעת זו, מבחינתה וכפי העולה גם מעדותה, היתה סמוכה ובטוחה כי תשלומי השכירות מבוצעים כסדרם, אלא שסברה כי אלו משולמים לעורך דינם של התובעים ולא להם ישירות כיוון שסירבו לקבלם. ערה אני לעובדה כי בהתקיים עילת פינוי, הכלל הוא פינוי ואילו סעד מן הצדק הוא החריג, אך לאור הטעמים לעיל, הנני סבורה כי יש להעניק לנתבעת זו אפשרות להמשיך ולהתגורר בנכס למשך שארית חייה, בכפוף לקיומם של תנאים אשר יפורטו להלן. בהקשר זה יש לציין, כי במסגרת ניהול ההליך העלו הנתבעים טענות לאיומים מצד התובעים, עד כדי אי התייצבות לדיון ההוכחות הראשון שנקבע והגשת תלונה למשטרה (במ/1). נתתי דעתי אף לטענות אלה, אלא שבאתי לכלל מסקנה כי מדובר בטענות הנחוצות בירור וטיפול ברשויות המוסמכות. כל שהוצג בפניי הוא אישור משטרה בדבר הגשת תלונה מיום 21.11.12, לא הוצג מה עלה בגורל התלונה ולא התקיים בירור של טענות מסוג זה במסגרת ההליך דנן. לכן, במובן זה, אין בכך כדי להשפיע על התוצאה. סיכום הנתבעים 1-3 יפנו את הנכס לא יאוחר מיום 15.11.13, וזאת על מנת לאפשר להם להיערך בהתאם. על אף האמור, הנתבעת 1 רשאית להישאר בנכס בכפוף לתנאים כדלקמן: הנתבעים 2-3 יפנו את הנכס עד ליום 15.11.13 . הנתבעים 1-3, יחד ולחוד, ישלמו לתובעים את מלוא דמי השכירות לתקופה מיום 1.9.07 ועד למועד הפינוי של נתבעים 2-3 בפועל. בנוסף, יישאו הנתבעים 1-3, ביחד ולחוד, בתשלום פיצוי בסך 10,000 ₪ לתובעים לא יאוחר מיום 15.11.13. מובהר כי ככל שלא יתמלאו מלוא התנאים הנקובים בסעיף 62 לעיל - תפנה גם הנתבעת 1 את הנכס עד ליום 15.11.13. הנתבעים יישאו בהוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד לתובעים בסך של 8,000 ₪ בתוספת מע"מ וישיבו לתובעים את האגרה ששולמה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד תשלומה ועד להשבה בפועל. מקרקעיןחוק המקרקעין