נזקים שנגרמו לרכב כתוצאה מקריסת עץ על הרכב: 2. על פי הנטען בכתב התביעה, ביום 11.12.10 חנה רכב המבוטח כדין, ברחוב שד' בנימין בנתניה. בעוד רכב המבוטח עומד בחניה, התמוטט לפתע עץ, אשר היה נטוע על המדרכה בסמוך למקום חניית הרכב, נפל על הרכב והסב לו נזק רב. לטענת התובעת בכתב התביעה, יש להחיל בנסיבות העניין את הכלל "הדבר מדבר בעד עצמו" ועל הנתבעת נטל הראיה להוכיח כי לא היתה התרשלות שתחוב בגינה. לחילופין, נטען כי התאונה אירעה עקב רשלנותה המלאה של הנתבעת אשר לא נקטה פעולות, כפי שרשות מקומית סבירה היתה נוקטת, על מנת למנוע את התאונה. 3. מנגד, הכחישה הנתבעת בכתב ההגנה את עצם התרחשות האירוע והן את תחולת הכלל "הדבר מדבר בעד עצמו". עוד הוסיפה וטענה כי מדובר בעץ הנטוע על המדרכה ובמרחק מהכביש, כי ענף העץ נפל כתוצאה מפגעי מזג האוויר, שהיו חריגים בכמותם ובעוצמתם מעבר לצפוי, וכי העירייה פעלה כרשות סבירה המטפלת ומתחזקת את הצמחייה בתחום שיפוטה כראוי. 4. בדיון בפני העידו מטעם התובעת, מר אשר אזולאי, ומטעם הנתבעת מר אסף דניאל, מנהל היחידה לאחזקת גנים ונוף בעיריית נתניה. הצדדים סיכמו טענותיהם בעל פה. 5. על אף הנטען בכתבי הטענות, אין מחלוקת בין הצדדים באשר לעצם קרות האירוע ותוצאותיו. קרי, אין חולק כי נפל עץ על רכב מבוטח התובעת ואין מחלוקת על הנזק שנגרם וגובהו של הנזק. אין אף חולק כי העץ שהתמוטט היה מצוי בשטח ציבורי בתחום שיפוטה של הנתבעת וכי הטיפול בעץ היה בתחום אחריותה של הנתבעת. עוד יש לציין, כי על אף הנטען בכתב התביעה, אין התובעת עומדת על טענתה כי יש להחיל את הכלל "הדבר מדבר בעד עצמו". 6. המחלוקת בין הצדדים הינה האם, בנסיבות העניין, יש להטיל אחריות על הנתבעת לקרות האירוע ולנזק שנגרם בעטיו. לטענת התובעת, די בכך כי הוכיחה את התקיימותו של האירוע, קרי נפילת העץ, והנזק שנגרם, ומאחר ואין חולק כי העץ מצוי בשטח הציבורי של הנתבעת ובתחום אחריותה, על מנת שנטל הראיה יעבור לכתפי הנתבעת להוכיח כי לא התרשלה. משכשלה הנתבעת להוכיח כי לא התרשלה, יש לקבל התביעה. לטענת הנתבעת, התובעת כלל לא הוכיחה את תביעתה, קרי את התקיימות יסודות עוולת הרשלנות, ומשכך דין התביעה להידחות. עוד נטען כי הוכח בראיות כי מדובר היה בפגע טבע, לאור תנאי מזג האוויר, וכי מעדות עד הנתבעת עלה בבירור כי הנתבעת מבצעת טיפול שוטף וטיפול מונע בעצים בתחום שיפוטה. דיון והכרעה: 7. בקביעת אחריות בגין עוולת הרשלנות מתעוררות שלוש שאלות שעל בית המשפט לבחון : האם המזיק חב חובת זהירות מושגית וקונקרטית לניזוק, האם המזיק הפר את חובת הזהירות המוטלת עליו, והאם הפרת החובה היא שגרמה לנזק. בהעדר תחולה לכלל "הדבר מדבר בעד עצמו" הרי שנטל הראיה להוכחת עוולת הרשלנות מוטל לפתחה של התובעת. מאחר ואין חולק כי העץ שקרס נמצא בתחום שיפוטה ואחריותה של הנתבעת הרי שחובת זהירות מושגית של הרשות המקומית קיימת בענייננו. באשר לחובת הזהירות הקונקרטית, על בית המשפט לבחון אם בנסיבות העניין הספציפי היה על הנתבעת לצפות את התרחשות הנזק, קרי את אפשרות קריסתו של העץ הספציפי, באופן המחייב אותה לנקוט באמצעי זהירות לקידומו של אותו סיכון. גם באם יקבע כי המזיק חב חובת זהירות קונקרטית, על הניזוק להוכיח כי המזיק הפר חובה זו וכן הקשר הסיבתי בין ההפרה לנזק, קרי כי ההפרה היא שגרמה לנזק. 8. בחינת הראיות בענייננו מעלה כי התובעת לא הרימה הנטל להוכחת יסודותיה של עוולת הרשלנות. התובעת תמכה תביעתה אך בטופס ההודעה לחברת הביטוח (ת/1) שמילא המבוטח, שם צוין כי : "הרכב חנה ועץ נפל עליו. הרכב חנה ברח' שדרות בנימין בנתניה". עד התובעת, מר אשר אזולאי, העיד כי החנה את הרכב מתחת לבית אמו וכי ראה מחלון הבית את העץ נופל על החלק הקדמי של הרכב. עוד העיד כי היו רוחות חזקות באותו היום - "היתה רוח לא נורמלית" - וכי העץ כולו קרס. משנשאל על מצבו של העץ, השיב כי העץ היה "ירוק עם עלים", כי לא בדק את העץ ואינו יודע הסיבה לנפילתו. התובעת לא הביאה כל ראיה שהיא המלמדת על סוג העץ שקרס, נסיבות קריסתו והיכולת לצפותה. לא הובאה כל ראיה ביחס לעץ הספציפי, קרי מצבו של העץ עובר לקריסה, הסיבה בגינה קרס, קיומם של סימנים מקדימים אם היו וכיוצ"ב. יתרה מכך, לא הובאה אף כל ראיה כללית ביחס לסוג העץ, שכיחות קריסתו של עץ מסוג זה, התאמתו של סוג העץ למקום נטיעתו, עמידתו של עץ מסוג זה במזג אוויר חורפי, אופן הטיפול הנדרש בעץ מסוג זה וכיוצ"ב. אין כל מניעה, ואף לא נטען אחרת, כי התובעת היתה מביאה איש מקצוע מטעמה לבדיקת העץ לאחר קריסתו, או לכל הפחות חוות דעת באשר לעצים מסוג זה. בהעדר תשתית ראייתית כאמור הרי שלא ניתן לקבוע כל ממצא באשר לעץ שקרס והנסיבות שהובילו לקריסתו. משכך, התובעת לא הרימה הנטל להוכיח את חובת הזהירות הקונקרטית, קרי כי בנסיבות העניין על הנתבעת היה לצפות את אפשרות קריסתו של העץ הספציפי ולנקוט פעולות מניעה. (ראה ע"א 15084-02-11 מ.מ. פרדס חנה-כרכור נ. שומרה חב' לביטוח בע"מ, ת"א 44949/04 איילון חב' לביטוח נ. מועצה מקומית נווה מונוסון ואח' וכן ת"א 5455/03 ביטוח ישיר נ. פשטיין מרים ואח'). ודוק, אין מדובר, בענייננו, על נפילת ענף מהעץ אלא על קריסת העץ כולו אשר אף עד התובעת העיד כי היה "עץ ירוק עם עלים". 9. יתרה מכך, גם לו אניח כי מוטלת על הנתבעת חובת הזהירות הקונקרטית, קרי כי יכולה היתה לצפות את אפשרות קריסתו של העץ הספציפי, הרי שבכך אין די. על התובעת היה להראות כי הנתבעת הפרה החובה, קרי כי לא נקטה אמצעי זהירות שרשות סבירה היתה נוקטת בהם על מנת לקדם את סכנת קריסתו. ואולם, התובעת לא הוכיחה כי החובה הופרה, וממילא לא הוכיחה קיומו של קשר סיבתי בין הפרת החובה לבין התוצאה, קריסת העץ והנזק שנגרם בעטיה. קרי, לא הוכח הקשר הסיבתי בין "העדר הפעולות" לבין הנזק, וכי ביצוע פעולות מסוימות היו מונעות את נפילת העץ הספציפי. זאת ועוד, גם לו היו בפני בית המשפט ראיות קונקרטיות מטעם הנתבעת באשר למועדים בהם בוצע טיפול בעץ הספציפי ואופן הטיפול בו, לא היה בכך, לטעמי, כדי להועיל, וזאת בהעדר ראיות מטעם התובעת, כגון חוות דעת מומחה, באשר לאופן בו נדרש לטפל בעצים מסוג זה, קרי האם יש לבדוק אותם אחת לשנה או שמא חצי שנה, כל כמה זמן יש לגזום עץ מסוג זה וכיוצ"ב. בהעדר ראיה מטעם התובעת באשר לפעולות שיש לבצע לצורך טיפול בעץ מסוג זה ולזמן הסביר לביצוע פעולות אלו, הרי שממילא לא ניתן היה לבסס כל ממצא באשר להתרשלות הנתבעת. 10. כאמור, טוענת התובעת כי משהוכיחה את עצם קרות האירוע, קריסת העץ, וכי העץ מצוי בשטח הציבורי ובאחריות הנתבעת, הרי שעמדה בנטל ההוכחה הראשוני. משכך, עובר נטל ההוכחה לנתבעת להוכיח כי לא התרשלה ועשתה כל שביכולתה בגדר הסבירות על מנת למנוע את נפילת העץ. התובעת סומכת טענתה בין היתר על פסק דינו של כב' השופט גריל (ניתן ביום 30.1.13 ) (ע"א 2661-06-12 כלל חברה לביטוח בע"מ נ. מועצה מקומית פרדס חנה כרכור) וכן על פסק דינו של כב' השופט עמית, בתא (חי) 1108/01 נפומניאשיץ ורה נ. עיריית חיפה). בפסק הדין שניתן ע"י כב' השופט גריל נקבע כי לאחר הרמת הנטל הראשוני עובר הנטל לכתפי הרשות המקומית להוכיח כי היא מילאה חובתה כבעלים ומחזיקה של המקרקעין מכח "חזקת האחריות". כב' השופט גריל מבסס קביעתו בעניין זה בין היתר על פסק דינו של השופט עמית בעניין נפומניאשיץ. בפסק הדין בעניין נפומניאשיץ בחן בית המשפט את מבחן הצפיות על שני פניו: "הצורך לצפות", הצפיות הנורמטיבית, ו"היכולת לצפות", הצפיות הפיסית טכנית. באשר ל"יכולת לצפות" קבע בית המשפט כי הרשות המקומית יכולה היתה לצפות את האירוע והנזק וזאת, בשונה מענייננו, לאור ממצאים עובדתיים באשר למאפייניו של העץ הקונקרטי כעץ מסוכן, מאפייניו של עץ האקליפטוס כעץ המצריך גיזום לעיתים קרובות וככזה שאינו מתאים לנטיעה במקומות ציבוריים, מקרים חוזרים ונשנים של נפילות ענפים באותו המקום, וכי קריסת ענפי אקליפטוס בפרט בימי החורף הסוערים היא תופעה שכיחה ומוכרת. ממצאים עובדתיים אלו התבססו בין השאר על חוות דעת מומחים ובין היתר חוות דעת מומחה מטעם התובעת. באשר ל"צורך לצפות" קבע בית המשפט כי נקודת המוצא היא של "חזקת החובה" , קרי האחריות המוטלת על הרשות כבעלים ומחזיק במקרקעין, ועליה הנטל לסתור חזקה זו. בית המשפט קבע כי מהראיות בפניו עלה כי הרשות המקומית לא הניחה תשתית ראייתית מספקת לעמוד בנטל זה. הנה כי כן, בית המשפט בעניין נפומניאשיץ, במסגרת בחינת חובת הזהירות הקונקרטית, בחן אף את "היכולת לצפות" וקבע כי זו חלה על פי ממצאים עובדתיים שעלו מתן הראיות ביחס לעץ הספציפי וביחס לעצים מסוג זה. יוער, כי אף בפסק דינו של כב' השופט גריל נקבע על סמך הראיות כי מדובר היה בעץ אורן בן 30 שנה המצוי בחורשת עצי אורן גבוהים. סבורני כי גם לו יש מקום להחיל את "חזקת החבות" הרי שאין בכך כדי לפטור התובעת מהבאת ראיות בסיסיות הדרושות להוכחת מעשה הרשלנות. עוד יצוין כי בחינת הפסיקה, ובין היתר פסיקת בתי המשפט המחוזיים, מעלה כי קיימת גישה שונה הגורסת כי על התובעת מוטל הנטל להוכחת כל יסודותיה של עוולת הרשלנות. 11. זאת ועוד. סבורני כי גם באם היה מקום להעביר הנטל לכתפי הנתבעת, הרי שיש לקבוע כי די באמור בעדות עד הנתבעת כדי להוביל למסקנה, בנסיבות העניין, כי הנתבעת לא התרשלה. עיון בפסקי הדין בעניין נפומניאשיץ ובפסק דינו של כב' השופט גריל מעלה כי בשני פסק הדין נקבע, בעיקר על סמך עדויות העדים מטעם הרשות המקומית, כי כלל לא היתה לרשות המקומית שיטת עבודה סדורה, כי לא נעשתה כל בדיקה או בחינה יזומה של העצים, כי לא נעשו מבצעי גיזום לפני החורף, וכי העבודה התבצעה בעיקר על בסיס קריאות מוקד של תושבים. לא כך בענייננו. מנהל היחידה לאחזקת גנים ונוף אצל הנתבעת העיד באשר לשיטת העבודה הנהוגה אצל הנתבעת. העד העיד כי העצים הנטועים ברחובותיה הראשיים של העיר, כדוגמת העץ בענייננו, נגזמים ומטופלים לפחות אחת לשנה. כי העבודה אינה מתבססת אך על קריאות מוקד של תושבים המתריעים על מפגעים, אלא נעשית עבודה שיטתית בהתאם למפרט טכני ביחס לעצים לסוגיהם השונים וכי המפקח, במסגרת עבודתו השוטפת, מסייר בשטח ובודק את העצים. לטענתו, הטיפול בעצים לפי קריאות מוקד של תושבים הינו אך נתיב אחד לטיפול בעצים בנוסף לעבודה השיטתית בהתאם לתכנית עבודה. עוד העיד כי מידי שנה נעשית טרם עונת החורף בדיקה יסודית לכל העצים וטיפול במידת הצורך, ובכלל זה מתבצעות עבודות של יצירת מסדרונות רוח בתוך העץ כדי לאפשר לרוח לעבור בין הענפים כדי שלא יתמוטטו. אכן, הנתבעת לא הביאה מכלול ראיות שעשויות היו לתמוך בגרסתה, כגון מסמכים אודות הבדיקות התקופתיות, נוהל גיזום העצים וכיוצ"ב. יחד עם זאת, עדותו של מנהל מחלקת הגנים והנוף אצל הנתבעת היתה ברורה ומהימנה עלי. העד העיד בבירור באשר לתוכנית העבודה הקיימת, אופן ביצועה בשטח, הבדיקות התקופתיות המתבצעות ופעילות המנע, בין היתר לפני תקופת החורף, וכי הפעילות אינה מתבצעת אך על סמך קריאות מוקד. סבורני, כי בנסיבות כאן, שעה שהתובעת לא הביאה ולו ראיות בסיסיות, הרי שאין בהימנעות הנתבעת מהבאת ראיות אלו, כשלעצמה, כדי להוביל להטלת אחריות על הנתבעת. אף בפסק דינו של כב' השופט גריל, אליו מפנה ב"כ התובעת, נקבע כי על הרשות המקומית להראות תוכנית עבודה מסודרת, נוהלי עבודה וטיפול יזום בעצים, כדי להרים את נטל ההוכחה הראשוני העובר אל כתפיה, וכי די בהרמת נטל זה כדי לסתור את "חזקת החבות". בית המשפט קבע כי על סמך הראיות בפניו לא היתה כל תוכנית עבודה סדורה לרשות המקומית, לא נעשה טיפול יזום וכי למעשה פעלה הרשות אך על סמך קריאות מוקד של תושבים אשר דיווחו על מפגע. מכאן, הגיע בית המשפט למסקנה כי לא הורם הנטל הראשוני על ידי הרשות המקומית לסתירת "חזקת החבות". בענייננו, גם אם יש לקבוע כי הנטל עבר אל כתפי הנתבעת, הרי, שלטעמי, די בעדות עד הנתבעת, כדי להרים הנטל הראשוני העובר אל כתפי הנתבעת לסתירת "חזקת החבות". ודוק, כב' השופט גריל קובע בפסה"ד כי במקרה שלפניו לא הורם הנטל הראשוני על ידי הרשות המקומית, אך מוסיף וקובע מה נדרש מקום בו הורם נטל זה : "אין בכך, כמובן, כדי למנוע מהתובע להביא מטעמו ראיות קונקרטיות כי לגבי עץ ספציפי זה או אחר נוצרו נסיבות שחייבו מעקב מוקדם יותר, וטיפול בתדירות גבוהה יותר, לפי ייעוץ אגרונומי, ואולם, כמוסבר לעיל, שלב זה אינו רלוונטי בענייננו שהרי לא עלה בידי המשיבה לסתור את "חזקת החובה" של אחריותה בנזיקין כמחזיק ובעלים". 12. לסיכום, נוכח כל האמור לעיל, סבורני כי הנטל להוכחת עוולת הרשלנות מוטל על התובעת וכי התובעת לא הרימה נטל זה. מעבר לכך, גם אם היה מקום, בנסיבות העניין, להעברת הנטל לכתפי הנתבעת, ואיני סבורה כך, הרי שעדיין יש לקבוע כי הנתבעת עמדה בנטל הראשוני לסתירת "חזקת החבות", כאשר מנגד לא הונחה כל תשתית ראייתית, ולו בסיסית, מטעם התובעת להוכחת תביעתה. 13. נוכח האמור לעיל, התביעה נדחית. התובעת תישא בשכר העדים כפי שנפסק ובשכר טרחת עו"ד בסך של 4,000 ₪. רכבנפילת עץנפילת עץ על רכבנזק לרכב