22,886 ש"ח שלטענת התובע נמשכו מחשבונו בבנק באמצעות כרטיס האשראי שלו, וזאת ללא ידיעתו והרשאתו, וכן פיצויים בגין עוגמת נפש. התביעה הוגשה כנגד הבנק אצלו התנהל החשבון ממנו נמשכו הכספים (להלן - הבנק) וכנגד חברת האשראי שהנפיקה את כרטיס האשראי (להלן - חברת האשראי). העובדות שאינן שנויות במחלוקת: 1. התובע, אמו ואחיו הם בעלים משותפים של חשבון המתנהל בבנק. ביום 8.2.06 הונפקו לחשבון שני כרטיסי אשראי, אחד על שם האח והשני על שם התובע. 2. בין הימים 3.7.06 ל- 6.7.06 בוצעו 8 משיכות של כספים מהחשבון באמצעות כרטיס האשראי של התובע, חלקן בש"ח וחלקן במט"ח, בסכום כולל של 22,886 ₪. המשיכות בוצעו ממכשירי כספומט בבנקים שונים. 3. ביום 6.7.2006 הודיע התובע לבנק כי כרטיסו נגנב, והכרטיס בוטל. בהמשך הוגשה תלונה על גניבת הכרטיס למשטרה וכן נמסרה הודעה לחברת האשראי. 4. התובע ואמו פנו לבנק וביקשו לקבל החזר עבור הכספים שנמשכו. הבנק לא נעתר לבקשה, עקב חשדות שהתעוררו אצלו ביחס לנסיבות משיכת הכספים. התובע זומן לחקירה אצל חוקרת מטעם חברת האשראי, במסגרתה חתמו הצדדים ביום 10.10.06 על הסכם לפיו תוכרע המחלוקת ביניהם לפי בדיקת פוליגרף שיעבור התובע. בהסכם נקבע כי תוצאות הפוליגרף יהוו ראיה מכרעת בכל תובענה שתוגש על-ידי מי מהצדדים בנושא. 5. ביום 25.10.06 עבר התובע בדיקת פוליגרף במכון פוליגרף שגיא. התובע נשאל האם הוא יודע מי השתמש בכרטיס, האם הוא משך מזומנים במועדי המשיכות שצויינו לעיל והאם מסר למישהו את הקוד הסודי של הכרטיס, והשיב לשלוש השאלות השיב בשלילה. בודק הפוליגרף מצא כי ביחס לכל התשובות ניכרים סימנים לדברי שקר וחיווה דעתו כי התובע שיקר בתשובותיו. נוכח זאת, דחה הבנק את בקשת התובע להחזרת הסכומים שנמשכו מהחשבון. 6. בסמוך לאחר קבלת תשובת הבנק, פנה התובע, באמצעות ב"כ, לבנק, וביקש כי חשבונו יזוכה בסכומים שנמשכו. כן התבקשו נתונים ביחס לסניפי הבנק בהם בוצעו המשיכות, ובהמשך התבקשו הסכם הפוליגרף ותוצאות הבדיקה. בין הצדדים התנהלה התכתבות בקשר לנתונים שהתבקשו, וכן פנה התובע לבנקים בהם בוצעו המשיכות על מנת לקבל מהם צילומים של מכשירי הבנקטים במועדים הרלוונטיים. התובע אף פנה למפקח על הבנקים, אשר לא מצא לחייב את הבנק בפיצוי התובע נוכח תוצאת בדיקת הפוליגרף ומעמדה לפי ההסכם בין הצדדים. 7. אחר כל אלה, הגיש התובע את התביעה דנן. תמצית טענות הצדדים: 8. לטענת התובע, כרטיס האשראי הונפק לו לבקשתו לצורך נסיעה לחו"ל למשך שלושה חודשים. הוא יצא לחו"ל ביום 3.3.06 ושב ארצה ביום 5.6.06. עיקר הפעילות בחשבון הייתה בכרטיס האשראי של אחיו, ואילו הכרטיס שלו הוצא כאמור לצרכי הנסיעה בלבד, והפעילות הרגילה שלו נעשתה באמצעות כרטיס אשראי אחר בחשבון השוטף שלו בבנק לאומי. רוב הפעילות בחשבון בוצעה על ידי האח ועל-ידי האם. 9. לטענתו, עם שובו מחו"ל הוא נקלט במקום עבודה חדש, ולצורך העברת המשכורת התבקש להביא תצלום של כרטיס האשראי לאימות פרטי חשבון הבנק. לטענתו הוא צילם את הכרטיס ומסר את התצלום ביום העבודה הראשון ב- 2.7.06. מספר ימים לאחר מכן ביום 6.7.06 הוא נדהם לגלות עת עלה לאוטובוס וכשהוציא את כרטיס "חופשי חודשי" מארנקו, כי כרטיס האשראי אינו נמצא. באותו היום הודיע לחברת האשראי על אובדן הכרטיס ובירור עם הבנק העלה כי במהלך הימים 3.7.06 ועד ליום 6.7.06 נעשה שימוש שלא כדין בכרטיס שלא בהסכמתו וידיעתו. 10. לטענת התובע, לאחר שפנה לבנק בעניין נמסר לו כי פנייתו הועברה אל מחלקת הביטחון של חברת האשראי אשר תיצור עימו קשר. זמן קצר לאחר מכן הוזמן התובע למשרדי החברה בת"א, ונפגש עם חוקרת מטעם חברת האשראי. החוקרת אמרה לו כי בשל גובה הסכום הוא יצטרך לתבוע בבית משפט לתביעות קטנות, שם יוכל לקבל רק 15,000 ₪ בלבד ולא יוכל להיעזר בעו"ד. לטענתו, נאמר לו על-ידי החוקרת כי על מנת שיוכל לקבל את כל כספו חזרה ולזרז ההליכים, כדאי לו לעבור בדיקה ב"מכונת אמת". באותו מעמד הוא הוחתם על הסכם פוליגרף. התובע טוען כי הסכם הפוליגרף פסול ויש להורות על ביטולו. הפרטים שנמסרו לו על-יד החוקרת כמצויין לעיל היו מטעים. ההסכם לא הוסבר לו והחוקרת אף לא ציינה בפניו כי יש נגדו חשד כלשהו וכן לא הסבירה לו כי אמינותו של המכשיר גם אם הוא מכויל אינה 100%. יתרה מזו, לטענתו לנוכח עברו הרפואי, בילדותו סבל מגידול במוח ועבר הקרנות וניתוח, אמינותה של הבדיקה לוקה ואינה משקפת. עוד לטענתו יש להחיל בענייננו את הוראות משרד האוצר - אגף שוק ההון, ביטוח וחסכון, בדבר שימוש בפוליגרף ביישוב תביעה הקובעות, בין היתר, כי הגוף המוסדי ימליץ לתובע להיוועץ בעו"ד טרם עריכת בדיקת הפוליגרף, מה שלא נעשה בענייננו. 11. לגוף העניין טוען התובע, כי על הנתבעים להשיב לו את סכומי המשיכות, משהוכח כי מדובר במשיכות שלא כדין ושימוש לרעה שנעשה בכרטיס האשראי שלו. עוד טוען התובע, כי על הנתבעים לפצותו במלוא סכום התביעה בגין השימוש לרעה שנעשה בכרטיס האשראי, וזאת משהפרו חובתם להבחין במשיכות חריגות מן החשבון ולא הודיעו לו על כך באופן מיידי. 12. הבנק, מנגד, טוען כי התובע לא הוכיח כי נעשה שימוש לרעה בכרטיס האשראי, באופן שמזכה אותו בהשבת סכומי המשיכה בהתאם לחוק. הבנק מסתמך לעניין זה על הוראות הסכם הפוליגרף, לפיו תוצאות הבדיקה יהוו ראיה מכרעת במחלוקת, ועל תוצאות הבדיקה עצמה אשר הצביעו על כך שהתובע לא אמר אמת. לטענת הבנק, אין כל פגם בהסכם; מדובר בהסכם קצר ופשוט להבנה, לפי הכתוב בו משמעותו הוסברה לתובע ומחקירת התובע עולה כי הוא הבין את הדברים לאשורם. כמו-כן, הבדיקה עצמה בוצעה כשבועיים לאחר חתימת ההסכם, כך שהיה לתובע די והותר זמן כדי להתייעץ בטרם ביצוע הבדיקה, כפי שאכן עשה לפי העולה מעדותו. חרף זאת, לא העלה התובע כל טענה נגד ההסכם בטרם עריכת הבדיקה, ואף לא העלה טענה כזו לאחריה ובמשך התקופה בה התנהלה התכתבות בין בא-כוחו לנתבעים, אלא הטענה עלתה לראשונה בכתב התביעה. 13. עוד טוען הבנק, כי אף אם יימצא שאין תוקף להסכם הפוליגרף, הרי שנוכח התשתית הראייתית הקיימת דין התביעה להידחות. לטענת הבנק, גרסתו של התובע בכל הקשור ליציאת הכרטיס מחזקתו הינה בלתי מהימנה, איננה מתיישבת עם גרסתו עובר לתביעה, שהיא כשלעצמה לא סבירה, ועם הראיות הנוספות שהוצגו. 14. אשר לטענת ההתרשלות, טוען הבנק כי בנסיבות דנן לא היתה עליו כל חובה לאתר ולהתריע בפני התובע על המשיכות שנעשו. 15. חברת האשראי טוענת כי כל משיכות המזומנים עליהן מלין התובע הינן באחריותו הבלעדית של הבנק בו מתנהל חשבונו. העובדה כי הבנק פנה אליה וביקש עזרתה בבדיקת תלונותיו של התובע אינה יוצרת יריבות משפטית במקום שהיא אינה קיימת. 16. לגופם של דברים, מסתמכת חברת האשראי על הסכם הפוליגרף תוך העלאת טענות דומות לטענות הבנק. כן טוענת חברת האשראי כי טענת התובע לשימוש לרעה בכרטיס האשראי שלו לצורך משיכת כספים, איננה סבירה, הן בשל הפרכות הקיימות בה לגופה, והן בשל הנתונים הנוגעים לשימוש בכרטיסי אשראי לצורך משיכת כספים ממכשירי בנק אוטומטיים, לפיהם אין כל אפשרות שנעשה שימוש לרעה בכרטיס האשראי של התובע. דיון והכרעה: 17. כמפורט לעיל, הצדדים חלוקים ביניהם בדבר תקפות ונפקות הסכם הפוליגרף עליו חתם התובע, וחלק ניכר מטענותיהם הופנה לעניין זה. אקדים ואומר, כי לטעמי אין הכרח להכריע בנקודה זו בענייננו. הטענה בעניין זה לא הועלתה במסגרת בקשה מקדמית לסילוק התביעה על הסף, אלא כחלק מפרשת ההגנה כולה, ולפיכך נשמעו ראיות לגופם של דברים, ובפני בית המשפט פרושה התמונה הראייתית שהציגו הצדדים. כפי שיפורט להלן, על יסוד הראיות שהוצגו, מסקנתי היא כי לא הוכח במקרה דנן שימוש לרעה בכרטיס האשראי שיש בו כדי לזכות את התובע בהשבת הסכומים נשוא התביעה, וזאת אף מבלי להזדקק כלל לעניין הפוליגרף כראיה. 18. אדון אפוא תחילה בראיות שהוצגו, ובסיום הדברים אתייחס בקצרה לסוגיית הסכם הפוליגרף אליו התייחסו הצדדים. 19. לצורך דיון בטענות הצדדים, יש להבחין בין שתי עילות התביעה העולות מכתב התביעה והסיכומים. האחת עניינה אחריות הנתבעות בהתאם לחוק כרטיסי חיוב, והשניה הינה עילה נזיקית של רשלנות. התביעה מכוח חוק כרטיסי חיוב: 20. הוראת הדין הרלוונטית לענייננו היא הוראת סעיף 5 לחוק כרטיסי חיוב, הקובעת לאמור: "5. (א) בסעיף זה ובסעיף 6 - "שימוש לרעה" - שימוש בכרטיס חיוב בידי מי שאינו זכאי לכך לפי חוזה כרטיס חיוב, בדרך של רכישת נכסים או משיכת כסף, ובכרטיס תשלום - גם טעינתו; "הודעה" - הודעה של הלקוח למנפיק אחרי שנודע לו על גניבת כרטיס החיוב, על אבדנו או על שימוש לרעה. (ב)הלקוח לא יהיה אחראי בשום מקרה לשימוש לרעה שנעשה אחרי שנמסרה הודעה. (ג)הלקוח יהיה אחראי לשימוש לרעה שנעשה לפני שנמסרה הודעה למנפיק, לפי הסכום הנמוך מבין שני אלה: (1)סכום קבוע של 75 שקלים חדשים בתוספת של 30 שקלים חדשים לכל יום מהמועד שבו נודע לו על גניבת כרטיס החיוב, על אבדנו או על השימוש לרעה בו עד מועד מסירת ההודעה; על אף האמור לעיל, אם מסר הלקוח את ההודעה תוך שלושים ימים מיום שנעשה לראשונה שימוש לרעה, לא יהיה אחראי לסכום העולה על 450 שקלים חדשים; יום ההודעה לא ייכלל במנין הימים, אם נמסרה באותו יום שבו נודע ללקוח על האובדן או הגניבה; (2)סכום העסקאות או הפעולות שבוצעו בפועל. (ד)הגבלת האחריות האמורה בסעיף זה, לא תחול אם נתקיים אחד מאלה: (1)הלקוח מסר את כרטיס החיוב לאדם אחר, למעט מסירה בנסיבות סבירות למטרת שמירה בלבד, ואולם הלקוח לא יהיה אחראי לשימוש לרעה שנעשה אחרי שכרטיס החיוב שנמסר לאדם אחר, אבד לאותו אדם או נגנב ממנו; לענין זה, מסירת כרטיס החיוב יחד עם הצופן לא תיחשב כמסירה בנסיבות סבירות; (2)השימוש בכרטיס החיוב נעשה בידיעת הלקוח; (3)הלקוח פעל בכוונת מרמה ... (ו) לא תחול על הלקוח אחריות כלשהי לשימוש לרעה שנעשה בכרטיס חיוב, להוציא האחריות המפורטת בחוק זה.". 21. נטל ההוכחה להתקיימות התנאי הבסיסי בהוראה האמורה, דהינו כי נעשה "שימוש לרעה" - שימוש על-ידי מי שאיננו זכאי לכך, מוטל על התובע, כמתחייב מהכלל "המוציא מחברו עליו הראייה". באשר לנטל ההוכחה של תנאי הגבלת האחריות המנויים בסעיף 5(ד) לחוק, בפסקי דין שונים שניתנו על-ידי בתי משפט שלום נקבע, תוך אנלוגיה להלכה הפסוקה באשר לנטל ההוכחה בתביעות בתחום הביטוח, כי זה מוטל על כתפי המנפיק (ראו למשל: ת.א. (שלום - ת"א) 25051/05 צפר נ' בנק הפועלים בע"מ (פורסם במאגרים) (2007); ת.א. 171322/02 (שלום - ת"א) בן שרה נ' ויזה כ.א.ל בע"מ (פורסם במאגרים) (2005); ת.א. 4945/04 (שלום - ב"ש) ביתן נ' הבנק הבינלאומי בע"מ (פורסם במאגרים) (2009))). מתווה נורמטיבי עקרוני זה מקובל אף עלי. יש עם זאת לציין כי זהות הצד הנושא בנטל ההוכחה הינה מכרעת עת נמצא כי כפות המאזניים הראייתיות שקולות במאזן ההסתברויות. כאשר במכלול הראייתי עולה כי אחת הגרסאות המועלות הינה מסתברת פחות מהגרסה האחרת, אין לשאלת נטל ההוכחה נפקות בהקשר זה. 22. ומכאן לענייננו; כאמור לעיל, התובע טוען כי כרטיס האשראי יצא מחזקתו ונעשה בו שימוש על-ידי אדם אחר, וכי שימוש זה לא היה בהרשאתו. בעניין זה יש בפני את עדותו היחידה של התובע, אשר העיד באשר להתרחשות הנסיבתית עובר למשיכות הכספים. לאחר שמיעת עדות התובע, ובשים לב למכלול הראיות שהוצגו, סבורני כי לא ניתן לקבל את עדות התובע ולבסס עליה ממצא בדבר שימוש לרעה בכרטיס כנטען בתביעה. עדות התובע לא היתה ברורה והגיונית, היא לא עלתה בקנה אחד עם הגרסאות הראשונות שמסר לאחר שגילה לטענתו כי הכרטיס נלקח ממנו, ועולות ביחס אליה תמיהות של ממש אל נוכח ראיות אחרות שהוצגו. להלן אפרט בתמצית את טעמי למסקנה האמורה. 23. עיון במסמכים שצורפו על-ידי הצדדים מעלה כי במקרה דנן טען התובע מלכתחילה להתרחשות ברורה ומסוימת במסגרתה נגנב כרטיס האשראי. התובע בפניותיו הראשונות לנתבעים, כמו גם למשטרה, טען כי הכרטיס נגנב מארנקו בעת נסיעתו באוטובוס. תיאור הנסיבות היה קונקרטי, תוך שהתובע טוען לאירוע של גניבת הכרטיס תוך כדי נסיעה באוטובוס, ונוקב בקוו האוטובוס בו נסע ובמועד הנסיעה בעת הגניבה. לעניין זה אפנה הן להודעת התובע במשטרה בדבר גניבת הכרטיס (נספח ו' לכתב התביעה/לתצהיר), במסגרתה דיווח התובע על גניבה של הכרטיס ביום 2.7.06 במקום: "ת"א נווה אביבים קו 27", והן לטופס תלונתו לבנק מיום 12.7.06 בה צויין תחת תיאור האירוע נשוא ההודעה כי "בזמן נסיעה באוטובוס ניגנב לי כרטיס האשראי ללא שהרגשתי (כיוס)", וכי "אובדן כרטיס (כיוס) התבצע כנראה בשעה 10 ב 2.7.06". אף בהודעה שמסר התובע ביום 10.10.06 לחברת האשראי (צורף לתצהיר בתמיכה לכתב ההגנה מטעם חברת האשראי) טען התובע כי "כייסו אותי". 24. הנתבעות טוענות כי גרסה זו איננה סבירה, שכן אין זה סביר כי גנב כייס את ארנקו של התובע באוטובוס, הוציא את כרטיס האשראי מהארנק וטרח להשיב את הארנק לכיסו של התובע, אשר גילה את הדבר רק מספר ימים לאחר מכן. לכך מצטרפת העובדה, כי מדובר במשיכה ממכשיר כספומט המחייבת שימוש בקוד הסודי, ואילו התובע עמד על כך שהקוד הסודי לא היה בארנקו אלא מוצפן בפלפון (עמ' 3, ש' 8). אכן, הגרסה הנ"ל, כמו גם העובדה כי היא הועלתה מספר ימים לאחר האירוע הנטען, מעוררת על-פניה סימני שאלה, דבר שסביר להניח שגרם לנתבעות מלכתחילה שלא לקבל את דרישת התובע ולנסות להעמיק בבדיקת טענותיו. אולם מכל מקום, ולצורך ענייננו, בולטת העובדה כי בכתב התביעה לא חזר התובע על גרסה זו, ולמעשה לא העמיד בתביעה כל גרסה באשר לאופן בו יצא הכרטיס מחזקתו. אכן, ככלל אפשר שאדם לא ידע לתאר בדיוק איך נגנב או אבד כרטיס האשראי שלו, להבדיל מלהצביע על עצם האבדה והנסיבות בהן נגלה לו על כך. ברם בענייננו, כמפורט לעיל, ידע התובע מלכתחילה לציין בדיוק את נסיבות בהן יצא הכרטיס מחזקתו, וחזר על גרסתו המפורטת בעניין זה במספר הזדמנויות. השוני הבולט בין הגרסה הנ"ל לבין הנטען בתביעה, והטעמים לשינוי המסד העובדתי הנטען, לא הוסברו בצורה כלשהי. בחקירתו הנגדית נשאל התובע כיצד זה נגנב כרטיס האשראי ולא נגנב ממנו הארנק ו/או הכסף המזומן בארנק, אולם לא היה לו הסבר לכך ובמילותיו: "לא זוכר מה היה אז" (עמ' 10 לפרוטוקול, ש' 9-12) וכנשאל שוב איזה גנב גונב את כרטיס האשראי ומחזיר את הארנק, וגם לכך השיב: "לא זוכר" (עמ' 10 לפרוטוקול, ש' 22) וכשנשאל האם ייתכן כי הכרטיס לא נגנב באוטובוס השיב: "יכול להיות" (עמ' 10 , ש' 23-24). תשובות הססניות ובלתי ברורות אלה לא הותירו רושם משכנע. הן אף אינן מתיישבות עם העולה מהמסמכים שמילא התובע בסמוך לאירוע. הפער בין העדות לבין הגרסאות הממוקדות בסמוך לאירוע, והעובדה כי לא ניתן לכך כל הסבר, מקרינים על מהימנות גרסת התובע כפי שהוצגה בפני ומכרסמים בה מהותית. 25. תמיהה נוספת ביחס לעדות התובע עולה מדיווחו למשטרה אודות גניבת הכרטיס (נספח ו' הנ"ל). בטופס זה ציין התובע כי בכרטיס הגנוב נעשה שימוש "למשיכת כסף וקניית מוצרים בסכום כולל של 13,000 ₪" (ההדגשה הוספה). נזכיר כי מדובר בהודעה מיום 10.7.06, כארבע ימים לאחר המשיכה האחרונה שבוצעה. האמור בהודעה זו איננו מתיישב עם העובדה כי בתביעה נטען למשיכה בלבד (כלל לא נטען לרכישת מוצרים) ולסכום שונה (22,886 ₪). הסברו של התובע בחקירתו לעניין זה היה כי הוא היה מבולבל וזה המידע שנמסר לו. הוא לא זכר לומר כיצד בירר את היתרות (עמ' 7, ש' 1-3). הסברי התובע אינם משכנעים, נוכח פער הזמנים בין המשיכות למועד מתן ההודעה ומשברור שבשלב הזה היה בידו, או בידי אמו שלדבריו מופקדת על ניהול החשבון ואף עלה מהמכתבים שצורפו כי הינה מעורבת באופן ממשי בקורות התובע בהקשר זה, לברר את מהות השימוש וסכומי המשיכות, והדעת נותנת כי כך עשו. 26. לכך יש להוסיף, כי במסגרת תלונת התובע לבנק מיום 12.7.13 (כשישה ימים לאחר שגילה לטענתו את דבר גניבת הכרטיס) (נ/1), ציין התובע רק חלק מסכומי המשיכות. עיון בטופס, שנרשם בכתב ידו של התובע (עמ' 12, ש' 8) מעלה כי התובע רשם עליו תחילה את הסכום "180" לצד מועד משיכה 3.7.13, אולם הוא מחק רישום זה באמצעות משיכת קו מעליו. מהנתונים שצורפו עולה כי ביום 3.7.06 נמשך סכום במט"ח ששוויו בשקלים סך 1,804₪, שהוא חלק מעילת התביעה. הדמיון במספרים בולט לעין, ולכאורה עולה המסקנה כי התובע היה מודע בעת מילוי הטופס לסכום המשיכה הנ"ל, והתעוררה אצלו התלבטות האם מדובר בסכום שלגביו נעשה שימוש לרעה בכרטיס. בהתלבטות זו הכריע התובע באותה עת בשלילה. דא עקא, שלפי העולה מעדותו של התובע, הוא מעולם לא עשה שימוש בכרטיס לצורך משיכת כסף (עמ' 11 לפרוטוקול, ש' 18-21). לאור זאת, הדעת נותנת שלא היה מקום לכל התלבטות מצדו בשאלה האם מדובר בסכום שנמשך על-ידו/מטעמו אם לאו. לא ניתן כל הסבר סביר מטעם התובע לעניין זה, מעבר לאמירה כי הוא היה מבולבל באותה עת. 27. מסקנת הדברים היא, כי לא עלה בידי התובע להציג גרסה משכנעת באשר לטענה כי לא הוא עשה שימוש בכרטיס האשראי או כי אחר עשה בו שימוש שלא בהרשאתו. כאמור לעיל, מדובר בעדות יחידה של בעל דין, ונוכח הספקות העולים לגביה, אינני סבורה כי ניתן לקבלה. העובדה כי נעשה ניסיון נוסף למשוך כסף לאחר ההודעה שמסר התובע, אין בה כדי להכריע בנסיבות אלה, ואין בכך כדי לסתור את האפשרות כי השימוש שנעשה בכרטיס היה מלכתחילה מורשה. 28. לכל האמור מצטרפת העדות שהובאה מטעם חברת האשראי, בדבר דפוסי השימוש האפשריים בכרטיס אשראי למשיכת כסף ממכשירי כספומט. בעניין זה הוצגה עדותו של מר משה אליהו, מנהל באגף לביטחון וניהול סיכונים בחברת האשראי. לפי האמור בתצהיר העדות הראשי מטעמו, משיכה מבנקומט באמצעו כרטיס אשראי אינה יכולה להתבצע אלא בהתקיים שני תנאים מצטברים: האחד, נעשה שימוש בכרטיס הנושא עליו פס מגנטי שפרטיו זהים לפס המגנטי של הכרטיס שהונפק לתובע כפי שהם מופיעים במחשב הבנק. לצורך העתקת הפס המגנטי על המעתיק להחזיק בידיו את הכרטיס המקורי. השני, הוקלד קוד סודי שהונפק לשימושו הבלעדי של בעל הכרטיס. הנפקת הקוד נעשית בדרך המבטיחה סודיות. לפי המפורט בתצהיר, לפי הידע הקיים לא ניתן לפצח את הקוד מתוך הכרטיס עצמו ולא מוכר בעולם כולו מקרה מוכח אחד של פיצוח הקוד מתוך הכרטיס. בענייננו, על-פי עדותו של התובע, הוא לא עשה מעולם שימוש בקוד הסודי למשיכת כספים, והחזיק את הקוד הסודי מוצפן במכשיר הפלאפון שלו (שלא נגנב). על פניה עולה התהייה, כיצד, איפוא, נמשכו הכספים מהחשבון באמצעות הכרטיס? העד מטעם חברת האשראי נשאל בחקירתו הנגדית אודות האפשרות להעתקת הקוד הסודי של התובע במקרה דנן, ושלל זאת. העד הסביר לעניין זה כי על-אף שבאמצעים מתוחכמים (שאינם מופעלים על מקרה בודד אלא על מאות מקרים), ניתן להציב מצלמות בסמוך לכספומטים ולגלות בדרך זו את הקודים הסודיים של בעלי הכרטיסים, אין כל סבירות כי הדבר ארע במקרה דנן שכן התובע, כאמור לעיל, לא עשה כל שימוש בכרטיס הנ"ל לצורך משיכת מזומן מכספומט. עדותו של עד זה לא נסתרה כלל ועיקר, ולא הובא כל ראיה שיש בה ללמד אחרת מהאמור בה. 29. האמור לעיל, כשהוא מצטרף לקשיים הממשיים העולים מעדותו של התובע, מביא למסקנה המסתברת, כי במקרה דנן לא נעשה שימוש לרעה בכרטיס האשראי של התובע, או שהשימוש שנעשה בו היה באמצעות הקוד הסודי שנמסר מטעמו של התובע. 30. יצויין כי בסיכומיו העלה התובע שתי טענות נוספות שלא בא זכרן קודם לכן. הטענה האחת היא כי אחת המשיכות שבוצעו ביום 6.7.07, היתה בבנק פועלים בטייבה, בעוד שמשיכה קודמת מאותו היום, שנערכה כ- 50 דקות קודם לכן, נעשתה במרכז תל-אביב, באופן שמלמד כי נעשה שימוש ביותר מכרטיס אחד שכן לא ניתן היה להימצא בשני המקומות הנ"ל בטווח הזמנים בו בוצעו המשיכות. לעניין זה צירף התובע לסיכומיו, ללא הגשת בקשה מתאימה וממילא ללא שניתנה לכך רשות, ראיה חדשה שלא הוצגה במהלך שמיעת הראיות, בדמות מכתב של בנק פועלים המבהיר כי סניף מס' 418 ממוקם בטייבה. הנתבעים התנגדו לצירוף הראיה לסיכומים מבלי שניתנה רשות לכך, והדין איתם. די בכך היה כדי לדחות את הטענה. מכל מקום, אף אם אקבל את הראיה הנוספת, הרי שנוכח הראיות הנגדיות שצירף הבנק לבקשתו למחיקת הראיה הנוספת, אין באחרונה כי לשנות. מהמסמכים שצורפו (נספח ג' לבקשת הבנק) עולה כי המשיכה המדוברת בוצעה בסניף 411 של בנק הפועלים ולא בסניף 418, אליו התייחס התובע. נציגת הבנק אומנם אישרה בעדותה, במענה לשאלה שנשאלה, כי המשיכה נעשתה מסניף 418 של בנק פועלים, ברם נוכח המסמכים שצורפו ברי כי מדובר בטעות, כפי שהוסבר על-ידה בתצהיר שצורף לבקשה בעניין הראיה הנוספת. נראה כי מקור הטעות הוא בכיתוב לא ברור על מסמך הבנק בו פורטו המשיכות (נספח ד' לתביעה), שניתן לקרוא אותו ככל אחד מהמספרים הנ"ל. מכל מקום, מנספח ד' לכתב התביעה עולה בבירור, כי הכסף נמשך מבנקט שמספרו 6125, ומאישור בנק פועלים שצורף ע"י הבנק עולה כי בנקט זה נמצא בסניף בנק הפועלים בנתניה. עוד עולה מהמסמך הנ"ל כי בעת הרלוונטית היה סניף נתניה משויך לקוד 411. לאור האמור, הרי שהטענה בדבר חוסר האפשרות המעשית לעשות שימוש בשני המכשירים בהם בוצעו הרכישות בטווח הזמנים הנתון, איננה משכנעת. הטענה השניה שהועלתה בסיכומים היא, כי הנתבעים גרמו לתובע נזק ראייתי בכך שלא סיפקו לו צילומים ממצלמות הממוקמות בכספומטים בהם נעשו המשיכות. לעניין זה טען הבנק, כי מדובר בהרחבת חזית אסורה, שכן בכתב התביעה הועלתה הטענה ביחס לבנק הפועלים ובנק לאומי בלבד, תוך שהתובע אף ביקש לשמור על זכותו לצרפם כנתבעים, דבר שלא נעשה, ולא ביחס אליו. גם טענה זו בדין יסודה. מכל מקום, אף לגופה היא איננה משכנעת ולא הונחו היסודות לה, שכן מדובר בכספומטים (וממילא - במצלמות) של בנקים אחרים, ולא של הבנק הנתבע, ומכאן גם הפניית הטענה בעניין זה בכתב התביעה כלפי אותם בנקים בלבד (שבסופו של יום לא התבקש צירופם). 31. כאמור בפתח הדברים, נוכח מסקנתי לעיל אין הכרח להכריע במחלוקת בין הצדדים בסוגיית הסכם הפוליגרף. אציין עם זאת - בקצרה בלבד - כי סבורני שבנסיבות הספציפיות, הדין בעניין זה עם התובע, ואין להסתמך על ההסכם האמור. 32. לפי הנטען על-ידי התובע, נמסר לו על-ידי החוקרת של חברת הביטוח בעת הפגישה ביניהם כי בפניו שתי אופציות בלבד - פוליגרף או הגשת תביעה בבית משפט לתביעות קטנות, שם יוכל לתבוע רק סכום של 15,000 ₪ ולא להיות מיוצג על-ידי עו"ד. גרסה זו הועלתה בפירוט בכתב התביעה, והתובע חזר עליה בחקירתו בפני (עמ' 9, ש' 8-9). הנתבעות, מצדן, לא העידו משום מה את החוקרת (שזהותה ידועה ומצוינת במסמכים הנוגעים לבדיקת הפוליגרף). הימנעות זו יוצרת חזקה כי לו היתה נשמעת עדות החוקרת, היה בה כדי לתמוך בגרסת התובע, והמסקנה הראייתית היא כי הדברים אכן נאמרו לתובע כנטען על-ידו. המידע שנמסר על-ידי נציגת חברת האשראי הוא שגוי ומטעה, ובהחלט סביר כי לולא היו הדברים מוצגים באופן זה לתובע, הוא לא היה ממהר לחתום על ההסכם והיה שוקל את צעדיו. העובדה כי התובע לא ביצע מיידית את הבדיקה, וכי היה בידו להיוועץ לאחר חתימת ההסכם עם כל גורם שימצא לנכון, איננה מבטלת בנסיבות דנן את הפגם שנפל מלכתחילה בכריתה. בהקשר זה יש להדגיש, כי על-פי ההסכם שנחתם, לאי-עריכת הבדיקה יש משמעות מכרעת מבחינת התובע, שכן ההסכם קובע שבמקרה כזה יראו אותו כמי שוויתר על כל טענותיו, ובנסיבות אלה אין לבוא בטענה לתובע על שסבר באותה עת כי אין לו אפשרות לסגת מההסכם (עמ' 9, ש' 30-32). כפי שנפסק לא אחת, הסכם להכרעה במחלוקת על-פי בדיקת פוליגרף, איננו פסול כשלעצמו ויש בו כדי לחייב את הצדדים לו כפי הסכמתם, ברם הוא כפוף, ככל הסכם, לדיני החוזים, ובכלל זה דיני הפגמים בכריתה (ע"א 551/89 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' סדובניק, פ"ד מו(3) 158). נוכח פערי הכוחות בין הצדדים, הייחוד של בדיקת הפוליגרף והמעמד המכריע שמבקשים לייחס לה במסגרת ההסכם, יש מקום להקפדה מיוחדת על מתן הסבר וגילוי עובדות כהווייתן, בטרם חתימה, ובוודאי שאסור להציג מצג בלתי נכון שיש בו כדי להשפיע על הבנת הפרט המתקשר, על נכונותו לחתום על ההסכם ועל אופן שכלול סיכוניו. הדבר עולה מעקרונות דיני החוזים הרגילים ויישומם על הסיטואציה הספציפית, ואין צורך בעניין זה להידרש להוראות משרד האוצר אליהן הפנה התובע, שאינן חלות ישירות בענייננו ולו בשל העובדה כי ההסכם דנן נחתם לפני הוצאתן. אוסיף כי התובע נמנע, אומנם, מלמסור הודעת ביטול כתובה במסגרת ההתכתבות בין בא-כוחו לבנק, ברם סבורני כי בשים לב לכך שעולה בבירור מהמכתבים שהתובע עומד על השבת סכומי המשיכה, וזאת חרף ההסכם ותוצאות הבדיקה שנערכה, וכן בעובדה כי ההסכם עצמו והבדיקה הועברו לבא-כוחו רק בשלב מאוחר, יש לראות בהתנהלותו משום ביטול ההסכם בהתנהגות (ראו: ע"א 1570/92 בנק מזרחי בע"מ נ' פרופ' צבי ציגלר , פ"ד מט(1) 369). נוכח האמור, שאף הוא מעבר לנדרש, אין צורך להידרש לטענות אחרות שהעלה התובע בעניין הבדיקה, כגון הטענה בקשר למצבו הרפואי, אף שברי כי לא ניתן לקבלן לגופן בהיעדר חוות-דעת מתאימה, מה-גם שהמסמכים הרפואיים שצורפו הם בני למעלה מ-30 שנה. התביעה ברשלנות: 33. נותר לדון בעילת התביעה הנוספת לה טוען התובע, היא רשלנות של הבנק בשל כך שלא הבחין ולא התריע בפניו על תנועות חריגות בחשבון. 34. דין הטענות בעניין זה להידחות. אעיר תחילה, כי משנמצא כי עדות התובע בדבר השימוש לרעה שנעשה בכרטיס האשראי לא היתה מהימנה, דומני שיש קושי בסיסי לקבל את טענות התובע גם ביחס לחובת הבנק בנסיבות הקונקרטיות להתריע בפניו על פעולות בחשבונו. מכל מקום, גם לגופם של דברים אינני רואה לקבל את התביעה במישור זה. 35. אין חולק כי בנק חב חובת הזהירות כלפי לקוחו. לעניין רמת הזהירות הנדרשת מהבנק במקרה נתון, לחשוד בדבר פעולה לא כשרה המתבצעת בחשבון הלקוח ולהתריע על כך, יש לבחון את מכלול הנסיבות של העניין הקונקרטי הנדון, ובכלל זה נתונים הנוגעים לסוג החשבון, סוג הפעולה וחריגותה, מתכונת ניהול החשבון "ההיסטוריה" שלו בהשוואה לפעולות לגביהן נטען כי היה על הבנק לחשוד ולהתריע, כמו גם נתונים הנוגעים ללקוח ובכלל זה נתונים אישיים כגון גיל ומצב קוגניטיבי וכן קיום היכרות של הבנק עם פעילותו העסקית של הלקוח, וכיוצ"ב (ראו: דנ"א 1740/91 בנק ברקליס-דיסקונט בע"מ נ' שרגא פרוסט קוסטמן ואח', פ"ד מז(5) 31; ע"א (מחוזי תל-אביב-יפו) 48256-01-12 עו"ד חיים שפיגל נ' בנק הפועלים בע"מ ואח' (פורסם במאגרים), אושר ברע"א 3394/13 בנק הפועלים ואח' נ' עו"ד חיים שפיגל (פורסם במאגרים). 36. בענייננו המדובר בחשבון פרטי ופעולה פשוטה של משיכת כסף מזומן ממכשיר כספומט, ונקודת המוצא היא כי מרחב התמרון של בעל החשבון בהקשר זה הוא גדול. לכך מצטרפת העובדה כי מדובר בכרטיס חדש שהוצא כחמישה חודשים בלבד בטרם המשיכות נושא התביעה, פרק זמן קצר שלא סביר לקבוע כי השתרשו בו דפוסי פעולה יציבים וקבועים שכל חריגה מהם אמורה לעורר חשד מיוחד אצל הבנק. התובע לא היה לפני כן לקוח של הבנק, אלא של בנק לאומי, ולא התקיימו יחסי עבודה קבועים ביניהם. הכרטיס נועד מלכתחילה לשימוש בחו"ל כך שאין לומר כי העובדה כי נמשך גם מטבע זר אמורה לעורר חשד מיוחד אצל הבנק. מדובר בשמונה משיכות מכספומטים, של סכומים שאינם גבוהים מאוד, ובמשך פרק זמן של ימים ספורים. בנסיבות אלה, אינני סבורה כי חובה היה על הבנק לחשוד בקיום פעילות בלתי תקינה בחשבון, להתריע על כך בפני התובע או למנוע משיכת כסף מהחשבון. סיכומם של דברים: 37. נוכח כל המפורט לעיל, אני דוחה את התביעה. 38. התובע יישא בהוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 8,000 ₪ לכל אחד מהנתבעים. הסכומים האמורים ישולמו בתוך 30 ימים מיום קבלת פסק הדין, שאם לא כן יישאו הפרשי ריבית והצמדה כחוק. אשראיכרטיס חיוב (אשראי)בנק