עילתם של התובעים נומקה בהיותם בני-רשות בשטח בו נבנו המחוברים בתוך מקרקעי המנוחה, מכוח הסכמה מפורשת שניתנה להם משך למעלה מעשרים שנה על-ידי המנוחה. נטען שחזרת הנתבעים מהסכמה זו, באופן שהובילה לתביעת הפינוי ולפסק הפינוי, הסבה לתובעים נזק שעל הנתבעים לפצותם בגינו. עוד נטען שזכותם של התובעים לפיצוי נסמכת על אדנים של צדק [ראו סע' 15, 19 ו-21 לכתב-התביעה]. בתביעת הפינוי הטעימו הנתבעים (שהיו תובעים שם) כי מעמדם של התובעים בשטחה של המנוחה בנכס - שטח לגביו התבקשו סעד סילוק יד, פינוי והריסה של המחוברים שהקימו התובעים בו - הוא מעמד פולשים ומסיגי גבול [ראו סע' 11-9 לכתב-התביעה בהליך הפינוי שצורף כחלק מנספח ג' לתביעה דנן]. הנתבעים באותו הליך (הם התובעים כאן) התגוננו בין השאר בטענה כי המנוחה התירה להם להקים את המחוברים בשטחה למעלה מעשרים שנה קודם לכן, ברשות שניתנה ללא תנאי ושאינה הדירה [ראו סע' 4 ו-10 לכתב-ההגנה בהליך הפינוי, אף הוא חלק מנספח ג' לתביעה דנן]. המחלוקת על-אודות מעמד התובעים בשטח המריבה שעליו הוקמו המחוברים - כפולשים או שמא כבני-רשות - הונחה לפתחו של בית-המשפט המחוזי שדן בתביעת הפינוי. אין צורך לומר שפלוני אינו עשוי להיחשב בר-רשות במקרקעין ופולש ומסיג גבול בהם בעת ובעונה אחת: "רשות גרידא אינה מעניקה לבעליה זכות כלשהי כלפי בעל המקרקעין. היא בגדר היתר של רצון טוב שנותנו רשאי לבטלו בכל רגע. אך כל עוד היא מתקיימת בעל הרשות הוא מחזיק כדין או משתמש כדין במקרקעין [...]" [נינה זלצמן, רישיון במקרקעין הפרקליט מב 24, 24 (1995); להלן זלצמן]. לשון אחר, טענת התובעים להחזקה כדין בשטח המריבה מכוח רישיון וטענת הנתבעים כי התובעים הם פולשים ומסיגי גבול בשטח זה מוציאות זו את זו ואינן עשויות לדור בכפיפה אחת. מפסק-הדין שניתן בתביעת הפינוי - פסק-דין שיסודו בהסכמות שגובשו בין בעלי-הדין - עולה כי הוכרע בו שמעמד התובעים ביחס למחוברים הוא מעמד של פולשים. כך נוסחה הסכמת הצדדים בעניין זה, כביטויה בפרוטוקול: "בשלב זה, אנו מסכימים, מבלי לפגוע בכל טענות הצדדים, שיינתן פסק הדין המקבל את התביעה באופן שהנתבעים יפנו את פלישתם לשטח התובעים, כפי שהוכחה באמצעות חוות דעת המודד, יהרסו את הגדר ואת השטח הבנוי מטעמם על מקרקעי התובעים. הוצאות המשפט ייקבעו לפי טיעון של שני הצדדים כעת" [עמ' 40 ש' 17-14 לפרוטוקול הדיון בתביעת הפינוי, נספח ו' לכתב-התביעה; ההדגשה הוספה]. אכן, טענות הצדדים נשמרו בגדרה של הסכמה זו, באופן שסלל את הדרך להגשת ההליך דנן. על כן הוסיפו הצדדים וקבעו, בגדרה של הסכמתם האמורה, כך: "ביצועו של פסק הדין יעוכב למשך 30 יום על מנת שבתוך 30 יום תוגש על ידי הנתבעים תביעה כספית בגין הוצאות הפינוי וההריסה שהנתבעים טוענים שהם זכאים להם מהתובעים, ויינתן צו זמני במסגרת אותה תביעה, המונע את הפינוי וההריסה, עד למתן פסק דין בתביעה הכספית. להסיר ספק, לא ידוע אם בית המשפט יתן צו כזה, וכל צד שומר על טענותיו" [שם, בש' 21-18]. לבקשת הצדדים ניתן להסכמותיהם תוקף של פסק-דין [שם, בש' 22-21 ופסק הפינוי בעמ' 42 לפרוטוקול]. עצם העובדה שבעלי-הדין בחרו לתאר את החזקתם של התובעים במקרקעי הנתבעים תוך שימוש במונח 'פלישה', זאת בתכוף לאחר שתמה הבאת הראיות בתביעת הפינוי וההליך עמד לפני הכרעה בפסק-דין, אינה נטולת משמעות. יש בה כדי לצדד בעמדת הנתבעים כי מעמד התובעים בשטח המריבה שעליו הוקמו המחוברים לא היה מעמד של בר-רשות, ולמצער כי בראיות שהובאו בהליך הפינוי לא היה כדי להוכיח את טענות התובעים בעניין זה, באופן שגרם לתיאור מעמד התובעים בשטח האמור - בהסכמות הצדדים שעל-יסודן ניתן פסק הפינוי - אגב שימוש במונח 'פלישה'. חזקה על התובעים כי לו ביקשו לשמר את טענתם על-אודות היותם בני-רשות בשטח האמור לצרכי התביעה הכספית לא היו נוקטים שימוש במונח זה אלא במונח ניטראלי שאינו טומן בחובו ממצא בדבר היותם פולשים במקרקעי המנוחה. הדברים יפים במיוחד בהתחשב בכך שהתובעים היו מיוצגים בתביעת הפינוי; לכן יש לייחס לשפה שננקטה אגב פירוט הסכמות הצדדים משמעות קונקלוסיבית ואין לראות בה 'מעידת-לשון' של הדיוט. פסק הפינוי מעיד אפוא על היותם של התובעים פולשים במקרקעי המנוחה והנתבעים אחריה. לפולש אינה נתונה עילת לתביעה להשבת הוצאותיו והשקעותיו בנכס; אף התובעים עצמם סמכו עילתם בעניין זה על טענה בדבר היותם בני-רשות. אם אינם בני-רשות, מתאיינת עילתם. 2. על-פי הנטען בכתב-התביעה העניקה המנוחה רשות לתובעים לבנות מחוברים בשטחה לא בגדרה של מערכת יחסים חוזית, אף לא ברשות שניתנה בתמורה, אלא בשל יחסי שכנות קרובים וחמים שנמשכו שנים רבות [סע' 3 לכתב-התביעה]. הנתבעים התכחשו לזכותם של התובעים לקיים את המחוברים במקרקעי המנוחה לאחר שזו הלכה לעולמה [שם, סע' 6]. אפילו התקבלה גרסת התובעים בעניין זה במלואה, מדובר בזכות אישית שהוקנתה להם על-ידי המנוחה ושהמנוחה הייתה רשאית לחזור בה ממנה בכל-עת. מאחר שמדובר בזכות אישית הרי שהנתבעים, שהאחד מהם רכש את זכותו בנכס בחיי המנוחה והשני - על-דרך הורשה לאחר מותה, אינם מחויבים לה. אומרת על כך זלצמן: "רישיון במקרקעין משמעו היתר או רשות שנתן בעל-המקרקעין לאחר, להחזיק או להשתמש בנכס. 'רשות במקרקעין' באה להבחין מהענקת זכות במקרקעין שמאפייניה הם החזקה ושימוש בנכס, או שימוש בלבד. [...] הרשות נעדרת כוונת הקניה של זכות בנכס" [שם, בעמ' 24]. מדובר אפוא לכל היותר בזכות אישית שעמדה לתובעים כלפי המנוחה בלבד, ולא כלפי כולי עלמא. נסיבות ואופן מתן הרישיון להם טענו התובעים בכתב-התביעה מעידים כי מדובר ברישיון הדיר שניתן לבטלו בכל עת, באופן שיש בו כדי להשליך על מידת ציפייתו והסתמכותו של מקבלו. מקובלת ההבחנה בין רשות חוזית המעוגנת בהסכם שנכרת בין בעל המקרקעין לבין בעל הרישיון ואשר מעניקה לבר-הרשות זכות חוזית כלפי בעל הנכס לבין רשות גרידא שאין בצידה כוונה ליצור יחסים חוזיים בין הצדדים ושמתאפיינת בהיותה אקט של רצון טוב. כאשר ברשות גרידא עסקינן, ובאין יחסים חוזיים בין הצדדים שיחלשו על הרישיון, תוכנו, משך קיומו ותנאי סיומו, נעדר בר-הרשות זכות כלשהי כלפי נותן הרשות והאחרון רשאי לבטלה בכל עת. בידי בר-רשות ברשות גרידא אין אלא היתר של חסד אשר מתחדש מרגע לרגע ואשר עומד בעינו רק כל עוד חפץ בעל המקרקעין להמשיך לתתו [זלצמן, עמ' 24 ו-27]. התובעים לא טענו להתקיימותה של מערכת יחסים חוזית עם המנוחה בקשר להחזקתם ושימושם במקרקעיה והקמת המחוברים בהם. התובעים לא טענו לתמורה שנתנו למנוחה עבור הרשות שלשיטתם ניתנה להם. התובעים עמדו על כך שהרשות ניתנה במסגרת יחסי קרבה חבריים שהתקיימו ביניהם לבין המנוחה-שכנתם ובני-משפחתה. כאשר ניתנת רשות בגדרם של יחסים כאלה וללא תמורה גוברת הנטייה לייחס לצדדים היעדר כוונה ליצור קשר משפטי מחייב ורואים את הרשות כרשות גרידא ולא כרשות חוזית [זלצמן, עמ' 28; [ע"א 618/05 דיאמנשטיין נ' מחלקת עבודות ציבורית - מדינת ישראל, פס' 12 וההפניות שם (21.3.2007)]. יש בכך כדי להשליך על היקף הציפייה וההסתמכות שהיו התובעים רשאים לפתח בדבר המשך החזקתם במחוברים שבמקרקעי הנתבעת גם לעתיד לבוא; כמי שלכל היותר היו בעלי רשות גרידא לא היו התובעים רשאים לפתח ציפייה והסתמכות לגיטימיים בעניין זה [סע' 16 לכתב-התביעה]. "בר-רשות מכוחה של רשות גרידא צפוי בכל רגע לדרישת סילוק יד של בעל המקרקעין, אפילו נמשכת פעולתו בנכס על פני תקופת זמן ארוכה. לא די בציפיה שנוצרה אצל מקבל הרשות להבטיח את המשך קיומה של הרשות גם בעתיד" [זלצמן, עמ' 29; עניין דיאמנשטיין, עמ' 15]. ודוק: דבר לא מנע מהמנוחה למכור לצד שלישי בכל עת את זכויותיה בנכס, ובמקרה כזה הייתה פוקעת על-אתר הרשות שנתנה לתובעים (אם וככל שנתנה) להחזיק ולהשתמש בחלק משטחה בנכס. בכך שונה מעמדו של בר-רשות באורח מהותי ממעמד של שוכר שזכותו בנכס היא זכות קניין [ראו והשוו לסע' 21 לחוק השכירות והשאילה]. גם מן ההיבט של טענה לציפייה והסתמכות לוקה אפוא עילתם של התובעים. מצד הדין לא ניתן להישמע לטענת התובעים כי השקיעו השקעות בבניית המחוברים תוך ציפייה וידיעה כי הרישיון שניתן להם לא יבוטל, והכול בשים לב לתשתית העובדתית אשר פורטה על-ידם בכתב-התביעה [סע' 21 לסיכומיהם]. 3. בכתב-התביעה עתרו התובעים לפצותם בגין השקעותיהם במקרקעין, הריסת המחוברים ובנייתם מחדש בסך כולל של 190,000 ₪ [שם, סע' 21]. על-פי חוות-הדעת שצורפה לכתב-התביעה סכום התביעה מתייחס כולו לעלויות הריסת המחוברים ובנייתם מחדש; בכתב-התביעה או בחוות-הדעת אין זכר להשקעות שהשקיעו התובעים במקרקעי המנוחה ואשר השביחו את ערכם באורח ריאלי ואובייקטיבי. ואומנם, בסיכומי התובעים הובהר במפורש כי הסכום שנתבע מכוון כל-כולו לעלות הריסתם של המחוברים ובנייתם מחדש. אין אפוא בפי התובעים טענה להשקעה שהשקיעו בנכס במובן של השבחתו באורח אובייקטיבי - לא כל שכן השבחה שתיוותר בידי הנתבעים לאחר ביצועו של פסק הפינוי והריסת המחוברים. ביטול של רשות, ולא כל שכן ביטול של רשות גרידא, אינו כרוך מניה וביה בחובת תשלום פיצוי לבר-הרשות. הכלל בעניין זה הוא גמיש, תלוי נסיבות ומושפע משיקולים של צדק: "לא בכל מקרה, בו ניתן רישיון ובעל הנכס מבקש לבטלו, דורש הצדק את המשך קיומו של הרישיון, ויש מקרים בהם ניתן, למשל, להסתפק בתשלום פיצויים, כפי שיש גם מקרים בהם אין הצדק דורש אפילו את תשלומם של פיצויים כלשהם; אף היפוכו של הדבר הוא הנכון, היינו, יש נסיבות, בהן תשלום פיצויים בעקבות סילוק ידו של בעל הרישיון הוא דווקא שיכול לנגוד את תחושת הצדק" [ע"א 496/82 רוזן נ' סלונים, פ"ד לט(2) 337, 342 (1985)]. יש לשים אל לב שהדברים הללו נפסקו בהתייחס למי שהיה בעל רשות חוזית; הם יפים מקל וחומר באשר למי שבאמתחתו לא הייתה אלא רשות גרידא שבוטלה. עיון בפסיקתם של בתי-המשפט שנסבה על פסיקת פיצוי בשל השקעה שהשקיע בר-רשות בנכס בפקיעת הרשות או בסיומה מעלה שההצדקה שביסודו של הפיצוי נסמכת על עיקרון על מניעת התעשרות לא הוגנת של בעל המקרקעין - ולא על עיקרון של מניעת חסרון כיס מבר-הרשות. השאלה אינה אפוא מהו הנזק שנגרם לבר-הרשות אלא מה רווח או תועלת יפיק בעל הקרקע מסיום הרשות והשבת הנכס לידיו. עיקרון זה עובר כחוט השני בפסיקתו של בית-המשפט העליון והוא מוסיף ומשתרש. בעניין טבוליצקי אומץ הכלל לפיו "[...] בעיית הפיצוי בעבור השקעה במקרה של ביטול רשיון אינה נפתרת לפי המבחן אם ובאיזו מידה יהנה בעל המקרקעין מההשקעה של בעל הרשיון, אלא שבכל מקרה של ביטול רשיון יש לפצות את בר-הרשות בשווי השבחת הקרקע, בתנאי שהשבחה זו נעשתה בידיעת בעל המקרקעין" [ע"א 32/77 טבוליצקי נ' בית-כנסת ובית-מדרש החסידים, פ"ד לא(3) 210, 218 (1977)]. ודוק: המונח 'השבחה' מכוון לשיפור ערך המקרקעין שעליהם נסב הרישיון על-פי אמת-מידה אובייקטיבית. בהיעדר השבחה כזו לא קמה זכות לפיצוי. בפסיקה מאוחרת יותר חוזק והודגש הרציונל של הנאת בעל המקרקעין כבסיס לזכותו של בר-הרשות לפיצוי בגין השקעותיו בנכס: "[...] נתגבשה ההלכה כי כאשר אדם נותן לזולתו רשות שימוש בנכסו לזמן בלתי מוגבל ותוך ידיעה והסכמה, כי הלה ישפר הנכס או יוסיף בנייה, הרי אם כעבור זמן הוא מבטל הרשות, מחייב הצדק, כי בר הרשות יפוצה על הוצאותיו והשקעותיו, משום שהנכס על ההוספות וההשבחה יעבור לנותן הרשות" [ע"א 463/79 ג'בראן נ' ג'בראן, פ"ד לו(4) 403, 409 (1982); ההדגשה הוספה]. פסק-דין זה מאוחר לפסק-הדין בעניין טבוליצקי; ככל שמשתמעת מעניין טבוליצקי הנחייה בדבר פסיקת פיצוי לבר-רשות גם אם אין בעל הנכס זוכה ליהנות מתוספת בניה שהקים בר-הרשות בנכס - כגון מחמת הריסתה על-פי צו בית-המשפט, בא עניין ג'בראן ומבאר שהפיצוי נובע מהעברת התוספות וההשבחות לבעל המקרקעין. משתמע אפוא כי באותם מקרים בהם לא תועברנה תוספות בניה והשבחות שביצע בר-רשות לידי בעל הנכס אין הצדקה לפסיקת פיצוי לבר-הרשות בעטיין. חיזוק למגמה זו ניתן למצוא בעניין דיאמנשטיין [שם, פס' 14; כך גם בע"א (מח' ת"א) 2233/08 בזק-חברה ישראלית לתקשורת בע"מ נ' מנשה, פסקות 25-24 וההפניות שם (7.2.2011)]. 4. פסיקת פיצוי בעת ביטולו של רישיון על-פי קריטריון של התעשרות בעל הנכס בעטיין של השקעות שהשקיע בר-רשות והשבחה שהשביח הלה את הנכס - ולא על-פי קריטריון נזיקי שמתמקד בחסרון-כיס של בר-הרשות בשל הוצאותיו - מבטאת מדיניות משפטית ראויה שיש בה כדי לחזק ולשמר את מוסד הרישיון במקרקעין. פסיקת פיצוי על-פי קנה המידה האחר, הנזיקי, שמתמקד בחסרון הכיס שנגרם לבר-הרשות ולא בהתעשרות שהפיק נותן הרשות, פוגעת במוסד זה. דיני הרישיון מאפשרים הענקתה של זכות לשימוש במקרקעי הזולת, או לשימוש וחזקה בהם, שאינה עולה כדי זכות קניין; למוסד הרישיון נודעת חשיבות מיוחדת באותם מקרים שבהם מגבלות שונות שמקורן בדין או בנוהג אינם מאפשרים הקניית זכות שימוש וחזקה שעולה כדי זכות קניין. גם במקרים אחרים נודעת למוסד הרישיון חשיבות, מהיותו מאפשר מיצוי של שימוש בנכסי מקרקעין באופן שעונה על צרכיהם של כל הצדדים הנוגעים בדבר. יפים הדברים במיוחד ביחס לרישיון מסוג של רשות גרידא, שאינו כרוך ביצירתם של יחסים חוזיים בין בעל הנכס לבין בר-הרשות. בעל הנכס מתיר לאחר שימוש בקרקע כל עוד היא אינה נחוצה לו לצרכיו הוא כשהוא יודע שכאשר ידרש לו הנכס יוכל לסיים את הרשות על-אתר. ואילו בר-הרשות מפיק הנאה מן הנכס אד-הוק, כשהוא חוסך את העלות הכרוכה ברכישת זכות קניין בנכס אחר אך יודע שאינו רשאי לפתח ציפייה והסתמכות בדבר הימשכות הרשות ללא הגבלה. במקרים רבים, ברשות מסוג זה, אף חוסכים הצדדים את הוצאות העסקה שהיו כרוכות בעיגון הסכמותיהם בהסכם. הכלל הבסיסי שמאפיין רשות גרידא במקרים רבים הוא של 'זה נהנה וזה אינו חסר'. מבעל הנכס אינו נגרע שימוש בו כל עוד הוא אינו נזקק לשימוש כזה לצרכיו, וכאשר יביא את הרשות לסיומה - לא ידרש לשלם לבר-הרשות פיצוי בשל הפסקת הרישיון ובשל הוצאות שבהן נשא בר-הרשות בקשר עם הנכס, אלא אך ורק בגין השבחה שהשביח בר-הרשות את המקרקעין ושבעליהם עתיד ליהנות ממנה עם השבת הנכס לידיו. בה בעת גם בר-הרשות איננו חסר: הוצאות שהשקיע בנכס ושאינן עולות כדי השבחה אומנם תרדנה לטמיון אך הן מתקזזות אל-מול העלויות שחסך קודם לכן, בתקופה בה החזיק והשתמש בנכס ללא תמורה. חיוב בעל קרקע בפיצוי לא לפי קריטריון של השבחה שהוא נהנה ממנה עם ביטול הרישיון אלא לפי קריטריון של נזק שנגרם לבר-הרשות בגין הוצאות שהוציא ושאינן עולות כדי השבחה תפר איזון זה באופן שסיכוניו של הרישיון יגולגלו לפתחו של בעל-המקרקעין; הלה יהא חשוף לתביעה להשבת הוצאות שאת שיעורן הוא אינו עשוי לדעת במועד מתן הרשות ושאין בצדן כל הנאה עבורו בשל השבחת הנכס. תוצאה זו, לא זו בלבד שאינה צודקת אלא שהיא תגרום לבעלי מקרקעין להימנע ממתן רישיונות בשל חשיפתם לסיכון כספי לא ידוע מראש שאין בצדו כל סיכוי לרווח והנאה עבורם. 5. הנתבעים גרסו שהמחוברים נבנו ללא היתר בניה כדין. התובעים אישרו זאת באופן חלקי, בציינם כי לחלק מן המחוברים ניתן היתר בניה כדין [השוו סע' 5 לסיכומי התובעים וסע' 11.5 לסיכומי הנתבעים]. בכתב-התביעה לא הבחינו התובעים בין מחוברים שנבנו בהיתר לבין מחוברים שהוקמו ללא היתר בניה; גם חוות-הדעת שצורפה לכתב-התביעה אינה מציינת דבר בעניין זה. מחוברים שנבנו ללא היתר כדין אינם מזכים את התובעים בפיצוי בגין הריסתם והקמתם מחדש. "במקום שבו עסקינן בבנייה בלתי חוקית, אין לקבוע כי קיימת ציפייה לגיטימית שעל בסיסה בוצעו ההשקעות במקרקעין. בנייה בלתי חוקית נתונה, מעצם טיבה, לסכנת הריסה, ואין הבונה רשאי לטעון לזכות הנשענת על הסתמכותו [...]" [ע"א (מח' ת"א) 2399/05 לוי נ' מינהל מקרקעין ישראל, פסקה 5(יג) וההפניה שם (31.1.2007); ראו גם ע"א (מח' מרכז) 14713-11-08 קאפי נ' מנהל מקרקעי ישראל, פסקה 6 בעמ' 8 (27.1.2010)]. לפיכך אין התובעים זכאים לפיצוי בשל מחוברים שנבנו שלא כדין וללא היתר. אכן, לו היה זה טעם יחיד לדחיית התביעה היה צורך בהבאת ראיות ועריכת בירור עובדתי טרם מתן פסק-הדין נוכח המחלוקת בין הצדדים על-אודות היקף המחוברים שנבנו ללא היתר. מאחר שטעם זה אינו ניצב לבדו אלא מתווסף לטעמים אחרים שנמנו לעיל יש בו כדי לצדד בתוצאה של דחיית התביעה העיקרית. 6. לסיכום חלק זה: בשל הטעמים שנמנו לעיל, קל וחומר בהתחשב במשקלם המצטבר, אין התובעים זכאים מצד הדין לפיצוי שנתבע על-ידם, ואין התביעה העיקרית צריכה בירור. ג. דיון והכרעה - הסעד שנתבע על-ידי הנתבעים שונים פני הדברים באשר לתביעה שכנגד. תביעה זו נסמכת על שתי עילות: האחת, דמי שימוש ראויים בגין השימוש שעשו התובעים בשטח הנכס שאינו שייך להם עד יום 28.12.2008; השניה, תביעת נזיקין בשל פגיעה ביכולתם של הנתבעים למצות את הנכס למטרותיהם כל עוד לא נהרסו המחוברים, בגדרה נתבעו שני סכומים - סך של 100,460 ₪ בשל פגיעה באפשרות לממש תוכניות בניה בנכס וסך של 68,680 ₪ בשל עלויות הכרוכות בשכירת נכס חלופי ועוגמת נפש. לבסוף, נתבעו הוצאות ששולמו למומחה מטעם הנתבעים ולבא-כוחם. מדובר בעילות תביעה הראויות להישמע. ודאי כך נוכח האמור לעיל בדבר מעמדם של התובעים בחלק של המנוחה בנכס כפי שהוגדר בהסכמה בפסק הפינוי. אי-מתן הודעה על פינוי וביטול הסכמה אינו פוגם בעילתם של הנתבעים. ראשית, ככל שלא החזיקו התובעים במחוברים ובשטח שעליו נבנו בהסכמת המנוחה ממילא לא נדרשו הנתבעים ליתן להם הודעה על ביטול הסכמה. שנית, רשות גרידא ניתנת לביטול עם גילוי דעתו של בעל המקרקעין כי אין ברצונו להמשיך בהענקת הרישיון, לרבות בדרך של הגשת תביעה לסילוק-יד [עניין טבוליצקי, פסקה 5 בעמ' 218]. אפילו קיימת חפיפה לכאורית, ולו גם חלקית, בין התביעה לנזק שביטויו בפגיעה במימוש הנכס לבין התביעה לנזק שביטויו בעלות שכירת נכס חלופי, אין בכך כדי למנוע א-פריורית את בירור התביעה שכנגד. עצם קיומה של חפיפה כזו, כמו גם מידתה ככל שקיימת, עתידה להתחוור אגב בירור ההליך - זאת לצד שאלות עובדתיות ומשפטיות נוספות שבהן יהיה מקום להכריע אגב בירור התביעה שכנגד. אני קובעת אפוא כי התביעה שכנגד צריכה בירור בהבאת ראיות ואין עילה לסלקה על הסף ללא בירור כזה. ד. סיכומם של דברים נוכח האמור לעיל נדחית התביעה העיקרית מבלי שהיא טעונה בירור. התביעה שכנגד תעמוד על מכונה. הוצאות פסק-הדין החלקי תיקבענה בפסק-הדין הסופי שיינתן בתום ההליך. מקרקעין