לפתע הצמיג של רכב הנתבע מסוג משאית התפוצץ וכתוצאה מכך חלקי הצמיג פגעו ברכבה וגרמו לנזק הנטען. נהג התובעת פנה לנהג המשאית אלה שזה סירב למסור לידיו את פרטי הביטוח על כן נאלץ לקחת את מסרה של המשאית ולהעבירו לתובעת. לטענת התובעת, הנתבע התרשל ולא נקט באמצעי זהירות סבירים, עת לא דאג לתקינות צמיג רכבו. עוד טענה הנתבעת כי יש להחיל על המקרה את כלל "הדבר מדבר בעד עצמו" ולהטיל את נטל ההוכחה בדבר היעדר רשלנות של הנתבע. הנתבע בכתב הגנתו אינו מכחיש כי בגלגל המשאית אירע תקר,ברם לשיטתו אין קשר סיבתי שבין הנזקים הנטענים בכתב התביעה שאירעו כביכול לרכב התובעת לבין תקר זה וממילא לשיטתו הגם שהתקר התרחש בשעה 21:30 נהג המשאית המתין במקום עד לשעה 23:30 ואף אדם לא ניגש אליו לשם החלפת פרטים, משמע, האירוע הנטען אם אירע, אינו באחריות הנתבע. מטעם התובעת העיד בפניי מר לוי אלון הנהג שנהג ברכבה, ומטעם הנתבע העיד הנתבע בעצמו ומר ג'אן אייז שנהג במשאית בעת האירוע הנטען. דיון ומסקנות 2. לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים על מסמכיהם שהונחו בתיקים לרבות תרשומת השיחות שבין נציגי התובעת והנתבע, סיכומי הפרקליטים ועיינתי במסמכי ובתמונות הנזק של הרכב מטעם התובעת, הגעתי לכלל מסקנה כי התובעת לא הצליחה להרים את נטלי השכנוע והראיות המוטלים עליה כהליך שבשגרה על מנת להוכיח קיומה של התרשלות מצידו של הנתבע שהובילה לנזקים המתוארים על מנת ליחס לנתבע אחריות לקרות האירוע התאונתי. אין מחלוקת בין הצדדים כי ארע תקר ברכב הנתבע במהלך הנסיעה, אולם המחלוקת נסובה סביב השאלה האם בעקבות התקר בגלגל, הועפו חלקים של הגלגל לעבר רכב התובעת והסבו לרכבה הנזקים הנטענים, או שמא ארע התקר,אולם הגלגל נשאר בשלמותו ובכך נשללת טענת התובעת. עוד כזוכר טוענת התובעת כי הנתבע התרשל ולא נקט בזהירות סבירה, עת לא דאג לתקינות הצמיג של רכבו, ועל כן יש להחיל בנדון דידן את הכלל "הדבר מדבר בעד עצמו" הקבוע בסעיף 41 לפקודת הנזיקין, ולהטיל את נטל ההוכחה בדבר העדר רשלנות על כתפי הנתבע. ביחס לגדר המחלוקת הראשוני, עיקר חקירתו הנגדית של נהג התובעת התמקדה סביב שלילת הקשר הסיבתי שבין התקר שבגלל המשאית לבין הנזק ברכבה של התובעת. לדידי, שאלה זו של הקשר הסיבתי הינה שאלה משנית ועתידה להבחן ככל שהתובעת תוכיח לבית המשפט את יתר רכיבי המצטברים של עוולת הרשלנות ו/או את תחולת הכלל "הדבר מדבר בעד עצמו" כאשר לשתי עוולות אלו חוט מקשר אחד והוא הוכחת הפרתה של חובת הזהירות מצידו של הנתבע שהובילה לנזק. הפרתה של זו משמעה שהנתבע אחראי ברשלנותו (במחדל או במעשה) לכך שגלגל המשאית התפוצץ וגרם לנזקים המתוארים בכתב התביעה מקום בו מצופה היה ממנו לנהוג כבעל משאית סביר למניעתו של הנזק כמתואר בעמדת בית המשפט העליון בפרשת וייס: " רף הזהירות הנדרש בסעיף 35 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן - פקודת הנזיקין) נגזר מהמדיניות המשפטית באשר לסטנדרד ההתנהגות הסביר. "האשם החברתי" הגלום ביסוד ההתנהגות העוולתית של עוולת הרשלנות נגזר מתפיסותיה הנורמטיביות של החברה באשר לערך החברתי של הפעילות הנידונה, מן הצד האחד, ובאשר למחיר שאותו היא מוכנה לשלם כדי לצמצם את סיכוניה, מהצד האחר. יש לשקלל את תוחלת הנזק עם האינטרס הציבורי שבקיום הפעילות יוצרת הסיכון וכן את עלות אמצעי המנע הקיימים. ראו דברי השופט Hand בפסק-דין Conway v. O’Brien (1940) [12]. אכן, "ככל שההסתברות לקרות הנזק גבוהה יותר, הנזק חמור יותר, ההוצאות למניעתו נמוכות והאינטרס החברתי במתן השירות נמוך, כך תגבר הנטייה להטיל את האחריות על המזיק" (ע"א 3124/90 סבג נ' אמסלם [7], בעמ' 109).וכפי שנאמר, חובת הזהירות היא - “...an expression of the sum total of those considerations of policy which lead the law to say that the plaintiff is entitled to protection” (W.L. Prosser, W.P. Keeton On the Law of Torts [20], at p. 358). ודוקו, אין מדובר בבחינה כלכלית גרדא. הערך החברתי של הפעילות אינו נמדד אך במונחים כלכליים, אלא גם במונחי קידום ערכי הצדק והמוסר שהחברה חפצה ביקרם. אף העלות אינה אך עלות במשאבים כלכליים ריאליים, אלא היא יכולה לשלב גם עלות מוסרית, חברתית וערכית. והשוו לדברי השופט ריבלין בפסק-דין חמד [5]. " ( ע"א 1678/01 מדינת ישראל נ' וייס, פ"ד נח(5) 167). יצויין כי מגמת הפסיקה כיום במסגרת בחינת עוולת הרשלנות המנויה בסעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין הינה לבחון בראש ובראשונה האם בהתנהגותו התרשל הנתבע כלפי התובע. ככל ששאלה זו תענה בחיוב אזי יבחן ביהמ"ש את יתר פרמטרי העוולה ובכללן קיומה של חובת הזהירות המושגית והקונקרטית, הגם שבענייננו ובכך מקדים אני מלאכה לתורה נדמה שאין ויכוח כי ככל בעל רכב משא, כך גם כאן לנתבע קיימת אחריות לדאוג לתקינותה של המשאית לרבות שימור גלגליה במצב תקין על מנת להבטיח את רכושם ושלמות גופם של הנוסעים בה ולעוברים בדרך לצידה. יאמר כי על גישה זו עמד לאחרונה כ"ה יצחק עמית בפסק הדין פלוני ע"א 4486/11 פלוני נ' פלוני, ( 15.7.2013), באלה הדברים: "הביקורת על המודל המסורתי מצאה הדים בפסיקה. כיום, גוברת הנטייה לבחון תחילה את ההתנהגות שגרמה לנזק, קרי, את ההתרשלות עצמה, במסגרתה להפעיל את מבחן הצפיות, ורק לאחר מכן לבחון את קיומה של חובת הזהירות במובן של מסננת של שיקולי מדיניות השוללים את האחריות חרף קיומה של התרשלות. כך, בע"א 10083/04 גודר נ' המועצה האזורית מודיעים בפסקה 7 (15.9.2005), התבטא השופט (כתוארו אז) ריבלין כי ניתן לסבור ששאלת הצפיות מקומה במסגרת יסודות ההתרשלות והקשר הסיבתי. בע"א 10078/03 שתיל נ' מדינת ישראל, פ"ד סב(1) 803, 841-837 (2007) הרחיב השופט לוי בהנמקה מדוע יש להקדים בחינת ההתרשלות לפני בחינת חובת הזהירות, והוא מעגן את מבחן הצפיות ביסוד ההתרשלות. עוד לדרך החדשה בה החלה הפסיקה לצעוד ראו: ע"א 2625/02 נחום נ' דורנבאום, פ"ד נח(3) 385, 401-400, 408 (2004) (להלן: עניין נחום); ע"א 4842/05 גרניט הנדסה לתעשיה נ' כלל חברה לביטוח בע"מ בפסקאות 11-10 (12.8.2007); ע"א 878/06 טרויהפט נ' עטיה בפסקה 31 (4.1.20099); רע"א 7875/06 זלץ נ' הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ בפסקאות 15-14 (29.11.2009); ע"א 9313/08 אופנברג נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה ת"א-יפו בפסקה 19 (7.9.2011); ע"א 8500/06 חוות צברי אורלי בע"מ נ' מדינת ישראל בפסקה 38 והאסמכתאות שם (27.8.2012) (להלן: עניין צברי אורלי)). 3. אם כך, נבחן גם אנו תחילה האם במקרה זה שלפנינו התרשל הנתבע כלפי התובע כאשר תשובה שלילית לשאלה זו תוביל בהכרח לסופה של העלילה שכן אין לך רשלנות ללא רכיב ההתרשלות הגלום בה. על משמעותו של מבחן זה המנוי בסעיף 35 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] עמד ביהמ"ש בפס"ד פלוני המצוטט לעיל: "הפרת חובת הזהירות היא התנהגות עוולתית, הנבחנת על פי סבירות התנהגותו של המזיק. זו נבחנת על פי רמת הזהירות בה נקט או לא נקט המזיק שהוא יוצר או מחולל הסיכון, המותאמת ליכולתו של אדם סביר לצפות את הסיכון במועד ההתנהגות, בנסיבות המקרה הנתון. " ומהכלל אל הפרט בענייננו, יש לבחון במסגרת הראיות שהובאו בפניי האם ניתן לייחס לנתבע התרשלות באופן אחזקת המשאית ו/או בכל דרך אחרת שהביאה לתקר שנוצר בגלגלה או כזה הקשור בתאונה ולאחריה שהובילה לנזק ברכב התובעת. במסגרת שאלה זו יש לדידי לבחון שתי נקודות זמן קריטיות. נקודת זמן אחת פונה פני העתיד והיא חולשת החל מהמועד שבו התרחשה התאונה ואילך במסגרתה על בית המשפט לשאול את עצמו האם עמדה בידי הנתבע האפשרות למנוע את הנזק לאחר פיצוץ הגלגל מעת שחלקיו פוזרו לכל עבר במרחבי הכביש ויצרו סיכון תעבורתי לעוברי אורח ובכללם התובעת. נקודת זמן שנייה פונה פני העבר והיא עוסקת בשאלת תחזוקת המשאית בידי הנתבע-כבעליה, עובר להתרחשות התאונה שהובילה לנזק ובמסגרתה יש לשאול האם עמדה התובעת בנטל להוכיח כי התקר בגלל המשאית שהוביל לנזק ברכבה הינו תוצר תחזוקה לקויה של המשאית או הגלגל שהתפוצץ בהתאמה ואשר גרם לנזק הנתבע. רק תשובה חיובית לאחת משתי השאלות האמורות אמורה לפתוח את דרכנו לבחינת יתר רכבי העוולה הגם שכבר הקדמתי תרופה למכה בכך שצייני כי נדמה כמעט שאין מחלוקת באשר לחובת הזהירות המושגית לפחות החלה על הנתבע כלפי התובעת ככל שהיא חלה על וכלפי כל הנהגים בכביש. 4. אקדים מסקנה לניתוח בכך שאומר כי לאחר בחינתן של הראיות וזיקוק עדויות העדים מסקנתי היא כי התובעת לא השכילה לשכנע את בית המשפט כי אף בהתקיימותו של קשר סיבתי שבין תקר גלגל המשאית לבין הנזק ברכב התובעת (דבר המוכחש לצורך העניין על ידי הנתבע) וקיומה של חובת זהירות מושגית וקונקרטית, התרשל הנתבע כלפי התובעת בכל אחת מנקודות הזמן האמורות ועל כן יכל למנוע את הנזק ברכב התובעת. אציין כי שאלה זו של התרשלות שאלה שבעובדה היא ובה כאמור לא עמדה התובעת הגם שיכול והבאתן של ראיות מחזקות אחרות יכלה להטות את מאזן ההסתברות לטובתה של זו אלא שכידוע בית המשפט ניזון ומתרשם כאחד מהראיות המובאות בפניו והמה המקור העיקרי להכרעתו. כבר ביסוד עדותו של נהג התובעת אני למד על מה שלא צוין על ידו בטופס ההודעה מטעמו לתובעת והוא שהתאונה בעטייה ניזוק רכבו אירעה באופן פתאומי בעת שנהג את רכבו מאחוריה בכביש מהיר. הנהג תיאר לפרטי פרטים כי לא הספיק לבלום כאשר ראה חלקי גומי מהמשאית עפים לעברו, האירוע לטענתו נמשך כשנייה לערך בעודו מצוי כבן 30 עד 40 מטרים מהמשאית כאשר בסופו, היינו לאחר התפוצצות הצמיג, ראה את המשאית סוטה ימינה לשול הכביש על מנת לעצור ( עמ' 1 שורות 24-25 ועמ' 2 שורות 1-12 לפרוטוקול הדיון מיום 3.4.13). לצד כך הוכח כי הנתבע הגיע למקום האירוע בין 45 עד שעה לאחר התרחשותו (ראה עמ' 6 שורה 5 לעדותו) דבר אשר לא הוכחש על ידי התובעת ואף נתמך בידי עדות נהגה וחקירתו הנגדית של נהג הנתבע שלא נסתרה. אם כך, מסקנת הדברים היא שבנקודת הזמן הראשונה הצופה פני העתיד, נמנעה מאת הנתבע כבעליה של המשאית האפשרות למנוע את הנזק הנדון שכן זה התממש באופן פתאומי כשהוא לא היה בזירת האירוע וממילא על כן לא יכל למנוע אותו בדיעבד. בהקשר לכך אציין כי גם מסיבה זו נבצרה מאת נהג המשאית (שלא נתבע) האפשרות למנוע את הנזק בנקודת זמן זו אף שממילא לא מיוחסת לו רשלנות בהנהיגה. באשר לנקודת הזמן השנייה הצופה פני העבר במסגרתה יש לבחון כאמור האם הנתבע התרשל בתחזוקת המשאית שהובילה לתקר בגלגל, גם בסוגיה זו לא מצאתי תימוכין ראייתיים אשר יובילו למסקנה כי הנתבע התרשל בהחזקת המשאית בהתקינו גלגל לקוי או בכל דרך אחרת הקשורה בהחזקת ופיקוח גלגלי המשאית אשר יכל לנבא באופן סביר התרחשותו של האירוע דנן. סוגיה זו הקשורה בבחינת החזקתה הלקויה של המשאית עלתה במסגרת חקירתו הנגדית של נהג המשאית (עמ' 5 לפרוטוקול הדיון) אך היא נדונה בצורה קצרה ולא מעמיקה. העד מטעם הנתבע נשאל על ידי ב"כ התובעת אודות תחזוקת הגלגלים וזה השיב כי במשאית הותקנו דרך קבע גלגלים חדשים ולא משוחזרים, ואלו עוברים בדיקה בעת התרחשות תקר באחד מהגלגלים ומידי חודש כהליך שבשגרה. עמדתו זו של נהג המשאית לא נסתרה וממילא לא הוצגו ראיות שיהיה בהן בכדי לשפוך אור שלילי על רמת תחזוקה זו כגורם סביר ומייצב להתרחשות הנזק. עמדתו בהקשר לכך כי האירוע אינו קשור בלחץ האוויר של הגלגל עליה אף נחקר והעיד גם לא נסתרה ולמעשה ביהמ"ש נותר עם המסקנה האחת והיחידה כי במקרה זה התובעת לא הצליחה להראות כי סיבת הפיצוץ בגלגל קשורה באחד או יותר מהגורמים הטמונים בתחזוקתה הלקוייה של המשאית ובהקשר ישיר לכך להתרשלותו של הנתבע כבעליה. כאמור, יכול ופיתוח מרחבי יותר של החקירה ו/או הבאתן של ראיות נגדיות בהקשר להתרשלות הנדונה יכלו להפוך את הקערה על פיה ואולם משאלו המה פני הדברים קשה מאד להסיק עד בכלל, כי לפנינו אירוע צפוי מראש ולא פתאומי שיש לו קשר הדוק להתרשלותו של הנתבע. 5. טרם נסיים מלאכתו נזכור כי התובעת אף מפנה חציה כלפי הנתבע על בסיס תחולתו של כלל "הדבר מדבר בעד עצמו" המנוי בסעיף 41 לפקודת הנזיקין. על תחולתו של הכלל האמור, עמד לאחרונה כ"ה ניל הנדל בפרשת אמג'ד, באלה הדברים: "סעיף 41 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) מונה שלושה תנאים מצטברים לתחולת חזקת "הדבר מעיד על עצמו". כל תנאי בעל נקודת תצפית משלו. הראשון צופה על התובע ודורש אי ידיעתו או אי יכולתו לדעת את נסיבות קרות הנזק. השני צופה על הנתבע ודורש ממנו שליטה מלאה על הנכס שגרם לנזק. השלישי צופה על המקרה ודורש כי נסיבותיו יתיישבו יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה. בהתקיים שלושה התנאים, "על הנתבע הראיה שלא הייתה לגבי המקרה שהביא לנזק התרשלות שיחוב עליה". (ע"א 7692/09 אמג'ד מרעי נ בית חולים "משפחה קדושה", 28.2.11 ). די להתמקד במסקנתנו דלעיל הקשורה בשלילת התרשלותו של הנתבע כלפי התובעת, בכדי לשלול באותה דרך את קיומו של התנאי השלישי של הכלל הנדון והואיל ועסקינן כאמור בתנאים מצטברים גם את קיומו בכללותו של זה. מעברם של הדברים אציין כי בענייננו, התובעת "נופלת" כבר בתחילת הדרך בגדרי התנאי הראשון הקובע כי התובע אינו יודע או יכול לדעת את נסיבות קרות הנזק, שכן כפי שתואר, מעדותו של הנהג מטעמה עולה כי הלה מודע היה לנסיבות התאונה ואף העיד בין היתר כך: "הרגשתי פגיעה חזקה של משהו שעף מהמשאית לכיוון שלי. הרבה מאוד חלקי צמיד התפזרו על הכביש ופגעו בהרבה מכוניות" (עמ' 1 שורות 11-13 לפרוטוקול הדיון) "ש.אתה ראית בעיניך שחלק עף באויר או כמו שאמרת פה היום הרגשת חבטה? ת. הוא לא עף באויר, הוא התגלגל באויר. ראיתי, לא הספקתי לבלום." (עמ' 1 שורות 24-25 לפרוטוקול הדיון). לפיכך, משהתובעת טענה הן בכתב תביעתה והן בעדות מטעם הנהג מטעמה את נסיבות קרות הנזק כביכול, אני קובע כי התובעת לא עמדה בהתקיימותו של התנאי הראשון המצטרף לשלילת התנאי השלישי ומשעסקינן בתנאים מצטברים כאמור, אף בכלל "הדבר מדבר בעד עצמו" המנוי בסעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. סוף דבר 6. ניתוחו של האירוע מתחילתו ועד סופו מוביל למסקנה כי לפנינו אירוע תאונתי לא צפוי, ביישור מבט ביקורתי לאחור וקדימה, פיצוץ גלגל המשאית התרחש ללא סימנים מקדימים הקשורים בתחזוקתה הלקויה של המשאית ו/או ביכולתו של הנתבע למנוע את הנזק כתוצאה מפיצוץ הגלגל. משבלב המחלוקת עומדת שאלת רשלנותו של הנתבע כבעליה של המשאית,להבדיל מאחריותו המוחלטת, לא שוכנעתי מתוך מארג הראיות שהונח לפניי כי ניתן לייחס לנתבע זה אחריות כלשהי בין במעשה ובין במחדל לנזקים שהתגלו ברכב התובעת לאחר התאונה. נזכור כי בתיקי רכוש מעין אלו על התובע לעמוד בנטלי הוכחה הקשורים לרוב בעוולת הרשלנות (כפי שנתבע בפועל כאן) על מנת שבית המשפט יעניק לו סעד של פיצוי כספי לנוכח אשמתו האזרחית של אחר כלפיו. משכך לא נעשה בענייננו כאמור, דינה של התביעה להדחות ועל כן כך כן אני מורה. התביעה נדחית בזאת איפוא, התובעת תשלם לנתבע הוצאות התובענה דנן בסך 2,000 ₪ וזאת בתוך 30 ימים מהיום שאם לא כן ישא סכום זה הפרשי ריבית והצמדה כחוק החל מהיום ועד התשלום בפועל. רכבגלגל רכבמשאיתצמיג רכב