האם עסקינן ב"מיצוי עילה", והאם הנתבעת מנועה הייתה מלפנות לחברת הביטוח לתיקון נזקיה, וזאת לאחר שהרכב תוקן על-ידי הנתבעת. טרם אדון לגופם של דברים, אתייחס תחילה להתנגדותו של ב"כ הנתבעת להגשת תמונות הנזק שצולמו על-ידי עת/1 והוגשו על ידה במעמד הדיון, ולא צורפו לכתב התביעה כמצוות התקנות. אין חולק כי התרחשה התאונה, ולדידי, יש רלוונטיות רבה להצגת תמונות הנזק של כלי הרכב. הנתבעת משום מה בחרה שלא להציג דבר בפני בית-משפט, אף לא את תמונת רכבה לאחר התאונה, כדי לאשש את גרסתה, וכבר נאמר לא אחת שצד הנמנע מלהביא ראייה רלוונטית, הדבר עומד לו לרועץ. כמו כן, למיותר לציין שיש בתמונות הנזק בכלי הרכב כדי להשליך על נסיבות קרות התאונה, וסבורתני שגם אם אלה לא הוגשו מבעוד מועד, אין מניעה מלקבלם. לטעמי היה בידי ב"כ הנתבעת לחקור לגופם של דברים, להתמקד במהות - בחקר האמת, ולא להיתפס בפרוצדורה כדי "לשתק" את בירור האמת. שהרי, לא נמנעה הזכות מלעיין בתמונות הנזק. לעניין דקדקנות יתר בסדרי דין רואה אני לנכון להפנות לדברים שנאמרו על ידי כב' השופט אוקון בבש"א 6708/00 יוסף אהרון נ' אהרון אמנון: "סדרי הדין הם משרת יעיל, אך אדון מסוכן. התעלמות מהם היא מסימני ההיכר של שיטה רופפת ופרומה, אך דבקות יתר, במקום בו נדרשת התחשבות, עלולה להיתפס כקפריזית ושרירותית. סדרי הדין נועדו לצנן אך לא להקפיא, לווסת ולנתב אך לא לשתק. בסופו של יום, סדרי הדין נועדו להגשים זכויות מהותיות, ואלה צריכות לעשות את שלהן. גישה מהותית מרחיבה, שתום הלב הוא ממי התהום שלה, אינה יכולה להיות מלווה על ידי סדרי דין קפוצים ונוקשים יתר על המידה. התרבות המשפטית נבחנת לא רק על ידי הזכויות המוגנות. לעיתים דווקא דרכי הגישה הן המהוות בבואה אמיתית למצבו של המתדיין". ועתה לגופם של דברים, על מנת לסבר את האוזן במשפט האזרחי השתרש הכלל - "המוציא מחברו עליו הראיה" (משנה בבא קמא ג' יא). דהיינו, כאשר פלוני תובע את אלמוני, מוטלת עליו החובה להוכיח בראיות כי אכן אלמוני חייב לו. על שכמו של התובע מוטלת גם חובת השכנוע. שהרי, מידת ההוכחה במשפט האזרחי היא הטיית מאזן ההסתברות למעלה מ- 51%, בעל דין שיזכה במשפט, לאחר הליך של שמיעת ראיות, הוא זה אשר שכנע את בית המשפט כי נכונות גרסתו מסתברת יותר מזו של יריבו. הלכה למעשה, משמעותה של מידת ההוכחה האמורה היא שלדעת בית המשפט על בסיס הראיות שהונחו בפניו, כמותן, דיותן, והמשקל הראייתי שיש להעניק להן, מסתברת יותר ומתקבלת יותר על הדעת מהגרסה שכנגד. באופן ציורי נוהגים לומר שדרושה רק רמת נטל ההוכחה עד למעלה מ-50%, דהיינו, די לנושא בנטל השכנוע שגרסתו תשכנע את בית המשפט ב-51% מתוך 100% המבטאים וודאות מוחלטת, על מנת שיצא ידי חובתו. ובת"א (תל אביב) 3056/86 לויזדה נ' ההסתדרות העובדים הכללית של העובדים בא"י, בעמ' 1198 נאמר: "הקריטריון לעקרון הוא מאזן ההסתברויות ונטייתה. שמות נרדפים משקפים את הרעיון: מהימנות גרסה מול גרסה, שהיא צריכה להיות ברורה, מוצקת משכנעת ועולה על האחרת; הגיונם של דברים; התרשמות; שכל ישר וסבירות; כמות הראיות ודיותן; האיזון הראוי; עודף ראייתי; הקרבה לאמת; אפשרות קרובה; וכדומה; וכל זה בשים לב ובשקלול מכלול הראיות שבאו בפני בית המשפט, שיש בהן להשליך אור לגבי גרסה זו או אחרת. בנוסף לאבני הבוחן האמורים שישומם לא תמיד קל, הייתי מוסיף נדבך נוסף בשקלול הכולל המחייב זהירות נוספת והוא כי יש אינטרס הן לתובע והן לנתבע בתוצאות המשפט...". בית המשפט שומע את העדים, וברי הוא שהערכת מהימנותם של עדים כדי לרדת לחקר האמת, היא מלאכה קשה, אך מלאכה מובהקת המוטלת על בית המשפט. בית המשפט מחליט על-פי אמירות העדים, על סמך התנהגותם בכלל ובפרט במהלך אירוע נשוא התביעה, התנהגותם במהלך העדות ואותות האמת המתגלים במהלכו של המשפט (סעיף 53 לפקודת הראיות [נוסח חדש] תש"א - 1970). ההתרשמות הינה מאז ומתמיד אחד מכלי העבודה המובהקים של הערכאה הדיונית השומעת ורואה את העד. אולם, לא הבעת פניו של בעל הדין ולא יופי תוארו, או צחות לשונו היא שתביא את בית המשפט לבכר עדות אחת על פני רעותה. בית המשפט צריך לתת תשומת ליבו לדרך בה מוסר העד את עדותו, אם בצורה שוטפת ומסודרת, אם בביטחון או בהיסוס. אך התרשמות זו, ראוי שלא תעמוד לבדה, אלא במסגרת המבחנים המקובלים להערכת עדויות, לרבות מבחן ההיגיון, והשכל הישר. בענייננו, לאחר ששמעתי את העדויות ועיינתי בראיות שהובאו בפני, העדפתי לקבל את גרסתה של עת/1 על פני גרסתה של הנתבעת. גרסה של עת/1 הייתה בהירה, קולחת וקוהרנטית, ונתתי אמון בעדות זו, שהיה לה על מה לסמוך, וזאת בניגוד לעדותה של הנתבעת שהייתה מגמתית, וסתמית. ובמה דברים אמורים: העידה עת/1 כי עמדה עם רכבה בסמוך למדרכה, הייתה בתוך הרכב, ולפתע הרגישה "בום". העדה תיארה את אופי הפגיעה (עמ' 1): "הרגשתי בום עם החלק ימני קדמי שלה בחלק השמאלי אחורי שלי. היא נכנסה קודם בפינה השמאלית אחורית ואז היא שפשפה אותי עד למראה המראה יצאה מהמקום לגמרי". עיינתי בתמונות הנזק, ובחוו"ד השמאי מיקומי הפגיעה עולים בקנה אחד עם התיאור של עת/1 את התרחשות קרות התאונה. לא זו אף זו, הנתבעת בעצמה כאשר נתבקשה להדגים את התרחשות התאונה, התקשתה בכך, ובפתח עדותה שנשאלה לגבי הנזק ברכבה השיבה (עמ' 10): "... רק שפשוף בפינה הצדדית של הרכב" אולם לאחר שהוצגה בפניה תמונת רכבה הוסיפה ואמרה: "שפשוף ושקע טיפה", דומני שתמונת הנזק ברכבה מדברת בעד עצמה. כאשר גוללה את התרחשות התאונה אמרה (עמ' 10): "... היא יצאה לי מחנייה, ניסיתי לסטות שמאלה ושפשפתי עם צד ימין שלי את הצד שלה". בהמשך ציינה כי פגעה ברכב מאחור, ואמרה: "הרכב יצא מחניה בזוית, אני באתי מאחור ופגעתי בחלק האחורי. זה 3 שנים אני לא זוכרת... אז נטיתי שמאלה והתיישרתי ופגעתי שוב כנראה". עושה הרושם, כי הנתבעת איבדה שליטה ברכבה, וסיבותיה עמה. לטעמי, מיקומי הפגיעה בשני כלי הרכב עולים בקנה אחד עם גרסתה של עת/1 בדבר התרחשות התאונה. גרסתה של הנתבעת באשר להתרחשות התאונה לא הייתה משכנעת, וזאת בלשון המעטה. הגם, שאין במיקום התאונה כדי לייחס רשלנות תמת ל- עת/1. כמו כן, עת/1 העידה כי לאחר התאונה סיפרה לה הנתבעת כי יש לה בעיה רפואית, דבר שכנראה מסביר את קרות התאונה. לא זו אף זו, הנתבעת ובעלה הסכימו לתקן את רכב התובעת - וישאל השואל - אם עת/1 אשמה בתאונה, וגרמה לנזק לרכב הנתבעת, מדוע שאלה יבחרו דווקא לתקן ל- עת/1 את מלוא נזקיה, ולהתחייב לתיקון כפי שהדבר מצא ביטויו ב- ת/6, שם כתב בעלה של הנתבעת ב"רחל בתך הקטנה": "אני החתום מטה לוקח את האחריות לתיקון הרכב ולהחזירו למצב תקין". דברים אלה מדברים בעד עצמם. לטעמי, יש בכך הודאה באחריות. הטענה לפיה הנתבעת ובעלה הסכימו לתקן את רכב התובעת "מלחץ", אינה משכנעת, שהרי לא השתכנעתי כי עת/1 או מי מטעמה הפעילו עליהם לחץ. לאור האמור והמפורט לעיל, לאחר ששמעתי את העדויות, עיינתי במיקומי הנזקים בכלי הרכב, ועיינתי בחומר הראיות שהובא בפני, הגעתי לכלל מסקנה כי הנתבעת היא זו שפגעה ברכב התובעת שעמד בצד הדרך, ולפיכך היא אחראית לתאונה. ב"כ הנתבעת שם יהבו בטענה של "מיצוי העילה", לפיה הסכימו הצדדים כי הנזק יתוקן על-ידי הנתבעת, שלא במסגרת הסדר ביטוחי. "מיצוי עילה", פירושו - שאם נגרם לתובע נזק כספי הנובע מעילה אחת, הוא אינו יכול לתבוע חלק מהסכום בתביעה אחת, ואת היתרה בתביעה נוספת. בענייננו, עת/1 הסכימה כי הרכב יתוקן על-ידי הנתבעת, אולם משהתיקון לא צלח בחרה לפנות לחברת הביטוח, וחברת הביטוח נכנסה לנעליה. לטעמי, אין עסקינן ב"מיצוי עילה", שהרי לא נתבע חלק מהסכום בתביעה אחת, ולא נתבעת היתרה בתביעה נוספת, אלא התובעת מבקשת להחזיר את מצב הרכב לקדמותו, כפי שהיה לפני התאונה. העיקרון בדיני נזיקין הוא כי המזיק חייב בנזקו של הניזוק, אך זכותו של המזיק כי הניזוק יקטין את נזקו. ברי הוא שיש לנכות מסכום כל נזק כל פיצוי אותו קיבל הניזוק ממקור כלשהו במסגרת הפיצוי על הנזק. אולם, כאשר הפיצוי שניתן לא החזיר את המצב לקדמותו, זכותו של הניזוק כי הרכב שניזוק יחזור למצב כפי שהיה. לעניין תיקון הרכב, עת/1 העידה בחקירתה הראשית (עמ' 6): "... הם ביקשו שאנו נשקר כאילו שהם ישלמו לנו את כל ההוצאות כי לא היה להם ביטוח, והם מאוד דאגו והם קנו את האוטו לפני יומיים ולא היה להם ביטוח". כמו כן, הבהירה כי הנתבעת ובעלה לקחו את רכבה לתיקון, בהסכמתה, אולם הוברר לה כי התיקון היה "קוסמטי" בלבד. כלומר, כפי שהעידה (עמ' 7): "מבחוץ זה נראה ממש טוב ומבפנים כשעשיתי ימינה ושמאלה זה עשה רעש... והתיקונים לא היו 100%". ובחקירתה הנגדית אמרה (עמ' 8): "... הבחוץ היה עשו קצת. זה היה באותו צבע, תוך כדי ראיתי שזה לא בדיוק אותו דבר, המראה עצמה הייתה בדגם שנה אחר, זה היה דומה מאוד אך לא אותו דבר". גם בחקירתה הנגדית חזרה ואמרה כי התיקון שנעשה ברכבה על-ידי הנתבעת לא היה לשביעות רצונה, אולם הבחינה בליקויים בתיקון הרכב כעבור זמן מה, שהרי כלפי חוץ התיקון על פניו נראה בסדר. לאור האמור, משהבחינה עת/1 כי התיקון אינו לשביעות רצונה, בחרה לפנות לשמאי מטעם חברת הביטוח שלה. מר אסולין בעדותו אישר כי חתם על מסמך ת/6, שלקח אחריות על תיקון רכב התובעת, ושהציע ל- עת/1 לתקן את הרכב מבלי לערב את חברת הביטוח. כמו כן, סיפר כי אינו יודע מה תוקן ברכב, כל שידע לומר כי שילם 5,000 ₪, וזאת מבלי שהציג כל אסמכתא לכך. וישאל השואל - מדוע לא הוזמן נציג מטעם המוסך, על מנת שישפוך אור על התיקון שבוצע ברכב התובעת. למעלה מכך, יודגש, תחילה ציינה הנתבעת כי עת/1 ביקשה לתקן את רכבה במוסך ספציפי, ועל כן פנו למוסך בו בוצע התיקון, אולם בהמשך שנשאלה האם יתכן שבעלה הציע את שם המוסך השיבה כי אינה יודעת, ואף לאחר מכן ציינה כי לבעלה יש חבר המתקן במוסך זה. כעולה מהעדויות ומהראיות, עת/1 הסכימה כי הרכב יתוקן על-ידי הנתבעת, כל שרצתה הוא שהרכב יחזור למצב שהיה קודם לתאונה. לפיכך, נתנה לנתבעת את ההזדמנות לתקן את הרכב. כאשר הרכב חזר מהתיקון, תחילה נראה לה כי המדובר בתיקון מוצלח, אולם, מששמעה רעשים ברכב, חשדה כי התיקון נעשה שלא בצורה יסודית, אלא רק באופן "קוסמטי", ועל כן בחרה לפנות לשמאי מטעם חברת הביטוח. אשר על כן, לא ניתן לבוא נגדה בטרוניות. עת/1 לא ויתרה על זכותה לקבל רכב שיוחזר למצב כקדמותו, אלא מר אסולין הוא זה שהתחייב לתקן את הרכב ולהחזירו למצב תקין, ולא עמד בהתחייבותו. כעולה מחוו"ד השמאי, מוקדי הנזק שפורטו עולים בקנה אחד עם מיקומי הנזק ברכב התובעת בעקבות התאונה דנן, כפי שהעידה התובעת ואף הנתבעת בעצמה, לכל אורך צד שמאל. הגם, שצויין כי הוחלפו חלקים לחלקים מקוריים. יובהר, הרכב נבדק על-ידי שמאי כעבור חודשיים ממועד התאונה, לא נטען כי הרכב עבר תאונה נוספת. אשר על כן, הרכב נבדק לאחר התיקון שבוצע על-ידי המוסך מטעם הנתבעת, והשמאי נתן את חוו"ד, וציין מה דרוש תיקון, לאחר התיקון שכבר נעשה. יודגש, אין חולק כי הרכב תוקן, תיקון כלשהו לפני חוו"ד השמאי, אך לא הוכח בפני מה אכן תוקן במוסך, אילו חלקים הוחלפו ואילו לא, האם היו אלה חלקים מקוריים, אם לאו, ומהו הסכום ששולם. השמאי מטעם התובעת בחר לתקן את הרכב, וזאת על-פי חוו"ד, לאחר שבדק את הרכב שהיה לאחר התיקון, וקבע מה לדעתו דרוש תיקון. הנתבעת בחרה שלא לזמן את השמאי על מנת לחוקרו על חוו"ד בהתאם לזכותה לפי תקנה 130 לתקנות סדר הדין, כדי לברר האם היה מקום להחליף את החלקים שכבר הוחלפו בתיקון הראשון, אם לאו, וכיו"ב. משלא עשתה כן, חוו"ד זו לא נסתרה, והחלטתי לאמצה. סוף דבר לאור המקובץ לעיל תשלם הנתבעת לתובעת סך של 18,465 ₪ בתוספת ריבית והפרשי הצמדה מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל, בתוספת אגרת בית משפט ששולמה. שכר בטלת עדים כפי שנפסק במהלך הדיון ושכ"ט עו"ד בסכום של 3,500 ₪. הסכום הכולל ישולם בתוך 30 ימים. פוליסהשאלות משפטיותחברת ביטוח