פגיעת מונית ברכב חונה בצד הכביש

לטענת התובעת, הנתבע 1 הינו בעל המונית אשר פגע ברכבה בעוד רכבה חונה בצד הכביש וגרם לו לנזק, והנתבעת 2 היא המבטחת של רכב הנתבע 1. התביעה הוגשה גם נגד הנתבע 3, לנוכח טענת הנתבע 1 לפיה האחריות לקרות התאונה היא על הנתבע 3, אף הוא נהג מונית, שגרם באופן נסיעתו לסטיית המונית של הנתבע 1 לעבר רכבה התובעת שחנה. טענות הצדדים מטעם התובעת, לא התייצב העד אשר מסר את ההודעה על התאונה לתובעת. התובעת העידה את הנתבע 1 כעד מטעמה בהתאם לסעיף 7 לפקודת הראיות. מר ישראל איצקוביץ, הנתבע 1, העיד כי נסע בסביבות השעה 21:00-22:00 בכביש מרמת גן לכיוון ת"א לפני הבורסה ברמת גן. לטענתו רכבים חנו בצד ימין (ביניהם רכב התובעת), לשמאל הרכבים החונים נת"צ (נתיב תחבורה ציבורית) ומשמאלה לנת"צ נהג במונית אחרי מונית הנתבע 3. לטענתו בעת שעבר נתיב לנת"צ, הנתבע 3, מר יעקב ליאלמיב סטה אף הוא לנת"צ ונצמד לרכב הנתבע 1 חסם את מסלול נסיעתו, ולא הותיר לו ברירה אלא להיצמד ולפגוע ברכבה של התובעת שחנה אותה עת בנתיב הימני ביותר (ראה פרוטוקול עמ' 4 ש' 14-23). לטענת מר יעקב ליאלמיב, הוא אינו מכיר את האירוע נשוא התביעה כלל וכלל. לטענתו, מעורבותו בתאונה כלל אינה אפשרית משום שהוא אדם דתי והוא לא עובד בשישי ובשבת, אף לא במוצאי שבת, ואילו התאונה התרחשה במוצאי יום שבת (ראה פרוטוקול עמ' 8 ש' 25-27). בנוסף, בכתב הגנתו טוען הוא כי הנזק הנטען אינו מתיישב עם טענת התובעת לגבי אופן קרות התאונה, וכן שרכבה של התובעת חנה במקום אסור בעת התאונה, במדרכה ששפתה אדום לבן, ולכן יש לדחות את התביעה. מטעם הנתבעים 1-2 הוגש טופס ההודעה על התאונה, הוגש וסומן כת/1. דיון והכרעה השאלות נדרשות הכרעה: האם הנתבע 3 היה במקום התאונה. בהנחה שהתשובה לשאלה הראשונה היא חיובית, מי אחראי לקרות התאונה ולפגיעה ברכב התובעת. הנזק. הימצאות הנתבע 3 במקום התאונה- לאחר שמיעת עדויות הנתבעים 1 ו-3, אני קובעת כי הוכח לי, על פי נטל ההוכחה הנדרש בהליך אזרחי, כי הנתבע 3 היה במקום התאונה, וכי התאונה קרתה בהתאם לעדותו של הנתבע 1, והכל מהסיבות המנויות להלן: א. עדותו של מר איצקוביץ היתה מהימנה אמיתית וקוהרנטית. אני מעניקה משקל גבוה לעדות זו. מנגד, מצאתי כי הנתבע 3 ניסה בעדותו להתחמק משאלות שלא היו נוחות לגרסתו וכאלה המקשות עליה. כך לדוגמא, טען הנתבע 3 שלא יכול להיות שהיה בזמן התאונה במקום התאונה עם המונית משום שהוא לא עבד בשישי שבת כולל מוצאי שבת. כאשר ב"כ התובעת שאל אותו אם יוכל להביא דו"ח מהרואה חשבון שיוכיח טענתו שלא עבד כלל באותו מוצאי השבת, ניסה למצוא תירוצים מדוע לאו. "ש. אתה מנפיק חשבוניות בכל יום שאתה עובד. ת. יש דברים שאנחנו נותנים פתקים, עובדים הרבה עם ההה. אנו מנפיקים כל יום חשבוניות, מפעילים מונה. ש. אתה יכול להביא אישור של רו"ח שלא היתה לך הכנסה באותו יום שבת. ת. איך אני יכול. ש. יש לך אסמכתא דרך הרו"ח שנוכל לראות שלא עבדת אותו יום שלא היתה לך הכנסה. ת. אני עובד בתשלום במשכורת ולא פרטי, דרך מי אני יכול להוציא את זה. אני מקבל משכורת מהמעסיק שלי. ש. המעסיק מנפיק חשבוניות לרו"ח. ת. לא יודע, הוא לא נותן לי דין וחשבון, תשאל אותו. ש. הוא נותן לך משכורת ללא קשר להכנסות. ת. כן. ש. אתה יוצא מתי שאתה רוצה לעבוד. ת. אני עובד אצלו בתור נהג על המונית יום עבודה שלו, יש 24 שעות, אני חייב כל יום לעבוד חוץ מיום שישי שבת. ש. אף אחד לא עובד שישי שבת על המונית. ת. לא." ובהמשך: "ש. מותר לך לעבוד מוצאי שבת. ת. אני ואשתי מחזיקים את השבת, לפעמים יש אורחים, אצלנו מגיעים פתאום, אני לא יכול, כן רוצה לא רוצה לעבוד, החלטתי שאני לא עובד שישי שבת. ש. אתה מדבר על זה שלהפר את השבת. ת. לא אותם ימים שישי ושבת לא עובד בימים האלה, רק יום ראשון אני יוצא לעבודה בסביבות 13:00-14:00 עד 2:00 בלילה. המונית לא עובדת, המונית אצלי. יום חמישי אני עובד עד 5:00-6:00 בבוקר, אי אפשר לעבוד 24 שעות." כלומר, על פי עדותו המונית בחזקתו גם בימי שישי שבת, ולא אצל המעסיק שלו. יכול היה להביא נתונים המלמדים על אמיתות גרסתו, אפילו יכול להעיד את אשתו. הלכה ידועה היא כי הימנעות בעל דין מהמצאת עד או ראיה יכולה לשמש חיזוק למשקל ראיות הצד שכנגד. עוד יצויין כי מר ישראל איצקוביץ זיהה את מר הנתבע 3 באולם בית המשפט. כאשר נשאל הנתבע 3 איך הוא מסביר את הזיהוי הנ"ל, לא ידע כיצד להסביר (ראה פרוטוקול עמ' 11 ש' 7-8). זאת ועוד, בעדותו היו סתירות, כגון ידיעתו על התביעה. תחילה טען שבעל המונית, מעסיקו לא פנה אליו, והוא רק קיבל זימון לביהמ"ש וכך נודע לו, ולאחר מכן אמר שכנראה שהמעסיק כן פנה אליו בנושא והביא לו בעצמו את הזימון לביהמ"ש (ראה פרוטוקול עמ' 9 ש' 15-30). מנגד, כאמור, עדותו של ישראל איצקוביץ הייתה אמינה בעיני, קוהרנטית ועולה בקנה אחד עם טופס ההודעה שלו מיום 12.12.10 לחברת הביטוח (ת/1). לנוכח כל האמור אני קובעת כי הנתבע 3 נכח במקום התאונה כפי עדותו של מר איצקוביץ. אחריות לנזקי התובעת. אין חולק כי אף לו היתה נהגת רכב התובעת מתייצבת לעדות לא היתה נפקות לעניין זה מאחר שלא היתה ברכב התובעת במועד התאונה. אשר לאירוע התאונה - אנו ניזונים מעדותו של מר איצקוביץ מאחר שהנתבע 3 לא נתן עדות פוזיטיבית אשר לקרות התאונה (משהעיד כי כלל לא היה במקום). על פי טופס ההודעה מסר מר איצקוביץ: "עמדתי במסלול הימני רכב צג מסוג מונית 73-085-25 (פגע וברח) סטה למסלול שלי והדף אותי לרכב חונה מסוג ניסן מיקרה מס 80-021-72." בעדותו חזר על הדברים (ראה פרוטוקול עמ' 4 ש' 14-23) ואף בחקירתו הנגדית ענה באופן דומה: "ש. אם נסעה לפניך כל הזמן איך יכולה לחתוך אותך. ת. אני מראה לך, מדגים, הוא נסע בנתיב הזה ואני פניתי לנתיב הזה והוא פנה גם. ש. הוא נסע לפניך ולא שמרת מרחק מאחור. ת. אני כבר הייתי בנתיב האמצעי הציבורי ואז הוא סגר לכיוון הנתיב הציבורי. אם היה סוגר לגמרי מהיר, הייתי נכנס בו, לא היה לי לאן לברוח, מצד הזה חניה ומצד שני זה הוא." (ראה פרוטוקול עמ' 8 ש' 1-5). סעיף 40 ו41 לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961קובע: "40. סטיה מנתיב נסיעה (תיקון: תש"ל). (א) לא יסטה נוהג רכב מנתיב נסיעתו אם עלול הדבר לגרום להפרעה או לסיכון". "41. אין פניה אלא בבטחה (תיקון: תש"ל). נוהג רכב לא יפנה ימינה או שמאלה תוך כדי נסיעה או כשהוא מתחיל לנסוע ולא יסטה מקו נסיעתו, אלא במהירות סבירה ובמידה שהוא יכול לעשות זאת בבטחה בלי להפריע את התנועה ובלי לסכן אדם או רכוש". על פי עדותו של מר איצקוביץ, מר יעקב ליאלמיב סטה מנתיבו לנתיב התחבורה הציבורית כאשר רכבו של מר ישראל איצקוביץ כבר היה בנתיב זה. הסטיה של מר יעקב ליאלמיב גרמה להפרעה בנסיעתו של מר ישראל איצקוביץ. עדיין לטעמי יש להטיל גם על מר איצקוביץ אחריות לקרות התאונה. אין מחלוקת כי רכב הנתבע 3 לא פגע ברכב הנתבע 1. סביר בעיני כי לו היה הנתבע 1 בולם, או נשאר בנתיב נסיעתו, לא היה פוגע ברכב התובעת. אשר על כל האמור, ולאחר שראיתי את ההדגמה אותה ערך הנתבע 1 באולם בית המשפט, אני פוסקת כי על כל אחד מהנתבעים 1 ו-3 אחריות שווה לקרות התאונה. יצויין, אשר לטענה שרכב התובעת חנה במקום אסור, במדרכה ששפתה אדום לבן, לא הוכח בפני שאכן כך היה ולכן אני דוחה את הטענה הנזק- לכתב התביעה צורפה חוות דעת. לא הוגשה בקשה לזימון שמאי התובעת על פי תקנה 130 לתקסד"א ולא הוגשה לי כל חוות דעת נגדית. משכך עומדת חוות דעת השמאי מטעם התובעת על כנה. זאת ועוד, על פי עדותו של מר ישראל איצקוביץ, הפגיעה היתה בחלקו השמאלי של רכב התובעת, ולכן הנזק נגרם בצד שמאל של רכב התובעת והנזק לרכב שלו נגרם רק במראה הימנית. "ש. ממה שתיארת לנו כל הנזק שעשית לו זה שפשוף בדופן שמאלי של רכב התובעת. ת. התחלתי בנזק, נגעתי בו בגלגל האחורי, פס כזה אני זוכר, גם בגלגל הקדמי. זאת אומרת מכה. (ראה פרוטוקול עמ' 5 ש' 32; עמ' 6 ש' 1-2). כאשר ב"כ הנתבע 3 עימת את הנתבע 1 עם הכתוב בחוות הדעת המצורפת לכתב התביעה, השיב: "ש. שמת לב שבחוות דעת השמאי של התובע הוא תיקן פנס קדמי ימני. ת. לא ראיתי את חוות הדעת. ש. הצד הימני של התובעת בכלל לא היה קשור לתאונה. ת. נכון. זה היה נזק מצד שמאל. הצד הימני היה קרוב למדרכה." (ראה פרוטוקול עמ' 7 ש' 5-8). ובהמשך הסביר: "ש. בצד שמאל שלך לא נגרם נזק. ת. לא. לא. בצד ימין נגרם. ש. אתה יכול להסביר לי עם איזה צד פגעת לו במראה שמאלית של התובע. ת. אותו צד, עם צד ימין. לא הסתכלתי. אני מתאר לעצמי שאותו גובה פגע במראה. יש לי מראה שלי נפגעה. ש. מראה שלך פגעה במראה שלו. ת. יכול להיות, זה אתה מניח וגם אני מניח, לא ראיתי מה פגע במה, ההיגיון מוביל לכך, עד עכשיו יש לי נזק במראה וזהו." (ראה פרוטוקול עמ' 7 ש19-27). לאחר ששמעתי את עדות הנתבע 1, ולאחר שבחנתי את חוות הדעת השמאי, נלמד כי בחוות הדעת ישנה חשבונית זיכוי והיא בגין חלקים שחויבו בטעות, ומכאן שהתובעת כלל לא תובעת עבור החלקים הללו, כך לטענות הנתבע 3 אין כל שתסמוכנה עליו. בדף השלישי לחוות הדעת של השמאי, תחת הכותרת "סיכום חוות הדעת" ישנו סעיף בשם "הערת הפרש". לפי סעיף זה למעשה לא נכללו החלקים הללו בחשבון הסופי של גובה הנזק כיוון שנעשה קיזוז עם הסכום הנקוב בחשבונית הזיכוי. מעיון בחשבונית הזיכוי, חשבונית זיכוי מס' 95588633, נראה כי החלקים אשר התקבל זיכוי בגינם, הם "מגן קדמי חיצוני" ועוד שני חלקים בצד הימני של הרכב. אם כן, משאימצתי את גרסתו של מר ישראל איצקוביץ לגבי אופן קרות התאונה, אני מקבלת את הנזק הנטען לרכב התובעת אשר מתיישב עם אופן קרות התאונה. סוף דבר לנוכח כל קביעותיי שלעיל, אני קובעת כי הנתבעים 1 ו-3 ישאו כל אחד ב- 50% מהסכומים המפורטים להלן: סך של 5,864 ₪ כשסכום זה נושא הפרשי הצמדה וריבית מיום 3.2.11 ועד ליום התשלום בפועל. שכר טרחת שמאי בסך של 719 ₪ כשסכום זה נושא הפרשי הצמדה וריבית מיום 3.2.11 ועד ליום התשלום בפועל. ימי השבתה/ עמידה- רכיב זה לא הוכח. סך של 300 ₪ בגין הוצאות בטלת עדים שנפסקו בדיון. סך של 1,500 ₪ בגין שכר טרחת עו"ד. סך של 355 ₪ בגין אגרת ביהמ"ש. אני פוטרת מתשלום יתרת האגרה. זכות ערעור תוך 45 יום לבית משפט מחוזי, מחוז מרכז. כבישרכברכב חונהמוניתנזק לרכב