תביעה על סכום קצוב שנולדה מכוח חוזה או התחייבות מפורשים, שיש עליה לטענת התובע העיקרי ראיה בכתב, כאמור בסעיף 81א1 לחוק ההוצאה לפועל. משהוגשה התנגדות, ועל פי סעיף 81א1(ד)(2) לחוק ההוצל"פ, יראו את ההתנגדות כבקשת רשות להתגונן בסדר דין מקוצר לפי תקנות סדר הדין האזרחי. משכך היא דרישת התקנות, צירף התובע חשבון עסקה (מס' 18738) ותעודת משלוח (2182) אשר מהווים, לשיטתו, את מקור התחייבותו של הנתבע כלפיו לתשלום התמורה עבור הסחורה - ציוד דפוס - שסופקה לו ע"י התובע בתאריך הנקוב על גביהן, קרי ביום 30.9.07. כידוע, הכלל ולפיו "המוציא מחברו עליו הראיה", הינו כלל בסיסי בדין האזרחי ובאופן רגיל מוטלים על התובע בתביעה אזרחית גם נטל השכנוע וגם נטל הבאת הראיות. במקרה שלפנינו, מוטל על התובע הנטל להוכיח כי אכן סיפק לנתבע את הציוד, כפי שפורט בחשבונית העסקה ותעודת המשלוח, זאת לנוכח הכלל ולפיו "בעל דין במשפט אזרחי, הטוען טענה חשובה לעמדתו, נושא בנטל השכנוע להוכחת העובדות הנחוצות לביסוס טענתו" (ע"א 357/72 עזיז נ' בצלציוני, פ"ד כז(1) 741, 744 (1973)). יתרה מזו, כאשר מועלת טענת זיוף, מוטל על התובע הנטל להוכיח כי מסמך זה הינו אוטנטי (ע"א 2032/06 האגי נ' עז' המנוח סלמאן יוסף זיאן (01.02.09), פסקה 41 והאזכורים שם). הלכה היא, כי נטל ההוכחה לטענת זיוף הינו על המסתמך על החתימה והוא אשר חייב בהוכחת אמיתותה, שכן על יסוד החתימה או הכיתוב יוכל הוא "להוציא מחברו". אלא שנטל הבאת הראיות, להבדיל מנטל השכנוע, נע כמטוטלת בין הצדדים והוא יכול לעבור מצד לצד במהלך המשפט. במידה ויעבור נטל הראיה לנתבע, הרי שתהיה לכך השלכה לאור אופי הטענה אותה העלה בדבר זיוף המסמך, במובן של הוספת סכום על גבי חשבונית עסקה שלא הוסכם עליו בין הצדדים, ואשר אינו משקף, כך לטענת הנתבע, את הערך האמיתי של הציוד מושא העסקה. בענייננו, עיון בתעודת המשלוח מעלה כי אברהם סיפק לגבאי ציוד שכלל מדפסת אפסון 3000 סובלימציה, מכבש פרס 38/38 דגם צונג פאנג, פלוטר לחיתוך אותיות, גלילי ויניל לפלוטר וחבילת נייר 3A לסובלימציה. אודות הטובין שסופק וכמותו, לא ניטשה כל מחלוקת בין הצדדים. עוד אין חולק, כי בין הצדדים נכרתה עסקה ביחס לרכישת ציוד דפוס בשנת 2007. הנתבע מודה כי קיבל לידיו את הציוד המשומש מן התובע ואף אישר חתימתו על גבי תעודת המשלוח. בנוסף אין מחלוקת כי בין הצדדים הייתה היכרות מוקדמת לעסקה מושא התובענות. אחר שמיעת עדותו של הנתבע, ועל אף שהוא ניסה להצטייר כמי שאין לו כל ניסיון בתחום כריתת חוזים ועריכת עסקאות מכר, התרשמתי כי הנתבע הינו אדם בעל ידע וניסיון בהתקשרות בעסקאות כגון דא, לרבות רכישת ציוד דומה לזה מושא התביעה דנן ( עמ' 27, ש' 34 ועמ' 30, ש' 13-16 לפרוטוקול). אין חולק, כי התובע סיפק את הציוד לנתבע, וכי הנתבע עשה בציוד שימוש בין השנים 2007 ו- 2011, כאשר לא מתעוררת כל מחלוקת בין הצדדים אודות פרטי וכמות הטובין שסופקו בהתאם לתעודת המשלוח עליה חתום הנתבע. המחלוקת העיקרית הנטושה בין הצדדים נוגעת לשאלה, האם סכום העסקה הנקוב על גבי חשבון העסקה ותעודת המשלוח הוסכם בין הצדדים ונרשם בזמן אמת במעמד חתימת הנתבע על תעודת המשלוח, כטענת התובע, או שמא מדובר במחיר עסקה אותו הוסיף התובע ללא ידיעתו של הנתבע וללא הסכמתו, כפי טענת הנתבע. במחלוקת זו, אני מבכרת את גרסת התובע על פני גרסתו של הנתבע, ואבהיר. בתצהיר עדותו הראשית מוסר התובע, כי "בניגוד מוחלט לטענת הנתבע לפיה הסכומים בתעודת המשלוח מולאו על ידי באופן עצמאי ללא נוכחות הנתבע ולאחר שחתם- הרי שהסכומים מולאו בעת מילוי התעודה ולפני חתימת הנתבע. הנתבע היה מודע לסכום וכל טענה אחרת מצידו כיום הינה היתממות בחוסר תום לב מובהק. לנתבע נמסרה תעודת המשלוח המקורית והעובדה כי אין הוא מציג אותה לבית המשפט אומרת דרשני. מחיר הציוד סוכם ביני לבין התובע על סך של 17,325 ₪" (סעיפים 13-16 לתצהיר התובע). מנגד, מציין הנתבע בתצהיר עדותו הראשית גרסה הפוכה לגמרי ולפיה, "אני הסכמתי להצעת אריה, אך מעולם לא סוכם בינינו גובה תמורת הציוד [...] בתאריך 30.09.2007, קיבלתי את הציוד מאריה ונתבקשתי לחתום על תעודת משלוח ואכן, חתמתי על אותה תעודה כשבאותה תעודת המשלוח, לא צוין כל סכום בה וכל שצוין, הינו אך ובלבד פירוט הציוד ולאור כך, חתמתי על תעודת המשלוח, לא לפני שהודיע לי מר אריה, כי תעודת המשלוח מיועדת להוכחת מסירת הציוד ולא יותר". עוד הוסיף הנתבע בעניין זה כי "אם היה אריה מציין את הסכומים בעת החתימה, לא הייתי מסכים לחתום ו/או לקבל את הציוד המשומש במחיר כפי שצוין בתעודת המשלוח לאחר חתימתי עליה, במיוחד שעלות אותו ציוד כשחלק ממנו חדש וחלק השני הוא משומש ומשופץ עם אחריות ומתן שירות וזאת נכון לאותה תקופה לא עולה על סך 8,300 ₪" (סעיפים 8-10 לתצהיר הנתבע). עוד מכחיש הנתבע את הטענה, כי הוא קיבל לידיו את תעודת המשלוח (סעיף 11 לתצהירו) במעמד העסקה והחתימה עליה. למעשה, הנתבע מבקש להחיל על ענייננו את הוראת סעיף 21 (א) לחוק המכר, תשכ"ח-1968 (להלן: "חוק המכר") הקובעת, כי "לא הוסכם על המחיר או על דרך קביעתו, ישולם המחיר הראוי". משכך, הוא צירף ראיות והביא עדים אשר יש בהם, לטענתו, כדי להוכיח את המחיר הראוי של הציוד שרכש מאת התובע. בהתאם לסעיפים 19, 20 ו-21 לחוק המכר, כאשר לא הוסכם על המחיר או על דרך קביעתו, ישולם המחיר הראוי במועד מסירת הממכר. במקרים כגון אלה, כאשר לא נאמר בחוזה דבר לגבי המחיר, קובעת הוראת סעיף 20 כי בהיעדר כוונה נוגדת, ישולם המחיר הראוי של הנכס. הזכות לקבלת מחיר ראוי מתגבשת ברגע כריתת החוזה [ראו והשוו: ת"א 86054/00 אסתי אור אביזרי תאורה בע"מ נ' הוניגמן ובניו בע"מ (פורסם במאגרים)]. אין בידי לקבל את גרסת הנתבע בהקשר זה, כך שלא השתכנעתי כי מחיר הציוד הנרכש לא נקבע בין הצדדים במעמד העסקה. אינני מקבלת את גרסת הנתבע, לפיה לא הוסכם על מחיר הציוד שהוזמן, כאמור בסעיף 20(א) לחוק המכר. לאור מסקנה זו, מתייתר הצורך לדון בעדותו של עד ההגנה, בני פרידמן, שנועדה להראות את המחיר הראוי של הציוד מושא העסקה (כטענת הנתבע). בהקשר זה ייאמר, כי לא שוכנעתי שהעד פרידמן הינו עד ניטראלי וחסר כל פניות, זאת לאור היחסים העסקיים וקשרי העבודה שהוכח כי שוררים בינו לבין הנתבע על רקע רכישת ציוד ע"י הנתבע מאת פרידמן במקום הציוד שהחזיר הנתבע לתובע. במהלך הדיון נחקר התובע באריכות לעניין רישום סכום העסקה, כמפורט בעדותו בעמודים 8 ו-9 לפרוטוקול, והלה הציג בפניי את תעודת המשלוח וחשבון העסקה המקוריים (מוצגים ת/1 ו- ת/2, בהתאמה). לאחר שעיינתי היטב בתעודת המשלוח במקור, לא ניתן לקבוע כי הסכום הנקוב בה הוסף בדיעבד ע"י התובע תוך שימוש בעט אחר, כטענת הנתבע, בשלב שלאחר החתימה של הנתבע על התעודה. עסקינן בטענה שדרך המלך להוכחתה מצריכה הבאת ראיה בדמות של עדות מומחה גרפולוג או מומחה לכתב יד, ולא ניתן להסתפק בהשערות או הנחות שמעלה הנתבע אודות שוני בכתב המופיע, לטענתו, על גבי התעודה. משהוצגה לעיוני תעודת המשלוח המקורית, ולאחר עיון בה, לא ניתן לומר כי הסכום הנקוב בה לא היה רשום במעמד ביצוע העסקה והחתימה של הנתבע על קבלת הסחורה. ככל שחפץ הנתבע לטעון נגד האותנטיות של תעודת המשלוח, הרי בשלב זה עובר הנטל אליו, כאשר במקרה זה טענתו מצריכה ביסוס בחוות דעת של מומחה, כאמור, ולא ניתן לטעמי להסתפק בעדותו של בעל הדין עצמו בעניין. בעדותו של התובע, אף לאחר שהופנה בחקירה נגדית ע"י ב"כ הנתבע לסברה שהדיו בו כתובים המספרים "חזק" יותר מהדיו שבו נרשם המלל, נותר התובע בדעה כי "זה נכתב בו זמנית באותו יום ובאותו מעמד" (עמ' 8, ש' 10). מנגד, אישר הנתבע כי הוא חתם על תעודת המשלוח וכי החתימה המתנוססת על גבי התעודה במקור (ת/1) הינה חתימתו שלו (עמ' 26, ש' 16-18). עוד יצוין, כי עדותו של הנתבע בקשר למועד ביצוע רישום פרטי העסקה על גבי תעודת המשלוח לא נמצאה בעיניי סבירה, והיא נראתה לאקונית וסתמית, במיוחד החלקים בעדות אשר נגעו לחוסר הפירוט ברישום פרטי העסקה, עלות הציוד, פרטי העבודה שהיה אמור הנתבע לבצע בתמורה לציוד ועלותה, ולטעמי עדות זו נועדה להתחמק מתשלום התמורה עבור הציוד שנרכש מהתובע. מפאת חשיבות הדברים, יובאו להלן קטעים נבחרים מעדות הנתבע בהקשר זה, כדלקמן: "ת. בזמן המסירה לא סוכם כלום על התמורה לציוד. הציוד נמסר לי חתמתי על תעודת המשלוח ריקה מסכומים וסיכמנו שבהמשך אבצע עבורו עבודות בעזרת הציוד שנשאר לי מעסק הקודם. זה בעיקר מכונת לייזר. ש. מן הסתם לא מספיק רק לקבוע עבודות, אלא באיזה סכום? ת. נכון. ש. אז באיזה היקף אריה אמור היה להזמין ממך עבודות? מה סוכם? ת. בפנייה הראשונה של אריה לגבי עבודה, ציינתי בפניו שאותו סכום של עבודה הוא סך של 8000 ₪. צר לי שזה נעשה בע"פ בגלל האמינות שהתבססה בקשר שלנו. בזמן שקבענו את הסכום הזה סיכמנו שהעבודה מהווה תמורה מלאה לציוד. אני מתכוון לתגים של משרד הפנים בלבד. העבודה בוצעה ומאז הקשר בינינו היה רגיל. מבחינת דרישה לא הייתה שום דרישה לתשלום". (עמ' 29 ש' 1-10). עוד המשיך הנתבע והעיד כי: "ש. קיבלת את הציוד בלי לדעת כמה בעתיד תצטרך לבצע לאריה עבודות. ת. בהנחה שאריה יודע מה עלויות המכונות מסוג זה, לא שיערתי שינסו לסחוט ממני סכום" (עמ' 30 לפרוטוקול ש' 1-2). גרסתו של הנתבע, ולפיה במעמד העסקה לא סוכמה עלות הציוד שנרכש מאת התובע ואף לא סוכמו פרטי העבודה שנתבקשה בתמורה לציוד שנרכש, אינה יכולה להתקבל מפאת חוסר הסבירות שדבק בה. לא יעלה על הדעת, כי במשך חודשים רבים מאז ביצוע העסקה וקבלת הציוד לידיו, הנתבע אינו טורח לברר עם התובע את התמורה שאמור לשלם לו בעבור הציוד הנ"ל בדמות של עבודה גרפית. "לשאלת ביהמ"ש: ש. למה אתה נכנס לעסקה שאתה לא יודע כמה יעלה ציוד כזה? אינך מסכם עלות ציוד? ת. ברגע שמוציאים לי ציוד ממחסן, מאובק מתחת לסחורה ומקימים אותו לתחייה, לא ציפיתי לרגע שהסכום יהיה לא ריאלי. אפשר להגיד שזו תמימות מוחלטת מצדי. ש. מישהו קונה מוצר ולא שואל כמה יעלה לי? ת. ברגע שאדם נותן לי טפיחה על הגב ואומר שנסתדר, נותן תחושת חמימות כאילו בן משפחה" (ראו מלוא עדותו של הנתבע בעמ' 30 לפרוטוקול, ש' 5-16). לסיכום נקודה זו, התובע תמך את גרסתו בתעודת משלוח וחשבונית עסקה מקוריים המעידים על ביצוע העסקה ורכישת הציוד על ידי הנתבע בתמורה הנקובה על גבי תעודת המשלוח. הנתבע אישר את ביצוע העסקה, החתימה על תעודת המשלוח וקבלת הציוד המשומש לידיו והשימוש שנעשה בו במשך השנים עד שהושב בחזרה לתובע. הנתבע אף הודה, כי מגיעים לתובע דמי שימוש ראויים עבור השימוש שנעשה בציוד במשך השנים בהן היה ברשותו בסך 2,000 ₪, ללא שתמך גרסה זו אודות שיעור דמי השימוש בראיה כלשהיא. טענת הנתבע, ולפיה לא סוכם מחיר העסקה בזמן אמת וכי לא נעשה רישום מלא בתעודת המשלוח במעמד העסקה, אלא רק בדיעבד לאחר שכבר נחתמה על ידו, כלל לא הוכחה. עיון כשלעצמו בתעודת משלוח אינו יכול ללמד על חוסר אותנטיות באשר לכתוב בה, ולכן ככל שחפץ הנתבע להוכיח אחרת עליו מוטל הנטל לעשות כן, דבר שלא צלח בו בנסיבות העניין. נוסף על האמור, גרסתו של הנתבע ולפיה סכום העסקה לא ננקב על ידי הצדדים במועד עריכת ההסכם, לוקה בחוסר סבירות, שכן אף אם הייתי מניחה לטובתו של הנתבע (ולא כך אני סבורה) כי לאור יחסי האמון שררו בינו לבין התובע במועד ביצוע העסקה בשנת 2007, סמך הנתבע על התובע ולא סיכם עמו בזמן אמת את מחיר הציוד, הרי שמשך הזמן שחלף ממועד מסירת הסחורה בשנת 2007 ועד למועד השבתו לתובע בשנת 2011, כאשר במהלך כל התקופה לא מסכם הנתבע עם התובע את מחיר הציוד, מכרסם במהימנות גרסת הנתבע. שוכנעתי, כי התנהגותו של הנתבע אינה סבירה והיא אינה עולה בקנה אחד עם מהלך העסקים הרגיל, שכן הגיון הדברים והשכל הישר מחייבים שהנתבע יעמוד על המשמר וידרוש לדעת את מחיר הציוד במעמד העסקה, או למצער, זמן סביר לאחר מכן, בעיקר לאור התחייבותו לשלם את תמורתה באמצעות עבודה שעתיד להזמין ממנו התובע, אף ללא שסוכמו פרטי העבודה והיקפה. תחת זאת, עושה הנתבע שימוש בציוד שרכש למשך למעלה מארבע שנים, במהלכן הוא אינו יודע את תעריף והיקף העבודה שהוא אמור לספק לתובע בתמורה לציוד שסופק לו. על יסוד כל האמור לעיל, אני מורה על קבלת התביעה העיקרית במלואה ופוסקת לתובע סך של 17,325 ₪ (קרן). התביעה שכנגד לנוכח הודאתו של אברהם (עמ' 11, ש' 28-29), כי גבאי ביצע עבורו עבודה שלא שולמה התמורה בגינה, הרי שיש לקזז מסכום התביעה העיקרית שגבאי חייב לתובע את המחיר המוסכם בגין עבודות "גלופות לחותמות" לפי הזמנה מס' 2433 מתאריך 2.1.11, ע"ס כולל של 2,375 ₪. אין מחלוקת, כי בין הצדדים הושגה הסכמה, ולפיה תמורת הציוד שסיפק אברהם לגבאי תועבר על ידי האחרון בדרך של אספקת עבודה מעסקו, לה יזקק אברהם, בבחינת תשלום באשראי, שלא נקצב לו זמן מראש. במצב זה, חיובי המוכר והקונה יבוצעו תוך זמן סביר בהתאם לנסיבות העניין (ראו עדות אברהם בעמ' 9, ש' 18-30; וכן עדות גבאי בעמ' 30, ש' 1-3 וש' 28-32) . עוד אין מחלוקת בין הצדדים, כי במהלך כל התקופה שבין מסירת הציוד הדפוס לגבאי ועד למועד החזרתו לאברהם, עברו למעלה מארבע שנים, במהלכן היה הציוד בשימושו של גבאי, מבלי שזה האחרון התלונן באוזני אברהם על פגם כלשהי בציוד עצמו (כל טענותיו של גבאי הנשמעות היום אינן אלא טענות בעלמא שאין לקבלן). גבאי אף הודה, כי סיבת החזרת הציוד אינה נעוצה בפגם כלשהוא שנפל בו, אלא הגילוי כי הוסף מלל לתעודת המשלוח אודות מחיר הציוד, ע"י אברהם ללא הסכמתו וללא ידיעתו של הנתבע, במועד מאוחר לחתימתו של האחרון על גבי תעודת המשלוח (עמ' 27 , ש' 22-24). משכך, המחלוקת שנטושה בין הצדדים במסגרת התביעה שכנגד הצטמצמה לשאלה, האם יש להורות על קיזוז סכום נוסף של 8,000 ₪ מסכום התביעה העיקרית בגין עבודה שביצע גבאי עבור אברהם ואשר הייתה מיועדת למשרד הפנים (תגיות למשרד הפנים), ובאם התשובה הינה בחיוב - מהו סכום הקיזוז. אקדים אחרית לראשית ואציין, כי בעניין זה מצאתי לנכון לבכר את גרסת הנתבע, בחלקה, ואבהיר. בעניין זה נשמעו עדויותיהם הקוטביות של בעלי הדין. עוד העידה בנושא זה עובדת בשם ענבר לוי שעבדה בעסקו של הנתבע בתקופה הרלוונטית ואשר כיום אינה נמנית על עובדיו של האחרון. בתצהירו הודה אברהם, כי הוזמנה עבודת הכנת תגים למשרד הפנים מהנתבע, אך זה האחרון לא סיפק את ההזמנה, אלא חלק מצומצם ממנה. עוד הכחיש אברהם את טענת הנתבע, לפיה סופקו לו 600 תגים עבור משרד הפנים. בנוסף שלל אברהם את מחיר התגים הנטען ע"י גבאי וטען כי מדובר בהזמנה אשר נדרשה עליה עבודה נוספת של מיון, הדבקה, חיבור מגנט. באשר להוכחת ביצוע העבודה, טוען אברהם כי "כאשר התובע שכנגד לא מצרף שום אסמכתא, שום ראייה ונסמך אך ורק על הצעת מחיר ששלחתי למשרד הפנים ואפילו לא אושרה ע"י המזמין- לא ניתן לבסס על כך תביעה ובוודאי שלא לקבל סכום כלשהו. עוד נטען, כי הנתבע לא הגיש שום דרישת חשבון, שום חשבון עסקה או חשבונית וביצע עבודה קלוקלת, וכתוצאה מכך משרד הפנים חדל מלעבוד עם אברהם ולא הזמין ממנו תגים נוספים (סעיפים 45-58 לתצהירו של אברהם). לעומתו, מסר גבאי בתצהירו כי אברהם פנה אליו בחודש 10/2007 והזמין עבודה להכנת תגים עם חריטות עבור משרד הפנים. לטענתו, מחיר העבודה המוסכם עמד על 8,000 ₪, ועל אף ששווי הציוד היה פחות מ- 6,000 ₪, סוכם בין הצדדים כי מחיר הציוד ישולם באמצעות העבודה הנ"ל. עוד טען גבאי, כי עבור הכנת התגים למשרד הפנים קיבל אברהם תשלום מהאחרון בסך 9,000 ₪ העולה על שוויו האמיתי של הציוד שנרכש מאת התובע. לכן, לא נותר גבאי, כך נטען, חייב מאומה לאברהם בגין עסקת הציוד מושא התובענות (ראו סעיפים 17-22 לתצהירו של גבאי). מעדויות אלה, אני קובעת כי הלכה למעשה לא קיימת כל מחלוקת בין הצדדים, כי העבודה של הכנת תגים עבור משרד הפנים אכן הוזמנה על ידי אברהם, מגבאי. מכאן, יש לקבל את טענתו של גבאי, ולפיה הוא זכאי לקזז את סכום העסקה הנ"ל מסכום התובענה העיקרית. טענת הגנה, ולפיה התגים עבור משרד הפנים סופקו באופן חלקי וברמה ירודה, הינה טענת הגנה המועלית במסגרת התביעה שכנגד, ומשכך נטל הוכחתה מוטל על שכמו של אברהם. אברהם לא עמד בנטל זה, שכן טענתו כי התגים סופקו באופן חלקי ופגום ומשכך לא נמסרו למשרד הפנים, נטענה באופן סתמי ולא הוכחה כדבעי. יתרה מזו, אברהם מודה בריש גלי בתצהירו, כי התגים שהוזמנו מגבאי סופקו בפועל על ידו למשרד הפנים (ראו סעיף 58 לתצהיר). משכך, אין בידי לקבל את גרסתו הסותרת אשר נשמעה במהלך הדיון בפניי, ולפיה גבאי התחיל בביצוע העבודה והפסיקה באמצע (עמ' 13, ש' 15-26 ועמ' 14, ש' 1-9). גבאי לא הכחיש, כי היה צורך בעריכת תיקונים בחלק מהתגים ואלה טופלו על ידו. מכאן, יש לעבור לבחינת שאלת כמות התגים שסופקו בפועל לאברהם ומהו שווים. אברהם נשען בהגנתו על נספח ז' שצורף לתצהיר עדותו הראשית ובו נערך הרישום "משרד הפנים 480 תגים לפי 7.5 ₪ (כולל מע"מ)" המהווה, לשיטתו, את הצעת המחיר שערך גבאי ביחס לעבודת התגים של משרד הפנים (ראו עדות אברהם בעמ' 15, ש' 7-21). מנגד, גבאי נסמך לעניין כמות התגים המוזמנת על מוצג נ/1 שצורף על ידו במעמד הדיון (הצדדים מופנים להחלטתי בנושא זה בעמוד 22-23 לפרוטוקול) המהווה, לטענתו, רשימת השמות של התגים שהוזמנו ע"י אברהם עבור משרד הפנים. עוד מבקש גבאי לתמוך את גרסתו בנושא זה בעדותה של העובדת בעסקו, גב' ענבר לוי. עיון ברשימת השמות (נ/1) מעלה כי הוכנו ע"י גבאי 444 תגים לפי הזמנת אברהם עבור משרד הפנים (כאשר הדפים האחרונים של אותו מוצג אינם אלא תיקונים ושינויים של תגים, כפי שהצהיר גבאי בסעיף 22 לתצהירו, ומשכך אין למנות אותם פעמיים), ולא 600 תגים כפי שטען גבאי קודם לכן בתצהירו. ברם, בניגוד למחיר התג הבודד בו נקב אברהם מכוח האמור בנספח ז' לתצהירו (7.5 ₪ לכל תג), נמצא כי גבאי ביצע את החישוב מטעמו עבור 600 תגים בעלות כוללת של 8,000 ₪, דהיינו כ- 13 ₪ לכל תג (עדות גבאי בעמ' 28, ש' 12-13). אברהם העיד בדיון, כי נספח ז' הינו הצעת מחיר בלבד, ומשכך לא מן הנמנע שבסופו של יום בוצעה עבודה בהיקף ובמחירים שונים מן הנקוב בהצעת המחיר הראשונית. מנגד מסרה עדת ההגנה לוי בתצהירה, כי כמות התגים שהוזמנה מגבאי ע"י אברהם עבור משרד הפנים הייתה למעלה מ- 500 תגים (ראו סעיף 4 לתצהירה). במהלך עדותה בפניי, היא לא ידעה לנקוב בכמות מוגדרת של תגים, אך העידה כי זכור לה שמדובר בסביבות 600 תגים (עמ' 20, ש' 1-4). על יסוד המקובץ לעיל, אני קובעת כי גבאי השכיל להוכיח ביצוע עבודת הכנת תגים בהיקף של 444 תגים (ולא 600 תגים), כפי שעולה מרשימת השמות (נ/1). באשר למחיר התג הבודד, ונוכח הגרסאות הסותרות של הצדדים בנושא זה, אני מחליטה לפסוק לגבאי, על דרך האומדנה, סך של 4,551 ₪ עבור הכנת 444 תגים. סוף דבר לשיטה אחרונה, אני מורה על קבלת התביעה העיקרית במלואה ועל קבלת התביעה שכנגד באופן חלקי. יוצא, אפוא, שאברהם זכאי לתשלום בגין אספקת ציוד דפוס בסכום של 17,325 ₪. מסכום זה יש לנכות את העבודה שבוצעה על ידי הנתבע/התובע שכנגד, בסכום של 2,375 ₪ (עבור גלופות לחותמות), וכן את תמורת העבודה שבוצעה עפ"י הזמנה של 'משרד הפנים' בסך של 4,551 ₪. משכך, נותר הנתבע חייב לתובע סך של 10,399 ₪ (קרן). אני מורה על שפעול הליכי ההוצאה לפועל בתיק הוצל"פ (עפולה) 23283-06-11 תוך הקטנת סכום החוב לסך של 10,399 ₪ (קרן). בשים לב לתוצאה אליה הגעתי, כל צד יישא בהוצאותיו. התובע רשאי לקבל לידיו את המוצגים ת/1 ו- ת/2 לאחר שיהפוך פסק הדין לחלוט. חוזהתביעה על סכום קצוב