1. נהג מונית והסיע נוסע. כתוצאה מהתנגשות עם גמל שפרץ לכביש - הנוסע שישב לצידו של התובע נהרג, ולתובע עצמו נגרמו פגיעות גוף ונפש. 2. התובע אושפז בבית החולים סורוקה למשך ארבעה ימים. 3. בהיות התאונה גם "תאונה בעבודה", התובע בחר למצות את זכויותיו על פי המיתווה הקבוע בסעיף 6 ב לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975 (להלן:"החוק"). בתום הליך מייגע למדי של בדיקות ועיון בעברו הרפואי של התובע - קבעה ועדה רפואית שליד המוסד לביטוח לאומי, את נכותו של התובע בשיעור של 20%. לאחר מכן נקבע כי, בנסיבותיו האישיות של התובע, יש הצדקה להפעלתה של תקנה 15 לתקנות.. ונכותו הכוללת של התובע הועמדה על 30%. מדובר בנכות נפשית, והתקנה שנמצאה מתאימה היא 34(ג) לתקנות. אין זה מיותר לציין, שלתובע לא נגרמה נכות אורתופדית, ועל אף שבתאונה נגרם לו שבר באפו ועל אף שהתובע הרבה להתלונן על כאבי ראש וקשיי נשימה שלכאורה נובעים מהשבר באפו - וועדות המל"ל לא קבעו לתובע נכות נוספת בתחום רפואת האף אוזן גרון. 4. בשנת 2010, התובע חזר ופנה למל"ל בתביעה להכיר בנכויותיו השונות על פי פרק "נכות כללית". תביעתו התקבלה וב- 25.07.10, נקבעה לתובע דרגת אי כושר יציבה בשיעור של מאה אחוז. אזדקק לענין זה עת שאבוא לדון בניכוי הנכון של גמלאות המל"ל. 5. א. תחנות חייו של התובע משרטטות חיים שלא האירו פנים לתובע. בלשונו של יעקב אבינו בעומדו בפני פרעה: "מעט ורעים היו ימי שני (הכוונת ל"שנות" - י.ט.) חיי..." (בראשית, מז י.ט). במסגרת נסיונו של בא כח הנתבעת להראות שלא התאונה לבדה גרמה לנכותו הנפשית של התובע, אלא, שיש לה מקורות מוקדמים יותר, התברר, שהתובע היה נשוי פעמיים, וחי בהווה עם בת זוג נוספת ללא נישואין. כל מערכות היחסים של התובע הסתיימו בפרידות ובמערכות יחסים קשות. (ראו: עמ' 4). התובע נפגע במלחמת לבנון הראשונה וניסה לשקם את חייו בארה"ב, אך חזר לישראל כעבור כמה שנים. מיחסיו עם נשותיו, נולדו לו שני ילדים. הילד הראשון נפטר, וילדו מאשתו הראשונה, אינו מצוי איתו בקשר. מהתיאור שהתובע תיאר את חייו העכשוויים, עולה תמונה עגומה. התובע חי למעשה בבדידות חברתית, כשבת זוגו היא בן השיח היחיד שלו. יציאותיו מביתו הן רק לצרכים פונקציונליים. אין בו שלוות הנפש. להיפך, נפשו מיוסרת וימיו חולפים סתם כך ללא תכלית ותוחלת. ב. נכון שקשה להשתחרר מהמחשבה המטרידה, שמי שקורות חייו היו כמו אלו של התובע, מועד ממילא לחיים של דחק נפשי, גם אלמלא התאונה. אבל למחשבה זו, אין נפקות מעשית, שכן, עובדה היא, שעובר לתאונה, התובע עבד ותפקד. אולי לא באופן מירבי ומיטבי - אבל חייו בוודאי היו בעלי תוכן שונה ומלא יותר מכפי שהם היום. ועוד עובדה היא, שוועדות המל"ל השונות שקבעו את נכותו ובכלל זה פסיכיאטר שבדק את התובע, לא זקפו מאומה מקשיי עברו על נכותו. העולה מדברים אלה הוא, שגם אם נניח, שאולי נכותו העכשווית לא נוצרה רק מתוך התאונה, לא ניתן לתת להנחה זו נפקות מעשית. 6. תפקודיותה של הנכות: א. עובדה היא, שגם הנתבעת לא חלקה עליה, שמאז התאונה, התובע יצא ממעגל העבודה ולא שב אליו עוד. התובע טוען, שמכלול פגיעותיו והפגימות הגופניות שמהן הוא סובל, אינן מאפשרות לו לעבוד. למצבו הנפשי השברירי, יש לצרף את העובדה שמשרד התחבורה שלל מהתובע מטעמים רפואיים, את הרשיון לנהיגת מונית. כלומר, התובע נימק את אי חזרתו לעבודה הן בנימוק האובייקטיבי של שלילת רשיון הנהיגה על מונית, והן בנימוק הסובייקטיבי הנובע ממצבו הגופני והנפשי. ב. מאידך, הנתבעת בקשה לראות את אי חזרתו של התובע למעגל העבודה כנובעת מן העובדה, שהיום הוא נהנה מתשלום חודשי של כ - 10,000 ש"ח, שהם תגמולי ביטוח המשולמים לו עקב אובדן כושר עבודה ועוד כ- 2,500 ₪ שהוא מקבל מהמל"ל. על פי הנטען, התובע יודע שאם יחזור לעבודה, הדבר יוודע בסופו של דבר לחברת הביטוח, ולכן, כדאי לו לתובע שלא לעבוד. המציאות שנוצרה היא מציאות פרדוקסלית; אם קודם לתאונה התובע השתכר כ- 3,000 ₪ לחודש (לשיטתו), הרי, שאחרי התאונה ובעקבותיה, הכנסתו החודשית, בלי לעבוד, עומדת על כ- 10,000 ₪ לחודש. טענת הנתבעת היא איפוא, שהתובע לא חזר לעבודה, לא מכיוון שהדבר איננו ביכולתו, אלא בגלל שהדבר אינו משתלם לו. ג. אף שטענת הנתבעת מושכת את הלב, ואף שבסופו של דבר, הדברים נבחנים על פי נסיון החיים, ההגיון והשכל הישר, התרשמתי מעדותו של התובע באופן כזה, שהשתכנעתי בכך, שהתובע באמת ובתמים נפגע באופן שאינו מאפשר חזרתו לעבודה. במהלך עדותו בפני, התובע פרץ בבכי "כבד" מספר פעמים. התרשמתי באופן ברור, שאין מדובר בבכי מעושה, או בבכי הנובע מתוך כוונה מניפולטיבית. התרשמתי שבכיו של התובע היה בכי אמיתי שנבע ממצוקת נפש. התובע הסביר, שגם אילו החזיק ברשיון לנהיגת מונית, כוחותיו הנפשיים אינם מספיקים לתפקד כנהג מונית על כל המשתמע מכך, לרבות, אינטראקציה עם נוסעים וניהול הצדדים הכספיים והלוגיסטיים הכרוכים בעבודתו של נהג מונית. נכון שמדובר בנכות בשיעור "רפואי" של 20% "בלבד" - אבל, כאמור, השתכנעתי שדי היה בנכות הזו לגרום לתובע להיות ספון בביתו. צריך גם לזכור, שהתובע הוא כיום בן 59 וההצעה שיסב את מקצועו - היא הצעה לא פרקטית. התובע הסביר, שמבנהו הנפשי הוא כזה, שיחסיו עם אנשים הם כאלה שיוצרים חשש של ממש להתנגשות. מטעם זה, הוא גם אינו כשיר להיות אפילו שומר. ככל שהדבר באמת יוצא דופן, וככל שאינו מתיישב עם תבניות המחשבה המקובלות, לפיהן אדם חייב לכלכל עצמו, גם במגבלות מומים שנפלו בו - הרי שמקרה זה, למרבה הצער, שונה, ועל כורחי באתי למסקנה, שנכותו התפקודית של התובע היא באמת כזו שמונעת חזרתו למעגל העבודה. 7. נזקו של התובע: א. כאב וסבל: כאמור, נכותו של התובע כתוצאה מהתאונה הועמדה על ידי המל"ל בשיעור של 20%. התרגום הכספי של נכות זו, בניכוי 24% בשל "עודף" גילו של התובע בעת התאונה - מביא לתוצאה של 29,000 ₪. ב. שכרו של התובע: מהו בסיס השכר הנכון של התובע? בא כוחו של התובע הציע לחשב את שכרו על פי נתוני שנת 2007, השנה שקדמה לתאונה. בשנה הזו שכרו השנתי עמד על 37,670 ₪. מכאן, ששכרו החודשי הממוצע היה 3,141 ₪. בנוסף נטען, כי יש להוסיף להכנסה הפורמלית גם רכיב של "טיפים" בשיעור של 1,500 ₪ (כ- 50 ₪ ליום). בא כח התובע הציע לחשב את שכרו של התובע לפי 4,670 ₪ לחודש. (1). מנגד, בא כחה של הנתבעת הציע לחשב את הפסדי שכרו של התובע על פי נתוני המל"ל. בסיס השכר שלו נזקק המל"ל עמד על 2,572 ₪ לחודש. (2). התובע הסתייג מהנתון של המל"ל באשר לטענתו, הוא משקף רק את המקדמות שהתובע שילם ברבעון שלפני התאונה. (3). התובע פירט (בסעיף 32 לתצהירו), את הכנסותיו לשנים שבין 2000 ל- 2007. ממוצע הכנסתו השנתית בשנים האלה, עמד על 27,857 ₪. שערוך הנתון הזה (באופן מקורב) מוביל לנתון של 33,500 ₪. הפסד חודשי של כ- 2,850 ₪. (4). כאמור, התובע גם עתר לכך, שבסיס השכר, שעל פיו יחושבו הפסדים, יכלול גם סכום נוסף של 1,500 ₪ שקיבל כ"טיפים". אכן, "מן המפורסמות" שנהגי מוניות מקבלים בנוסף לשכר הנסיעה, גם טיפים. כידוע, כל עובדה המצויה בתחומי ידיעותיו של אדם משכיל ממוצע במדינת ישראל או כל עובדה הניתנת לבירור באמצעות פניה למקורות מקובלים, שכל אדם כשיר ממוצע מסוגל לעשות בהם שימוש, מצויה בתחום ה "ידיעה השיפוטית" של בית המשפט ואינן טעונות הוכחה. ראו לעניין זה: י. קדמי "על הראיות הדין האזרחי", קובץ הרצאות, תשמ"ט 1989, עמ' 307-309. עם זאת, הסכום המדוייק הניתן במסגרת "טיפים", אינו ידוע לבית המשפט ויש להוכיח את הסכום הנטען בראיות. היה לו לתובע, לזמן לעדות נהג, או נהגי מוניות, שיעידו בכמה, בממוצע, מסתכם הרכיב הזה של "טיפים". עתירת התובע לכלול בבסיס השכר גם את הרכיב הלא מדווח לשלטונות המס של "טיפים", מעלה את הסוגיה של נקודת ההשקה בין דיני הנזיקין לדיני המס בכל מה שקשור להכנסות שלא דווחו. כידוע, כבר נקבע, למשל בע"א 5794/94 אררט חברה לביטוח בע"מ נ' בן שבת פד"י נצ' (3) 489 כי: עם זאת, כדי לסתור הצהרה שנתן התובע לשלטונות המס, וכדי להוכיח שהכנסתו היתה גדולה מזו שעליה הצהיר, עליו להביא ראיות משכנעות. נוכח המשקל הרב שיש ליתן להצהרה של התובע לשלטונות המס, המהווה גם הודאת בעל דין מחד, ונוכח האינטרס שיש לו בתביעת פיצויים שהוא מגיש "להגדיל" את גובה הכנסתו לולא התאונה - לא די, בדרך כלל, באמירה כללית של התובע בעדותו בדבר שיעור הכנסתו בעבר, כשזו אינה מעוגנת לא במסמכים ולא בראיות משכנעות אחרות" (ע"א 8639/96 אריה חברה לביטוח בע"מ נ' קרוניס תק-על 98 (3) 216, בעמ' 217 ההדגשה שלי - א.ד). עוד אין להוציא מכלל אפשרות, את התוצאות שיכולות להיות נלוות לאותה הכנסה לא מדווחת. לעניין זה התייחס בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט י. עמית) (כתוארו אז) שקבע כי: "לדידי מדיניות שיפוטית מחייבת, לצורך חישוב בסיס השכר להשתכרות, להפחית, ולו במעט, את ההכנסה הלא מדווחת. זאת, לא כעונש המוטל על הניזוק בשל אי דיווח לרשויות המס, אלא כשיקלול של הסיכוי, או שמא הסיכון, כי היה נתפס בסופו של יום ברשתם של רשויות המס שאז היה התובע-הנפגע, לוקה ב"עשר מיתות בית הדין", החל מפסילת ספרים ושומה לפי מיטב השפיטה, דרך קנסות למיניהם וכלה בהליכים פליליים" (ת.א (חי') 514/00 אורפאלי עצמון נ' ג'ובראן גבי). העולה מדברים אלה הוא, כי חרף ההכרה העקרונית ב"מוסד הטיפים" - נראה לי, בכל הכבוד, שהצעת התובע לזכות אותו ב- 50 ₪ ליום, שהיה צובר כטיפים במשך 30 ימי עבודה - לא הוכחה. (5). הנה כי כן, על פי האמור לעיל, נכותו הרפואית של התובע הועמדה אמנם על 20% בלבד, אבל נראה לי, שבנסיבותיו של התובע - ראוי הוא באופן חריג ויוצא מן הכלל, לחשב את נכותו התפקודית כנכות מלאה של מאה אחוז. בסיס השכר לצורך זה יהיה, 2,850 ₪ לחודש. ג. הפסדי שכר לעבר: (1). על פי הצעתו של התובע, יש לערוך מכפלה של ההפסד החודשי במספר החודשים שחלפו, ולזקוף על התוצאה גם רכיב של ריבית. (עמ' 14 שורה 31 - עמ' 15 שורה 2). (2). עיקר טענותיה של הנתבעת התמקד, כאמור, בכך, שיציאת התובע ממעגל העבודה נובעת משיקולי כדאיות ולא מתוך אי יכולת ממשית לעבוד. (3). התקופה שחלפה מאז התאונה ועד היום, נמשכה 66 חודשים. מכפלת ההפסד החודשי (2,850 ₪) בזמן שחלף, מובילה לתוצאה של 188,100 ₪. לא מצאתי צידוק לזקוף על התוצאה גם רכיב של ריבית. ד. הפסדי שכר לעתיד: (1). אופק השתכרותו של התובע: התובע הציע לחשב את הפסדיו לגיל 70. טענתו היא, שכעצמאי, סביר להניח שאלמלא התאונה, היה ממשיך לעבוד עד גיל 70. אכן, נהוג לחשב את תוחלת חיי העבודה של עצמאי כארוכים יותר מזמן הפרישה לגמלאות של מי שהועסק כשכיר. אלא, שבמקרה זה, נוכח מצבו הכללי של התובע, גם אלמלא התאונה, ההנחה העומדת בבסיס החישוב הנטען - אינה מציאותית. נוכח אישיותו השברירית של התובע גם אלמלא התאונה - ההנחה, שאלמלא התאונה, היה ממשיך לעבוד עד גיל 70 - היא אמנם אפשרית, אבל סבירותה אינה גבוהה. (2). הפסדו של התובע בעתיד יהיה איפוא כדלקמן: התובע אמור להגיע לגיל 67 במאי שנת 2021. דהיינו, בעוד מעט פחות מ- 8 שנים. מקדם ההיוון הרלבנטי הוא 91. יש איפוא להכפיל את שכרו החודשי 2,850 ₪ ב - 91 = 259,350 ₪. ה. עזרת הזולת: תצהירה של בת זוגו של התובע, הגברת ברליי נטליה, מעורר אמפטיה רבה. עם זאת, "הכימות" של העזרה הרב שהיא מושיטה לתובע, אינו עולה בקנה אחד עם ציפיות התובע. נראה לי, שפיצוי בסך 15,000 ₪ לעבר ולעתיד הוא בנסיבות העניין - הוגן. ו. סיכום: נזקו של התובע הוא איפוא כדלקמן: כאב וסבל - 29,000 ₪. הפסדי שכר לעבר - 188,100 ₪. הפסדי שכר לעתיד - 259,350 ₪. עזרת הזולת - 15,000 ₪. סה"כ 491,450 ₪. ז. ניכויים: כאמור לעיל, נכותו של התובע נקבעה על פי המתווה הקבוע בהוראת סעיף 6 ב לחוק הפיצויים. וועדה רפואית שליד המל"ל קבעה את נכותו, כתוצאה מהתאונה על 20% אחוזי נכות. בשלב מאוחר יותר, קבע המל"ל את נכותו הכללית של התובע על בסיס של 100%. על פי ההלכה הידועה כהלכת "פרלה עמר" (ראו: רע"א 3953/01 פרלה עמר נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ , פ"ד נז(4), 350) - יש איפוא לבודד או "לחלץ" את גמלאות המל"ל שהשתלמו וישולמו לתובע בקשר עם התאונה. שני הצדדים הגישו בעניין זה ניירות עמדה ונראה לי, שהגיעו להסכמה ולפיה סכום הגמלאות הכולל שיש לנכות, הוא נכון להיום 162,517 ₪. יוצא איפוא שהפיצוי לתובע נטו, אחרי הפחתת העברות מל"ל הנובעות מהתאונה - עומד על סך של 328,933 ₪, ובעיגול: 329,000 ₪. על סכום זה יש להוסיף שכ"ט עו"ד כמקובל, והחזר אגרה שבה התובע נשא. בטרם חתימה, אני מבקש להביע התנצלותי כלפי הצדדים על השיהוי במתן פסק הדין. כבישמוניתהתנגשות