הנאשם הודה, במסגרת הסדר דיוני, בעובדות כתבי אישום מתוקנים בתקיפת בת זוג (בשני מופעים), עבירה על סעיף 379+ 382(ב)(1) בחוק העונשין, התשל"ז-1977. 2. על פי עובדות כתב האישום מת"פ 11958-03-11, עולה כי ביום 16.10.09, בבית בני הזוג, התיישבה X להלן: "המתלוננת"), אשתו של נאשם, לשולחן על מנת לאכול. באותן הנסיבות, ניגש הנאשם אל המתלוננת דחף אותה ולא נתן לה לשבת. 3. על פי עובדות כתב האישום בתיק זה, ביום 25.12.10 החל הנאשם לגדף את המתלוננת בעקבות וויכוח ודחפה בכתפיה. משכך, ביקשה המתלוננת לעזוב את הבית ואמרה לנאשם כי תפנה למשטרה. בתגובה, אחז הנאשם בטלפון הבית ודחף את המתלוננת לעבר הספה. מיד בהמשך, עלתה המתלוננת לקומה השנייה בבית כשהנאשם עולה בעקבותיה, ובאותן נסיבות דחף הנאשם את המתלוננת פעם נוספת והכה בכתפיה ואמר לה "שלא תעזי להתלונן שוב כי המצב יהיה יותר גרוע". 4. הנאשם נשלח לשירות המבחן לשם קבלת תסקיר בעניינו, אך בשיחה טלפונית שנערכה עמו ציין הנאשם כי בכוונתו לעתור להליך ניהול הוכחות כאשר, מן הסתם, טען כי אינו מודה בביצוע העבירות. כאשר שירות המבחן יצר קשר עם ב"כ הנאשם בלט פער בין עמדותיהם באשר להמשך ההליך המשפטי ואופיו. ב"כ הנאשם ציין כי לאחר שיגשרו את הפער יצרו הם קשר עם שירות המבחן, דבר שבפועל לא התרחש. בישיבת יום 20.2.13, נעתרתי לבקשת ב"כ הנאשם לשליחתו של הנאשם לתסקיר משלים. שירות המבחן יצר קשר עם הנאשם בשנית, ואף בשיחה זו ביטא הנאשם את רצונו לניהול הוכחות כאשר הוא כפר בהאשמות שיוחסו לו. ביום 9.6.13 יצר הנאשם קשר טלפוני עם שירות המבחן והצהיר כי אומנם הוא לא מודה בעבירות המיוחסות לו, אך הוא מעוניין להגיע לאבחון בשירות המבחן כי להטיב את מצבו המשפטי. מכל האמור, לא היה באפשרות שירות המבחן לערוך אבחון בעניינו של הנאשם, ובוודאי שלא לבוא בהמלצה כלשהי. 5. ב"כ המאשימה טענה כי עקב התנהגותו של הנאשם, שנשלח בפעמיים לשירות המבחן ולא הודה בפניהם במיוחס לו, לא הגיע תסקיר שירות מבחן בעניינו. עוד ציינה, כי הנאשם טען אז בבית המשפט , וגם היום באמצעות סנגורו כי הוא מודה בעבירות במיוחסות לו. מצב עניינים זה מוביל למסקנה כי כי לא קיימת שום סיבה להימנע מהרשעתו של הנאשם, ובוודאי שעניינו שלא עולה לחריגים לאי הרשעה כפי שאלה מצאו ביטוי בפסיקה. הנאשם לא לקח אחריות על מעשיו ובוודאי לא הביע חרטה ובעניינו של הנאשם לא מתקיים אינטרס שיקומי, ובוודאי לא כזה המצדיק להעדיף אותו על פני האינטרס הציבורי. עוד הוסיפה וטענה, כי לאור העובדה שמדובר הנאשם ללא עבר פלילי, והעובדה כי העבירות אינן מן הרף הגבוה עמדת המאשימה לעונש הינה להרשעה, מאסר על תנאי ארוך ומרתיע, התחייבות להימנע מביצוע עבירות וקנס כספי. 6. ב"כ הנאשם טען כי מדובר בנאשם בן 61 שהתנהל במשך חייו בצורה נורמטיבית, הודה שני כתבי אישום מתוקנים, ולמרות הליכי הגירושין עדיין מתגורר עם המתלוננת תחת אותה קורת גג. עוד ציין כי מדובר בעבירות אלימות מן הרף הנמוך. עוד הוסיף וטען כי הנאשם עובד כ- 20 שנה כמנתח מערכות בכיר בבנק מהגדולים בישראל, והרשעה בדין בוודאי תגרום לפיטוריו, והדבר יפגע בו, אך חשוב מכך יפגע במשפחתו. לגבי עמדתו של הנאשם בשיחותיו עם שירות המבחן טען, כי הנאשם מעולם לא נכח בשירות המבחן, ונפלה אי הבנה בין הנאשם לקצינת המבחן שבעקבותיה צוין כי הנאשם לא לוקח אחריות על מעשיו ובסופו של יום לא הונח בפני בית המשפט תסקיר שירות מבחן. על כן, עתר ב"כ הנאשם להימנע מהרשעה לאור העובדה כי מדובר באדם נורמטיבי ובכדי למנוע אסון כלכלי למשפחה. 7. המדובר בעבירות אלימות בתוך המשפחה. בבואו לגזור את דינו של נאשם, עורך בית המשפט איזון ראוי בין אינטרס הנאשם לבין האינטרס הציבורי, ואף בוחן את נקודות ההשקה בין אינטרסים אלו. יפים לעניין זה דבריו של כב' השופט איילון בע"פ 1399/91 רוני ליבוביץ' נ' מדינת ישראל, פד"י מז' (1), 177, כדלהלן: "אכן במסורת הפסיקה נקבעו כללים בדבר דרכי הענישה ומטרותיה שעל השופט לשקלם בבואו לגזור את הדין. אופייה של העבירה ונסיבותיה, עולמו של העבריין, עברו ועתידו, הצורך בהרתעתו של העבריין שהורשע ובהרתעתם של עבריינים בכוח, מידת התגמול וחובת השיקום, תיקון היחיד ותיקונה של החברה". א. לעניין הרשעת הנאשם: לאחר שהתרשמתי מטענות הצדדים, המלצת שירותי המבחן ומכלול נסיבות העניין, נחה דעתי כי ראוי להרשיע את הנאשם בדין. ככלל הוא, כי משעבר נאשם עבירה המיוחסת לו בכתב האישום, הוא יורשע וייענש כהוראת האינטרס הציבורי ולשם הגשמת מטרות הענישה. בית המשפט משתמש בסמכותו שלא להרשיע נאשם בנסיבות יוצאות דופן, בהן אין יחס סביר בין הנזק הצפוי לנאשם מן ההרשעה, לבין חומרתה של העבירה. התרשמתי כי נסיבות שכאלו אינן מתקיימות בעניינו של הנאשם שמלפניי. בע"פ 2513/96 מ"י נ' שמש, פד"י נ (3) 682 נפסק כי: "שורת הדין מחייבת כי מי שהובא לדין ונמצא אשם, יורשע בעבירות שיוחסו לו. זהו הכלל. הסמכות הנתונה לבית המשפט להסתפק במבחן מבלי להרשיעו בדין, יפה למקרים מיוחדים ויוצאי דופן. שימוש בסמכות הזאת כאשר אין צידוק ממשי להמנע מהרשעה מפר את הכלל. בכך נפגעת גם שורת שוויון לפני החוק" [שם בעמ' 638] בע"פ 2083/96 כתב נ' מ"י, פדי נב (3) 337- נקבע כך: "... הימנעות מהרשעה אפשרית אפוא בהצטבר שני גורמים: ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם, ושנית, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה בלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים המפורטים לעיל" (שם בעמ' 342) עניינו של הנאשם אינו ייחודי כדי כך שיצדיק פגיעה ש"שורת שוויון", וייחשב כמצדיק את העדפת אינטרס השיקום בענישתו. חומרת העבירות בנסיבות המקרה, הגם שמדובר בנסיבות ביצוע מן הרף הנמוך, אינה מאפשרת לוותר על ההרשעה מבלי שייפגעו שיקולי ענישה אחרים. בוודאי שכך הוא המקרה כאשר הנאשם ביצע את מעשיו בשני מועדים ולא לקח אחריות או הביע חרטה על מעשיו. נופך הסלחנות הנלווה לאי הרשעה בגין עבירות אלו, הגם שמדובר כאמור ברף הנמוך, אינו תואם את המאבק העיקש הנדרש במקרי אלימות בין בני זוג. עודנו ראוי המסר לפיו ידע כל הנוהג באלימות כלפי אשתו, כי ידו של בית המשפט תכבד בענישתו. בעניינו של הנאשם שמלפניי, היד הקפוצה הנדרשת קשורה בהרשעתו. גם הקווים המנחים הנוספים שפורטו בע"פ 2083/96 הנ"ל באשר להימנעות מהרשעה אינם תומכים בעתירת ההגנה. אכן המדובר בהסתבכות ראשונה של הנאשם. אולם, מכלול נסיבות העבירות, על היקפן הכולל בשני מקרים שונים, גובר על מקריות שניתן היה לייחס למעשיו. נוספת לכך, העובדה כי הנאשם לא לקח אחריות על מעשיו, ולא השכיל לבחון את התנהגותו, וזאת למרות הזדמנויות מספר שקיבל לשם כך. לא קיבלתי את טענת הסנגור כי כפירתו של הנאשם נבעה מאי הבנה שנפלה בינו לבין קצינת המבחן, שכן הנאשם שוחח עמה פעמיים לאחר שהוסבר לו היטב לשם מה הוא נשלח לשירות המבחן. מהתסקיר המשלים אף ניתן לראות כי הנאשם הביע את רצונו להגיע לשירות המבחן וזאת אך ורק כדי להטיב את מצבו המשפטי. באשר להשפעת ההרשעה על תחום עיסוקו של הנאשם, לא מצאתי כי אכן תיגרם לו פגיעה שכזו, כל שכן כאשר הנאשם לא הציג בפניי אסמכתאות, המעידות כי תחום עיסוקו דורש עבר פלילי ללא רבב. למעלה מן הצורך אומר, כי גם אכן תיפגע פרנסתו של הנאשם מהרשעתו בדין, אין בעובדה זו לבדה, בשים לב להתנהגותו, כדי להוביל להימנעות מהרשעתו בדין. הרי שאם כך היה הדבר היינו מוצאים עצמנו במצב אבסורדי שבו נאשם, שלא הפנים את חומרת מעשיו והתנהגותו, ממשיך בשגרת חייו ללא כל השלכה, וזאת כדי למנוע פגיעה בפרנסתו. מעשי הנאשם אינם קלי ערך והפגיעה שתיגרם לו מהרשעתו אינה כה כבדה, על מנת שייקבע עניינו כיוצא דופן, לא שוכנעתי מהעדר יחס סביר בין חומרת העבירות לבין הנזק הצפוי לנאשם מהרשעתו. ב. לעניין ענישת הנאשם: הגעתי לכלל מסקנה כי מתחם הענישה ההולם למעשה העבירה שביצע הנאשם, בהתחשב בערך החברתי שנפגע, מדיניות הענישה הנוהגת, ונסיבות ביצוע העבירה כהוראת סעיף 40ג(א) בחוק, כדלקמן: מאסר על תנאי, קנס, והתחייבות. בגזירת העונש המתאים לנאשם שמלפניי וכמצוות המחוקק בסעיף 40 יא' בחוק, יש מקום להתחשב בנסיבותיו האישיות, אשר אינן קשורות בביצוע העבירה ובהן העובדה כי הינו נעדר עבר פלילי וכי מדובר באירוע חריג בנוף חייו. 8. לאחר ששקלתי את השיקולים השונים ובחנתי את טענות הצדדים ואת מכלול נסיבות העניין, אני מרשיעה את הנאשם בעבירות שיוחסו לו בכתבי האישום שבכותרת: שתי עבירות של תקיפת בת זוג, עבירה על סעיף 379 + 382 (ב) (1) בחוק העונשין, התשל"ז - 1977 וגוזרת עליו את העונשים הבאים: א. מאסר על תנאי למשך 5 חודשים והנאשם לא יישא עונש זה אלא אם כן יעבור בתוך 3 שנים מהיום עבירות אלימות כנגד הגוף לרבות איומים. ב. קנס בסך 3,000 ₪ או 30 ימי מאסר תמורתו. הקנס ישולם ב - 3 תשלומים חודשיים שווים ורצופים, החל מיום 1.8.13 וב - 1 לכל חודש שלאחריו. לא ישולם תשלום במועדו תעמוד מלוא יתרת הקנס לפרעון מיידי. ג. הנאשם יחתום על התחייבות בסך 5,000 ₪ שלא יעבור עבירות אלימות כנגד הגוף לרבות איומים לתקופה של שנתיים מהיום. לא תיחתם ההתחייבות יאסר הנאשם למשך 5 ימים. זכות ערעור תוך 45 יום מהיום. משפט פליליאלימותחוק העונשיןתקיפה