1. תביעה לפיצוי שמקורה בניתוח שהנתבע 1 ניתח את התובע הנזק הנטען אינו מתבטא בתוצאות "לא טובות" של הניתוח, אלא הוא מצוי רק במה שמכונה פגיעה באוטונומיה של הרצון. אין זה מיותר לציין, כי התובע נושא תואר של פרופסור. להלן אתייחס רק לתואר המקצועי של הנתבע, ואין לראות באי ציון תוארו האקדמי של התובע – אפליה לרעה. 2. התובע טען שד"ר החתים אותו על טופס הסכמה לניתוח ללא שהסביר לו, טרם הניתוח, את: "מהלכו, השלכותיו או כל פרט אחר לגביו, כמו גם שלא הוסבר לתובע דבר לגבי הכאבים שעשויים להיגרם לו בגין הפרוצדורה הרפואית שעמד לעבור..." (ראו סעיף 12 לתביעה). עפ"י הנטען, חתימתו של X על גבי טופס ההסכמה לניתוח הייתה חתימה "טכנית" ללא שניתנה לו הזדמנות אמיתית לשקול באופן מושכל את הסכמתו לניתוח. טענתו השנייה של X התייחסה לכאבים שסבל במהלך הניתוח. לדבריו, הוא חש בכאב בלתי נסבל, והוא הודיע על כך לד"ר X מספר פעמים, אלא שX לא התייחס לסבלו. "בשלב זה חש התובע תחושות קשות של כעס, כאב פיסי ונפשי ועלבון צורב מעבר ליכולתו לסבול..." (סעיף 18 לתביעה). הנה כי כן, נטענו שתי טענות עובדתיות: האחת- לגבי פגיעה באוטונומיה של הרצון בכל מה שקשור לחתימה מושכלת על גבי טופס ההסכמה לניתוח, והשנייה לגבי מהלך הניתוח עצמו כשX שוב פגע באוטונומיה של X, כשלא שקל את האפשרות להקל על כאביו של X, למשל, בדרך של הזרקה נוספת של חומר הרדמה. 3. ד"ר X טען את הטענות הבאות: אחת - שאין זה נכון כלל ועיקר, כאילו X תומרן לחתום על הסכמה לניתוח כשלא ניתנה לו האפשרות להביע הסכמה מדעת. עפ"י תצהירו של ד"ר X: "... חצי שעה לפני הניתוח, הגעתי אל מר X לחדר (הפרטי), ישבתי איתו ועם אשתו והסברתי על הניתוח ועל מהלכו. מר X ואשתו שאלו אותי הרבה שאלות ועניתי להם. הסברתי למר X ואשתו כי לא יהיה צורך לגלח את המקום וכי הפצע ייתפר עם מהדק מתכתי". שתיים - באשר למהלך הניתוח, ד"ר X העיד בתצהירו כי: "בהתחלת הניתוח הזרקתי למר X חומר להרדמה מקומית. מדובר בחומר עם השפעה מיידית, ולכן אחרי כמה דקות התחלתי את הניתוח. בכל מהלך הניתוח, כולל בזמן כריתת הנגע ובתחילת הנחת הסיכות, התובע לא התלונן ולכן היה ברור כי ההרדמה משפיעה היטב. התלונה הראשונה של מר X היתה בעת ששמתי את המהדק לפני האחרון. הסברתי לתובע כי הרדמה נוספת תגרום ליותר כאב מסיום הניתוח המיידי. אציין כי שימוש במהדקים לניתוח בקרקפת הינו דבר מקובל ומומלץ לצורך ריפוי משביע רצון". 4. הנה כי כן, גדר חילוקי הדעות הוא כזה: א. ביחס לטענת X כי חתימתו על גבי טופס ההסכמה לניתוח לא הייתה מתוך הסכמה מודעת - המחלוקת שבין הצדדים הינה מחלוקת עובדתית, שכן, גרסתו של ד"ר X הייתה שאמנם אקט החתימה עצמו התעכב, אבל בהחלט קדם לו הסבר מקיף. ב. ביחס לטענת X בדבר אי התחשבות מצידו של ד"ר X בכאבים שסבל - גם עיקרה של מחלוקת זו הינה עובדתית והיא מתייחסת לשאלה, מהו העיתוי הנכון שבו X התלונן לראשונה על כאבים. על פי גרסת X, התלונה הועלתה מיד בתחילת הניתוח "מיד עם המגע הראשון של הלהב" (סעיף 10 לתצהיר), ואילו על פי גרסתו של ד"ר X, התלונה הראשונה של מר X הייתה "בעת ששמתי את המהדק הלפני אחרון" (סעיף 7 לתצהיר). החלק האחר של המחלוקת המוסבת לגבי הניתוח עצמו, היא בעניין הדרך הראויה שבה ד"ר X היה צריך לנהוג שעה שX התלונן על כאבים. המחלוקת הזו היא נורמטיבית משפטית. 5. מאז פסק הדין המנחה בע"א 2781/93 בעניין מיאסה עלי דעקה נ' בית החולים כרמל, חיפה (להלן: "פרשת דעקה"), ולמעשה, גם לפני פרשת דעקה, הלכה מושרשת היא, שאין לבצע פרוצדורה רפואית בגופו של אדם אם לא ניתנה לכך הסכמתו המודעת. ראו גם: ע"א 3108/91 רייבי נ' וייזל, פד"י מ"ז(2) 497, 509. באופן דומה נקבע גם כי: "מקום שהבחירה במסלול רפואי, או קבלת טיפול רפואי כרוכים בסיבוכים מהותיים, הנה על הרופאים חובה ... לספק למטופל את המידע שבאופן סביר דרוש לו לגיבוש החלטה אישית מושכלת בשאלה, אם לבחור במסלול הרפואי המסויים תוך נטילת הסיכונים הכרוכים בכך אם לאו". (דברי כב' השופט מצא בע"א 4384/90 שמעון ואתורי נ' בית החולים לניאדו פד"י נ"א (2), 171 בפסקה 10). ובלשונה של כב' השופטת ד. דורנר: "החולה אינו אובייקט הוא הסובייקט הנושא בתוצאות הסיכון והסיכוי שנוטל הרופא בבוחרו בדרך הטיפול. על כן עומדת לו זכות יסוד, הנובעת מן האוטונומיה של הפרט, להחליט מדעת, כלומר בידיעת העובדות הרלבנטיות, אם להסכים לטיפול הרפואי המוצע לו" ראו: ע"א 434/94 ברמן נ' מור, המכון למידע רפואי בע"מ, בפסקה 9. 6. אין זה מיותר כמובן לציין, שבשנת 1996 נתקבל חוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996, הקובע בסעיף 13, כי לא יינתן טיפול רפואי למטופל, אלא אם כן נותן לכך המטופל הסכמה מדעת, וכי לשם הסכמה מדעת ימסור המטפל למטופל מידע רפואי הדרוש לו, באורח סביר, כדי לאפשר לו להחליט אם להסכים לטיפול המוצע. בכלל המידע הרפואי שהמטפל צריך למסור למטופל: (1) האבחנה (הדיאגנוזה) והסכנות (הפרוגנוזה) של מצבו הרפואי של המטופל. (2) תיאור המהות, ההליך, המטרה, התועלת הצפויה והסיכויים של הטיפול המוצע. (3) הסיכונים הכרוכים בטיפול המוצע, לרבות תופעות לוואי, כאב ואי נוחות. (4) סיכויים וסיכונים של טיפולים רפואיים חלופים או של העדר טיפול רפואי. (5) עובדת היות הטיפול בעל אופי חדשני. במקרה דנא, כפי שהוסבר לעיל, המחלוקת אינה מוסבת על הנורמה, אלא על אופן יישומה. ליתר דיוק, המחלוקת מתייחסת לשאלה, אם ד"ר X העביר לX את המידע הרפואי "בשלב מוקדם ככל האפשר, ובאופן שיאפשר למטופל מידה מירבית של הבנת המידע לשם קבלת החלטה בדרך של בחירה מרצון ואי תלות" (סעיף 13(ג) לחוק). 7. נכון שעקרון ההסכמה מדעת חל באופן גורף על כל פרוצדורה רפואית, אבל בסופו של דבר, אין הרי ניתוח גדול (Major operation), הנעשה תחת הרדמה כללית, כהרי ניתוחון קטן שאינו נמשך יותר מ-5 דקות. כוונת הדברים אינה חלילה לומר, שלגבי ניתוח "קטן" כלל אין צורך בהסכמה מדעת. הדעת וניסיון החיים מלמדים שבמקרה של ניתוח "קטן", קיימת הסתברות גבוהה לכך, שהנפח של המידע הרלוונטי שהמטופל זקוק לו הוא קטן יותר. אין זה מופרך לומר, שככל שהפרוצדורה הרפואית "בנאלית" יותר, נפוצה יותר, פשוטה יותר, ההסכמה מדעת נעשית על בסיס מידע "סטנדרטי", פשוט, ויחסית מצומצם בהיקפו. בלי שהדבר יתפרש, חלילה, כהקלת ראש בצורך של הסכמה מדעת, צריך לזכור שכאשר מדובר בניתוחון שנמשך דקות אחדות, כמות המידע שהמטופל צריך לשקול היא בדרך כלל מצומצמת. מדובר בגידול (שיש לבדוק את טיבו), בהסרת הגידול ובחשש הטבעי מפני כאבים. מתיחת הטענה של העדר הסכמה מדעת, אל מעבר לגבולות הטבעיים של הניתוחון - מותירה תחושה לא נוחה. 8. כאמור לעיל, ד"ר X העיד (בתצהירו) שהוא ישב עם X ועם אשתו והסביר לשניהם על הניתוח ועל מהלכו, ושהוא נשאל על ידם שאלות רבות. ככל שתיאור זה של העובדות לא היה מקובל על X, היה עליו להגיש תצהיר תגובה של אשתו, או להביאה לצורך עדות הזמה. אבל, X העיד שלא מצא לנכון להביאה (עמ' 4 ש' 1). הימנעות זו של X מהעדת אשתו צריכה- על פי הכללים הנוהגים- להתפרש נגדו. עפ"י טענת X, לא נמסר לו שקיימת אפשרות שבמהלך הניתוח יגרמו לו כאבים. אני מטיל ספק בטענה זו. הטבע האנושי הוא כזה, שבני אדם חוששים מניתוח. החששות האלה מתייחסים אל הלא נודע, ובכלל זה הפחד מכאבים. קשה להעלות על הדעת, שX לא העלה שאלה בדבר הסבירות שייגרם לו כאב. התוצאה היא, שאיני מקבל את טענתו של X כאילו חתימתו על גבי טופס ההסכמה לניתוח לא הייתה הסכמה מדעת. נוכח הפגישה "המשולשת" בחדר - ברור לגמרי, שבמקרה דנא הייתה הפרדה טכנית בין ההסבר שניתן, לבין אקט החתימה שאכן היה בשלב מאוחר. אבל, ככל שניתן הסבר מספק, איני רואה בחתימה המאוחרת - מחדל היוצר הסכמה שלא מדעת. ראו בעניין זה פסק דינה של חברתי, כב' השופטת ע. כהן בת"א 12507-02 ורדיקה נ' הסתדרות מדיצינית הדסה, בעמ' 11 לפסק הדין. 9. (א) אין וגם לא יכולה להיות מחלוקת, שכחלק מהאוטונומיה של האדם על גופו, זכותו היא, ככל שהדבר אפשרי, שלא לסבול מכאבים. לפיכך, אין גם מחלוקת בין הצדדים, שמיד לאחר שX הודיע לד"ר X שהוא סובל מכאבים, ד"ר X היה צריך להגיב לאמירה זו. (ב) כאמור לעיל, הצדדים חלוקים ביניהם לגבי השלב שבו X הודיע שהוא סובל מכאבים. X טען שזה היה מיד עם המגע של הלהב וX העיד ש: "וידאתי שהוא לא מרגיש כלום עם הסכין בחתך הראשון לא הייתה תגובה. .. טענת הכאב הופיעה רק בסוף הניתוח" (עמ' 7 ש' 27-29). (ג) גם בעניין זה אני מעדיף את עדותו של ד"ר X. ראשית, גם האחות, הגב' ג'אנט פנחסוב, העידה ש: "יש לפעמים שבשלבי סיום הניתוח מרגישים כאב. הסיכות הם כמו זריקה" (עמ' 7 ש' 4) (ההדגשה שלי - י.ט). שנית, גם X מתאר את הכאב שחש שהיה "מעל לכוחותיי", כקשור לשלב שבו ד"ר X החל להדק את מקום החתך בסיכות (סעיף 11 לתצהירו). שלישית, גם בעדותו בפניי, X תיאר את הכאב כחריף במיוחד בשלב ש"תקעו לי 5 או 6 זריקות ללא הרדמה" (עמ' 4 ש' 30). 10. על רקע עדותה של האחות ולפיה: "יצא לי לשמוע הרבה פעמים שמישהו מתלונן על כאב ואז מוסיפים הרדמה" (עמ' 6 ש' 31-33) - לדבריה היא עבדה (ועודנה עובדת) במחיצתו של ד"ר X במשך למעלה מ-10 שנים. צריך לשאול, מה טעם ראה ד"ר X שלא להקל על סבלו של X ומדוע לא הזריק לו חומר הרדמה נוסף. גם בהקשר הזה אני מעדיף את עדותו של ד"ר X, ולפיה: "הסברתי לתובע כי הרדמה נוספת תגרום ליותר כאב מסיום הניתוח המיידי". גרסה זו מתחזקת גם נוכח דבריו של X עצמו, שהעיד ש: "הרופא אמר שכבר מסיימים" (עמ' 5 ש' 28). זאת ועוד, אם ניתוח הדברים שלעיל הוא נכון, והשלב שבו הופיעו הכאבים הוא השלב האחרון של הניתוח, בעת הידוק הסיכות, שזהו כנראה השלב שבו X סבל מכאבים חזקים - די ברור, שד"ר X עמד ממש בפני סיום הניתוח, והייתה שאלה אמיתית, אם בשלב הזה יש טעם בהזרקה של חומר הרדמה נוסף. גם מדבריו של X, שהרופא אמר שכבר מסיימים, ניתן להסיק שהסבר כאמור ניתן לו ושהוא קיבל את ההסבר והסכים לו. גם X עצמו לא העיד, שחרף הסברו של ד"ר X ש"כבר מסיימים" - הוא (X) ביקש בכל זאת לקבל חומר הרדמה נוסף. עדות כזאת היא חיונית כדי לקבוע שד"ר X לא כיבד את רצונו של X לקבל חומר נוסף של הרדמה, כדי להפחית את הכאבים. בהעדרה של עדות כזו, מה שנותר הוא: שX התלונן על כאבים, שד"ר X הסביר שלא כדאי להזריק חומר הרדמה נוסף כי "כבר מסיימים", ושככל הנראה, X קיבל את ההסבר. אומר מיד, שאילו השתכנעתי שד"ר X פשוט התעלם מפנייתו של X בעניין הכאבים- היה בכך כדי להוביל לקבלת התביעה. מבחינה זו, אין זה משנה אם מבחינה רפואית טהורה, עמדתו של ד"ר X הייתה נכונה יותר, ובאמת - מתוך שיקולים רפואיים- היה עדיף שלא להזריק חומר הרדמה נוסף. מה שקובע בהקשר הזה הוא, שהשיקול הרפואי הטהור צריך לסגת מפני זכותו של הפרט שלא לסבול כאבים (בתנאי כמובן שהשגת השיקול הרפואי אינה פוגעת במטופל). אבל, כאמור לעיל, אין בפניי תשתית עובדתית מספקת כדי לקבוע, שכאביו של X נתקלו באדישות, או בחוסר אכפתיות, או בסתם אי היענות מצידו של ד"ר X. 11. שאלתי עצמי, אם אין מדובר במצב שבו הרופא התנהג כלפי X באדנות, בפטרונות, ביחס פטרנליסטי בחינת: "אני יודע טוב ממך מה טוב לך", אין בידי לקבוע שזה אמנם מה שקרה. קראתי וחזרתי וקראתי, את דבריו של X בתצהירו ובעדותו. אין בלבי ספק שהוא חש נפגע מיחס אולי יהיר, אולי מתנשא, אולי לא אמפטי מספיק מצידו של ד"ר X. אני נוטה למחשבה, שאילו ד"ר X היה יותר "נחמד" ביחסו לX, יותר אמפטי לחששותיו ולכאביו, ולו רק בדרך של השתתפות כנה בתחושותיו של X, אולי תביעה זו לא הייתה באה לעולם. כדבריו של X: "אחר כך הובלתי לחדר מעקב ללא שד"ר X יחליף עמי ולו מילה אחת!! כאילו איני מטופל בן אדם חי, אלא מצע של מצח עליו משדכים סיכות" (סעיף 14 לתצהיר). אבל, אין ביחסו הפוגע של ד"ר X כלפי X כדי להקים עילה של פגיעה באוטונומיה של X. על פי הכרתי, ככל שיחסו של ד"ר X כלפי X היה יחס לא טוב - אין בו כדי להקנות לX עילה לפיצוי. אני קובע, אפוא, כי התביעה נדחית. אין זה מיותר בעיניי לציין, שאילו קיבלתי את התביעה, היה מקום לפסוק פיצוי יחסית נמוך, בוודאי לא יותר ממחצית הסכום שנתבע. גם אין זה מיותר לציין, שבמסגרת הניסיונות לסיים התיק בפשרה, הצעתי לתובע פיצוי כאמור לעיל, אלא שדעתו הייתה שונה. בנסיבות העניין, אני קובע כי X ישלם לנתבעים הוצאות בסכום של 7,500 ₪. ניתוחמסמכיםרפואהתביעות רשלנות רפואיתרשלנות רפואית (הסכמה מדעת)חובת הסבר לחולה