לטענת התובע, כל הניסיונות שעושה הנתבע לייחס לו את הפרת הסכם הפירוק השני חסרות כל בסיס ומהוות ביטוי לניסיון של הנתבע לחמוק מקיום התחייבותו לפירעון השיקים. התובע מסביר כי השתהותו בהגשת השיקים לביצוע נבעה בעיקר מרצונו להימנע מהליכים כנגד בן משפחתו וניסיונות שנעשו להביא לפירעון חובות הנתבע בלא פנייה לבית המשפט. הדיון בהתנגדות התקיים ביום 17.11.11, הנתבע נחקר על תצהירו ובהחלטה שניתנה בו במקום ניתנה לנתבע רשות להתגונן. התובע לא השלים עם ההחלטה, הגיש עליה ערעור שנדחה והגיש על הערעור בקשת רשות ערעור שנמחקה לבקשת התובע בטרם התבררה. עם מתן הרשות להגן החל בירור התביעה, אלא שאז החלה מסכת ארוכה של בקשות בעניינים מקדמיים, בעיקר בקשר עם דרישות לגילוי מסמכים. מסכת ארוכה זו חייבה השקעת משאבים רבים מצד הצדדים ובית המשפט. התיק הממוחשב מציין שבתיק הוגשו למעלה מ- 40 בקשות וניתנו למעלה מ- 80 החלטות, דבר שחייב השקעת משאבים שלעיתים נראתה מוגזמת בעליל. הנתבע תמך את גרסתו בתצהירו ובחוות דעת מומחה של רו"ח שלמה ביתן. התובע תמך את גרסתו בחוות דעת מומחה של רו"ח אילן רביע. התובע אף הגיש תצהיר עדות ראשית ברם בדיון שהתקיים ביום 30.1.13 הודיע ב"כ התובע הוא מוותר על הגשת תצהירו של התובע ועד עדותו. נוכח הודעה זו עמד הנתבע על זימון התובע למתן עדות ונוכח זאת נחקר התובע בדיון שהתקיים ביום 17.2.13 אך בלא הגשת תצהירו. בתום החקירות ניתנה לצדדים ארכה להגשת סיכומים בכתב. דיון תביעה זו הינה תביעה שטרית, ברם התובע והנתבע הינם צדדים קרובים לשיקים. בין צדדים קרובים דינו של שטר כדין חוזה. כל טענת הגנה העומדת לצדדים קרובים כנגד חבות על-פי החוזה במסגרתו נמשך השטר עומדת להם גם כנגד חבות על-פי השטר שנמשך במסגרת החוזה. אכן, השיקים מעניקים עילה עצמאית לתובע כאוחז בשיקים, אך קיים קשר פנימי בין השיקים לבין עיסקת היסוד. קשר זה מאפשר לעושה השטר לטעון להגנתו בתביעה על-פי השטר, כי חבותו השטרית פחותה היא לאור עיסקת היסוד (ד"נ 258/98 ויקטור צמח נ' רחל שלשבסקי ואח', פ"ד נה (4), 193). אין בין הצדדים מחלוקת על כך שהשיקים נמשכו ונמסרו לתובע על בסיס הסכם הפירוק השני. אין בין הצדדים אף מחלוקת על כך שהסכם הפירוק השני מעולם לא בוטל על ידי מי מהצדדים. נהפוך הוא. הסכם הפירוק השני הסדיר את אופן העברת פעילות השותפות לנתבע בתנאים שפורטו בהסכם הפירוק השני והנתבע אישר בעדותו שאכן קבל לחזקתו את החנות בירושלים כבר במחצית נובמבר 2005 (עדות הנתבע בעמ' 28; ש' 27 בפרוט'). הנתבע אף אישר שפרע את השיק הראשון שנמסר לתובע וכנגד זאת שוחרר השעבוד על רכבו של הנתבע (עדות הנתבע בעמ' 33; ש' 4 בפרוט'). במהלך ההתדיינות אף הבהירו פרקליטי הנתבע שלגבי חלקים רבים בהסכם הפירוק השני אין להם כלל טרוניות כלפי התובע (דברי ב"כ הנתבע בעמ' 4 בפרוט' מיום 18.3.12). לטענת הנתבע טענתו מתבססת על טענת "כשלון תמורה מלא", אך נראה שהשימוש בביטוי זה איננו תיאור נכון של טענות הנתבע, שהרי הנתבע מודה שההסכם במסגרתו נמסרו השיקים לא בוטל ואף יושם. למעשה, טענת הנתבע בהתנגדותו לפירעון השיקים הינה טענת קיזוז. אם ההסכם לא בוטל אזי התחייבות הנתבע לפרוע את השיקים שרירה כקבוע בהסכם הפירוק השני, אלא שהנתבע טוען שהתובע הפר את ההסכם בשורה של הפרות, כי הפרות אלו הסבו לו נזק אשר התובע חייב לפצותו בגינו, וכי הוא מקזז את חבותו לפי השיקים מהפיצוי שחייב לו התובע. טענת קיזוז הינה אכן טענת הגנה בין צדדים קרובים וזו זו טענת הנתבע. יש איפוא לבחון אם אכן הוכחה טענת הנתבע לנזקים בהיקף אשר מצדיק את ביטול השיקים על ידו. לטענת הנתבע, התברר שיש חוסר בסחורה שהועברה לידיו לפי הסכם הפירוק השני בשווי של 60,000 ש"ח. התובע, כך לטענת הנתבע, התחייב להעביר לו סחורה בשווי 90,000 ש"ח אך בפועל הועברה סחורה בשווי 30,000 ש"ח בלבד. הנה אשר התברר ביחס לטענה זו: העברת מלאי השותפות לנתבע מוסדרת בהסכם הפירוק השני אך אין בהסכם כל קביעה ביחס לשווי המלאי שיועבר. הנתבע לא הציג כל ראיה המבטאת את היקף המלאי שקבל עם קבלת החנות, ראיה כגון צילומים או רשימה שנערכה במקום. הנתבע טוען בתצהירו כי קבל מלאי בשווי של כ- 30,000 ₪ (סע' 23 (א) בתצהיר הנתבע) אך בעדותו טען שקבל מלאי בשווי של כ- 4,000 ₪ בלבד ואף הוא היה פגום ולא נמכר אלא נמסר (עמ' 29; ש' 20 בפרוט'). הסתירה בגרסאות הנתבע מקשה על מתן אמון בגרסתו. הנתבע טוען בעדותו שציפה לקבל מלאי בשווי של כ- 72,000 ₪ על פי ערך המלאי בו נקב רו"ח דוידי (עמ' 29; ש' 31 בפרוט') ואף זאת בסתירה לאמור בתצהירו לפיו ציפה למלאי בשווי 90,000 ₪. כך מסתבר שזולת טענה כללית אין לנתבע כל ראיה לתמיכה בטענתו לחוסר במלאי ואף טענות הנתבע רוויות סתירות ואינן נתמכות באמור בהסכם הפירוק השני. לפיכך, טענת הנתבע לנזקים עקב חוסר במלאי - נדחית. לטענת הנתבע, לאחר חתימת הסכם הפירוק השני ולאחר שהוסכם שכל המלאי עובר לבעלותו, משך התובע סחורה בשווי של 20,000 ₪. מעיון בתצהיר הנתבע התומך בהתנגדות (סעיף 28 (ב) בתצהיר מיום 1.6.11) מסתבר שהנתבע העלה טענה זו אך בלא שנקב בסכום. בתצהיר העדות הראשית מיום 16.8.11 (סעיף 23 (ב)) פתאום מופיע סכום אך בלא כל הסבר מדוע לא צוין הסכום בתצהיר הראשון. וגם הסכום שהוסף נטען בלא כל פירוט. כאשר נשאל על כך הנתבע השיב כך (עמ' 32; ש' 4 בפרוט'): "זה כל הזמן היה ידוע לי שזה היה אצלו בתל אביב. זה גם מופיע באיזה מקום בהסכם." עדות הנתבע מקשה על מתן אמון בגרסתו שכן אם אכן הסכום היה "ידוע" לא ברור מדוע לא נטען כבר בתצהיר התומך בהתנגדות. כאשר הנתבע איננו תומך הטענה בכל ראיה, כאשר הטענה לא מפורטת וכאשר קשה ליתן אמון בגרסת הנתבע - לא ניתן לקבל טענה זו ואף היא נדחית. לטענת הנתבע, התברר שהתובע הורה לעובדת החנות למכור כל פריט ב- 10 ₪ ואף העליל על הנתבע שנטל סחורה מהחנות. טענה זו התבררה כניסיון להתבסס על עדות מפי השמועה שאיננה קבילה, שכן אותה עובדת שכביכול קבלה את ההוראה כלל לא העידה. גם בהתעלם מהקושי הראייתי, הטענה כלל לא ברורה שכן אין התייחסות למועדים, אין התייחסות לכמות סחורה שנמכרה בפועל ואין תחשיב של נזק. גם טענה זו איננה יכולה לבסס הפרת הסכם של התובע וודאי שלא נזק שנגרם לנתבע. לטענת הנתבע, התובע שלשל לכיסו החזרי מס שהגיעו לשותפות ואף נטל כספים מחשבון השותפות שלא כדין. גם טענות אלו נטענו בלשון סתמית, בלא פירוט הסכומים שכביכול נלקחו, בלא פירוט המועדים שבהם כביכול נלקחו ובלא התייחסות לראיה שמבססת טענה זו. גם טענה זו איננה יכולה לפיכך לבסס טענה להפרת הסכם הפירוק השני או נזק לנתבע. לטענות הנתבע שנדונו לעיל בדבר הפרת הסכם הפירוק השני, מוסיף הנתבע טענה כללית המייחסת לתובע הטעיה בבסיס המצגים שלפיהם נכרת הסכם הפירוק השני. לגרסת הנתבע, הסכם הפירוק השני נכרת על יסוד מצג של התובע שלפיו לשותפות גירעון בסך של 419,209 ₪ ובחתימת הסכם הפירוק השני הוסכם שמיד לאחר שייחתם יעביר התובע את ספרי הנהלת החשבונות של השותפות לידי נאמן כדי שניתן יהיה לבדוק אותם ולוודא כי אותם חובות שיוחסו לשותפות "אינם פיקטיביים". בדיקה זו, טוען הנתבע, העלתה שאכן חובות השותפות נופחו באמצעות "חשבוניות פיקטיביות" כך שבפועל כלל לא היה לשותפות גירעון אלא אף זכות של 4,806 ₪. אף טענה זו מצדיקה, אליבא הנתבע, את ביטול השיקים. הנה אשר התברר ביחס לטענה זו: השיקים נמסרו לתובע בכריתת הסכם הפירוק השני, בסוף אוקטובר 2005, ובוטלו במועד כלשהו לפני המועד שנועד לפירעון השיק הראשון שביניהם - 1.1.06, כלומר במהלך נובמבר - דצמבר 2005. אם טוען הנתבע שהשיקים בוטלו על רקע "ניפוח חובות השותפות" הרי שמידע זה צריך להתבסס על עובדות שהתבררו לנתבע בתקופה זו. דא עקא, שהנתבע איננו מביא ולו עובדה אחת שהתבררה לו בתקופה זו. הנתבע העלה טענה זו כבר במכתבו מיום 26.1.06 (חלק מנספח ד' לתצהיר הנתבע) אלא שגם מכתב זה חוזר על אותה טענה כוללנית, בלא כל ניסיון לפרטה או לתאר את הבסיס לטענה. הנתבע מתייחס למאזן שנתי של התובע מיום 5.9.06 ככזה שכביכול מבטא זכות, אולם ברור שמאזן זה לא היה בפני הנתבע בעת ביטול השיקים ב- 2005. הנתבע מפנה לחוות הדעת של רו"ח שלמה ביתן אך זו נערכה ביום 12.6.11 וברור שאף היא לא אסמכתא לביטול השיקים ב- 2005. מסתבר, שטענת הנתבע למעשה הטעיה שהתברר לו, כביכול, נטענה ללא כל בסיס, לא עובדתי ולא ראייתי. ספק אם טענה זו בססה את החלטת הנתבע לביטול השיקים אך ככל שזה הבסיס לביטול - לאו בסיס הוא. בטרם בוטלו השיקים נפרע השיק הראשון שנמסר לתובע בכריתת הסכם הפירוק השני, שיק ליום 1.12.05. מסתבר שכנגד שיק זה שוחרר השעבוד שהיה רשום על רכב של הנתבע. קשה להתעלם מהרושם שהנתבע וידא ששיק בודד זה יפרע כדי שישוחרר השעבוד ומשהוסר - פעל לביטול השיקים הנוספים. קשה להתעלם מרושם זה שכן הנתבע אינו מביא כל עובדה שנודעה לו לאחר שנפרע השיק הראשון ובטרם הגיע מועד השיק השני. לטענת הנתבע, בבדיקה שערך הנאמן התברר שהוצאו חשבוניות פיקטיביות ולדוגמא מביא הנתבע חשבונית שהוצאה לחברת אלירן אופנה בע"מ. אותו נאמן שכביכול ערך את הבדיקה לא זומן להעיד כך שכל אשר מסר לנתבע, לטענת הנתבע, איננו יותר מעדות מפי השמועה שאיננה קבילה ומשקלה אפס. טענת הנתבע כי "זהה" חשבוניות לספקים שאיננו מכיר נטענה אף היא בלשון כוללנית, בלא כל ניסיון להביא דוגמאות וכאשר הדוגמא הבודדת שהובאה נטענה גם היא בלשון סתמית ובלא כל ניסיון להסביר אילו בדיקות נעשו ואילו עובדות התבררו כדי לבסס טענה כה חמורה של "חשבונית פיקטיבית". כך התברר שגם בהתעלם מעיתוי אותו "גילוי", לא הובאה לא ראיה ולא ראשית ראיה לביסוס טענת הנתבע. לא ברור כיצד מתיישבת הטענה עם אומד דעת הצדדים כפי שהוא משתקף מהסכם הפירוק השני. כך סוכם ונקבע בעמ' 4 בהסכם הפירוק השני: "עם חתימת הסכם זה אין שום דרישה ו/או טענה אחרת של הצדדים אחד כלפי השנייה ובזאת נגמר כל קשר עסקי ביניהם. כנגד מילוי כל התחייבויות שלהם בהסכם זה. הסכם זה בא לשם סילוק מלא ומוחלט וסופי של כל הטענות והדרישות והמחלוקות ההדדיות בין הצדדים ועם קיום ההתחייבויות בו על ידי הצדדים אין ולא תהיה להם כל טענות, דרישות או תביעות נוספות מכל מין וסוג שהוא הצדדים מסכימים שהסכם זה יישאר אך ורק אצל גולברי יוסף" קביעה כתובה זו עומדת בסתירה ברורה, תהומית ממש, לגרסת הנתבע בדבר בדיקה שסוכם שתיערך לאחר חתימת הסכם הפירוק השני. לא זו בלבד שאין בהסכם הפירוק השני כל רמז לבדיקה עתידית שתשליך על ההתחשבנות או תצדיק את ביטול השיקים, לשון ההסכם מלמדת על כוונה הפוכה ממש - כוונה לשים בחתימת ההסכם מאחור כל מחלוקת וכל התחשבנות. לשון ההסכם והשתלשלות האירועים, כולל ביטול הסכם הפירוק הראשון, תומכים דווקא בגרסת התובע שלפיה הסכום שנקבע היה פרי פשרה שנקבעה בסיוע המתווך בין הצדדים, יוסי גולברארי (עמ' 52; ש' 18 בפרוט'). לכך יש להוסיף את חוסר ההיגיון הטמון בטענת הנתבע. קשה להבין כיצד יסכימו הצדדים שקודם כל ייעשו תשלומים ויימשכו שיקים ורק אחר כך תיערך התחשבנות. גרסת הנתבע אם כך, איננה הגיונית, איננה מתיישבת עם לשון הסכם הפירוק השני, ומכאן שאיננה ביטוי לאומד דעת הצדדים בכריתת הסכם הפירוק השני. הסכומים שנקבעו בהסכם הפירוק השני היו פרי פשרה ונועדו לשים סוף למחלוקות, ולא לשמש מבוא להתחשבנות נוספת. הנתבע מביא תיאור של השתלשלות האירועים מתחילת השותפות, דרך כריתת הסכם הפירוק הראשון ועד לכריתת הסכם הפירוק השני. בכך, טוען הנתבע שניכר כיצד הוליך אותו התובע בכחש, הונה ורימה אותו לאורך כל הדרך. כך טוען הנתבע שהתובע עכב במזיד את כריתת הסכם השותפות ביניהם עד מרץ 2005 (סעיף 6 בתצהיר הנתבע), כי התובע הפר את הסכם השותפות ולכן דרש ממנו הנתבע לפרק את השותפות (סעיף 9 בתצהיר הנתבע). מעבר לכך שגם טענות אלו הועלו בלא כל תמיכה בראיות, ברור שאין בטענות הללו כדי לבסס את הטענה לביטול השיקים, שהרי הנתבע ידע את כל אותן טענות לפני שחתם על הסכם הפירוק השני. זאת ועוד, הסכם הפירוק הראשון שנכרת ב- 7.9.05 קבע שתשלומים יועברו בין התובע לנתבע על בסיס מאזן שיכין רו"ח דוידי. מאזן זה אכן הוכן אך הנתבע סירב לפעול לפיו שכן סבר שתחשיבי רו"ח דוידי התבססו על ניפוח חובות (סעיף 14 בתצהיר הנתבע). אם כך, הנתבע מודה בפה מלא שכריתת הסכם הפירוק השני נעשתה לאחר שכבר היה מודע לחלוטין להתחשבנות שערך רו"ח דוידי וכי סבר התחשבנות זו איננה משקפת את מצב השותפות הנכון. משמע: כאשר סוכמו פרטי הסכם הפירוק השני, סוכמו התשלומים ונקבע שבכך נפרדים הצדדים לשלום, התבסס הסיכום על כל המידע שכבר היה בפניהם. הסכם הפירוק הראשון קבע שתיעשה התחשבנות עתידית ומנגנון זה בוטל והוחלף בהתחשבנות סופית בהסכם הפירוק השני. דווקא טענות הנתבע על ניפוח, הונאה וזדון מלפני כריתת הסכם הפירוק השני מביאים למסקנה שיישום הסכם הפירוק השני לא היה תלוי כלל וכלל בהתחשבנות נוספת. הנתבע הציג את חוות הדעת של רו"ח שלמה ביתן, אשר הגיע למסקנה כי בפירוק השותפות כלל לא היה גירעון, כאשר רו"ח ביתן מדגיש כי חוות דעתו מתבססת על מסמכים חלקיים בלבד שגולו על ידי התובע בהליכי גילוי המסמכים בתיק זה. ראשית, בהתייחס לחוות דעת זו, יש לציין שאכן הליך גילוי המסמכים בתיק היה חריג במשאבים שנדרשו מבית המשפט להכרעה במחלוקות שונות, בעיקר נוכח דרישת הנתבע לגילוי מקיף של מסמכים מתקופת פעילות השותפות. לנתבע אכן עמדה הזכות הדיונית לאכוף גילוי מסמכים מלא של כל מסמך רלוונטי, אך התעקשותו בעניין זה מעוררת תהיה. שאם אכן אין ברשות הנתבע מסמכים רבים הנוגעים לחשבונות השותפות, ואם אכן במצב זה גם לא יכול היה למסור לרו"ח ביתן את כל המסמכים הדרושים - לא ברור כלל הכיצד הגיע הנתבע למסקנה בדבר ניפוח חשבונות והיעדר גירעון כבר בסוף 2005. שנית, רו"ח ביתן מציין במפורש בחוות הדעת שלו כי היא מתבססת על מסמכים חלקיים בלבד. לכך הוסיף רו"ח ביתן ואישר בעדותו כי לא היה לו מלאי פתיחה או נתונים לגבי 2004 אף שהשותפות החלה לפעול כבר ב- 2004, כי לא היו לו נתונים על תשלומי שכירות של החנות בירושלים, של תשלומי ארנונה או שכר עובדים (עמ' 43 - 44 בפרוט'). אינני סבור שניתן לבסס במצב זה את המסקנה אליה הגיע רו"ח ביתן וכלל לא ברור כיצד ניתן לקבוע מאזן של עסק בהתעלם מהוצאות שבהכרח היו לאותו עסק. שלישית, חוות דעתו של רו"ח ביתן הובאה בכדי לסתור את אותה הערכה שהציג בפני הצדדים רו"ח דוידי, הערכה לפיה השותפות נמצאת בגירעון של למעלה מ- 400,000 ₪ (נספח ב' לחוות הדעת). רו"ח דוידי היה רואה החשבון של השותפות ובאם בקש הנתבע לטעון שמסקנותיו לגבי מצבה שגויים מהיסוד, מופרכים לחלוטין, ניתן היה לצפות שרו"ח דוידי יזומן לעדות. שתישמע גרסתו. אלא שהנתבע לא זמן את רו"ח דוידי לעדות וכאשר עליו הנטל - קמה החזקה שעדות זו, לו הובאה, הייתה פועלת נגדו. במצב זה, אין אפשרות לקבל את מסקנתו של רו"ח ביתן כביטוי למצב השותפות בעת כריתת הסכם הפירוק השני ועל כל פנים - ברור שלא חוות דעת מאוחרת זו ביססה את החלטת הנתבע לבטל את השיקים. ולבסוף, בעניין זה, גם אם אניח שהתברר לנתבע שלשותפות אין גירעון, כטענתו. לא ברור ולא מוסבר מדוע זכאי היה הנתבע לבטל את השיקים ותו לא. הסכם הפירוק השני הרי כלל שלל התחייבויות. כולל התחייבויות של התובע לכבד שיקים שנמסרו לספקים (סעיף 1 בהסכם הפירוק השני) והתחייבות לשאת במחצית החובות לרשויות (סעיף 2 בהסכם הפירוק השני). התובע אף מעיד שעל בסיס הסכם הפירוק השני שילם את חובות השותפות בסכום של למעלה מ- 200,000 ₪ (עמ' 56; ש' 7 בפרוט'). אם סבר הנתבע בתום לב שהשותפות בכלל רווחית, הרי הוא עצמו הנשכר הגדול מכך שכן עסקי השותפות עברו אליו. אפשר ובקבלת עסק רווחי זכאי היה התובע לתמורה גדולה יותר מהנתבע. אלא שנתבע לא בקש לבטל את הסכם הפירוק השני ולא מציג כל תחשיב לשווי הנכסים שקבל. הרושם הוא שלנתבע לא היה עניין בהתחשבנות אלא בביטול השיקים ותו לא. כאשר מסכמים את העובדות שהתבררו, מסתבר שגם לטענה זו של הנתבע לביטול השיקים עקב מצגי שווא של התובע בכריתת הסכם הפירוק השני - אין כל יסוד. הנתבע לא הציג כל עובדה שהתבררה לו לאחר כריתת הסכם הפירוק השני ועד לביטול השיקים ושכביכול בססה את הביטול ולכן ברור שטענה זו איננה יותר מאמתלה לביטול. הנתבע ידע כבר בכריתת הסכם הפירוק השני שהשותפות צברה הפסדים, הודיע שמאזנו של רו"ח דוידי לא מקובל עליו, וחתם על ההסכם כביטוי להסכמה ברורה שבכך נפרדים הצדדים בלא כל התחשבנות נוספת. לאותו "מידע" שכביכול הגיע לידי הנתבע לאחר מכן לא הייתה כל השפעה על ביטול השיקים וממילא שאותו "מידע" התברר כמשענת קנה רצוץ. לפיכך, טענת הנתבע להטעיה ולנזק באשר להפסדי השותפות - נדחית. הנתבע הצביע על השיהוי בהגשת השיקים לביצוע, אך ההסבר של התובע לרצונו להימנע מעמות משפחתי הגיוני, מה גם שהשיק הוגש לביצוע בטרם חלפה תקופת ההתיישנות ולא מצאתי שנגרם לנתבע נזק ראייתי בגין עיתוי הגשת השיקים לביצוע. לא נגרם לנתבע נזק שכזה שכן לשיטתו הוא הרי כל הנתונים שמצדיקים את ביטול השיקים אמורים היו להיות בחזקתו כבר בעת הביטול, בשלהי 2005, ולא מצאתי ולו טענה כי אבדו בחלוף השנים. לא מצאתי ממש ביתר טענות הצדדים. כאשר מסכמים את אשר התברר, מסתבר כי לא עלה בידי הנתבע להוכיח ולו אחת הטענות עליהן התבסס כדי להצדיק את ביטול השיקים, כאשר טענותיו הופרכו אחת לאחת. למעשה, נראה כי הנתבע בטל את השיקים במזיד, לאחר שהשעבוד על רכבו הוסר בפירעון השיק הראשון, ומתוך כוונה שלא לעמוד בהתחייבויותיו כלפי התובע. עוד מתברר מחומר הראיות כי בכריתת הסכם הפירוק השני הביעו הצדדים כוונה ברורה להיפרד ולהתנתק בלא כל התחשבנות נוספת, כך שלכל אותו "מידע" שמציג הנתבע ואשר כביכול "התגלה לו" לאחר כריתת הסכם אין כל משמעות לחובתו לכבד התחייבויותיו. עוד ראוי להדגיש שלא ניתן לסיים הכרעה זו בלי להביא בחשבון ההוצאות את העלויות שנצרך התובע להוציא להתמודדות עם טענות הנתבע, בפרט נוכח התמשכות הדיונים בתיק וכמות בקשות הביניים הרבות. אשר על כן אני דוחה את ההתנגדות לביצוע השיקים וכפועל יוצא מכך רשאי התובע להמשיך בהליכי ההוצל"פ בתיק מספר 01-13815-11-9. הנתבע ישא בהוצאות התובע: בסך של 3,740 ₪ בגין ההוצאות שהוציא התובע בהגשת חוות דעת רו"ח רביע; בסך של 1,129 ₪ בגין צילומים וכן באגרת בית המשפט. כמו כן יישא הנתבע בשכר טרחת עו"ד בסך של 20,000 ₪. הפרת חוזהחוזה