במועד התאונה, אביה נסע ברכב, כאשר ממנו בלטה רשת/גדר של ברזל עם קוצים חדים. כאשר חלף הרכב בסמוך לתובעת שהייתה בדרכה לזרוק אשפה בחצר הבית, נפגעה התובעת בפניה מרשת הברזל שבלטה כאמור מחוץ לרכב ונגרמו לה חתכים וצלקות בפניה. לטענת התובעת, בעקבות התאונה, היא פונתה לחדר מיון בבית חולים האנגלי שם בוצע לה ניקוי, חיטוי, תפירה וחבישה לפצעים בפניה. לטענתה, מתעודת חדר המיון עולה גרסתה ולפיה לדברי אביה היא נפגעה מברזל שבלט מהרכב. התובעת עתרה לפיצוי בגין הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד, עזרת הזולת לעבר ולעתיד, שיעורי עזר להשלמת החומר לבגרויות, הוצאות נסיעה לעבר ולעתיד וכן כאב וסבל. לטענת הנתבעת, דין התביעה להידחות מאחר ולא אירעה בנסיבות הנטענות. בנוסף, כפרה בהיקף הנזק הנטען וטענה, כי לא נותרה לתובעת כל הגבלה בעקבות התאונה. ראיות הצדדים מטעם התובעת הוגשו תצהירי עדות ראשית של התובעת, אביה מר חסן בהותי (להלן: "בהותי") ומר עלי בהותי (להלן:"עלי") שעל פי הנטען היה ברכב עם בהותי בסמוך להתרחשות התאונה וליווה את התובעת לבית החולים. המצהירים נחקרו על תצהיריהם. הנתבעת לא העידה עדים מטעמה. בנוסף, הוגשו ראיות בכתב. הצדדים סיכמו טענותיהם בעל פה. לבקשת התובעת, מונה פרופ' דן מלר כמומחה מטעם בית משפט בתחום הפלסטי. המומחה קבע, כי הצלקת הקיימת מהווה פגם אסתטי והעריכו בשיעור של 10% עם המלצה להגדיל נכות זו לשיעור של 12% לאור היות התובעת אישה צעירה וכי אין בנכות זו שום מרכיב תפקודי. המומחה הוסיף, כי הוא סבור שיש הצדקה לבצע ניתוח משפר שכן מאז הפציעה חלפו שלוש שנים וניתן לשפר את מראה הצלקת בניתוח פשוט יחסית בהרדמה מקומית ללא אשפוז. כאשר ניתוח מוצלח ישפר את המראה, ויפחית מהנכות כמידת הצלחתו. גם לאחר ניתוח מוצלח סבור המומחה, כי הנכות לא תפחת מ- 6%. המומחה מפרט את עלות הניתוח ברפואה הפרטית. דיון ומסקנות בין הצדדים נסובה מחלוקת בשאלה, האם התובעת נפגעה בנסיבות המהוות תאונת דרכים כהגדרתה בחוק, כנטען על ידה. לאחר ששקלתי את הראיות שהובאו לפני ואת העדויות שנשמעו, אני קובעת שהתובעת לא עמדה בנטל להוכיח את תביעתה. בנסיבות אלו, דין התביעה להידחות מהנימוקים שיפורטו להלן. על מנת להוכיח את גרסתה זימנה התובעת את אביה ואת עלי שהינו בן דודו של האב. מדובר בעדויות של קרובי משפחה ועל כן בנסיבות אלו יש לבחון את עדותם בזהירות המתבקשת. לעיוני הומצאה תעודת חדר מיון מיום התאונה שעה 16:45 (נ/1). ממנה עולה לכאורה, כי התובעת נפגעה בנסיבות שונות מאלו שנטענו בכתב התביעה. על פי תעודה זו, סיבת הפנייה הייתה חתך בלחי שמאל לדבריה "לאחר נפילה במדרגות". גם בהמשך בפרק תלונה ותולדות מחלה נרשם fall היינו נפילה. תעודת חדר מיון זו לא צורפה לכתב התביעה או לתצהירים מטעם התובעת למרות שברי, כי התובעת או הוריה קיבלו העתק מתעודת חדר מיון זו, אלא התעודה הוגשה כראיה על ידי הנתבעת. מצאתי בכך טעם לפגם שהתובעת לא ציינה מיוזמתה, כי הוצאה לה תעודת חדר מיון ראשונה לאחר הגעתה לבית החולים ולא הזכירה דבר בעניין זה עד שנחקרה על כך על ידי ב"כ הנתבעת. כאמור, בתעודת חדר מיון זו מופיעה גרסה שונה לחלוטין ולפיה התובעת נפגעה בעקבות נפילה במדרגות. בתעודה זו, לא מוזכרת רשת ברזל ולא מוזכר רכב. התובעת נחקרה בעניין זה. מחקירתה עולה, כי היא מודעת לכך, כי נמסרה בתחילה גרסה שונה. לטענתה, אימה סיפרה בבית החולים, כי היא נפלה במדרגות מאחר ופחדה על רישיון הנהיגה של האב (עמ' 7 ש' 11-12). בנסיבות אלו, כאשר התובעת מודעת לכך שנמסרה תחילה גרסה שונה מצופה היה ממנה לפרט זאת מיוזמתה בתצהיר מטעמה ולהסביר את השתלשלות העניינים בטרם תיחקר על כך על ידי הצד השני. משלא עשתה כן מצאתי, כי יש בכך לגרוע מאמינותה. אציין, כי גם בהותי היה מודע לכך שנמסרה תחילה גרסה שונה מאחר ולטענתו אשתו אמרה לו שהיא לא רצתה שייקחו לו את הרישיון (עמ' 12 ש' 30-32, עמ' 13 ש' 1-2). חרף זאת גם הוא לא התייחס לכך מיוזמתו בתצהיר מטעמו. בנוסף, ההסבר אותו נתנו התובעת ואביה מדוע לשיטתם נמסרה גרסה שונה תחילה לבית החולים שאינה נכונה לטענתם, אינו סביר בעיני ואינו אמין. זאת ועוד, מדובר בעדות שמיעה מאחר ואימה של התובעת לא הגיעה להעיד ולא הסבירה מדוע מסרה בחדר מיון גרסה ככל שהיא סבורה שאינה נכונה. הימנעות התובעת לזמן לעדות את אימה שלגישתה מסרה גרסה שונה בחדר מיון פועלת לחובתה. מאוחר יותר באותו יום בשעה 18:57, הוצאה לתובעת תעודת חדר מיון נוספת (נ/2). בפרק התלונה ותולדות המחלה, מופיעות המילים "שינוי גרסה" ובהמשך "לפי דברי האב נפגעה מברזל שיצא מחבילה של גדר". התובעת התייחסה לתעודה זו והעידה שהיא יודעת, "כי אחרי שעה מדבריה הראשונים של האמא, היא הלכה ושינתה גרסה" (עמ' 7 ש' 27). האב התייחס כך והעיד, כי אחרי שהאמא סיפרה לו את מה שאמרה, הוא נסע שוב לבית חולים (עמ' 13 ש' 8-9). אציין, כי גם בתעודת חדר מיון זו אין כל אזכור למעורבות של רכב במנגנון הפגיעה וזאת למרות שהאב חזר לבית חולים לאחר שהשקיע מחשבה בעניין על מנת לשנות את הגרסה הראשונית שנמסרה בחדר מיון. בהמשך, צורפה תעודת חדר מיון שלישית (נ/3). התעודה הינה מיום 19.7.2009, היינו שבוע לאחר התאונה הנטענת. אף תעודה זו נושאת כותרת "שינוי גרסה" ובהמשך נכתב שלפי דברי האב, הילדה נפגעה מגדר רשת שפורקה קודם לכן והייתה על הרכב והיא נפגעה מברזל שבלט. שבוע לאחר התאונה מופיעה לראשונה גרסה באשר לאופן התרחשות התאונה אשר כורכת בחובה מעורבות של רכב. לכתב התביעה צורפה רק תעודת חדר המיון השלישית. בטרם אכנס לסתירות בעדויות העדים שנשמעו לפני, הרי כבר התנהלות זו המפורטת לעיל מטילה ספק רב באשר לנסיבות האמיתיות של התרחשות התאונה בה נפגעה התובעת. ככל שהתובעת נפגעה מברזל שהונח על רכב לא ברור מדוע נטען בתחילה, כי נפגעה בשל נפילה במדרגות. ההסבר לפיו לכאורה האם פחדה על הרישיון של האב אינו סביר בעיני, אינו עומד במבחן השכל הישר, לא התקבל ממקור ראשון קרי האימא, ואף לא ניתן ביוזמת התובעת, אלא רק לאחר שנחקרה בעניין זה. כבר נפסק לא אחת, כי הגרסה הראשונה בזמן הקרובה ביותר לאירוע, היא בדרך כלל הגרסה האותנטית והספונטאנית שנמסרת עוד בטרם יהיה בידי הנפגע לכלכל צעדיו ולקבל ייעוץ משפטי. על כן ניסיון החיים מלמד, כי כפי הנראה זו הגרסה התואמת את אופן התרחשות הדברים. בענייננו התובעת באמצעות אביה שינתה את גרסתה פעמיים כך שתתאים לגרסה הסופית שעל בסיסה הגישה את התביעה ונראה, כי עשתה כן לאחר מחשבה והתייעצות. משכך, מצאתי ליתן משקל רב יותר לאמור בתעודת חדר המיון הראשונה (נ/1) לפיה התובעת נפגעה בשל נפילה במדרגות, היינו בנסיבות שאינן עונות על הגדרת תאונת דרכים. לא זו אף זו, מסקנתי מתחזקת לאור הסתירות שמצאתי בעדויות התביעה אותן מצאתי כסתירות מהותיות. התובעת נשאלה באיזה רכב הגיעו לבית החולים וענתה ברכב של עלי (עמ' 7 ש' 1-2) ושבה והעידה, כי כולם נסעו ברכב של עלי (עמ' 7 ש' 5-6). בהמשך, הופנתה לכך שעלי אומר בתצהירו שהוא לקח אותה ברכב של האבא ונשאלה האם דברים אלו אינם נכונים וענתה שאינם נכונים (עמ' 8 ש' 16-18). התובעת נשאלה, כיצד אמרה שנסעה לבית החולים ברכב של עלי אבל בתצהיר תשובות לשאלון (נ/5) ענתה שעלי לקח אותה ברכב של אביה והשיבה, כי לא אמרה זאת (עמ' 9 ש' 30-32). מנגד, משנשאל בהותי באיזה רכב לקחו את הילדה לבית חולים השיב, כי ברכב שלהם שממנו נפגעה התובעת (עמ' 11 ש' 26-29). משהופנה בהותי לדברים שאמרה התובעת לפיהם נסעה ברכב של עלי השיב, כי מה שהעידה אינו נכון (עמ' 11 ש' 30-31). אציין, כי לחוקר מסר בהותי, כי התובעת נסעה עם עלי ברכב של עלי ושהוא הלך אחריהם (נ/ 7 עמ' 6 ש' 8-13). עלי העיד, כי לקח את התובעת לבית חולים עם הרכב של האבא עליו הייתה הרשת והם נסעו עם הרשת הבולטת לבית החולים. כאשר נשאל באשר לעדות התובעת לפיה היא נסעה ברכב שלו אמר שהדברים אינם נכונים ואין לו רכב (עמ' 15 ש' 4-26). הנה כן, העדים מסרו גרסאות שונות לגבי השאלה באיזה רכב נסעה התובעת לבית חולים, האם ברכב ממנו נפגעה לכאורה ועליו עדיין הייתה הרשת או ברכב של עלי השכן. בניגוד לדברי ב"כ התובעת לא מצאתי, כי מדובר בסתירות שוליות הנובעות מחלוף הזמן. מדובר בעובדות שמצופה מהתובעת לזכור אם ברצונה להוכיח את תביעתה באיזה רכב נסעה לבית החולים, האם עלתה לרכב של אביה בעוד הרשת מוטלת על הרכב, או שמא עלי הביא את רכבו והסיע אותה לבית חולים. זאת ועוד, התובעת מסרה בסעיף 5 לתצהירה, כי פונתה על ידי אביה לבית החולים. לעומת זאת, בעדותה לפני העידה, כי אביה, אימה ועלי פינו אותה לבית חולים (עמ' 6 ש' 20-21). בהותי מסר בסעיף 5 לתצהירו, כי ממקום התאונה התובעת פונתה לבית החולים על ידי עלי ואמה של התובעת. לעומת זאת בעדותו לפני העיד, כי גם הוא היה ברכב יחד עם האם והתובעת. כשנשאל מדוע לא ציין זאת בתצהירו ענה ששכח (עמ' 11 ש' 17-25). עלי מסר בסעיף 5 לתצהירו, כי הוא אישית פינה את התובעת לבית החולים ואליו התלוותה אימה של התובעת. גם עלי אינו מזכיר בתצהירו את בהותי כמי שהתלווה אף הוא לתובעת לבית החולים. עלי נחקר על כך והעיד, כי מה שכתוב התצהיר אינו נכון וגם האב התלווה אליהם לבית חולים (עמ' 16 ש' 25-30). תמיהות נוספות התעוררו מהתנהגות האב עת הגיעה התובעת לבית חולים לקבלת טיפול רפואי לאחר פגיעתה. התובעת העידה, כי האב היה ברכב ולא יכול היה לרדת מהרכב, כי הוא היה בהלם (עמ' 6 ש' 26-29 עמ' 8 ש' 21). התובעת המשיכה והעידה, כי האב נשאר ברכב כל הזמן ולא יצא מהרכב. כשנשאלה, האם האב עלה לבית החולים בכל הזמן שהיו שם ענתה שהוא לא זז מהרכב (עמ' 8 ש' 23-29). האב העיד, כי הוא לא יכול היה לרדת מהרכב, כי הוא נבהל ממה שקרה, כי חשב שהיא קיבלה מכה בעין והיא הייתה עם סמרטוט על העין (עמ' 11 ש' 21-23) ועלי, האימא והילדה נכנסו, האימא נשארה בפנים ועלי חזר לרכב (עמ' 12 ש' 6-8). כשנשאל כמה זמן נשאר ברכב ענה 10 דקות כמעט ואחר כך נכנס לבית החולים (עמ' 12 ש' 9-10). כזכור, התובעת העידה, כי אביה לא זז מהרכב ונשאר כל הזמן ברכב. בהותי המשיך והעיד, כי בניגוד לדברים שאמר קודם הוא לא נכנס לבית חולים, כי הוא פחד והוא נכנס ברגע שהם יצאו מבית החולים וראה אותם ממש בכניסה (עמ' 12 ש' 15-16) והוסיף, כי ראה שהם מאחרים, אז הוא נכנס לבית החולים ומצא אותם ביציאה מבית החולים ושם הם נפגשו (עמ' 12 ש' 21-26). עלי העיד, כי האב נשאר ברכב וברגע שסיימו את הטיפול הוא יצא מהרכב ובא לקראתן לכיוון בית החולים (עמ' 17 ש' 8-9). עלי העיד, כי הטיפול היה אולי חצי שעה או שעה וכל אותו זמן האב היה ברכב (עמ' 17 ש' 13-15). משנשאל עלי, האם האב לא דאג לביתו ענה, כי האב היה עייף ולא בהכרה. עלי נשאל כיצד עזבו את האב אם היה ללא הכרה ברכב וענה, כי הוא לא היה באיבוד הכרה אלא עייף (עמ' 17 ש' 16-21). עדויות התובעת ועדיה לגבי התנהלות האב עת הגיעה התובעת לבית חולים הותירו עלי רושם לא אמין ומצאתי אותן לא הגיוניות. אין זה סביר בעיני שהתובעת נפגעת, האב מחליט לנסוע עם ביתו לבית חולים, כאשר עלי נוהג ברכב, אולם כשמגיעים לבית החולים, הוא נשאר ברכב ולא יוצא ללוות את ביתו לקבלת טיפול רפואי. לעניין זה אוסיף, כי האב העיד שסבר, כי התובעת קיבלה מכה בעין ומזה היה מבוהל ועל כן לא יצא מהרכב. אציין, כי מתעודת חדר מיון אין כל אינדיקציה לפגיעה כלשהי בעין והתובעת לא התלוננה על כך ואף לא הופנתה לבדיקה של רופא עיניים, כך שלא ברור כיצד הגיע האב למסקנה זו אשר בשלה לכאורה לא יצא מהרכב. זאת ועוד, נראה שזה בגדר ידיעה שיפוטית שביקור בחדר מיון של בית חולים ציבורי לא אורך דקות ספורות. אף עלי העיד, כי היו בחדר מיון חצי שעה או שעה. אין זה סביר בעיני, שהאב נשאר בתוך רכב זמן כה רב ואינו יוצא לראות מה קורה עם ביתו. בנוסף, כאמור יש סתירה בין עדות התובעת לפיה אביה כלל לא יצא מהרכב לבין עדות האב, כי יצא מהרכב ופגש בביתו בכניסה לבית החולים. אוסיף, כי גם הסיבה בשלה לכאורה נשאר האב ברכב לא הותירה עלי רושם אמין. האב העיד, כי לא נכנס לבית חולים, כי פחד וחשב שהתובעת נפגעה בעין. עלי העיד, כי האב לא נכנס לבית החולים מאחר ואיבד הכרה ובהמשך תיקן עצמו והעיד, כי האב היה עייף. אין זה סביר בעיני שבמידה ומצבו הנפשי של האב היה כה קשה בשל פגיעת ביתו, הוא יעדיף להישאר לבדו ברכב זמן כה רב מבלי לדעת מה קורה עם ביתו במקום לצאת ולהמתין בבית החולים יחד עם בני משפחתו וליד צוות רפואי ככל שאכן מצבו היה קשה קרוב לאיבוד הכרה כפי שהעיד עלי. התרשמתי שהסיבה בשלה העידו שהאב לא נכנס לחדר מיון היא על מנת להרחיק את האב מחדר המיון ולספק הסבר מדוע בזמן אמת לא יכול היה האב לתקן לכאורה את הגרסה הראשונית אותה מסרה אשתו לפיה הילדה נפלה במדרגות, ככל שגרסה זו אינה נכונה. על כן נאלץ האב כשעתיים לאחר מכן למרות עייפותו ומצבו הנפשי לשוב לבית חולים על מנת לתקן את הגרסה בתעודת חדר מיון. זאת ועוד, גם נסיבות פגיעתה של התובעת תמוהות. התובעת העידה, כי נפגעה בפניה מרשת ברזל בולטת מהרכב. התובעת לא צירפה תמונות של הרכב או של רשת הברזל על מנת שניתן יהיה להתרשם בשים לב לגובה הרכב ולגובהה של התובעת ולרשת הברזל שאכן התובעת יכולה הייתה להיפגע באופן בו נפגעה בנסיבות הנטענות על ידה. למעלה מהדרוש אציין, כי התובעת הכחישה, כי הייתה לה בעיה של נפילות וחוסר שיווי משקל זמן קצר לפני התאונה וטענה, כי זה היה זמן רב לפני התאונה (עמ' 9 ש' 10-13). מהמסמכים הרפואיים שהגישה הנתבעת כמוצגים לתיק עולה, כי פחות מחודשיים לפני התאונה הנטענת נשוא תיק זה ביום 19.5.09 אושפזה התובעת במשך שלושה ימים עד יום 21.5.09 בשל בעיה של סחרחורות, אי יציבות בהליכה והפרעות בדיבור שאף גרמו לתובעת שלא ללכת לבית הספר בשל חשש מאי יציבות ונפילה. העובדה שהתובעת הכחישה שסבלה מבעיה זו פחות מחודשיים לפני התאונה שלפני וטענה, כי זה היה זמן רב לפני התאונה תורמת אף היא להתרשמותי מהתובעת. לאור המפורט לעיל, אני קובעת שהתובעת לא עמדה בנטל להוכיח תביעתה. מצאתי את עדות התובעת והעדים מטעמה לא אמינות, לא מתקבלות על דעתי ורצופות סתירות. לכך מצטרף אי גילוי תעודות חדר המיון הראשונה והשנייה ואי התייחסות לכך בתצהירי עדות ראשית ושינוי הגרסאות בתעודות אלו. באשר לנזק אציין, כי התובעת לא צירפה קבלות בגין הוצאות כלשהן שנגרמו לה ולא העידה עדים באשר לעזרה שלכאורה נזקקה לה. כן לא צירפה אסמכתאות באשר להוצאות שנגרמו לה על שיעורים פרטיים בשל התאונה כנטען בכתב התביעה לעניין זה אציין, כי מהמסמכים הרפואיים עולה, כי התובעת נעדרה מבית הספר בשל בעיות אי יציבות וסחרחורות מהן סבלה כחודשיים לפני האירוע נשוא תיק זה. אי לכך, לאור קביעת המומחה, כי אין השלכה תפקודית לנכות, אזי ככל שהייתי סבורה שיש מקום לקבל את התביעה, היה מקום לפסוק פיצוי בגין כאב וסבל בלבד. בנסיבות אלו אני קובעת שלא הוכח לי שהתובעת נפגעה בנסיבות העונות על הגדרת תאונת דרכים ועל כן דין התביעה להידחות. מצאתי בנסיבות לחייב את התובעת בסכום כולל בגין הוצאות ושכר טרחת עו"ד שנגרמו לנתבעת לאחר שלקחתי בחשבון שהנתבעת אף הפעילה חוקרים, אספה חומר רפואי ונגרמו לה עלויות נוספות בגין שכר טירחת עו"ד לרבות מע"מ בסכום כולל של 15,000 ₪. הסכום האמור ישולם בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין, שאם לא כן ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד מועד התשלום בפועל. רכבברזלגדר