תביעה לתשלום תגמולי ביטוח בסך 514,000 ₪ בגין גניבת משאית רקע: התובע הינו חקלאי ומשווק ירקות במקצועו, שהיה בכל הזמנים הרלבנטיים לתביעה הבעלים הרשום של רכב מנועי מסוג משאית וולבו, שנת ייצור 2002, מ.ר 89-160-15, (להלן: "המשאית"). הנתבעת 2 הינה חברה לסוכנות ביטוח, אשר הנפיקה באמצעות הנתבעת 1 פוליסת ביטוח מקיף למשאית (להלן: "פוליסת הביטוח"). לצורך הובלת סחורה חקלאית מעסיק התובע נהגים בשכר. במועדים הרלבנטיים לתביעה, עשה במשאית שימוש עובדו של התובע, זהאר אלקרינאוי (להלן: "זהאר"). בתחילת חודש יוני 2008 נשלל רישיון נהיגתו של זהאר, ועל כן אחיו של זהאר, אמיר אלקרינאוי (להלן: "אמיר"), שהחזיק ברישיון נהיגה תקף לנהיגת משאית, החל ביום 1.6.2008 לנהוג במשאית כשזהאר יושב לצידו. יודגש, בין אמיר לבין התובע לא היו יחסי עובד מעביד, והוא לא נחשב "עובד" כהגדרתו בפקודת הנזיקין, אך הוסכם שלצורך הפוליסה הוא עשוי להיחשב כעובד של הנתבע. בלילה שבין התאריכים ה- 10.06.08 ל- 11.06.08, נגנבה המשאית, אשר לא נמצאה עד עצם היום הזה (להלן: "אירוע הגניבה"). כנגד אמיר, עומר (להלן: "עומר"), וכן אדם נוסף בשם ניסן הוגש כתב אישום בבית משפט השלום בבאר-שבע. בסופו של יום, אמיר הורשע במסגרת הסדר טיעון על פי עובדות כתב האישום המתוקן, בעבירה של קשר לפשע, עבירה לפי סעיף 499 (1) לחוק העונשין, ובעבירה בשימוש ברכב ללא רשות (שבל"ר), עבירה על-פי סעיף 413 ג לחוק העונשין. ההליכים הפליליים נגד עומר וזהאר הופסקו, והתיק נגדם נסגר מחוסר ראיות. כמו כן ייאמר, כי הנתבעות הגישו הודעת צד שלישי נגד אמיר. המחלוקת: הצדדים הגיעו להסכמה לפיה המחלוקת ביניהם תידון בשאלה המשפטית - האם אירוע הגניבה מוחרג לפי תנאי פוליסת הביטוח. וישאל השואל -מהי תחולתו של סעיף 1.2(ג) לג'קט הפוליסה, הקובע כדלקמן: "גניבת כלי הרכב אשר בעקבותיה לא נמצא הרכב בתוך 30 ימים, למעט נזק כאמור שנגרם עקב גניבה על ידי עובד של המבוטח" (הדגשה שלי - נ.ב). עיקר טענות הצדדים: לטענת ב"כ התובע, לא חל החריג שבסעיף 1.2(ג) לפוליסה, ויש לקבל את התביעה מהטעם העיקרי שבסופו של יום אמיר לא הורשע בגין גניבת המשאית. כלומר - מאחר והמשאית לא נגנבה בידי עובדו של המבוטח, אלא בידי מאן דהוא אחר, אזי לא חל החריג בפוליסה. לגישתו, לא התקיימה אצל אמיר הכוונה לשלול את המשאית מהתובע שלילת קבע, ואין נסיבות המצביעות על כוונה שלא להחזיר את המשאית, כנדרש בסעיפי החוק הרלוונטיים בחוק העונשין. לא זו אף זו, החריג בפוליסה ברור היטב והוא מכוון אך ורק נגד מקרים בהם נגנב הרכב על-ידי עובד של המבוטח. מה גם, שאם נוסח הפוליסה אינו ברור דיו, אזי יש לפרש את המסמך כנגד מנסחו. לאור האמור, מבקש לקבל את טענות התביעה, ולמנות שמאי מוסכם אשר יעריך את שווי המשאית ביום הגניבה. לטענת ב"כ הנתבעות, החריג בפוליסה חל, מכיוון שאין ספק שעובדו של התובע גנב את המשאית ו/או היה שותף לגניבתה, כפי שהודה למעשה בהודעתו במשטרה, אשר צורפה לסיכומים. הגם, שהפנה לתלונת התובע במשטרה, ולהודעתו במשטרה. לטענתו, לא יכול להיות ספק כי אמיר שהיה עובדו של התובע גנב את המשאית ו/או היה שותף לגניבתה. לפיכך, במקרה של גניבה על ידי עובד, אירוע הגניבה מוחרג לפי תנאי הפוליסה. כמו כן, החריג בפוליסה סומן במקור בהבלטה בצבע צהוב. בנוסף לאמור ולחילופין, פסק-הדין המרשיע נגד אמיר מהווה ראיה בהתאם לסעיף 42 א' לפקודת הראיות. לשיטתו, בהתאם להלכה הפסוקה של בית המשפט העליון בפסק הדין בע"א 1845/90 רוני סיני נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מז(5) 661 (להלן: "עניין סיני"), לא ניתן לצמצם את כיסוי פוליסת הביטוח למקרים של גניבה על פי הגדרתה בחוק העונשין, אלא יש לכלול כ"גניבה" גם את רכיבי העבירה של שימוש ברכב ללא רשות, בה הורשע אמיר. לטענתו, כל אימת שרכב מבוטח נגנב, והגנב איננו עובדו של מבוטח - נתפס, עומד לדין ומורשע בשבל"ר, חברות ביטוח משלמות את תגמולי הביטוח כדבר שבשגרה, ואינן מתנערות מהכיסוי הביטוחי. בנסיבות המקרה דכאן, מבקש לקבוע שלצרכי פוליסת הביטוח, שבל"ר הינה גניבת רכב לכל דבר ועניין, ולפיכך יש לדחות את התביעה, תוך חיוב התובע בהוצאות ריאליות. יודגש, לתובע ניתנה ההזדמנות להשיב לסיכומי הנתבעות, אולם הוא נמנע מעשות כן. דיון והכרעה: השאלה הצריכה לענייננו עוסקת בתחולת החריג בפוליסה - האם בעניינו חל החריג בפוליסה, אם לאו. כאמור לעיל, אין חולק שאמיר לא מוגדר כ"עובד" בהתאם לפקודת הנזיקין, אך הוסכם בין הצדדים שלצורך הפוליסה הוא עשוי להיחשב כעובד של התובע. אין חולק כי אמיר הוא זה שהורשע במסגרת הסדר טיעון בעבירת השבל"ר ובעבירה של קשירת קשר, ולא בעבירת גניבה. הגם, שבסופו של יום התיק נגד שני האחרים נסגר מחוסר ראיות. הצדדים ויתרו על הליך של שמיעת העדויות, וכל שביקשו - לשטוח אך את טענתם המשפטית. לפיכך, יש להידרש לשאלה - האם בענייננו לצרכי הכיסוי הביטוחי, עבירת השבל"ר נחשבת ל"גניבה", אם לאו. וישאל השואל - האם יש לפרש את המונח "גניבה" פרשנות מצמצמת לפי הוראת סעיף 383 (א) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן: "חוק העונשין"), או האם יש לכלול בהגדרת המונח "גניבה" שבפוליסת הביטוח את הוראת סעיף 413 ג', ובכך לתת פרשנות מרחיבה. כבר עתה אומר, שלאחר שעיינתי בטענות הצדדים, בראיות ובאסמכתאות אשר הובאו לפתחי, הגעתי לכלל מסקנה כי הצדק עם הנתבעות, ולפיכך דין התביעה להידחות. על מנת לסבר את האוזן, סעיף 383 (א) לחוק העונשין קובע: "אדם גונב דבר אם הוא נוטל ונושא דבר הניתן להיגנב, בלי הסכמת הבעל, במרמה ובלי תביעת זכות בתום לב, כשהוא מתכוון בשעת הנטילה לשלול את הדבר מבעלו שלילת קבע" סעיף 413 לחוק העונשין קובע: "(א)... (ב) הנוטל רכב ללא רשות מבעליו, והוא מעבירו למקום אחר או לאדם אחר בנסיבות המצביעות על כוונה שלא להחזירו לבעליו, אף אם עשה כל אחד מאלה על-ידי אחר, דינו כדין גונב רוכב". (ג) הנוהג, משתמש או מעביר ממקום למקום, רכב ללא רשות מבעליו, ונוטש אותו במקום ממנו נלקח או בסמוך אליו, דינו - מאסר שלוש שנים; עושה כן ונוטש את הרכב בכל מקום אחר, דינו - מאסר חמש שנים". בקצירת האומר, השאלה האם אירוע שבל"ר הינו בגדר גניבה לצורך הכיסוי הביטוחי טרם הוכרעה בבית המשפט העליון. באופן עקרוני ניתן למצוא בפסיקת בית המשפט העליון שתי גישות פרשניות מובילות: הגישה האחת נקבעה בע"א 391/89, וייסנר נ' אריה חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מז(1) 837 שם פסקה כב' השופטת נתניהו כדלקמן: "ביטוח פריצה, גניבה, שוד וכו' הוא ביטוח של סיכון הנגרם מטבעו במעשה מכוון בידי אדם. באין הגדרה אחרת בפוליסה, יש לתת למונחים אלה את מובנם המקובל, ולפיו אין אדם גונב או שודד מאת עצמו ואינו פורץ אצל עצמו, או את התוכן שלהם בחוק העונשין, התשל"ז-1977". כלומר - יש ליתן פרשנות מצמצמת למונח "גניבה", כפי שניתנה לו במשפט הפלילי. דהיינו, משלא הוגדר המונח בפוליסה באופן השונה מההגדרה המופיעה בחוק העונשין, אזי יש לבחון את כוונת ההשבה של הרכב. כאשר יקבע כי הרכב נלקח בכוונה להחזירו, האירוע לא יוגדר כ"גניבה", ולא תחול עליו הפוליסה. הגישה השנייה נקבעה בעניין סיני, שהינה פסיקה מאוחרת יותר, שם פסק כב' הנשיא (כתוארו אז) מ' שמגר כדלקמן: "אין גם כל טעם בהחלת הגדרותיו של חוק העונשין ככל שהדבר כרוך בפרשנות חוק חוזה ביטוח או פוליסות ביטוח. המדובר, למעשה, במהות חוזית, שפרשנותה צריכה להיעשות על פי כללי הפרשנות המאפיינים את המשפט האזרחי בכלל ודיני החוזים בפרט. לפיכך, יש לפנות במקרי ביטוח לפרשנות העולה בקנה אחד עם כוונת הצדדים, הנסיבות והנוהג המקובל". כלומר - אין לצמצם את כיסוי פוליסת הביטוח למקרים של "גניבה" לפי ההגדרה בחוק העונשין, אלא יש לכלול את רכיבי העבירה של שימוש ברכב ללא רשות, כ"גניבה". במחלוקת הפרשנית בין כב' השופטת נתניהו לכב' כב' שמגר, מיישמים, על פי רוב, בתי המשפט את הגישה הפרשנית והמרחיבה של כב' השופט שמגר. ראו למשל פסקי הדין בת"א 2005/01 (שלום - נצרת), מחמוד נ' הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ, פסק דין מיום 22.08.02 מפי כב' השופט ד' צרפתי, ת"א 13210/04 (שלום- ירושלים) פוגל נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, פסק דין מיום 26.09.06 מפי כב' השופט כרמל, תא"ק 12359-04-10, קליגר ואח' נ' הכשרת היישוב ביטוחים בע"מ ואח', פסק דין מיום 13.12.12 מפי כב' השופט א' שוורץ, אליו הפנו גם הנתבעות וגם דעת הרוב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בת"א בע"א 662/97, עילית חברה לביטוח בע"מ נ' פרנק, פסק דין מיום 23.09.98. ומן הכלל את הפרט: סבורתני, לאור האמור לעיל, קיימת חשיבות רבה לבחון כל מקרה ומקרה לגופו של עניין, בהתאם לנסיבותיו. דומני, שבכל המקרים אשר נידונו בפסיקה בהקשר זה, חברה הביטוח היא זו שטענה כי יש לפרש את המונח "גניבה" בצמצום, בהתאם להגדרה שבחוק העונשין, וביקשה לקבוע כי אין כיסוי ביטוחי במקרה של הרשעה בשבל"ר. בענייננו, כאמור, המקרה הינו "הפוך", הפעם חברה הביטוח היא זו שעותרת למתן הפרשנות המרחיבה. תחילה, יש לזכור כי מטרת חוק העונשין היא הרתעתית, ואילו תכליתה של פוליסת ביטוח הינה כלכלית. המהות של הפוליסה, הינה מהות חוזית ועל כן יש לפרשה על פי כללי הפרשנות העולים בקנה אחד עם המשפט האזרחי. אחזור ואדגיש, שלטענת ב"כ התובע אלמנט הגניבה כולל בחובו את הכוונה בשעת הנטילה לשלול את הדבר מבעליו שלילת קבע ו/או בנסיבות המצביעות על כוונה שלא להחזירו לבעליו, ולא כך הם פני הדברים במקרה נשוא התביעה, ועל כן יש לאמץ את הפרשנות המצמצמת. מנגד, טוען ב"כ הנתבעות כי לא ניתן לצמצם את כיסוי פוליסת הביטוח למקרים של גניבה על פי הגדרתה המצומצמת בחוק העונשין, אלא יש לכלול כגניבה גם את רכיבי העבירה של שימוש ברכב ללא רשות. כפי שציינתי לעיל, עדיפה עלי פרשנותן של הנתבעות. ערה אני לכך שבעצם אמיר לא הורשע בעבירת הגניבה, אלא בעבירת השבל"ר, וברי הוא שפסק-הדין שם, מהווה ראיה בהליך שבפני, וזאת בהתאם לסעיף 42 א לפקודת הראיות (נוסח חדש) תשל"א - 1971. בהקשר הזה, הנני מוצאת לנכון להדגיש כי הרשעתו של אמיר הינה במסגרת הסדר טיעון, אשר מן המפורסמות הוא שבמהלך גיבושו של הסדר טיעון הנאשם זוכה להקלה, ובהרבה מקרים נמחקות עבירות כאלו או אחרות מכתב האישום. ייתכן כי אם הנסיבות היו שונות, אולי היה בהן כדי להשפיע על התוצאה המשפטית בהליך זה, וזאת אילו אמיר היה מזוכה מעבירת גניבה ממעביד לאחר ניהול הוכחות, ומתן הכרעת דין מנומקת. על סמך כל החומר שהוצג לפניי, ובמיוחד לאור הודעותיו של אמיר במשטרה, יש לבסס את המסקנה שבנסיבות העניין ראוי ליתן למונח "גניבה" פרשנות מרחיבה. התובע בעדותו במשטרה מיום 17.06.2008 הודה שהעסיק את אמיר כנהג המשאית. כמו כן עולה מעדותו שהוא מכיר את אמיר ואת כל בני משפחתו היטב, ואף ציין כי הוא כמו "בן בית אצלם", ולכן התפלא מאוד שעשה לו דבר כזה. אמיר בעצמו הודה במשטרה בהודעתו מיום 11.06.2008 כי היה שותף בגניבת המשאית, ואמר באילו המילים: "לפני שבועיים דיברנו אני ועומר והוא הציע לי להעלים את המשאית ששווה הרבה כסף..., שאני עובד עליה כי יודע שאני במצב כלכלי לא טוב. אמרתי לו אני יחשוב על זה..." (ש' 31-32). בהמשך בש' 33-40, הודה שהסכים להצעה, ומסר למאן דהוא את מפתחות המשאית. לשאלת החוקר מתי הסכים להצעה לגנוב את המשאית השיב אמיר: "כבר שבועיים מאז שהציע לי אני מהסס ורק אתמול הסכמתי לגנוב את המשאית ואני יודע שאני שותף והולך לאכול אותה". בהודעה נוספת מאוחרת יותר שנגבתה באותו היום, הודה אמיר כי לא הסתפק במסירת מפתחות המשאית, אלא אף מסר גם את קוד האיתוראן של המשאית. מכל האמור לעיל, עולה בבירור כי נסיבותיו של מקרה זה מתיישבות היטב עם המסקנה שהחריג בפוליסה חל. שכן, גם מדבריו של אמיר במשטרה עולה לכאורה שבמעשיו לא הייתה לו כוונה להחזיר את המשאית לתובע. צודק ב"כ הנתבעות בסיכומיו, כי החריג בו מדובר נובע מן העובדה שהסיכון הנשקף מעובדו של המבוטח, הוא סיכון שאין לחברת הביטוח שליטה עליו. שהרי, לעובד יש גישה מורשית לרכב, ועל כן הוא יודע את קוד האבטחה של הרכב, ומפתחות הרכב בהישג ידו. הפרשנות המילולית הפשוטה של החריג, ועל-פי הגיונם של דברים, מלמדת על שלילת הכיסוי הביטוחי במקרה של גניבה בידי עובד של המבוטח. כאשר העובד במסגרת תפקידו מקבל לידיו את המפתחות של הרכב, את קוד הרכב, הרי מעצם כך יש בידו כדי לנטרל את אמצעי המיגון לצרכי העבודה של המשאית. כאשר נשאל אמיר בעדותו במשטרה האם מסר את הקוד של המשאית לאחר שנתן את מפתחות, השיב (עמ' 2 לעדותו שורה 17): "כן אני אמרתי לו שיש מדבקה על השלט של המפתחות ועליה רשום הקוד של האיתוראן והוא הכניס את הקוד ישר לפלאפון שלו ...". סיכומו של דבר, בכל הקשור לפרשנות פוליסת הביטוח יש בענייננו לאמץ את הגישה המרחיבה, כך שעבירת השבל"ר תיחשב כגניבה לצרכי הפוליסה. שהרי, בהתאם לכללי הפרשנות המקובלים לפרשנות פוליסת ביטוח, יש ליתן למונח "גניבה" את המשמעות שכל אדם סביר מן היישוב היה נותן לה, בעת שהוא היה מבטח את רכבו מפני גניבה. סוף דבר: לאור מכלול ההנמקות דלעיל, הנני להורות על דחיית התביעה. התובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 15,000 ₪, תוך 30 יום. הודעת צד ג' תדחה, ללא צו להוצאות. ביטוח גניבת משאיתגניבת רכבמשאית