תביעה לקבלת בעלות על חלק ממניות חברה רקע : התובעת היא אשת שיווק ניהול ופיתוח. הנתבעת 1 היא חברה העוסקת בפיתוח עולמות וירטואליים לילדים באינטרנט (להלן: "מוגובי"). הנתבע 2 (להלן: "אייל"), הוא יזם ומייסד מוגובי, וכן הבעלים והמייסד של חברת פקאן הפקות בע"מ (להלן: "פקאן"), וממקימי חברת וורלדס 4 יו בע"מ (להלן: "וורלדס 4 יו") והיה בעל מניות בה. הנתבע 3 (להלן: "דרור"), הינו משקיע, אשר בין היתר השקיע כספים בוורלדס 4 יו, והיה בעל מניות בה. התביעה כנגד הנתבע 4 , נמחקה במהלך ישיבת יום 5.3.12. התובעת, אשר טוענת כי מניותיה בוורלדס 4 יו הועברו לאייל, שלא כדין, וכפי שיפורט להלן, עתרה לבית המשפט בבקשה שיצהיר כי הינה בעלת 10% ממניות מוגובי. טענות התביעה : לטענת התובעת, במהלך שנת 2007, היא נפגשה עם אייל, אשר היה באותה העת הבעלים והמנכ"ל של חברת פקאן, אשר פיתחה משחקי מחשב לילדים, ואשר הייתה על סף סגירה (ראו סעיף 6 לתצהיר התובעת). לטענתה, במהלך הפגישה הציע לה אייל לתובעת להצטרף לפקאן, ולסייע לו בשיווק ובפיתוח העסקי של החברה. זאת, תוך שהוא מבהיר ומתחייב כלפיה, כי ככל שתסייע בידו בהקמת מיזם חדש המבוסס על הפלטפורמה של פקאן, תהיה בעלת 10% מהמניות במיזם החדש, ואף תוכל לבחור לעצמה כל תפקיד בו תחפוץ, במיזם (ראו סעיף 7 לתצהיר התובעת). התובעת החלה לעבוד בפקאן, כסמנכ"לית שיווק ופיתוח עסקי. בחודש הראשון הנפיקה חשבונית מס כנגד התשלום, ולאחר מכן, עבדה כשכירה. לטענתה, במסגרת עבודתה, הגתה בצוותא עם אייל רעיון, על בסיס פלטפורמת המשחקים שפותחה באותה העת בפקאן - הקמת עולם וירטואלי לילדים יהודיים, ברשת האינטרנט (להלן: "המיזם"). לימים נודע מיזם זה בשם - מוגובי. שם זה, טוענת התובעת, הגתה היא בעצמה. התובעת ואייל החליטו לקרוא לחברה במסגרתה יפותח המיזם - וורלדס 4 יו. (ראו סעיף 8 לתצהיר התובעת). התובעת טוענת כי עבדה עם אייל במרץ על פיתוח המיזם, ובד בבד, עובר להקמת וורדלס 4 יו, תרו אחרי משקיע אשר יאפשר את פיתוח המיזם (ראו סעיף 9 לתצהיר התובעת). התובעת טוענת, כי היה לה ניסיון רב בהחדרת מוצרים חדשים לשווקים חדשים, ויצירת שווקים חדשים למוצרים חדשים, ואף ניסיון בגיוס משקיעים, בנתה לחברה אסטרטגיה שיווקית, אשר בלעדיה, לטענתה, לא היה למיזם סיכוי לשרוד. לטענת התובעת, היא פנתה לגורמים רבים, בתיאום עם אייל, במטרה לאתר משקיעים, ומכיוון והמיזם היה בשלבי פיתוח ראשוניים, הציע אייל כי בשלב הראשון יגייסו סכום מוגבל, אשר יאפשר להם לפתח את המוצר, ולאחר מכן יתפנו לגיוס משקיע אסטרטגי. בד בבד, כך טוענת התובעת, הציע אייל כי יפנו לדרור, אשר יוכל להשקיע בחברה את ההשקעה הראשונית הנדרשת. התובעת מציינת כי כאשר פנה אייל לדרור לראשונה, לא הייתה בידו תכנית עסקית, וכי היא הכינה עבורו תכנית עסקית מפורטת אשר הוצגה בפני דרור. (ראו סעיף 10 לתצהיר התובעת). לטענת התובעת, ניהלו היא ואייל מו"מ עם דרור, ובסופו הוסכם כי דרור ישקיע בחברה סך של 250,000$, בעבור 35% ממניות החברה. משיקולים אשר נותרו עלומים, טוענת התובעת, הודיע דרור כי את הכסף ישקיע בחברה באמצעות חברה מברבדוס, ולא כהשקעה אלא כהלוואה. התובעת ממשיכה וטוענת כי הדבר נראה תמוה בעיניה באותה העת, אולם לא התנגדה, מכיוון ואייל הוא זה אשר המליץ על דרור, וכן על מנת שוורלדס 4 יו תוכל להתפתח ולחפש אחר משקיע אסטרטגי. (ראו סעיף 11 לתצהיר התובעת). לטענת התובעת, לאחר גיבוש ההסכמות המסחריות, התפנו עורכי הדין של הצדדים לנסח את ההסכמות שגובשו, לרבות גיבוש הסכם ההלוואה והסכם המייסדים. התובעת מציינת כי בשלב זה ואף לאחר מכן, לא היה לה כל קשר לדרור, וכל ההתנהלות מולו נוהלה על ידי אייל. (ראו סעיף 12 לתצהיר התובעת). התובעת טוענת כי אייל היה מודע לכך שהיא מנסה להיכנס להריון, ואכן בחודש מרץ 2008, טרם החתימה על ההסכמים, היא הודיעה לאייל ודרור כי נכנסה להריון. לטענתה, דרור הופתע מהודעתה, התעקש כי ההסכמים ינוסחו מחדש, ואף התעקש כי תחתום על הסכם SHARE REPURCHASE AGREEMENT (להלן: "הסכם הרכישה מחדש") אשר צורף כנספח ה' לתצהיר התובעת, לפיו, אם תעזוב מרצונה את החברה המשותפת, עד לחלוף 11 חודשים ממועד החתימה על ההסכם, לאייל תהיה אופציה לרכישה מחדש של מניותיה. לגרסת התובעת, היא חתמה על ההסכם תוך שהופעל עליה לחץ מצד אייל, אשר הבהיר לה כי במידה ולא תחתום - יתמוטט המיזם. החל ממועד החתימה, טוענת התובעת, החלו אייל ודרור מציעים לה לרכוש את מניותיה בוורלדס 4 יו, ועשו כל שיכלו במטרה לדחוק רגליה מהחברה. (ראו סעיף 13 לתצהיר התובעת). התובעת גורסת, כי לאחר גיבוש ההסכמים, הועברו הכספים לחשבון החברה, מחברה בברבדוס בשם LTN INC (להלן: "LTN"), כאשר החותם בשמה, היה הנתבע 4. (ראו סעיף 14 לתצהיר התובעת). סכום ההלוואה שנתקבלה מאת דרור, הייתה בסך של 250,000$. הסכם ההלוואה קבע כי במידה ולא תושב תוך 5-6 שנים ו/או במקרה והחברה תגיע למצב של חדלות פירעון, הקניין הרוחני של החברה יעבור לידי LTN. התובעת מדגישה כי לא הייתה שותפה לניסוח ההסכם, ומצרפת כנספח ח' לתצהירה, העתק פנייתו של עורך הדין של וורלדס 4 יו - עו"ד ישראלי, אליה ואל אייל. שם הוא כותב כי לא היה מעורב במו"מ, אך הוא מוצא לנכון להעיר כי מדובר בעסקה חריגה לטובת המשקיע, וטען כי אינו יכול לקבוע כיצד מבנה העסקה ישפיע על יכולת החברה לגייס משקיעים נוספים. לטענת התובעת, החל ממועד חתימת ההסכם, ועד לצאתה לחופשת לידה, היא עבדה באופן אינטנסיבי, תוך שהיא משקיעה מאמצים רבים באיתור משקיעים. בתצהירה (סעיף 16), מפרטת התובעת מספר דוגמאות ליצירת קשר ותיאומי פגישות עם משקיעים אפשריים, וטוענת כי, חרף כל מאמציה, כל גורם אשר התעניין במיזם - נדחה על ידי אייל בתואנות שווא. התובעת שבה וטוענת, כי דרור ואייל דחו כל משקיע פוטנציאלי אשר איתרה, בתואנות שווא. הם לא טרחו להתקשר למשקיעים אפשריים, ונדמה היה כי הם מנסים לסכל השקעות בוורלדס 4 יו. זאת, טוענת התובעת - על מנת שיוכלו לטעון כי מצבה של החברה מחייב סגירה, והעברת הקניין הרוחני של מוגובי לידי דרור (ראו סעיף 17 לתצהיר התובעת). בסעיף 18 לתצהירה, מונה התובעת את שמות ארבע עשר המשקיעים הפוטנציאלים עמם יצרה קשר ואשר נדחו על ידי דרור ואייל. התובעת סבורה כי בתחילת הדרך, אייל היה מעוניין לקיים ההסכם עמה, אולם כאשר נכנס דרור לתמונה, ועקב הריונה, גמרו השניים בדעתם להיפטר ממנה. זאת הסיבה, כך טוענת התובעת, כי אייל ודרור הדפו כל ניסיון להשקעה בחברה. לדעתה, זו גם הסיבה לכך שלא העסיקו מחליפה במהלך חופשת הלידה שלה, חרף העבודה שתחום עיסוקה - שיווק ופיתוח, היה קריטי מאד בחברה. (ראו סעיף 21 לתצהיר התובעת). לטענת התובעת, במהלך תקופת עבודתם המשותפת, החברה נוהלה הלכה למעשה באופן בלעדי על ידי דרור ואייל, ובמשך חודשים ארוכים לא כונסה ישיבת דירקטוריון, והיא אף לא הייתה בעלת זכויות חתימה בחברה (ראו סעיף 23 לתצהיר התובעת). במהלך התקופה, גורסת התובעת, היא התעדכנה מידי פעם במצבה הפיננסי והניהולי של החברה, ואייל עדכן אותה בנושא. לטענתה, במהלך חודש אוגוסט 2008, עדכן אותה אייל כי מצבה של החברה טוב, ובחשבון הבנק של החברה יתרת מזומנים אשר תאפשר תפעול החברה לפחות עד תום חודש דצמבר 2008, וכי במידת הצורך ידאג להזרמת הון נוסף לחברה. (ראו סעיף 24 לתצהיר התובעת). התובעת מתארת (סעיף 25לתצהירה) פגישה שנתקיימה במהלך חודש ספטמבר 2008, במהלך חופשת הלידה, בנוכחותה ונוכחות אייל ודרור, בה סקר אייל את מצב החברה, ומסר כי ללא גיוס כספים או הזרמת כספים על ידי בעלי המניות, תאלץ החברה לסגור שעריה ביום 1.1.09. התובעת טוענת, כי הופתעה מאד מהצהרתו של אייל, אך הבהירה כי אין באפשרותה להזרים כספים לחברה, והיא אינה מסכימה לעשות כן. עוד טוענת התובעת כי הציעה לדלל חלקה כנגד הזרמת כספים על ידי יתר בעלי המניות, והצעתה נדחתה. התובעת מציינת כי במהלך הפגישה, הציע דרור להשקיע 100,000$ בחברה, ואייל הציע להשקיע 300,000 ₪. התובעת מצרפת כנספח יג' לתצהירה, העתק תכתובת, בה דרשה מאייל לקבל לעיונה את דפי החשבון של החברה, ונתונים כספיים לגבי פעילותה. דו"חות אלו, כך טוענת התובעת העידו על מצב יציב, והמנוגד להצהרות אייל ודרור בפגישה. התובעת מצרפת כנספח יד' לתצהירה, את העתק מכתבו של הנתבע 4, מיום 9.10.08. שם, הוא מתריע כי נוכח הצפי לחדלות פירעון, על הדירקטורים להתכנס ולדון במשמעויות הנובעות ממצבה הכספי של החברה. כן ציין הנתבע 4 במכתבו, את זכויותיו של דרור כמלווה לחברה, ואת זכותו לרכוש את קניינה של החברה, במקרה שלא תושב ההלוואה. לטענת התובעת, לאחר שנכחה לדעת כי אייל ודרור פועלים לדחיקת רגליה מהחברה, וכי בכוונת דרור ואייל להשתלט על הקניין הרוחני שלה, ולהמשיך לפתחו במסגרת חברה אחרת, היא שלחה ביום 13.10.08 מכתב בו הודיעה על התפטרותה מדירקטוריון החברה (ראו סעיף 27 לתצהיר התובעת). בהמשך להתפטרותה, קיבלה התובעת לעיונה פרוטוקול ישיבת דירקטוריון מיום 14.10.08, המצורף כנספח יח' לתצהירה, בו נכתב כי הדירקטוריון מכיר בהתחייבות החברה כלפי דרור, הקובעת כי במקרה של חדלות פירעון תקום לו זכות מיידית להחזר ההלוואה, ולחילופין - יהא רשאי לרכוש את קניין החברה, לרבות הקניין הרוחני, תמורה לקיזוז החוב. התובעת טוענת כי מכיוון שהייתה נחושה בדעתה שלא לוותר על החברה, היא פנתה למר אבישי אברהמי ועניינה אותו באפשרות להשקיע בחברה, והוא הביע נכונות להשקיע 100,000$ בחברה. אולם, לאחר שנפגש מר אברהמי עם דרור, דחה דרור את מר אברהמי, בטענה שהחברה זקוקה ל 250,000$ כדי לסיים את המוצר. (ראו סעיף 29 לתצהיר התובעת). התובעת מצרפת כנספח כא' לתצהירה, העתק מכתבו של אייל, בו הוא מודיע לה, כי מאחר שהתפטרה מדירקטוריון החברה, הסכם הרכישה מחדש מאפשר לו לרכוש את מניותיה בערכן הנקוב. בהמשך למכתב זה, שיגר אייל לתובעת המחאה בסך של 100 ₪, והתובעת השיבה לו אותה. התובעת מצרפת כנספח כב' לתצהירה, העתק מכתבו של הנתבע 4, בו הוא מודיע לה כי על פי סעיפים 2.5, 2.6 ו - 2.7 להסכם, עליו להעביר לאייל את מניותיה. בתשובתה לנתבע 4, אשר צורפה כנספח כג' לתצהירה, היא מודיעה לנתבע 4 כי לא ארע "אירוע רכישה", וכל שעשתה הוא להתפטר מהדירקטוריון, ומשכך הוא אינו מוסמך להעביר מניותיה לאייל, ואם יעשה כן, הוא למעשה מתעלם מחובותיו כנאמן, וחושף עצמו לתביעה אישית. בתגובתו, המצורפת כנספח כד' לתצהיר התובעת, משיב הנתבע 4 כי יפעל בהתאם להנחיות אייל. לטענת התובעת, היא הבהירה לנתבע 4 את חומרת מעשיו, ודרשה כי לכל הפחות יפנה לבית המשפט בבקשה לקבלת הוראות. במקביל, כך לטענת התובעת, היא שלחה מכתב לאייל, ודרשה ממנו להימנע מפעולתו החד צדדית. חרף התראותיה של התובעת, הועברו מניותיה על שמו של אייל, תוך שהנתבע 4 מפר חובת הנאמנות המוטלת עליו, לטענת התובעת. (ראו סעיף 28 לתצהיר התובעת). לטענת התובעת, לאחר העברת מניותיה לאייל, החלו אייל ודרור מאיימים עליה כי חובותיה של וורלד 4 יו יחולו עליה, התנכלו לה ומנעו ממנה קבלת תלושי שכר, אשר היו נחוצים לה לצורך קבלת דמי הלידה (ראו סעיפים 29-32 לתצהיר התובעת). התובעת מציינת כי הגישה תביעה כנגד אייל, דרור וורולדס 4 יו, תביעה בבית הדין לעבודה בטענה שלא שולמה לה משכורתה במלואה, עם שובה מחופשת הלידה (ראו סעיפים 33-35 לתצהיר התובעת). כן מציינת התובעת, כי חרף העברת מניותיה לידי אייל, המשיכו אייל ודרור להפציר בה ולאיים עליה שתמכור להם את מניותיה. מכך למדה התובעת כי אף דרור ואייל סברו כי המהלך שביצעו לא היה חוקי (ראו סעיף 37 לתצהיר התובעת). לטענת התובעת, חרף העובדה שהחברה עבדה במלוא המרץ, ופעילותה היומיומית העידה על המשך פעילות - הזמנות מספקים, גיוס עובדים וכד', המשיך אייל לטעות כי מצבה בכי רע (ראו סעיף 38 לתצהיר התובעת). במהלך חודש דצמבר 2008 כונסו עובדי החברה, ונמסר להם על ידי אייל, כי מצב החברה קשה, ועל כן תאלץ לסגור שעריה. לאחר הפגישה נמסר לתובעת מכתב פיטורין, נאסר עליה להיכנס למחשבים, תכתובת המיילים שלה נמחקה, והוחלפו המנעולים בחברה. (ראו סעיפים 39-40 לתצהיר התובעת). חרף סגירתה, לכאורה, של החברה, המשיכה פקאן לפתח את המיזם, באותו המשרד ועם אותם העובדים (ראו סעיף 41 לתצהיר התובעת). לטענת התובעת, חמישה חודשים לאחר פיטוריה, הוקמה חברת מוגובי, אשר המשיכה בפיתוח המיזם, באותם המשרדים ועם חלק גדול מעובדי וורלדס 4 יו (ראו סעיף 42 לתצהיר התובעת). התובעת מדגישה כי מדובר באותה החברה, באותו מיזם, אותו משקיע - דרור, אותם עובדים ובאותו מיקום. כן מציינת התובעת כי בראיונות לתקשורת, מודיע אייל כי החברה הוקמה בשנת 2007. (ראו סעיף 43 לתצהיר התובעת). מכאן תביעתה , אשר הוגשה ביום 4.5.11, ועניינה בקשה לסעד הצהרתי כי התובעת הינה בעלת 10 אחוז ממניות מוגובי. לחילופין, במידה והסעד ההצהרתי לא יצלח, עתרה התובעת לפיצול סעדים, כך שיתאפשר לה לגבות מן הנתבעים את נזקיה הכספיים. טענות ההגנה : הנתבעים שוללים את טענות התובעת. הנתבעים מצרפים כנספח א' לתצהירו של אייל, העתק פסק הדין אשר ניתן ביום 25.11.12 בבית הדין האזורי לעבודה, בו התנהלה תביעתה של התובעת כנגדם. לטענתם, בפסק הדין מופיעות קביעות עובדתיות ומשפטיות הנוגעות אף לתהליך דנן (ראו סעיף 4 לתצהיר אייל). לטענת הנתבעים, התובעת הועסקה בין החודשים ספטמבר 2007 - מרץ 2008 בחב' פקאן, במשרה חלקית, כמנהלת פיתוח עסקי. במהלך תקופה זו, טוענים הנתבעים, הקים אייל את פלטפורמת המשחקים, אשר יועדה מלכתחילה להקמת עולם וירטואלי לילדות בגילאים 6-12. (ראו סעיפים 6-7 לתצהיר אייל). הנתבעים טוענים כי בחודש מרץ 2008, עם סיום תקופת ההעסקה של התובעת, הציע לה אייל, לייסד ביחד עם שותף נוסף - דרור, חברה בשם וורלד פור יו, שמטרתה תהיה פיתוח ושיווק מיזם משותף -עולם וירטואלי לילדות בגילאים 6-12 (ראו סעיף 8 לתצהיר אייל). לטענת הנתבעים, התנה דרור את הצטרפותו כמשקיע בחברה, בתנאים הבאים: א. שינוי יעוד המיזם לעולם וירטואלי לילדים יהודים. ב. הזרמת המימון תיעשה ע"י מתן הלוואה, אשר תיפרע מתוך רווחיה של החברה. ג. שיעבוד כל נכסי החברה, לרבות זכויות התובעת במיזם, להבטחת החזר ההלוואה. הצדדים הסכימו לתנאים אלו, וביום 12.3.08 נוסדה החברה בהתאם להסכם המייסדים. (ראו סעיפים 9-10 לתצהיר אייל). קודם לחתימה על הסכם המייסדים, נחתם ביום 8.3.08, בין התובעת לאייל, הסכם לרכישה חוזרת של מניות התובעת. במסגרת הסכם זה, טוענים הנתבעים, מונה הנתבע 4 כנאמן להחזקת מניות התובעת, ולקיום ההסכם (ראו סעיף 11 לתצהיר אייל). הנתבעים מציינים, כי קודם להגשת התביעה דנן, מעולם לא העלתה התובעת טענה כי חויבה לחתום על ההסכם לרכישה חוזרת בניגוד לרצונה (ראו סעיף 12 לתצהיר אייל). הנתבעים טוענים, כי באשר לחובותיו של הנתבע 4 כנאמן, קבעו הצדדים כי הוא מחויב לפעול על פי הוראותיו של אייל, וחובה עליו להתעלם מכל אזהרה אשר תינתן לו על ידי מי מהצדדים או כל אדם אחר, זולת הוראה שיפוטית של בית המשפט (ראו סעיף 13 לתצהיר אייל). ההון הראשוני, כך לטענת הנתבעים, גויס באמצעות הלוואה בסך של 250,000$ אשר ניתנה על ידי דרור, באמצעות LTN , כאשר על מנת להבטיח החזר ההלוואה, התחייבה החברה במסגרת הסכם ההלוואה, כי במקרה של חדלות פירעון, תקום לדרור זכות לפירעון מיידי של סכום ההלוואה, ובמקרה זו יועברו כל נכסי החברה, לרבות קניינה הרוחני, לידי דרור, על חשבון חוב ההלוואה. התובעת, כך גורסים הנתבעים, הסכימה לתנאים אלו. (ראו סעיף 14 לתצהיר אייל). הנתבעים טוענים כי עם ייסוד החברה, השקיע דרור סך נוסף של 50,000 ₪, ובהמשך השקיע סכומים נוספים. לעומתו, התובעת לא נתבקשה להשקיע דבר בחברה, מלבד יכולותיה ומומחיותה בגיוס כספים ושיווק בינלאומי. (ראו סעיפים 15-16 לתצהיר אייל). עקב מומחיות נטענת זו של התובעת, טוענים הנתבעים, הוענקו לה 10% מהון המניות המונפק של החברה, והתובעת אף מונתה כדירקטורית בחברה. אייל מציין (סעיף 17 לתצהירו), כי הובטח לתובעת כי תקבל 10% מהמניות שלו בחברה, אך לפנים משורת הדין, ושלא כמוסכם, הוענקו לה סופו של יום 10% מכל מניות החברה. לטענת הנתבעים, התובעת הועסקה בחברה כסמנכ"לית פיתוח עסקי, ועיקר תפקידה היה גיוס הון ומשקיעים לחברה. אולם, תפקיד זה, אשר עבורו קיבלה, ללא תמורה, 10% ממניות החברה, לא בוצע בפועל (ראו סעיפים 18 - 19 לתצהיר אייל). התובעת, כך לטענת הנתבעים, לא איתרה ולו משקיע פוטנציאלי אחד, והסתפקה במשלוח מיילים לדרור ואייל, עם קישורים לכתבות בעיתונות העוסקות בגיוס כספים לעולמות וירטואליים (ראו סעיפים 20-22 לתצהיר אייל). הנתבעים טוענים כי עקב הפיחות בשער הדולר, התדרדר מצבה של החברה, ואייל הודיע לדרור כי יש צורך בהזרמת 250,000$ נוספים, על מנת שהחברה תוכל להמשיך בפיתוח המיזם (ראו סעיף 23 לתצהיר אייל). התובעת סברה, כך לטענת הנתבעים, כי יש להוציא באופן מיידי מכתבי פיטורין לכל העובדים (ראו סעיף 24 לתצהיר אייל). הנתבעים מפנים לנספח יג' לתצהיר התובעת, אשר ממנו עולה כי דרור ראה בדירקטורים של החברה - התובעת אייל, כאחראים למצבה הכלכלי של החברה, כמו גם להמשך פיתוח המיזם על פי תוכנית העבודה ובהתאם לקצב שהוצג בעת ההתקשרות ומתן ההלוואה. לטענת אייל (סעיף 26 לתצהירו), הוא ניסה לגייס משקיעים לחברה בכל דרך אפשרית, ומשלא עלה הדבר בידו, כינס פגישה בה נכחו דרור, התובעת ואייל. במעמד זה, הודיע לנוכחים כי על השותפים בעצמם להזרים כספים לחברה. במהלך פגישה זו, הביע דרור את מורת רוחו ממצב המיזם ואי עמידת החברה ביעדיה, בהתאם לתקציב. במהלך הפגישה, הביע דרור נכונות להעניק לחברה הלוואת בעלים. אולם לטענת הנתבעים, התנה דרור את הזרמת הכספים בשני תנאים - שההשקעה הנוספת לא תעלה על 100,000$, ושכל בעלי המניות בחברה ישקיעו על פי חלקם היחסי בחברה. הנתבעים טוענים כי אייל הסכים ליתן הלוואה בעלים, אולם לא על פי חלקו היחסי בחברה, אלא עד לסך של 300,000 ₪. (ראו סעיפים 27-28 לתצהיר אייל). הנתבעים גורסים, כי לאור מצבה הכלכלי של התובעת, הם לא דרשו שתשקיע סכום כסף בהתאם לחלקה היחסי בחברה, כי אם סכום נמוך בהרבה - 10,000$. אולם, התובעת סירבה להשקיע בחברה אף סכום נמוך מזה, ואף סירבה לערוב להלוואה שהוצע כי החברה תיקח (ראו סעיף 29 לתצהיר אייל). לטענת הנתבעים, לאור סירובה של התובעת להשקיע כספים בחברה, משך אף דרור את הצעתו להזרים 100,000 $ לחברה, ולחברה לא הוזרם כל סכום (ראו סעיפים 30-31 לתצהיר אייל). הנתבעים מתייחסים לטענות התובעת, בדבר ניסיונה לגייס את המשקיע, מר אברהמי, וטוענים כי אחד הפרמטרים החשובים להשקעה בחברה, היה כי משקיע אחד ישקיע את מלוא הסכום הדרוש לחברה על מנת לסיים את פיתוח המוצר. לטענתם, הם ניסו להשיג את מר אברהמי טלפונית, באופן מיידי, ואף באמצעות שליחת מיילים, על מנת לבדוק נכונותו להשקיע בחברה, כמו גם לברר מהו היקף ההשקעה. אולם, במהרה התברר כי מדובר בידיד ותיק של התובעת, אשר לא התכוון להשקיע בחברה. (ראו סעיפים 33-36 לתצהיר אייל). הנתבעים מתארים את ישיבת הדירקטוריון מיום 13.10.08, במהלכה הודיעה התובעת כי היא מתפטרת מכהונתה בדירקטוריון . הנתבעים טענים כי ביום 14.10.08 התקיימה ישיבת דירקטוריון נוספת, אשר נקבעה עוד טרם התפטרות התובעת, ובמהלכה אישר דירקטוריון החברה, כי הוא מכיר בהתחייבות החברה להחזר ההלוואה. (ראו סעיפים 38-39 לתצהיר אייל). הנתבעים מאשרים, כי בעקבות התפטרות התובעת, אכן הורו לנתבע 4 להעביר לידי אייל את מניות התובעת. זאת, לטענתם, בהתאם להסכם לרכישה חוזרת (ראו סעיף 40 לתצהיר אייל). הנתבעים טוענים, כי ביום 23.10.08 הודיע הנתבע 4 לתובעת כי ימתין שישה ימים טרם העברת המניות לאייל. במענה להודעה זו, דרשה התובעת מהנתבע 4 להימנע מקיום חובתו על פי הסכם הנאמנות- העברת המניות לאייל. לחילופין - דרשה מהנתבע 4 לדחות את העברת המניות בשבעה ימים. הנתבע 4, דחה את בקשה התובעת שלא לקיים חובתו, אולם ניאות להמתין עם העברת המניות. (ראו סעיפים 41-43 לתצהיר אייל). הנתבעים טוענים, כי מכיוון שהתובעת לא העבירה לידי הנתבע 4 כל צו שיפוטי המונע את העברת המניות ואף לא הודיעה על פניה לערכאות, העביר הנתבע 4 את המניות לידי אייל ביום 29.10.08 (ראו סעיף 44 לתצהיר אייל). הנתבעים מוסיפים, כי מעת ששלחה התובעת את מכתבה לנתבע 4, נאלמה דום ולא פנתה עוד אל מי מבין הנתבעים, בניסיון למנוע את העברת המניות לידי אייל ו/או חילוט זכויות הקניין הרוחני במיזם לטובת דרור (ראו סעיף 51 לתצהיר אייל). הנתבעים סבורים, כי מאחר שהתובעת התפטרה מחברותה בדירקטוריון החברה, אך לא מעבודתה בחברה, היה עליה לשוב לעבודה מייד בסיומה של חופשת הלידה, אשר הסתיימה ביום 4.11.08. לטענתם, התובעת לא הודיעה מבעוד מועד על רצונה לנצל ימי חופשה צבורים, ולא קיבלה את אישור החברה שלא לשוב לעבודה. (ראו סעיף 45 לתצהיר אייל). מאחר שלא הושקעו הכספים הדרושים בחברה, טוענים הנתבעים, היא חדלה להתקיים בסוף שנת 2008, מבלי שפרעה את חובה לLTN (ראו סעיף 46 לתצהיר אייל). מאחר שלא היה ביכולתה של החברה לפרוע את חובה, דרשה LTN, כך לטענת הנתבעים, לקבל לידיו את הבעלות במיזם, תחת השבת חלק מההלוואה, מתוך מטרה להמשיך ולקדם את המיזם תחת פלטפורמה אחרת, ולהקטין נזקיה (ראו סעיף 49 לתצהיר אייל). הנתבעים מצרפים כנספח ו' לתצהירו של אייל, העתק הסכם פיתוח אשר נחתם בין פקאן ל- LTN , לאחר העברת המיזם לידי LTN (להלן: "הסכם הפיתוח"). לטענתם, פקאן לא הייתה שותפה פעילה בבעלות במיזם, אלא רק האחראית על המשך פיתוח המיזם. (ראו סעיף 52 לתצהיר אייל). לטענת הנתבעים, LTN אשר לא רצתה לשאת במלוא העלויות והסיכונים הכלכליים של פיתוח המיזם, פעלה למציאת משקיע חיצוני, אשר ישקיע במיזם, ובחודש אפריל 2009 נמצא משקיע אשר הביא רצונו והסכמתו להשקיע (להלן: "המשקיע"), והוסכם כי תוקם חברה חדשה בשם "מוגובי בע"מ", אליה תעביר LTN את המיזם, ובתמורה יזרים המשקיע את המימון המוסכם. (ראו סעיף 54 לתצהיר אייל). בתצהירו (סעיפים 55-56), טוען אייל כי בעת יסודה של מוגובי בע"מ, הוצע לו לנהל אותה, ואף הוצע לו להשקיע כספים ובתמורה לקבל חלק מהמניות. אייל הסכים להצעות אלו, והחל לנהל את מוגובי. כן טוען אייל, כי השקיע סך של 90,000 ₪ כהלוואת בעלים, בתמורה ל 28% ממניות מוגובי בע"מ. הנתבעים עומדים על דעתם, כי מוגובי ווורלדס 4 יו הינן שתי חברות נפרדות ושונות לחלוטין. מוגובי בע"מ הינה חברה אשר קיבלה כדין את זכויות הקניין הורחני במיזם, ולאחר שאלה חולטו לטובת LTN. המניות של מוגובי בע"מ נרכשו על ידי בעלי המניות הרשומים בה, בתמורה לתשלום מלא. (ראו סעיף 57 לתצהיר אייל). הנתבעים מכחישים נמרצות את טענת התובעת, כי שינו את יחסם לתובעת מעת שסירבה להשקיע כספים בחברה. לטענתם, מעת שהתפטרה התובעת מדירקטוריון החברה, תוך שהיא מתנערת ממחויבויותיה כלפי החברה, הם איבדו בה אימון. (ראו סעיף 58 לתצהיר אייל). דיון והכרעה : השאלות המצריכות דיון והכרעה הינן - א. בחינת ההתקשרות הראשונית בין אייל לתובעת. ב. מהותו של הסכם ההלוואה. ג. נסיבות החתימה על הסכם הרכישה החוזרת, ומימושו. ד. הרמת מסך בין החברות. ה. פסה"ד של בית הדין לעבודה - השתק עילה והשתק פלוגתא. ו. פיצול סעדים. אדון בשאלות אלה, אחת לאחת. ההתקשרות הראשונית בין אייל לתובעת : גרסתה של התובעת, אשר לא נסתרה ו/או הוכחשה, היא כי אייל הציע לה להצטרף לפקאן, על מנת שתסייע לו בפן השיווקי ובפיתוח העסקי של החברה, תוך שהוא מבהיר ומתחייב כלפיה, כי ככל שתסייע בידו בהקמת מיזם חדש, המבוסס על הפלטפורמה של פקאן, היא תהיה בעלת 10% מהמניות במיזם החדש. דהיינו, אין מחלוקת כי את מניותיה בוורלדס 4 יו, קיבלה התובעת מתוקף חוזה ההתקשרות שנחתם בינה לבין פקאן. הסכם ההלוואה : בסיומו של משא ומתן שניהלו הצדדים, הוסכם כי דרור יזרים לחברה 250,000$ בעבור 35% ממניות החברה. כך מוסכם על דעת שני הצדדים. המחלוקת בין הצדדים נוגעת למהותה של אותה השקעה, כאשר התובעת סבורה כי מדובר היה בהשקעה סטנדרטית, ואילו הנתבעים טוענים כי מדובר היה בהלוואה. בפועל, מסכימים הצדדים, כי הכספים הועברו בתור הלוואה, על ידי LTN. בעדותה, מאשרת התובעת כי ידעה בזמן אמת כי מדובר בהסכם הלוואה, וכי לא פעלה למנוע החתימה על ההסכם (עמ' 14 שורות 6-18 לפרוטוקול הדיון מיום 18.6.13): "ש: את שומעת שיש הסכם הלוואה ולא השקעה ומה את עושה? פונה במכתב? ת: באותה תקופה ייצג אותנו עו"ד ישראלי. ש: חוזר על שאלתי. ת: לא פניתי במכתב. ש: עו"ד ישראלי שלח מכתב לאייל ואלייך עוד טרם נחתם הסכם ההלוואה? ת: נכון. ש: הוא פרש את כל העובדות והבעיות. ת: נכון. ש: הוא אמר לאייל לעיין שוב בהסכם. ת: נכון. ש: את קיבלת את המכתב ומה עשית? אמרת בשום פנים ואופן לא מתקשרים? ת: אני הבעתי בפני אייל את דעתי על מה שקרה. הייתי עדיין שכירה שלו ומי שקיבל את ההחלטה הסופית, לא משנה מה אגיד, היה אייל. לא הגשתי זאת בכתב". מעבר לעדותה של התובעת, בדבר היות הסכם ההלוואה מסווה להשקעה סטנדרטית בחברה, לא מצאתי כל תימוכין לגרסת התובעת. הצדדים חתמו מרצונם החופשי על הסכם ההלוואה, ודרור ואייל, אשר היו צדדים למו"מ ולניסוח ההסכם, איתנים בעמדתם כי אכן מדובר בהסכם הלוואה, ולא השקעה. משכך הם פני הדברים, אני קובעת כי דרור העביר הכספים לחברה בתור הלוואה, ולא בתור השקעה. סיכומו של דבר, לאחר דין ודברים בין הצדדים, ולאחר שאייל והתובעת התייעצו עם עו"ד ישראלי, נחתם ביום 11.3.08 נחתם הסכם ההלוואה עם LTN במסגרתו הוסכם בין היתר, כי במקרה שהחברה תקלע לחדלות פרעון ולא תוכל להשיב לLTN את סכום ההלוואה, אזי בתמורה לכיסוי ההלוואה, תהיה LTN זכאית לקבל לידיה את נכסי החברה, לרבות את הזכויות הקנייניות במיזם שפותח בחברה. נסיבות החתימה על הסכם הרכישה החוזרת ומימושו : הנסיבות אשר הובילו לחתימה על הסכם הרכישה החוזרת, לגרסת התובעת, הינן כניסתה להריון. לטענתה, בחודש מרץ 2008, הודיעה לאייל כי היא בהריון, ודרור אשר הופתע מהודעתה, התעקש כי ההסכמים ינוסחו מחדש, ושהתובעת תחתום על הסכם רכישה חוזרת, לפיו במידה ותעזוב מרצונה את החברה עד לחלוף 11 חודשים ממועד החתימה על ההסכם, תהיה לאייל אופציה לרכישה חוזרת של מניותיה. התובעת מוסיפה וטוענת, כי עקב התעקשות דרור כי חתימתה על ההסכם היא תנאי להזרמת הכספים לחברה, ועקב הלחץ שהפעיל עליה אייל, תוך שהוא מבהיר כי במידה ולא תחתום - יתמוטט המיזם, היא נאלצה לחתום על הסכם הרכישה החוזרת. מנגד, הנתבעים מכחישים את טענות התובעת בדבר לחץ שהופעל עליה, ואף התובעת אינה מכחישה כי חתמה על הסכם הרכישה החוזרת מרצונה החופשי. כמו כן, התובעת אינה מכחישה כי הייתה מיוצגת ע"י עו"ד ישראלי באותה העת (ראו עדות התובעת בעמ' 14 שורה 7 לפרוטוקול). במצב דברים זה, בו התובעת לא הביעה הסתייגות בזמן אמת, ואינה מצביעה על כשלים מהותיים שנפלו בחתימת החוזה ובתוכנו, אין מקום לקבלת גרסתה כי מדובר בהסכם נטול תוקף, אשר נחתם עקב לחץ שהופעל עליה. לאור האמור אני קובעת כי מדובר היה בחוזה תקף ומחייב. באשר לנסיבות מימוש החוזה, בסיכומיה (סעיפים 25-26) שבה התובעת על גרסתה, כי התעדכנה מפעם לפעם במצבה הפיננסי של החברה, וכי במהלך חודש אוגוסט 2008, עדכן אותה אייל כי מצבה של החברה טוב, ובחשבון הבנק יתרת מזומנים אשר תאפשר תפעולה של החברה לפחות עד תום חודש דצמבר 2008. חרף האמור, גורסת התובעת, כי בחודש ספטמבר 2008, זומנה לפגישה עם אייל ודרור, ובמהלכה סקר אייל את מצב החברה, והודיע כי ללא גיוס כספים לחברה, או הזרמת כספים על ידי בעלי המניות, תאלץ החברה לסגור שעריה ביום 1.11.08. דרור ואייל, כך לשיטת התובעת, המשיכו להפעיל עליה לחץ לממש את הסכם הרכישה החוזרת תוך שהם מאיימים כי היא תחוב באופן אישי בחובות החברה, והכל במטרה לגרום לה לוותר על מניותיה. בהמשך לפגישה זו, הודיעה התובעת על התפטרותה מדירקטוריון החברה. עובר להתפטרות התובעת, מימש אייל את זכותו לרכישה חוזרת של מניות התובעת, בהתאם להסכם הרכישה החוזרת. הצדדים חלוקים בנוגע למשמעות התפטרותה של התובעת מהדירקטוריון, כאשר התובעת סבורה כי לא היה בכך כדי להקים הזכות לרכישת המניות על פי הסכם הרכישה החוזרת, ואילו הנתבעים סוברים כי התפטרות זו אפשרה את רכישת המניות בערכן הנקוב. התובעת לא התנגדה, בזמן אמת, להעברת המניות שלה לאייל, אף שביקשה שהות של שבעה ימים, וזו ניתנה לה ע"י עורך הדין. התובעת לא נימקה, מדוע, אם סברה כי מדובר במהלך אשר אינו חוקי, לא פנתה לערכאה שיפוטית ופעלה להוצאת צו למניעת ההעברה. איני מקבלת את טענת התובעת כי התפטרה אך ורק מדירקטוריון החברה וכי למעשה המשיכה לעבוד בחברה, ומשכך העברת המניות לאייל נעשתה שלא כדין. אני קובעת, כי מניותיה של התובעת ניתנו לה מתוקף היותה דירקטורית בחברה, ולא מתוקף היותה עובדת בה, כשאר העובדים. בניגוד לטענות התובעת, ניכר כי באף אחת מהתכתובות עם התובעת, לרבות במכתבו של עו"ד כהן, אין כל איום על התובעת באופן אישי, או כדירקטורית, או לחץ כלשהו, וברור כי מצבה של החברה היה ברור לתובעת, עת החליטה שלא להשקיע כספים בחברה, ולהתפטר באופן מיידי מן הדירקטוריון. התובעת, כאמור, לא נקטה פעולה פוזיטיבית כלשהי, כדי למנוע העברת מניותיה לאייל. היא אמנם בקשה שהות של מספר ימים, אולם לא ניצלה שהות זו על מנת להאבק בכוונת אייל לרכוש מניותיה. בפועל, שתיקתה של התובעת, מתפרשת כהסכמה. בכל מקרה, וכנטען ע"י הנתבעים (סעיף 77 לסיכומים), אין כל ערך למניות, שעה שהחברה הייתה חדלת פירעון והפסיקה פעילותה בסוף שנת 2008. אשר על כן, מן המקובץ עולה, כי הסכם הרכישה החוזרת הופעל כדין, והמניות הועברו לאייל כדין, ובהתאם להסכם בר תוקף. הרמת מסך בין החברות : התובעת טוענת, כי וורלד 4 יו ומוגבי, הינן למעשה אותה יישות, וכי מטרת הקמתה של מוגובי הייתה התחמקות מתשלום המגיע לה, מתוך ניסיון לנשלה מהחברה. כחיזוק לטענתה, מציינת התובעת כי על פי הסכם המייסדים של מוגובי, השקיע אייל 90,000 ₪ במוגובי, וקיבל 29% מהמניות. לעומת זאת, מר יאיר גלס, אשר השקיע 250,000$, קיבל 15% ממניות החברה בלבד. מכך למדה התובעת, כי אייל ודרור התייחסו אל מוגובי כהמשך ישיר של וורלדס 4 יו. משכך, כשם שדרור ואייל נותרו בעלי מניות במיזם, אשר רק החליף את שמו, לשיטתה גם היא זכאית לקבל לידיה את מניותיה. כאשר נתבקש אייל להתייחס לחלוקת מניות זו, הוא טען כי מאחר והחזיק בראשו את הידע, ניתנה לו הזכות, על ידי דרור, לשלם פחות עבור מניותיו. התובעת משיבה לטענה זו של אייל (ראו סעיף 51 לסיכומיה), וטוענת כי הידע אותו "החזיק" אייל בראשו, היה תוצר של עבודתו המשותפת עמה ועל כן זכאית אף היא לקבל זכויותיה שנוצרו ונהגו בפקאן ובוורלדס 4 יו. עוד טוענת התובעת כי במועד סגירת וורלדס 4 יו, העילות לנטילת נכסיה על ידי LTN על פי ההסכם בין וורלדס 4 יו לבין LTN כלל לא התמלאו. למעשה, מבקשת התובעת לטעון כי פעילותה של וורלד 4 יו המשיכה ברציפות, גם בתקופה הקרובה לסגירתה. התובעת טוענת (סעיף 70 לסיכומיה), כי אייל ודרור נהגו בקניינה של וורלדס 4 יו כבקניינם הפרטי. בעדותו, אכן אישר אייל כי מוגובי המשיכה את פיתוח המיזם של וורלד 4 יו (עמ' 18 שורות 19-23 לפרוטוקול הדיון מיום 18.6.13): "ש: תאשר כי הפרויקט מוגובי וכיום מוגובי ממשיכה לפתח אותו, זה אותו פרויקט שהתחיל בנובמבר 07? ת: פרויקט מוגובי, נקרא עולם וירטואלי, והמשך פקאן. ש: מנובמבר 07 וממשך כיום? ת: כן. הפרויקט פותח וממשיך". כן אישר אייל בעדותו מעבר עובדים מוורלד 4 יו למוגובי (עמ' 18 שורות 24-29 לפרוטוקול הדיון מיום 18.6.13): "ש: עמית שביל, נדיה עיזרסון, ליאת עבוד בוורלדס פור יו ביום 31.12.08 ועבדו בפקאן החל מיום 1.1.09 נכון? ת: אני שכרתי אנשים, קיבלתי פרויקט, שכרתי אנשים שימשיכו את הפרויקט. מי שלא הייתי זקוק לו לא המשיך. ש: התשובה היא כן? ת: כן". עוד אישר אייל כי מקום מושב החברות הינו זהה (עמ' 19 שורות 14-15 לפרוטוקול הדיון מיום 18.6.13): "ש: שלושת החברות יושבות באותו מקום? ת: כן". התובעת טוענת כי דרור ואייל הטעו אותה בזדון, וגרמו לה לחשוב כי החברה מתעתדת להיות חדלת פירעון. בפועל - הבריחו את המיזם השייך לחברה, וגזלו מניותיה. התובעת סבורה, כי לא הייתה סיבה לסגור את וורלדס 4 יו, וכי סגירתה הייתה מלאכותית לחלוטין, ונעשתה בחוסר תום לב, ולשם הברחת קניינה בלבד. למעשה, גרסת התובעת הינה כי המיזם שהחל את דרכו בפקאן, עבר לוורלדס 4 יו, חזר לפקאן, שהמשיכה לפתח את המיזם, תוך שדרור השקיע בפקאן 216,000$ בתוספת מע"מ, בטווח זמן של ארבעה וחצי חודשים. גרסתם של הנתבעים הינה, כי לאור הפיחות בשער הדולר, התברר כי ההלוואה בסך 250,000$ שהעמידה LTN לחברה, אינה מספיקה בכדי לענות על הצורך של החברה בהון כספי מוזמן. משכך, הודיע אייל לדרור כי אם לא יוזרם סך נוסף של 250,000 $, לא תוכל החברה להמשיך בפיתוח המיזם, וכי בכל מקרה החברה לא תעמוד בתקציב החזוי לפיתוח המיזם. עקב היקלעותה של החברה לקשיים כלכליים, ניסה אייל לגייס משקיעים לחברה, בכל דרך שהיא, ומשלא עלה בידו לעשות כן, כינס ביום 24.9.08 פגישה, בה נכחו דרור, אייל והתובעת, ובה הודיע אייל לנוכחים כי על השותפים בעצמם להזרים כספים לחברה. במהלך פגישה זו, הביעה דרור בפני התובעת ואייל, אשר היו הדירקטורים של החברה באותה העת את אכזבתו ממצב המיזם, ומאי עמידת החברה ביעדיה, בהתאם לתקציב שהוצג לו. כמו כן, הביע דרור נכונות, במטרה להשאיר את החברה פעילה, להעניק לחברה הלוואת בעלים נוספת, אך התנה את הזרמת הכספים מכיסו בשני תנאים - שההשקעה הנוספת מצידו לא תעלה על 100,000$, ושכל בעלי המניות בחברה ישקיעו כספים, על פי חלקם היחסי בחברה. בתגובה להצעה זו, הציע אייל ליתן הלוואת בעלים עד לסך של 300,000ש"ח, ואף התחייב לקחת הלוואה אישית על מנת לעשות כן. לדבריו, התובעת לא נדרשה להשקיע את מלוא הסכום בהתאם לחלקה היחסי בחברה, אלא הוצע לה להשקיע סכום קטן בהרבה - 10,000$. ברם, היא סירבה להשקיע בחברה אף סכום נמוך מזה, ואף סירבה לערוב להלוואה שהוצא כי החברה תיקח. לאור זאת, ולאור סירובה החד משמעי של התובעת להשקיע סכום כלשהו בחברה, ובהעדר משקיעים אחרים, לא הוזרם לחברה כל סכום שהוא, ולא היה לה כסף לשלם אפילו את שכר העובדים, והחברה נכנסה למצב של חדלות פירעון. נחה דעתי כי אכן, מאחר שלא הושקע בחברה כסף, כנדרש להמשך קיומה, נאלצה החברה לחדול מפעילותה, ובסוף חודש דצמבר 2008, הופסקה פעילותה ואייל ודרור הזרימו כספים לחברה מהונם העצמי על מנת לכסות חובות לנושים ושכר לעובדים, לרבות שכרה של התובעת. לאור הפסקת הפעילות של החברה, וחוסר יכולתה לפרוע את ההלוואה של LTN, ולאור הוראות הסכם ההלוואה, דרשה LTN לקבל לידיה את הבעלות במיזם, במקום השבת חלק מההלוואה, מתוך מטרה להמשיך לקדם את המיזם תחת פלטפורמה אחרת, ולהקטין את הפסדיה. לאחר העברת המיזם לידי LTN, נחתם הסכם פיתוח בין LTN, לבין פקאן, אשר קבע כי פקאן תפתח תוכנה עבור המיזם של חברת LTN. איני מקבלת את גרסת התובעת, וקובעת כי מוגובי אינה חברת וורלד 4 יו, ואינה המחליפה של החברה. לחברה אין כל זכות במוגובי, ולמוגובי אין כל זכות בחברה או חובה כלשהי כלפיה. מוגובי הינה חברה אשר קיבלה כדין את זכויות הקניין הרוחני במיזם מ LTN, ולאחר שאלה חולטו מידי החברה לטובת LTN, לאחר שהחברה לא יכלה לעמוד בחובתה להשיב לידי המלווה - LTN את סכום ההלוואה. המניות של מוגובי נרכשו על ידי בעלי מניות שונים מאלו שהחזיקו בוורלד פור יו, ובין היתר בתמורה להשקעות בסכומים שונים. עיון במסמכים שהגישו הצדדים, מעלה כי אף התובעת הייתה ערה למצב הקשה של החברה, והתדרדרותה לכדי מצב של חדלות פירעון. כך במייל התובעת מיום 7.10.08: "בקיצור צריך מחר על הבוקר להוציא מכתבי פיטורין לכולם לפני הישיבה ולהוציא להם אותם מחר לא ביום ראשון וכמובן לבקש מהם סליחה". ובמייל התובעת מיום 8.10.08: "יש מינוס בחשבון והוא גדול! מבחינתי זה אותו הדבר וזה מכניס אותו לעוד חובות..." בין החברה לבין חב' מוגובי לא קיימת זהות בין בעלי המניות והמשקיעים, שכן, בהמשך להשקעתו של דרור, צרפו דרור ואייל צרפו משקיע נוסף, וחתמו על הסכם מייסדים ביום 14.5.09. דרור ואייל אמנם המשיכו לפתח את אותו מיזם בשם "מוגובי", עם אותם עובדים, באותו מקום, ועם אותו ציוד, תחת שם תאגידי חדש, אולם, כפי שביארתי, קניין זה עבר לידי LTN עפ"י הסכם הלוואה בר תוקף. בסיכומיה (סעיף 74) מבארת התובעת את יסוד המרמה המרוכך, ומבהירה כי יסוד זה מתמקד בניסיון בעל המניות, או המנהל, להסתיר את המציאות הכלכלית מעיניו של נושה, או ליצור מצג של מציאות כלכלית פיקטיבית, או לשנות את המציאות הכלכלית עצמה, וכל זאת על מנת להשיג טובות הנאה לעצמו או לחברה. לא מצאתי כי זהו המקרה דנן. אכן, לעיתים קיימת זהות מוחלטת בין שתי חברות, וקיים חשש ממשי כי הקמת החברה השניה, נועדה להברחת נכסים או העתקת פעילות, מתוך מטרה להתחמק מתשלום חוב פסוק. בענייננו, לאחר שבחנתי את טענות הצדדים והראיות שהובאו בפני, איני סבורה כי זהו המקרה. מחומר הראיות אני למדה, כי וורלד 4 יו נסגרה עקב אי יכולת כלכלית להמשיך ולהתקיים. כך עולה מן ההתכתבות בין יעל לאייל, מסיכום ישיבת המנהלים מיום 24.9.2008; ממכתבו של עו"ד ערן כהן לדירקטורים, בו פורט מצבה הגרוע של החברה; משמעות הגעת החברה למצב של חדלות פרעון החברה - זכות מיידית לדרור להחזר ההלוואה; לחילופין, בהתאם להסכם ההלוואה, זכאות דרור לרכוש את קנין החברה לרבות קניינה הרוחני. בישיבה מיום 24.9.2008, התבקשו השותפים, כעולה מסיכום הישיבה, לבדוק אפשרות להזרמת הון לחברה. הצדדים מסכימים, כי דרור הביע נכונות עקרונית להזרמת סך של עד 100,000$ ואייל מסר כי הוא בודק אפשרות לקבל הלוואה אישית מהבנק. התובעת, מנגד, הודיעה כי אין באפשרותה להשקיע סכום כלשהו, ואף לא את שדרשו ממנה אייל ודרור, באופן יחסי לחלקה במניות (10,000$). בסופו של יום, ולאור סירובה של התובעת להשקיע בחברה סכום נוסף, נסוגו אף דרור ואייל מהסכמתם העקרונית, להזרים כספים לחברה. משהלך והחמיר מצבה הכלכלי של החברה, וכתגובה לבקשתה של התובעת, לאחר שעיינה בחשבונות החברה, הסכימה התובעת, כעולה ממייל ששלחה לאייל ביום 7.10.2008 , כי אין מנוס מפיטורי העובדים. ביום 13.10.2008 הגישה התובעת לאייל, טרם כינוס ישיבת הדירקטורים, את מכתב התפטרותה מהחברה, ואף בו ציינה כי אין באפשרותה להשקיע בחברה את הסכום שנדרש ממנה כהשקעה. משכך, אני קובעת כי החברה נסגרה עקב הפיכתה ל"חדלת פרעון", ומכוח ההסכמים שבין הצדדים, מימשה LTN את זכותה החוזית לקבלת קניינה של החברה, ובכלל זה, הקניין הרוחני. שוכנעתי, כי LTN שכרה את פקאן לצורך המשך פיתוח התוכנה, כחברה קבלנית, ותמורת עבודתה שילמה מדי חודש לפקאן, ע"פ חשבוניות. החברה החדשה - "מוגובי", הוקמה רק כעבור מספר חודשים, וקיבלה עליה את המשך פיתוח התוכנה. מוגובי הוקמה ע"י הן על ידי אייל ודרור, והן על ידי משקיעים חדשים. אף אייל השקיע כספים במוגובי - סך של 90,000 ₪ וכנגד השקעתו, קיבל 29% ממניותיה, בנוסף למינויו כמנכ"ל החברה. אני קובעת, כי על אף שמטרתה של מוגובי הוא המשך פיתוח התוכנה, אין המדובר בהמשך ישיר של "וורלד 4 יו". החלטת דרור שלא להשקיע בחברה, הינה החלטה מסחרית לגיטימית, ויש בה הגיון רב, שעה ששאר בעלי המניות אינם לוקחים חלק בסיכון הצפוי. מדובר בהחלטה מסחרית גרידא, שלא להשקיע כספים נוספים לאחר שהושקעו כבר למעלה מ - 250,000$ בחברה. LTN אשר לא רצתה לשאת במלוא העלויות והסיכונים הכלכליים של פיתוח המיזם, איתרה משקיע משמעותי חדש, שהשקיע 250,000$, בנוסף להלוואת בעלים של LTN וביחד הקימו חברה חדשה בשם "מוגובי בע"מ" אליה הועבר המיזם. בשונה מן המצב ב"וורלד פור יו", במוגובי נכנסו כספים של משקיעים נוספים, אשר נתנו לחברה קרקע אמיתית להתפתחות של המיזם, כך שהשקעתו של דרור לא עמדה לבדה. כן מציינים הנתבעים (סעיף 118 לסיכומים) כי כיום, כחמש שנים ממועד היווסדה של מוגובי, בוצעו השקעות הון משמעותיות במוגובי, והרכב המניות שונה לחלוטין מהרכב המניות כפי שהיה במועד היווסדות החברה, ובוודאי מהרכב המניות של וורלד 4 יו. אני מקבלת ומאמצת טענות אלה. אכן, הצטרפו בעלי מניות חדשים נוספים, כך שאחזקות המניות של דרור ואייל השתנו ואף דוללו, וגם מטעמים אלו יש לדחות טענות התובעת. משכך, ולאור המפורט לעיל, מסקנתי הינה כי אין מקום להרמת מסך ההתאגדות בין החברות. פסק הדין בבית הדין לעבודה : הנתבעים ביקשו לבסס את טענותיהם, בין היתר, על קביעותיו של בית הדין לעבודה, אשר ניתנו במסגרת התדיינות בינם לבין התובעת במסגרת תביעתה שם. הנתבעים טוענים, כי הלכה היא, כי משנתן בית משפט מוסמך פסק דין סופי בהתדיינות פלונית, מקים הוא מחסום דיוני בפני בעלי הדין, המונע כל התדיינות נוספת ביניהם בנושא או בשאלה שהוכרעה במסגרתו. כל עוד פסק הדין עומד על כנו, מחייב הוא את הצדדים לו ביחס לכל קביעה עובדתית או משפטית הכלולה בו ואיש מהם לא יכול להעלות, במסגרת התדיינות אחרת ביניהם, טענה העומדת בסתירה לקביעה זו. הנתבעים סבורים, כי קיימת זהות עובדתית ומשפטית בין הפלוגתאות והעילות שהוכרעו במסגרת פסק הדין בהליך בבית הדין לעבודה. עוד הם מצביעים על זהות בין הצדדים להליך. קביעות אלו מהוות מצא פוזיטיבי בפסק דינו של בית הדין לעבודה, ואף היו חיוניות להחלטה הסופית שנקבעה בפסק הדין. לדבריהם, מדובר איפוא מעשה בית דין. בסיכומי התשובה, מתייחסת התובעת לטענות אלו, ומשיבה כי התביעה בביה"ד לעבודה הוגשה כנגד וורלד 4 יו, אייל ופקאן, ואילו התביעה בתיק דנן, הינה כנגד מוגובי, אייל ודרור. דהיינו - לא קיימת זהות בין הנתבעים בתיקים. כן טוענת התובעת, כי בית הדין לעבודה לא דן, בטענתה כי מוגובי הינה המשך ישיר לוורלד 4 יו. בית הדין לעבודה כלל לא נתבקש ואף לא דן, בתקופה שממועד סגירת וורלד 4 יו ועד פתיחת מוגובי, אלא רק בתקופה שעד סגירת וורלד 4 יו. כל קביעה שחורגת מחזית המחלוקת, הינה קביעה שנעשתה אגב פסק הדין, ובשל אגביותה, אינה יכולה לשמש כהשתק פלוגתא. יתר על כן, טוענת התובעת כי לא נתקיימו ארבעת התנאים הנדרשים לגיבוש השתק פלוגתא. בסופו של יום, הכרעתי בפסק הדין דנן, כפי שפורטה בהרחבה לעיל, אינה מתבססת על קביעותיו של בית הדין לעבודה, ומנגד - אינן סותרות אותן. לא קם איפוא הצורך, להיזקק לטענות בדבר השתק פלוגתא והשתק עילה. אולם, מעבר לנחוץ, אפנה את הצדדים לפסה"ד בע"א 1041/97 סררו נ' נעלי תומרס בע"מ, פ"ד נד (1) 642, הקובע כי באותם עניינים בהם ניתן לתבוע בבית המשפט, יחולו דיני ההשתק הרגילים, הקובעים כי די בכך שבעל הדין שלחובתו נקבע הממצא העובדתי היוצר את ההשתק יהיה בעל דין בכל אחד משני ההליכים, גם כאשר השתק נובע מקביעה של בית הדין לעבודה. זאת, בכפוף לסייג, שאם המימצא שעליו נשענת הטענה של השתק פלוגתא נקבע על ידי בית הדין לעבודה, על יסוד דיני ראיות שונים מאלה הנהוגים בבית - המשפט, לא תישמע טענת השתק פלוגתא לגבי דיון בהליך אזרחי רגיל בבית המשפט. במקרה דנן אין המדובר בעניינים אשר ניתן לתבוע בבית המשפט האזרחי. אכן, כלל ממצאי בית הדין לעבודה נקבעו על יסוד דיני הראיות הנוהגים בבית המשפט, ומשכך - לא ניתן לקבוע כי חלים דיני ההשתק. אם כך, אין מקום לאמץ את מסקנותיו של בית הדין לעבודה ככתבן וכלשונן ולהשתית את פסק הדין כאן, על יסודן. כמצויין לעיל, להכרעתי הגעתי שלא על סמך הכרעות בית הדין לעבודה, והכרעות אלו, אינן סוטות מקביעותיו. פיצול סעדים : עם סיום הליך הראיות, ובנוסף על הסעד שכבר נזכר בסעיף 50 לכתב התביעה, הגישה התובעת בקשה לפיצול סעדים. שם, ביקשה כי בית המשפט יתיר לה לפצל סעדיה, ויאפשר לה להגיש תביעה כספית כנגד הנתבעים, ככל שלא יינתן לה הסעד ההצהרתי הנתבע - הצהרה כי הינה בעלת 10% ממניות מוגובי. התובעת טענה, כי הסעד הכספי יכול להתגבש במידה ובית המשפט יקבע כי אכן תביעתה בדין יסודה, אך לא ייעתר לתביעה ליתן סעד הצהרתי. במצב דברים זה, יתכן כי אכן קופחו זכויות התובעת, אך לא ניתן יהא ליתן לה סעד הצהרתי, והסעד שייוותר לה הינו סעד כספי בלבד. לטענת התובעת, לא ניתן לאמוד את נזקי התובעת כל עוד לא ניתן פסק דין. כן טוענת התובעת כי הסעד הכספי הינו סעד מורכב, המצריך בחינה קפדנית לגבי שווי הנתבעת 1, פוטנציאל החברה והערכות הנוגעות שלוויה העתידי. מרכיבים אלו, טוענת התובעת, הינם מרכיבים המחייבים בירור מעמיק ויסודי. הנתבעים טוענים מנגד, כי התובעת ניהלה כנגדם שתי תביעות משפטיות נפרדות, על פני מעל לארבע וחצי שנים, וכעת מבקשת כי בית המשפט יאפשר לה לפתוח בהליך שלישי כנגדם, בעילות זהות לעילות אשר נדונו בהליכים הקודמים הנתבעים סבורים, כי התובעת נמענה מלבקש סעד כספי בתביעתה, אך ורק במטרה להימנע מתשלום האגרה המתאימה. הנתבעים טוענים, כי כלל הוא כי על התובע לאחד את מלוא סעדיו הנובעים מאותה עילה, הכל במסגרת תביעה אחת, וכי שעה שוויתר או לא תבע סעד מסוים, לא יוכל לתובעו בעתיד. בהקשר זה מפנים התובעים לתקנות 44 ו - 45 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984, ומציינים כי היסוד העומד בבסיס תקנות אלו, הוא מניעת ריבוי משפטים, ייעול הדיון ומניעת הטרדת הצד השני פעמים רבות בגין אותו עניין. היתר לפיצול סעדים, טוענים הנתבעים, מהווה חריג לכלל העיקרי, לפיו על התובע לכלול בתביעתו את מלוא הסעדים המבוקשים. במקרה דנן, סוברים הנתבעים כי התובעת לא הראתה נסיבות מיוחדות כלשהן, המצדיקות פיצול סעדים. בעניינו , טוענים הנתבעים, מבקשת התובעת היתר להגיש תביעה זהה לתביעה דנן, שהרקע העובדתי שלה זהה, עילות התביעה בה זהות, והשוני היחיד הוא הסעד, כאשר סעד זה הינו סעד כספי, שהאפשרות לתבוע אותו עמדה למבקש עוד במועד הגשת התביעה, אך היא נמנעה מתביעתו, במטרה להימנע מתשלום אגרה. כן טוענים הנתבעים לשיהוי ניכר בהגשת הבקשה. בתשובה לתגובה, שבה המבקשת על טענותיה, ומדגישה כי בקשתה הייתה, כי מקום בו יימצא כי תביעתה נכונה וראויה, אך מטעמים בלתי צפויים, יימצא שהשבת המניות לידיה אינה ישימה, תתגבש עילה לפיצול סעדים. התובעת שבה על טענותיה, כי בית הדין לעבודה לא דן במסגרת התביעה בחברת מוגובי, והקשר שלה לוורלד 4 יו. התובעת מכחישה את טענת הנתבעים, כי נמנעה מהגשת התביעה, אך ורק כדי להימנע מתשלום אגרה מתאימה. באשר לטענת הנתבעים, כי על התובעת היה לתבוע את מלוא נזקיה, משיבה התובעת וטוענת כי לא יכלה לתבוע את מלוא נזקיה, משום שתביעתה להשבת מניותיה אינה יכולה לדור בכפיפה אחת עם דרישה לפצותה בגין שווי המניות שנגזלו הימנה. תקנה 45 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"א-1981 קובעת: "מי שזכאי לסעדים אחדים בשל עילה אחת, רשאי לתבוע את כולם או מקצתם;אך אם לא תבע את כולם, לא יתבע אחרי כל סעד שלא תבעו, אלא אם כן הרשה לו בית המשפט שלא לתבעו". מקום בו מדובר בעילת תביעה אחת, ככלל, אין לפצל אותה לתביעות אחדות, ועל התובע למצות את מלוא הסעדים הקיימים לו בגין אותה עילה בגדר הליך אחד, אלא אם קיבל את אישור בית המשפט לפיצול הסעדים (ראו ספרו של המלומד אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה עשירית, תשס"ט, עמ' 126). הוראת חוק זו נועדה למנוע ריבוי התדיינויות, בזבוז זמן שיפוטי וסיכון של הכרעות סותרות. במקרה דנן, במידה והייתי קובעת כי אכן שלא כדין הועברו מניותיה של התובעת, היה עליה לעבור משוכה נוספת - שכנוע בית המשפט כי יש ממש בדרישת התובעת להרמת מסך ההתאגדות בין שתי החברות - מוגובי ווורלד 4 יו. רק אז היה מקום ליתן לתובעת אישור לפצל סעדיה. משקבעתי לעיל כי העברת מניות התובעת התבצעה כדין, ומשמצאתי כי אין מקום להרמת מסך ההתאגדות, הרי שאף בקשת התובעת לפיצול סעדיה - נדחית. סיכום : מן המקובץ עולה כי דין התביעה - להידחות. וכך אני מורה. התביעה לסעד הצהרתי נדחית בזה. אינני מתירה לתובעת לפצל את סעדיה. אני מחייבת את התובעת לשאת בתשלום שכר טרחת ב"כ הנתבעים, בסך של 10,000 ₪, כולל מע"מ, בצירוף ריבית והצמדה מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום המלא בפועל.. דיני חברותבעלותמניות