נטען כי התובע נפגע בעת שעל רגלו עלתה מלגזה; המלגזה בוטחה על-פי פוליסה לביטוח חובה שהנפיקה הנתבעת. 3. לטענת התובע ארעה התאונה באזור התעשיה מעלה אדומים, בכתובת רחוב עצמונה 11 [ר' תצהיר התובע ת/1 בסע' 4 ועדותו לפני בעמ' 4 לפרוטוקול ש' 28-20]. במהלך הבירור ויתר התובע על הטענה כי נגרמה לו נכות בעטיה של התאונה [עמ' 2 לפרוטוקול ש' 10-9]. 4. אין חולק על כך שהתובענה הוגשה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים ולא על-סמך עילה נוספת כלשהי [סע' 3 סיפא לכתב-התביעה]. הודאה מפורשת על כך באה מפי התובע בסיכומיו [שם, בסע' 1]. 5. התובעת ביקשה לדחות את התביעה על הסף, בין מחמת התיישנות העילה שביסודה ובין בשל כך שלתובע אינה עומדת עילה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, נגד הנתבעת ובכלל. התובע התנגד לבקשה. 6. בהחלטה מיום 13.5.2012 נקבע כי בלב המחלוקת בין הצדדים ניצבת השאלה אם המקום בו ארעה התאונה מצוי בשטח מדינת ישראל, אם לאו, וכי מדובר בשאלה עובדתית שיש לברר בשמיעת עדים. בעניין זה העידו התובע (ביום 11.3.2013) מן הצד האחד של המתרס וסא"ל אביעד כספי (זילברמן), ראש תחום תשתית במנהל האזרחי באיו"ש (להלן סא"ל כספי), מהצד השני של המתרס (ביום 8.9.2013). סא"ל כספי זומן ליתן עדות על-פי בקשת התובע לאחר שתעודת עובד ציבור בחתימתו הוגשה בידי הנתבעת. לאחר שמיעת העדויות סיכומו הצדדים טענותיהם בכתב. ב. דיון והכרעה 1. דין הבקשה למחיקת ההליך על הסף בשל היעדר עילה, וכפועל יוצא גם בשל היעדר יריבות עם הנתבעת, להתקבל. כאמור, התביעה הושתתה על חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (להלן גם חוק הפיצויים). היותה של התביעה מבוססת על העילה המעוגנת בחוק הפיצויים נלמדת משני אלה: ראשית, מהודאה מפורשת על כך שבאה מפיו של התובע בסיכומיו [שם בסע' 1]. שנית, מהפניית כתב-התביעה לחוק הפיצויים [שם, בסע' 3 סיפא]. חוק הפיצויים הוא חוק מיוחד. העילה שנקבעה בו מחילה משטר אחריות מיוחד אשר אינו מצריך הוכחת אשם לשם הטלת חבות. עוד נקבע בו הסדר פיצויים תחום ומוגבל שמשליך על זכותו של ניזוק לפיצוי [ע"א 295/81 עיזבון המנוחה שרון גבריאל נ' גבריאל, פ"ד לו(4) 533, 577 (1982)]. ההפניה לחוק בגוף כתב-התביעה מהווה ייבוא על דרך אזכור של העילה הקבועה בחוק הפיצויים אל תוך כתב-התביעה. 2. כיום אין עוד מחלוקת על כך שתחולתו של חוק הפיצויים היא טריטוריאלית ומוגבלת לתאונות-דרכים שאירעו בתוך שטחה של מדינת ישראל [רע"א 1667/09 שושה נ' נתשה (2.8.2010); ע"א (מח' י-ם) 6299/99 הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נ' אוחנונה, פ"מ תש"ס(1) 351 (2001); ת"א (של' י-ם) 17336/08 עיזבון ויורשי המנוחה רובא אחמד שריף נ' אבו ח'רשיק (26.10.2010); ראובן ריבלין תאונת הדרכים, סדרי דין וחישוב הפיצויים 309 (מהדורה שלישית, 2000); יצחק אנגלרד פיצויים לנפגעי תאונות דרכים 9 (מהדורה שניה, 1995)]. חריג יחיד למשטר התחולה הטריטוריאלית נקבע בסעיף 2(א1) לחוק הפיצויים, ולפיו "הנוהג ברכב ישראלי חייב לפצות נפגע שהוא ישראלי או תייר חוץ, על נזק גוף שנגרם לו בתאונת דרכים שבה מעורב הרכב אף אם התאונה אירעה באזור או בשטחי האחריות האזרחית הפלסטינית או באזורים ויראו את התאונה כאילו אירעה בישראל". חריג זה איננו מתקיים בתובע, שאינו ישראלי ואף אינו עונה להגדרת 'תייר חוץ'. על כן לא ניתן להתייחס לאירוע נשוא התובענה כאילו אירע בישראל לצורכי תחולתו של חוק הפיצויים. 3. מתעודת עובד ציבור בחתימת סא"ל כספי עלה שאזור התעשייה מישור אדומים, בו ארעה התאונה לגרסת התובע, מצוי בשטח C באזור יהודה ושומרון [נ/1, נ/2]. תוכן התעודה לא נסתר כהוא זה בעדותו של סא"ל כספי לפני. הובהר כי בסמכותו ליתן תעודות עובד ציבור אך ורק בהתייחס לסיווג שטחים שמצויים באזור יהודה ושומרון והוא אינו מוסמך לומר דבר בהתייחס למה שנמצא בתוך שטח ישראל [עמ' 6 ש' 26-24]. עוד ביאר סא"ל כספי כי מקום אירוע התאונה שעליו הצביע התובע מצוי באזור התעשייה מישור אדומים שהינו במובהק ובשלמותו אתר שסווג כשטח C על-פי הסכם הביניים שבין ממשלת ישראל לבין הרשות הפלסטינית [עמ' 7 ש' 5-4, 22 ו-28-25; עמ' 8 ש' 28]. מעדות זו עולה באופן הברור ביותר שמקום התאונה מצוי מחוץ לשטח מדינת ישראל, באזור יהודה ושומרון. 4. משטר התחולה הטריטוריאלית שאומץ בחוק הפיצויים עומד על מכונו מבלי שנודעת כל נפקות לשאלת זיהויו של האזור בו ארעה התאונה הנטענת או לטיב הזיקה שהתקיימה במועד האירוע בין אותו אזור לבין מדינת ישראל בשים לב לפעילות שהתבצעה בו. בין שהתאונה התרחשה בשטחים שהוגדרו כשטחי A, שטחי B או שטחי C, על-מנת שתחשב כתאונת-דרכים שארעה בשטח מדינת ישראל ושחוק הפיצויים חל עליה יש צורך בקיומם של שני תנאים מצטברים - נפגע שהוא ישראלי או תייר חוץ ופגיעה מרכב ישראלי. מאחר שהתובע אינו נפגע ישראלי או תייר חוץ אין חוק הפיצויים חל עליו ועל האירוע נשוא הליך זה [ת"א (של' י-ם) 20541/97 סלימה נ' איאד (22.3.2001)]. עילת התביעה שעומדת לנפגע תושב האזור בגין נזק גוף שנגרם לו בתאונה שארעה בתוך שטחי הרשות הפלסטינית (להלן הרשות) נגד מבטח ישראלי הינה לפי הדין המקומי באזור ולא לפי חוק הפיצויים, אפילו מוגשת התובענה בבית-משפט בישראל [ע"א (מח' נצ') 2144/02 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' ח'אזם (26.5.2003)]. על כן אין כתב-התביעה כפי שהוגש מגלה עילת תביעה ואין הוא עשוי לזכות את התובע בסעד כלפי הנתבעת, מבטחת המלגזה, על-פי חוק הפיצויים. 5. כפי שיובהר להלן, דין התובענה להידחות גם מחמת התיישנות העילה שביסודה. התובע לא טען, בתשובתו לבקשה או בסיכומיו, מהו הדין הזר שחל על התאונה. צודקת הנתבעת בטענתה כי בהקשר זה קיימות שתי אפשרויות: האחת, חוק הביטוח (מס' 20) של הרשות משנת 2005 אשר חל בשטחי הרשות שאינם בשליטה ישראלית ולפיו נתונה עילת התביעה להתיישנות בת שלוש שנים; השניה, צו המושל הצבאי בדבר פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (יהודה ושומרון) (מס' 677), תשל"ז-1976 אשר קובע תקופת התיישנות בת שנתיים. נובע מכך שבמועד הגשת התביעה, 3.5.2011, חלפו מעל שלוש שנים מיום האירוע שבו נעוצה עילת התובענה; במועד זה כבר התיישנה התובענה על-פי הדין הזר שחל עליה. הדברים נאמרים למעלה מן הצורך באשר התביעה לא הוגשה על-סמך עילה שמקורה בדין הזר (דין האזור) אלא אך ורק על-יסוד חוק הפיצויים. 6. נוכח האמור לעיל אין התביעה עשויה להתברר ויש לסלקה על הסף כבקשת הנתבעת. התובע אינו עשוי להיבנות מהצבעה על התנהלות הנתבעת טרם הגשת התביעה ומכך שהנתבעת לא טענה במסגרת התכתבות עם התובע את הטענות שהעלתה בגדרה של הבקשה דנן. זמן שיפוטי הוא משאב המצוי בחסר; יש להקדישו לתביעות שמגלות עילה ולא להליכי סרק שלא יזכו את התובע בסעד שהתבקש, אפילו יעלה בידו להוכיח את מלוא העובדות שלהן טען [ע"א 5634/05 צוקית הכרמל פרוייקטים בע"מ נ' מיכה צח חברה לקבלנות כללית בע"מ (4.6.2007), ע"א 693/83 שמש נ' רשם המקרקעין תל-אביב-יפו, פ"ד מ(2) 668 (1986); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 171 (מהדורה עשירית, 2009)]. במקרה דנן אין התביעה מגלה עילה. מחיקת תביעה על הסף בשל היעדר עילה היא בין העניינים שבית-המשפט מוסמך לעורר ביוזמתו-הוא בשלב קדם-המשפט על-מנת שלא תידון לחינם תביעה שאינה עשויה לזכות את התובע בסעד שהתבקש וכאשר ברור מראש שהיא נדונה לכישלון [תק' 143(8) לתקנות סדר הדין האזרחי]. לעניין זה התנהלות הנתבע אינה מעלה ואינה מורידה. ג. סיכומם של דברים אני דוחה אפוא את התובענה על הסף. התובע ישלם לנתבעת את הוצאות ההליך בסך כולל של 3,000 ₪ ליום פסק-הדין. סכום שלא ישולם תוך 30 יום מן המועד בו יומצא פסק-הדין ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום פסק-הדין ואילך עד מועד התשלום בפועל. ציוד מכני הנדסי (צמ"ה)מלגזהרגליים