תביעה לפינוי וסילוק יד של הנתבע, שהינו דייר מוגן בחנות מס' 8 בתחנה המרכזית בעפולה טענות התובעת- התובעת הינה הבעלים של המקרקעין עליהם בנויה התחנה המרכזית אגד בעפולה וכל השטחים המסחריים בתחנה הנ"ל, לרבות חנות מס' 8. הנתבע הינו דייר מוגן בחנות מס' 8 (להלן: החנות), מכוח הסכם שכירות מיום 26.5.1958. עותק ההסכם צורף לתביעה כנספח א' (להלן: ההסכם). בשנת 2008 נטש הנתבע את החנות. תחילה סגר אותה לסירוגין, ובהמשך חדל להפעילה למטרתה למשך רוב חודשי השנה. הכניסה לחנות נסגרה בלוחות פח ועל ידי מכונה אוטומטית למכירת משקאות קלים, כל זאת ללא הסכמת התובעת וללא ידיעתה. בחודש יולי 2010, חדל הנתבע באופן סופי מהפעלת החנות. ביום 11.7.10, שלחה התובעת לנתבע מכתב התראה, במסגרתו הבהירה לו כי אי הפעלת המושכר מהווה הפרה של הסכם שכירות ופוגעת בתחנה ובשוכרי החנויות האחרות. הנתבע התעלם מהפנייה והותיר את החנות סגורה. התובעת עותרת לפנות את הנתבע מכוח עילת הנטישה, להורות כי החנות תשוב לבעליה ולקבוע כי זו אינה כפופה עוד להגנה בהתאם לחוק הגנת הדייר. טענות הנתבע- החנות אינה נטושה ומעולם לא ננטשה. לאורך כל השנים מתנהלת במקום פעילות עסקית המותרת מכח הסכם השכירות, בין היתר, מכירת משקאות קלים. לעניין זה אין הנתבע זקוק לרשות מטעם התובעת. הנתבע הכחיש את עובדת סגירת החנות. לדבריו, למעט לתקופה קצרה במהלכה לא הייתה פעילות במושכר עקב שיפוצים שנערכו בו, כל הזמן התקיימה במושכר פעילות מסחרית של מכירת משקאות קלים. בבקשה לתיקון כתב ההגנה, הוסיף הנתבע וטען כי בכוונת התובעת להרוס את התחנה הוותיקה ולהקים תחתיה מרכז קניות ענק ותחנה מרכזית חדשה. נוכח האמור, עושה התובעת ככל שביכולתה לפגוע בו ולגרום לפינויו ללא פיצוי כלשהו. לצורך מימוש תכניתה, כבר פינתה התובעת מוסך לתיקון אוטובוסים שהתנהל בתחנה משך למעלה מ-40 שנה. בכדי להעצים את הפגיעה בנתבע, מתירה התובעת, בניגוד להתחייבויותיה, לחנויות נוספות למכור משקאות קלים. בעבר ניסה הנתבע להילחם בתופעה זו, אך הדבר לא עלה בידו. התובעת אף הציבה מכונות אוטומטיות למכירת משקאות קלים בסמוך לחנותו, ובכך היא פוגעת במתכוון בפרנסתו. עוד טען הנתבע כי התובעת משחיתה את המכונות שבבעלותו בדרכים שונות (כמפורט שם). התובעת אף מפרה צו מניעה, אשר אסר עליה להתיר לחנויות אחרות למכור סיגריות. דיון והכרעה : מטעם התובעת העיד מנהל נכסיה באזור הצפון, מר דני פטר פז. מטעם הנתבע, העיד מר גליל שלמה, העוסק בתפעול ותחזוקה טכנית של מכונות אוטומטיות למשקאות קלים, מר דני פוליויאן, העוסק במסחר בבגדים והנתבע בעצמו. לתיק הוגש פסק דינו של כב' השופט בנימין ארבל בעניינם של צדדים אלה (ת.א. (שלום עפולה) 1043/98). כן הוגשה מודעה שפרסם הנתבע לצורך מכירת החנות. לאחר ששמעתי את הצדדים ושקלתי את טענותיהם, דעתי היא כי דין התביעה להידחות, ואנמק. המסגרת הנורמטיבית נטישה כעילה לפינוי דייר מוגן הינה פרי יצירתה של הפסיקה. "עילת הנטישה איננה נזכרת במפורש בחוק הגנת הדייר. למרות זאת, מחייבים בתי המשפט את הדייר בפינוי כאשר הוא נוטש את המושכר. הפסיקה מבוססת על העיקרון שלפיו באה מטרתם של חוקי הגנת הדייר להבטיח לדיירים קורת גג בזמנים שהמחוקק רואה אותם כזמני חירום. אולם אם מושכרו של הדייר הפסיק לשמש לו מקום מגורים או עסק, אין זה צודק שימשיך להחזיק בו למרות נטישתו. ועל כן: אין כוונה להגן על הדייר בנסיבות כאלה, ועליו יהיה לפנות את דירתו או את בית עסקו ולהחזירם לבעל הבית (ע"א 170/63 ש.י. פפסמידוף ואח' נ' מ. חיזק ואח' פ"ד י"ז 2498)" ראה דוד בר אופיר, סוגיות בדיני הגנת הדייר, מהדורה שנייה, פברואר 2013, עמ' 125. הנטל להוכיח כי המושכר ננטש מוטל על שכמו של התובע. כן עליו להוכיח כי אין לדייר כוונה לשוב לנכס (ראה ע"א 170/63 ש.י. פפסמידוף ואח' נ' מ. חיזק ואח' פ"ד י"ז 2498). על מנת לקבוע האם אכן ננטש המושכר, יש לבחון את נסיבותיו הספציפיות של העניין "השאלה אם דייר נטש או לא נטש נמדדת לפי הנסיבות המיוחדות לכל עניין, ולפי אופי השימוש במושכר ומטרתו". (ראה, בר אופיר, שם בעמ' 143). ובהמשך: "כל מה שדורשים מהדייר, כתנאי להגנת החוק, הוא שיתפוס את המקום לצורכי עסקו, להבדיל מעסקם של בני אדם ולהבדיל מהעדר עסק כלשהו. ואם נמצא שהדייר אכן מחזיק במקום, אין לדקדק איתו בדבר מידת השימוש שהוא עושה בו (ע"א (ת"א) 77/54 פס"מ י' (ת) 172). ניהול עסק, אין פירושו שהדייר (בעל העסק) יימצא במקום בקביעות, והוא רשאי גם לנהלו באמצעות פקידו או שותפו ע"א (ת"א) 109/52 פס"מ ז' (ת) 174; ע"א (ת"א) 581/84 פס"מ תשמ"ו (א) 102,111). הדייר איננו חייב להימצא במושכר המשמש כבית עסק בכל יום ויום, לקבל בו לקוחות או למכור בו סחורה. העובדה שהמשיך לבקר בו ללא הפסק, כל אלה אינם מצביעים על נטישה..." (שם, 144). וכן: "פסק פינוי יינתן נגד שוכרים של בית עסק, כאשר נטשו את בית העסק שלהם, כך שאפילו שימוש מוגבל לא נעשה בו. יכול דייר מוגן לעשות שימוש מוגבל ומצומצם בבית העסק ועדיין לא יראו בו דייר נוטש" (שם, 146). ומן הכלל אל הפרט: כאמור, המשוכה הראשונה שעל התובעת לחצות היא הוכחת הנטישה הפיזית של הנכס. לא הייתה מחלוקת על כך שכל שהתקיים בעסק משנת 2008 ואילך הינו ממכר משקאות באמצעות הצבת מכונות שתיה בפתח החנות. עובדה זו עולה מהתמונות שצורפו לתצהירי התובעת. בהסכם השכירות נקבע כי השוכר רשאי להשתמש במושכר אך ורק לצורך המטרה כפי שזו הוגדרה בהסכם: "השוכר ישתמש במושכר אך ורק למטרת השכירות ולא לאיזה מטרה אחרת "מטרת השכירות " לצורך הסכם זה היא ניהול עסק של מכירת הדברים הבאים עוגות מזרחיות , תירס חם, בננות, גרעינים ובוטנים" (ראה סע' 4 להסכם). בפסק דינו של כב' השופט ארבל (ת/1), הורחב השימוש כך שמכירת משקאות קלים הותרה אף היא. כך נאמרו הדברים: "....עם זאת הנני קובע, כי התובעים יהיו רשאים למכור בחנות מספר 8 משקאות קלים, כפי שמכרו בפועל" אכן, במושכר מתבצעת מכירה של משקאות קלים, וזאת לאורך מס' שנים. כפי שצוין לעיל, מהתמונות שצורפו לתצהיר התובעת עולה כי מכונה לממכר שתיה מצויה שם בחודש מאי 2008. תמונות נוספות שצורפו מהתקופה שבסמוך להגשת התצהיר מעלות כי מצויות במקום 3 מכונות. עיון בתמונות מעלה, כי המכונות מוצבות בפתח החנות כך שהן חוסמות למעשה את הכניסה לחלל הפנימי שלה. הנתבע הבהיר בתצהירו, כי בשל קשיים שהערימה עליו התובעת, באפשרה לחנויות אחרות למכור מוצרים זהים או דומים לשלו וכן בהזזת תחנות פנימיות, הסבה לו האחרונה נזקים כלכליים. לדבריו מאחר ומותר לו למכור משקאות קלים, החליט להציב מכונות אוטומטיות למכירת משקאות קלים. כאמור, מכונות אלה מוצבות בתוך החנות אולם בחזית שלה, בכדי שעוברים ושבים יוכלו לראותן. תריס החנות פתוח באופן קבוע, כך שאם יורידו אותו לא תהיינה המכונות נגישות. מדובר במכונות תקינות המפיקות רווחים. בהתאם לאישור יועץ מס שצורף לתצהיר, היקף מכירות הנתבע בחנות עמד על סך של 82,519 ₪ לשנת 2010. מר גליל שלמה, שהעיד לנתבע, הצהיר כי בשלוש השנים האחרונות הוזמן לטפל במכונות הללו ולתקן תקלות שנתגלו בהן. מר דני פלאווין, שהעיד אף הוא לנתבע, טען כי בדרך כלל החנות פתוחה (עמ' 14 ש' 19). לדבריו, לשאלה כמה זמן הייתה החנות סגורה, השיב "אני לא מכין רשימה, אני לא הולך לבדוק כל יום במיוחד אם פתוח או סגור. אני זוכר שגם היה סגור יום יומיים (שם בש' 21-22 ). גם נציג התובעת בעצמו לא הכחיש כי מדובר בעסק פעיל, כי בשנת 2010 הייתה מכונה פעילה וכן כי במועד הדיון פועלות שם 3 מכונות ומכונת קפה. אם כן, בנסיבות העניין, הרי שעסקינן בעסק פעיל ומתפקד למכירת משקאות קלים בהתאם ל"מטרת השכירות". אציין, כי לטענת התובעת (אשר לא נזכרה בתביעתה ומהווה על כן הרחבת חזית אסורה) כי עוד קודם לשנת 2008 החנות כבר הייתה סגורה, לא הובאו ראיות כלשהן. לשאלת ב"כ התובעת את הנתבע בהקשר זה, השיב הנתבע כי אין זה נכון שבשנת 98 החנות כבר הייתה סגורה "לא. החנות מעולם לא ננטשה. באופן רצוף נעשה שם שימוש קבוע" (ראה עמ' 8 ש' 9). בהקשר זה הופנה הנתבע לקביעתו של כב' השופט ארבל בעמ' 14 לפסק הדין, כי החנות נסגרה זה מכבר. אכן, מבלי לקבוע מסמרות בנקודה זו, שכן לא ברור אם יש לראות בממצא שם לצורך העניין שלפניי משום השתק פלוגתא בין הצדדים (ואף טענה כזו לא נטענה כלל), למצער ניתן לומר כי נכון לשנת 2008 התובע הפעיל במקום מכונות שתיה, ואף פסק הדין עצמו מעיד כי כוונת התובע (שם) הייתה לחזור ולהפעיל את החנות. התובע אף השיב לדברים, כי הייתה הסכמה להעברת הקלייה לחנות 8 ומוצרים אחרים לחנות 5. יתרה מכך, שאלתו של ב"כ התובעת לאחר מכן, אשר הזכיר לנתבע נסיעה לחנות בשנת 2007, אז גרושתו ביצעה במקום קליית גרעינים, מעלה כי החנות לא הייתה סגורה באותם מועדים. הנתבע השיב לעניין זה כי "אני זוכר שהיית אצלי בחנות, הייתה שם גם מכונה אוטומטית למשקאות קלים ..." (עמ' 9 ש' 4 - 5 ). בהמשך אף טען כי בשנת 2008 בוצעה במקום למשך מספר חודשים מכירה קמעונאית. בהעדר ראיות אחרות, ולפי שהדבר מתיישב ממילא עם השאלות שהופנו לנתבע, אין לי אלא לקבל את הדברים. האם הצבת מכונות לממכר שתייה עולה כדי שימוש במושכר? זו השאלה שיש להכריע בה. דומני, כי התשובה לשאלה זו צריכה להיות בחיוב. בהקשר זה יש להפנות להלכה כפי שצוטטה לעיל, לפיה אין דורשים מבעל העסק כי העסק יעבוד בהיקף כזה או אחר דווקא, וכי די בהיקף מצומצם ומוגבל כדי שהעסק לא ייחשב כעסק שננטש. החנות פועלת ונמכרים באמצעות המכונות משקאות קלים. גם אם מדובר בפעילות בהיקף מצומצם, פעילות זו קיימת ומקיימת את מטרת השכירות. ראוי לציין בהקשר זה, כי אך סביר הוא שהעסק יופעל באופן זה במקום המשמש כתחנת מעבר בנסיעה ממקום אחד למשנהו. ויפים לעניין זה דבריו של כב' השופט ארבל בפסק הדין (ת/1) "קהל זה, מעוניין, רובו ככולו, במוצרי מזון קלים ומהירים על מנת שיוכל להמשיך במטרתו העיקרית - הנסיעה ליעד אחר. קהל זה אף מתחלף, ואינו נשאר במקומו יותר ממספר דקות קצוב" (עמ' 15 לפסק הדין). מדובר בממכר מהיר וזמין. דרך המכירה יעילה וחסכונית, והנתבע מוציא ממנה לחמו. לא מצאתי כל נימוק מדוע רואה התובעת בכך משום נטישת המושכר. סוף דבר: התביעה נדחית. התובעת תישא בהוצאות הנתבע ובשכ"ט בא כוחו בסך של 7,500 ₪. פינוי דייר מוגןדייר מוגן בבית עסקתביעת פינויפינוי מקרקעיןמקרקעיןדייר מוגן (הגנת הדייר)פינוי