המבטחת כפרה בחובתה בשל כך שהנתבעים לא שיתפו עמה פעולה, לא מסרו לה פרטים בנוגע לאירוע התאונה ואף נתנו מידע כוזב באשר לאופן קרות התאונה וזהות הנהג ברכב הנתבעת במועד התרחשותה. לחלופין נטען שמדובר בתאונה כוזבת או בביום תאונה במטרה לזכות שלא כדין בפיצוי מאת המבטחת [סע' 6 לכתב-ההגנה]. בנוסף העלתה המבטחת טענות במישור הנזק. 6. עיקר המחלוקת בין הצדדים נסבה אפוא על האותנטיות של אירוע התאונה, על זהות הנהג ברכב הנתבעת בקרות התאונה ועל חבותה של המבטחת בפיצוי התובע בשל נזקו הנטען. 7. עדי הצדדים נשמעו בשני מועדים, ביום 4.2.2013 וביום 19.6.2013. מטעם התובע הובאה עדות יחידה - עדותו שלו. הנתבעים 1 ו-2 הסתפקו בעדות הנתבע וויתרו על העדתה של נתבעת 2, בעלת הרכב שלא נכחה בתאונה. מטעם המבטחת נשמעו עדות הנהגת ברכב התובע - אשתו של התובע גב' עיתאף אבו כלף (להלן הנהגת ברכב התובע) ועדות חוקר מטעם המבטחת, מר ישראל שריקי (להלן החוקר). ההפניות להלן הן לפרוטוקול הדיון זולת אם צוין אחרת. ב. דיון והכרעה דין התובענה להידחות. להלן יובאו הטעמים לכך. הן התובע והן הנתבע יחסו לנתבע את הנהיגה ברכב הנתבעת במועד התאונה. נחה דעתי כי מדובר בגרסה שאינה אמת. כמה וכמה טעמים לכך. ראשית, הנהגת ברכב התובע העידה ביום 4.2.2013, בתכוף לאחר שנשמעה עדות הנתבע ובעת שהלה נכח באולם בית-המשפט. אף שהנהגת ברכב התובע לא ידעה לנקוב בשמו של הנהג ברכב הנתבעת ביארה כי היה צעיר ועמדה על דעתה כי היא אינה מזהה אותו בין הנוכחים באולם בית-המשפט [עמ' 12 ש' 25-20]. הנהגת ברכב התובע לא זיהתה אפוא את הנתבע כמי שנהג ברכב הנתבעת. שנית, הנתבע - שהציג עצמו כמי שנהג ברכב הנתבעת במועד האירוע הנטען - לא ידע למסור פרטים מהימנים ועקביים על-אודות האופן בו התרחשה התאונה הנטענת. הנהגת ברכב התובע מסרה בעדותה הנ"ל פרטים על-אודות אירוע התאונה הנטען. לדבריה, רכב שנסע לפניה פנה ימינה בלי לאותת; או אז נפגע רכבה על-ידי רכב שנסע מאחור. העדה שללה את הטענה כי הרכב שנסע לפניה בא מהנתיב השמאלי ו'חתך' את נתיב נסיעתה [עמ' 12 ש' 17-16, עמ' 13 ש' 9-5]. העדות הייתה לאקונית ודלה בפרטים ביחס לנסיבות התאונה. אין מחלוקת על כך שהתובע כלל לא נכח בתאונה; על כן לא ידע לתאר אותה מכלי ראשון [עמ' 4 ש' 26-25, עמ' 5 ש' 1 וש' 12]. הנתבע הצהיר בעדותו כי הוא שנהג ברכב הנתבעת בעת קרות התאונה [עמ' 7 ש' 24-23]. יחד עם זאת מסר הנתבע תיאור על-אודות אופן התרחשות התאונה אשר נשלל בעדותה של הנהגת ברכב התובע; לשיטתו הרכב הנוסף שהיה מעורב בתאונה ואשר נסע לפני רכב התובע עקף את רכב התובע משמאל ואחר-כך פנה ימינה לפני רכב התובע, באופן שגרם לנהגת ברכב התובע לבלום - ולרכב הנתבעת לפגוע ברכב התובע מאחור [עמ' 7 ש' 28-26, עמ' 8 ש' 4-1]. אלא שכאמור, הנהגת ברכב התובע ביארה כי הרכב שנסע לפניה לא בא מהנתיב השמאלי ולא 'חתך' אותה. תיאור התאונה על-ידי הנתבע באופן שאינו תואם את אופן התרחשותה על-פי עדותה של הנהגת ברכב התובע, שעל נוכחותה במקום אין חולק, תומך אף הוא במסקנה כי הנתבע לא היה עד לאירועים שאותם התיימר לתאר בעדותו וממילא גם לא נהג ברכב הנתבעת כפי שביקש לטעון. יתרה מכך, עדות הנתבע באשר לנסיבות המדויקות של התאונה לא הייתה עקבית. תחילה טען שפגע ברכב התובע מאחור לאחר שרכב התובע בלם; בהמשך, כשעומת הנתבע עם תוכן ההודעה שמסר למבטחת, שינה טעמו וביקש להישמע בטענה כי רכב התובע לא בלם אלא רק האט [השוו עמ' 7 ש' 28 ועמ' 8 ש' 2 לעמ' 8 ש' 15-9]. שלישית, מתווסף לכך רישומה הכללי של עדות הנתבע שלא היה אמין. הנתבע לא ידע להסביר באופן משכנע מדוע בתאונה פשוטה ללא נפגעים נמצא אחיו בזירת התאונה כבר בזמן שהנהגת ברכב התובע יצאה מרכבה, כאשר לטענת הנתבע הוא לבדו נמצא ברכב הנתבעת במועד התאונה [עמ' 9 ש' 29-20, עמ' 10 ש' 4]. הצהרתו של הנתבע כי הנהגת ברכב התובע ראתה אותו בעת שיצאה מרכב התובע לאחר התאונה [עמ' 10 ש' 2-1] נסתרה מניה וביה בעדותה של הנהגת ברכב התובע, שעדותה נשמעה לאחר עדות הנתבע. לבסוף, לא רק בבית-המשפט מסר הנתבע גרסות סותרות בעניינים הקשורים לתאונה ולזהות הנהג ברכב הנתבעת. אירוע התאונה נחקר על-ידי החוקר אשר שוחח בין השאר עם הנתבע ועם סוכן הביטוח של הנתבע (להלן הסוכן). השיחות הוקלטו ותומללו. בעדותו לפני הטעים החוקר כי בשיחת טלפון שקיים עם הנתבע אחרי התאונה שמע מפיו כי בתאונה דנן נהג לא הנתבע אלא סעיד אחיו. בשיחה זו ביקש החוקר לברר עם הנתבע את טענת הסוכן, עמו שוחח קודם לכן, לפיה בתאונה דנן נהג הנתבע - ואם מסר הנתבע לחוקר שאחיו הוא שנהג הרי שעשה כן מאחר שהתבלבל בין התאונה דנן לבין תאונה אחרת שבה היה מעורב אחיו. אלא שבשיחת ההבהרה שקיים החוקר עם הנתבע בעקבות שיחתו עם הסוכן עמד הנתבע על דעתו באופן ברור ומפורש כי אחיו סעיד הוא שנהג ברכב הנתבעת בתאונה דנן, זאת בנפרד ובמובחן מהעובדה כי האח היה מעורב בתאונות נוספות. התמליל שצורף לדוח החקירה כחלק בלתי נפרד מתצהיר החוקר מאמת זאת [נ/3, עמ' 5 לתמליל]. בעדותו לפני אישר החוקר את תוכן שיחותיו עם הסוכן והנתבע, כביטוין בתמליל שצורף לתצהירו [עמ' 19 ש' 26-21, עמ' 20 ש' 6-5 וש' 29-25, עמ' 22 ש' 19-15]. בעדותו לא השכיל הנתבע להתמודד עם גרסותיו שקדמו לבירור ההליך, בגדרן מסר לחוקר שלא הוא נהג ברכב הנתבעת במועד הרלוונטי אלא סעיד אחיו. תחת זאת הכחיש הנתבע את תוכן שיחותיו עם החוקר ואת הדברים שאמירתם יוחסה לו. הנתבע עמד על טענתו כי הוא שנהג ברכב הנתבעת, לא רק בתאונה דנן אלא גם בתאונה הנוספת שנזכרה בשיחתו עם החוקר. אני מבכרת ללא עוררין את עדות החוקר שנתמכה בדו"ח החקירה ובנספחיו על-פני עדות הנתבע שכאמור לא עוררה אמון. יתרה מכך, בעדותו לפני ביקש הנתבע לייחס לעצמו נהיגה בשתי התאונות כאחד, זו שנדונה כאן והתאונה הנוספת, שעה שלגרסת סוכן הביטוח שלו כפי שנמסרה לחוקר והוקלטה דווח לסוכן כי הנתבע נהג בתאונה דנן אך אחיו סעיד נהג בתאונה הנוספת [ר' עמ' 4-3 לתמליל שצורף ל-נ/3]. בכך ניכר פער גם בין גרסת הנתבע לבין גרסת הסוכן שתועדה על-ידי החוקר. די באמור לעיל כדי להוביל למסקנה כי הנתבע לא נהג ברכב הנתבעת וכי גרסתו בעניין זה אינה אמת. אלא שסימני השאלה הקשורים בתאונה, נסיבותיה וזהות הנהג המעורב בה אינם נעצרים על מפתנו של הנתבע; גם עדות התובע לקתה בהם, וביותר מאופן אחד. במה דברים אמורים? התובע לא נכח בתאונה עצמה, אף לא בזירת התאונה לאחר שהתרחשה. אף-על-פי-כן לא הובאה להוכחת התביעה אלא עדותו היחידה. כשעסקינן בתביעה בה שנויה במחלוקת לא רק שאלת הנזק אלא גם שאלה של חבות המבטחת, והמבטחת מעוררת בכתב-ההגנה טענה לאירוע כוזב ומבוים, פשיטא שהתובע נדרש לעשות את הדבר הבסיסי והמובן מאליו - קרי, להעיד מטעמו את מי שנהג ברכבו במועד התאונה הנטענת. התובע נמנע מכך מבלי שניתן למחדלו הסבר. אשתו, שלטענתו נהגה ברכבו בתאונה הנטענת, לא הגישה תצהיר מטעם התובע; אף שנכחה בבית-המשפט במועד שנקבע לשמיעת עדים בחר התובע לא להעידה, ולו גם בהיעדר תצהיר. ודוק: התובע נהג בדרך זו אף שכבר בשלב קדם-המשפט היה גלוי ונהיר לו הצורך בהשמעת הנהגת מטעמו נוכח המחלוקת על-אודות זהות הנהג ברכב הנתבעת [עמ' 2 לפרוטוקול הדיון מיום 18.3.2013, בש' 5-8]. על כן נקראה אשתו של התובע להעיד מטעם המבטחת [ראו החלטה בעמ' 12-11 לפרוטוקול מיום 4.2.2013]. הימנעות התובע מהעדת אשתו, היא הנהגת ברכבו, פועלת לחובתו ויש לייחס לה נפקות ראייתית. כלל הוא כי בעל-דין שנמנע מהבאת עדות רלוונטית מבלי שיש בפיו הסבר מניח את הדעת לכך, חזקה שהיה באותה עדות כדי לתמוך דווקא בגרסתו של הצד האחר [ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו, פ"ד מה(4) 651, 659-658 (1991)]. ואומנם, משנשמעה הנהגת ברכב התובע מטעם המבטחת איששה את טענת המבטחת כי לא הנתבע הוא שנהג ברכב הנתבעת. יש בכך תימוכין עקיפין לכך שהתובע ידע שהנתבע לא נהג ברכב אך בחר לשתף פעולה עם גרסתו הכוזבת של הנתבע בעניין זה. גם בעניינים נוספים לקתה עדות התובע. הלה, שלא נכח בתאונה, לא ידע לבאר מדוע נרשם בהודעה על התאונה לחברת הביטוח כי הנתבע היה מי שנהג ברכב הנתבעת [עמ' 6 ש' 4-1]. יתרה מכך, משעומת התובע עם הפרטים שנרשמו בטופס ההודעה מחד גיסא ועם היעדר ידיעתו על-אודות נסיבות התאונה מאידך גיסא ביקש להישמע בטענה כי נקב בזהות הנהג ברכב הנתבעת לפי מה שאמרה לו אשתו, הנהגת ברכבו [עמ' 6 ש' 13-11]. אלא שגם בגרסה זו אין ממש ואין בה כדי לבאר את התנהלותו של התובע. הלה הודה בהמשך שגם אשתו לא ידעה לנקוב בשמו של הנהג ברכב הנתבעת [עמ' 7 ש' 6-2]. עדותו של התובע בעניין זה הייתה מגומגמת במובהק: "היא אמרה לי, היא לא אמרה לי אבל היא לא ידעה מי נהג. [...] אמרה לי שקיבלה מכה מאחורה, ירדה מהרכב ושניהם היו בחוץ מסתכלים על התאונה, ידעה שאחד מהם קוראים לו עלאא" [שם]. מכאן שהתובע רשם את שם הנתבע בטופס ההודעה מבלי שנסמך על בסיס מוצק כלשהו, לא כל שכן על ידיעה ממשית בעניין זה. זאת ועוד, התובע ביקש להישמע בטענה שלמד על היות הנתבע הנהג ברכב הנתבעת מתוך בירור שערך אחרי התאונה. גם בסוגיה זו הייתה עדותו מופת של חוסר אמינות. בתוך כך מסר שורה של גרסות סותרות: האחת, כי התקשר אל הנתבע והחליף עמו פרטים; השניה, כי לא דיבר כלל עם הנתבע אלא רק עם אביו שאותו הוא מכיר; השלישית, כי הפרטים על-אודות התאונה הוחלפו בין סוכן הנתבע לבין סוכן התובע [ראו והשוו: עמ' 5 ש' 16-15, עמ' 5 ש' 24-22, ועמ' 7 ש' 1]. לא-זו-אף-זו, התובע טען ששמע מפי אביו של הנתבע שלא הנתבע נהג ברכב הנתבעת אלא מישהו אחר שאינו הנתבע וגם אינו אחיו [עמ' 5 ש' 27-24]. אף-על-פי-כן בחר לייחס את הנהיגה ברכב הנתבעת לנתבע, כך בטופס ההודעה למבטחת [נ/1] וכך גם בכתב-התביעה. הדברים מעידים על מעורבות של התובע בייחוס הנהיגה ברכב הנתבעת לנתבע, כל זאת חרף מודעותו לקשייה של גרסת הנתבע בעניין זה. אביו של הנתבע, עימו שוחח החוקר תוך הקלטת השיחה, שלל את טענת התובע כי התובע שוחח עמו בעקבות התאונה וקיבל ממנו פרטים על-אודות הנהג ברכב הנתבעת [עמ' 9 לתמליל שצורף ל-נ/3]. סיכום ביניים: על-יסוד האמור לעיל יש לקבוע כי בעדותו היחידה של התובע לא היה כדי להרים את הנטל בשאלות שבמחלוקת, לרבות בשאלת זהות הנהג ברכב הנתבעת; כי עדות הנהגת ברכב התובע שללה את גרסת התובע - כמו גם את גרסת הנתבע - לפיהן הנתבע נהג ברכב הנתבעת בתאונה; כי גרסת הנתבע לפיה הוא שנהג ברכב הנתבעת בתאונה אינה ראויה לאמון ואחת דינה להידחות; כי עדות התובע אף היא אינה ראויה לאמון ומעוררת למצער סימני שאלה על-אודות מעורבותו בייחוס התאונה לנתבע ללא בסיס ממשי לכך. כאמור, בכתב-ההגנה הודו נתבעים 1 ו-2 באירוע התאונה כפי שתוארה בכתב-התביעה. משבאתי לכלל מסקנה שעדות התובע מזה ועדות הנתבע מזה לוקות בקשיים מהותיים ואינן ראויות לאמון יש בכך כדי להשליך על טיבה ואמיתותה של ההודאה הגלומה בכתב-הגנתם של הנתבעים הללו. אין מדובר בהודאה שנועדה לסלול את הדרך לפתיחת ארנקם של הנתבעים ולנשיאה שלהם עצמם בנזקו הנטען של התובע; כל מטרתה לגלגל את הטבת הנזק על שכם המבטחת. הודאה כזו, לאו הודאה היא ובית-המשפט אינו מחויב לקבלה. לגופם של דברים הוכח שהנתבע לא אמר אמת כאשר יחס לעצמו נהיגה ברכב הנתבעת, וגם לתובע היו יד ורגל בהצגה מסולפת זו של הדברים בתביעתו. נותרה אפוא עדות הנהגת ברכב התובע שנשמעה על-כורחו של התובע, שלא מטעמו אלא לבקשת המבטחת. עדות זו, אין בה כדי לספק ראיות להוכחת התביעה; היא לא קשרה בין התאונה לבין רכב הנתבעת. עדות הנהגת ברכב התובע אף אינה ממקמת את רכב הנתבעת בזירת האירוע. כל שתואר בה היה פגיעה של רכב כלשהו שפרטיו לא נמסרו ברכב התובע, מאחור. בלשון העדה: "אני נסעתי לאט לאט ובאופן פתאומי רכב מאחוריי פגע בי" [עמ' 12 ש' 17-16]. לתובע ולנתבעים 2-1 ניתנה הזדמנות לחקור את הנהגת ברכב התובע בחקירה נגדית ובתוך כך לבסס את מעורבותו של רכב הנתבעת בתאונה; דא עקא, הן התובע והן נתבעים 2-1 ויתרו על הזדמנות זו ובחרו להימנע מהפניית שאלות לעדה בחקירה נגדית [עמ' 13 ש' 18-14]. מכאן שעדות הנהגת ברכב התובע - עדות שנמצא כי בניגוד לעדויות התובע והנתבע היא היחידה שראויה לאמון - כלל אינה ממקמת את רכב הנתבעת בזירת התאונה. די בכך כדי לקבוע שהתובע לא הרים את נטל ההוכחה שחל עליו ביחס למרכיבי תביעתו ולא הראה בעדות אמינה ומשכנעת שנזקי רכבו נגרמו בשל פגיעה שפגע בו רכב הנתבעת. יש בכך כדי לגרום לדחיית התביעה לא רק נגד הנתבעים אלא גם נגד המבטחת. למעלה מן הצורך אדרש לטענות המבטחת שיסודן בסעיף 25 לחוק חוזה הביטוח. הנתבעים ביקשו להישמע בטענה כי אין נפקות לזהות הנהג ברכב הנתבעת מאחר שניתן על-ידי המבטחת כיסוי ביטוחי לכל נהג ברכב זה, לרבות נהג צעיר, תוך ביטול ההשתתפות העצמית החלה במקרה תאונה [עדות הנתבע בעמ' 8 ש' 26-23]. אלא שטענה זו, אין בה כדי להתיר לנתבעים למסור למבטחת עובדות כוזבות על-אודות מקרה הביטוח. סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח שכותרתו 'מרמה בתביעת תגמולים' מורה כך: "הופרה חובה לפי סעיף 22 או לפי סעיף 23(ב), או שנעשה דבר כאמור בסעיף 24(ב), או שהמבוטח או המוטב מסרו למבטח עובדות כוזבות, או שהעלימו ממנו עובדות בנוגע למקרה הביטוח או בנוגע לחבות המבטח, והדבר נעשה בכוונת מרמה - פטור המבטח מחובתו". אכן, כבר נקבע שיש לנקוט משנה זהירות בהענקת פטור למבטח על-פי סעיף זה, הן בשל תוצאת הפטור שהיא קשה כשלעצמה והן בשל הטלת אות קלון על המבוטח הכרוכה בכך [ע"א 10199/09 אוריון נ' המגן חברה לביטוח בע"מ, פסקה 16 (1.4.2012)]. על פרשנותו הראויה של סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח ונטלי ההוכחה החלים בגדרו עמד בית-המשפט העליון במספר הזדמנויות. בתוך כך קבע שלהוראת הפטור שלושה יסודות: האחד, מסירת עובדות בלתי נכונות או כוזבות; השני, מודעות של המבוטח לאי הנכונות או לכזב של העובדות שנמסרו; השלישי, כוונה להוציא כספים מן המבטח שלא כדין על-יסוד העובדות הלא נכונות או הכוזבות [רע"א 230/98 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' נסרה (19.5.1998)]. כיום מושלת בכיפה הגישה הפרשנית לפיה לא די בהוכחת שני היסודות הראשונים לבדם אלא יש גם להוכיח יסוד נפשי של כוונת מרמה בגדרו של הרכיב השלישי הקבוע בהוראת החוק. גישה זו מכבידה על המבטח ונותנת יד במובן מסוים למבוטח אשר חטא במסירת מידע כוזב. ריכוך-מה של תוצאה זו הושג בקביעת נטלי ההוכחה החלים בהקשר זה [רע"א 9215/10 פלדמן נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ, פסקה 9 (12.4.2011)]: אכן, הנטל להוכיח את שלושת יסודותיו של סעיף 25, לרבות כוונת המרמה, מוטל על המבטחת, כמי שטוענת לפטור מאחריות ביטוחית. מאחר שמדובר בהטלת 'סטיגמה של ביצוע עבירה פלילית' ומאחר שמדובר בתוצאה קשה ומרחיקת לכת - של שלילת תגמולי הביטוח מהמבוטח - דרושות ראיות כבדות משקל להוכחת כוונת המרמה [...]. יחד עם זאת, מקום בו הוכיחה המבטחת את התקיימותם של היסוד הראשון והשני, לאמור: כי המבוטח מסר עובדות בלתי נכונות או כוזבות וכי הוא עשה כן ביודעין [...] הרי שיש לראות במבטחת כמי שהוכיחה לכאורה את קיומה של כוונת המרמה. במקרה כזה, יעבור נטל הבאת הראיות אל כתפי המבוטח, שיצטרך להציג את המניע לכך שמסר פרטים כוזבים ולגלות את העובדות הנכונות. מקום בו גילה המבוטח את העובדות הנכונות, או שאלה התגלו במהלך המשפט - יקבע על פי עובדות אלה אם העובדות הכוזבות נמסרו מתוך כוונה להוציא כספים מחברת הביטוח, או שמא הוצגו מתוך מניע שאין לו קשר לכוונת מרמה כזו. בענייננו הוכח כי הנתבעים הציגו מידע כוזב באשר לזהות הנהג ברכב הנתבעת. עוד הוכח שמידע כוזב זה נמסר על-ידי הנתבעים ביודעין; פשיטא שהנתבע ידע ידוע היטב שלא הוא נהג ברכב הנתבעת אך בחר להסתיר מהמבטחת ומבית-המשפט את האמת העובדתית לאשורה. בכך הוכיחה המבטחת לכאורה קיומה של כוונת מרמה מצד המבוטח. אף לאחר מכן דבק הנתבע בגרסתו הכוזבת ונמנע מהצגת העובדות הממשיות אשר קשורות בתאונה ובזהות הנהג ברכב הנתבעת ולא הראה שלהסתרת זהות הנהג האמיתי ברכב אין השלכה על חבותה של המבטחת. במצב דברים זה זכאית המבטחת ליהנות מהוראת הפטור שבסעיף 25 לחוק חוזה הביטוח. ג. סיכומם של דברים על-יסוד האמור לעיל נדחית התובענה במלוא סכומה. נוכח דברים שנאמרו לעיל על-אודות מידת אמיתותה של עדות הנתבע - העדות היחידה שהובאה מטעם נתבעים 2-1 - איני עושה צו להוצאות בין הנתבעים 2-1 לבין התובע. אשר לנתבעת 3, על התובע לשאת בהוצאותיה בד-בבד עם דחיית תביעתו נגדה. התובע בחר להפנות את התביעה נגד נתבעת 3, תוך יחוס הנהיגה ברכב הנתבעת לנתבע, אף שלמצער ידע כי יש גרסות סותרות באשר לזהות הנהג ברכב הנתבעת. חרף ידיעתו זו בחר התובע לשתף פעולה עם גרסתו הכוזבת של הנתבע תחת שיבאר ברחל-בתך-הקטנה כי אחר שאינו הנתבע נהג ברכב. ואם תאמר כי זהות הנהג ברכב הנתבעת לא הייתה ידועה לתובע כי אז היה עליו לתת לכך ביטוי גלוי ומפורש בכתב-התביעה ולהפנות את התביעה נגד הנתבעת-בעלת הרכב ונגד מבטחת הרכב. התובע לא נהג כך ובחר תחת זאת בנתיב פתלתל. יש ליתן לכך ביטוי בפסיקת הוצאות. התובע ישלם אפוא לנתבעת 3 את הוצאות ההליך, שכ"ט עו"ד ומע"מ בסך כולל של 6,500 ₪ ליום פסק-הדין. סכום זה ישולם תוך 30 יום מן המועד בו יומצא פסק-הדין שאם לא כן ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום פסק-הדין ואילך עד מועד התשלום בפועל. פוליסהחברת ביטוח