תביעת התובע כנגד הנתבעים להשבת הלוואה שהולוותה על ידי התובע, לטענתו, לנתבעים. התובע והנתבע 1 (להלן: "הנתבע"), תושבי העיר קרית אתא, הכירו בתחילת שנת 2008 והתפתח ביניהם קשר חברי, במהלכו נהגו להיפגש מדי פעם; הנתבע ביקר בביתו של התובע וכן הזמין את התובע ורעייתו לאכול במסעדה אשר בבעלותו ואף שלח להם מתנות. לטענת התובע, בתחילת חודש אוקטובר 2008, פנה אליו הנתבע בבקשה לקבל ממנו הלוואה בסך של 50,000 ₪ (להלן: "סכום ההלוואה") לצורך עסקיו, אותה התחייב להשיב לתובע כעבור 3 חודשים. לטענת התובע, למרות פניות חוזרות ונשנות, הנתבע לא השיב לו את סכום ההלוואה ומשכך הוגשה התביעה דנן. הנתבע כפר בטענות התובע בדבר מתן הלוואה; הנתבע טען שלא קיבל כל הלוואה מהתובע וכי למעשה, התובע חב לו סכום כסף בגין שיפוץ שנערך בביתו של התובע. התביעה הוגשה אף כנגד בת זוגו של הנתבע, הנתבעת 2. בהקשר זה, אקדים ואציין, כי דין התביעה כנגד הנתבעת להידחות. התובע לא הוכיח ואף לא טען כי ההלוואה ניתנה לנתבעת, כי אם לנתבע בלבד ולמעשה, לא נטענה טענה כלשהי המצמיחה חבות מצד הנתבעת כלפי התובע. דיון והכרעה האם התובע העניק הלוואה לנתבע? 1. לטענת התובע, ביום 13.10.2008 הנתבע התלווה אליו לסניף בנק דיסקונט בקרית אתא (להלן: "הבנק"), בו מנהל התובע את חשבונותיו, על מנת שהתובע יעביר לידיו את סכום ההלוואה המבוקש. בהתאם לבקשת הנתבע מהתובע, הבנק העמיד לתובע בחשבונו הלוואה על סך של 50,000 ₪ והתובע משך מחשבונו שיק בסכום זה לפקודת הנתבע (להלן: "השיק"). התובע טוען כי הנתבע סירב לפרוע את השיק וביקש ממנו למשוך עבורו את סכום ההלוואה במזומן ולמסור אותו לידיו, כאשר הנתבע רשם בכתב ידו בגב השיק כדלקמן: "אני מרדכי יצחק לא יכולתי לפרוע את השיק, דוד משך לי מזומן". לטענת התובע, הנתבע התחייב להשיב את סכום ההלוואה עד ליום 15.1.2009, אולם לא פעל בהתאם להתחייבותו. משכך, עותר התובע לחייב את הנתבעים להשיב את סכום ההלוואה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק. 2. הנתבע הכחיש כי קיבל הלוואה מן התובע. לגרסתו, מעולם לא פנה לתובע בבקשה לקבל הלוואה והנתבע הוא אשר נהג לתת לתובע מדי פעם סכומי כסף בסך של 100-200 ₪ נוכח טענות התובע בדבר מצבו הכלכלי הקשה. לטענת הנתבע, התובע הוא שפנה אליו וביקש ממנו כי יפרע בחשבונו את השיק ויעביר לידי התובע את סכום השיק במזומן, כטובה אישית, נוכח בעיות משפחתיות של התובע. הנתבע סירב לטענתו להפקיד את השיק בחשבונו, ביטל את השיק על ידי סימון שני קווים על השיק וכתב בגב השיק: "אני מרדכי יצחק לא יכולתי לפרוע את השיק, דוד משך לו מזומן". לגרסת הנתבע, הוא כתב על גב השיק כי התובע משך לו- לתובע עצמו את הכסף ולא לנתבע וחתם בחתימתו. 3. מטעם התובע הוגש תצהירו וכן תצהיר עדות ראשית של בתו, גב' שרון חמו-נדו (להלן: "הבת"). מטעם הנתבע הוגש תצהיר עדותו הראשית. התובע העיד על מתן ההלוואה לנתבע, כאשר צירף לכתב תביעתו עותק מן השיק שבוטל וכן מסמכים בנקאיים המעידים על ההלוואה שביצע התובע בחשבון הבנק ומשיכת סכום ההלוואה במזומן. התובע נחקר אודות נסיבות היכרותו עם הנתבע והעיד, כי הנתבע ניסה כל הזמן להיות בקרבתו ואף אירח אותו במסעדה שבבעלותו, עד אשר נעתר התובע ונתן לו הלוואה (עמ' 3 ש' 29 - עמ' 4 ש' 20). התובע לא התכחש למחוות שעשה כלפיו הנתבע והעיד כי הנתבע אירח אותו ואת משפחתו במסעדה שבבעלותו וכי אף שלח לו מדי פעם מתנות. לטענת התובע, הוא פגש את הנתבע בחודש דצמבר 2008 והלה אמר לו כי יש לו קושי כלכלי אך הוא יחזיר את סכום ההלוואה ומאז לא פגש את הנתבע כשנתיים, כאשר כל העת קיווה התובע כי הנתבע ישיב לו את כספו (עמ' 8, ש' 23-31). התובע העיד על העובדות כהווייתן, כך באשר להיכרותו עם הנתבע וטיב היחסים ביניהם, כך באשר לרישום שנעשה בגב השיק, אשר חלקו נרשם על ידי הנתבע וחלקו האחר על ידי התובע (עמ' 6, ש' 23-31). עדותו של התובע יצרה עלי רושם אמין ומהימן ביותר. עדותו של התובע בחקירה הנגדית עלתה בקנה אחד עם תצהיר עדותו וגרסתו לא נסתרה על ידי הנתבע. 4. הבת הצהירה כי במהלך ביקור אצל הוריה בחודש מרץ 2009, סיפר לה אביה, הוא התובע, כי הנתבע אינו עומד בהתחייבותו להשבת סכום ההלוואה שנתן לו. עוד העידה הבת כי ביום 15.3.2009 נכנסה למסעדה שבבעלות הנתבע ועימתה אותו עם התנהגותו כלפי אביה ועם העובדה שלא פרע את חובו, כאשר לטענתה הנתבע התנצל בפניה והבטיח כי ישיב לתובע את סכום ההלוואה (תצהיר עדות ראשית - סומן ת/2). עדותה של הבת באשר למפגש שלה עם הנתבע במסעדה לא נסתרה. בחקירתה הנגדית שבה הבת והעידה על חילופי הדברים בינה לבין הנתבע ועל התנצלותו של הנתבע והבטחתו להשיב לתובע את סכום ההלוואה, כפי שהעידה במסגרת תצהיר עדותה הראשית. הבת אשר התגוררה באותה עת בחו"ל והגיעה אך לביקורים בארץ, העידה על מה שבידיעתה האישית ועל מה שסיפר לה אביה, מבלי להוסיף או לגרוע. תשובותיה היו אותנטיות וענייניות ועדותה הותירה עליי רושם אמין ביותר. 5. מנגד, עדותו של הנתבע באשר לנסיבות קבלת השיק, הרישום עליו ומטרת ההלוואה עוררה תמיהות וסימני שאלה, אשר נותרו ללא הסבר הגיוני, כאשר הנתבע העלה בחקירתו הנגדית גרסאות חדשות אשר לא בא זכרן בכתב הגנתו ובתצהיר עדותו הראשית. כך, בתצהיר עדותו הראשית טען הנתבע כי התובע ביקש ממנו כי יפרע בחשבונו שיק של התובע ואז ימשוך את הכסף במזומן ויעבירו לתובע מסיבות אישיות. בחקירתו הנגדית טען הנתבע לראשונה כי המניע של התובע לבקשה זו היה הצורך של התובע בהעברת כספים לאישה עמה ניהל התובע קשר רומנטי (עמ' 12, ש' 25-28). גרסה זו הועלתה לראשונה בחקירה הנגדית וכאשר נשאל מדוע לא סיפר זאת בתצהירו, השיב כי לא רצה להביך את רעייתו ובתו של התובע, אך כעת אין לו מנוס מלעשות כן (עמ' 12, ש' 29-31). הסבר זה של הנתבע אינו מניח את הדעת, שכן ככל שמדובר בחלק מהותי בהוכחת הגנתו של הנתבע, הדעת נותנת כי היה מציין זאת בעדותו. גם באשר להגעת הנתבע לבנק יחד עם התובע, העלה הנתבע גרסה חדשה בחקירתו הנגדית, לפיה התלווה אל התובע לבנק, על מנת שהתובע ייתן לו כסף שהנתבע התחייב להעביר לאדם בשם אליהו פרדס, אשר היה אחראי לשיפוץ שנערך בבית התובע (עמ' 16, ש' 19-20). גרסה זו לא הופיעה אף היא בתצהיר עדותו של הנתבע ונולדה לראשונה בחקירה הנגדית. כאשר נשאל שוב הנתבע מדוע דברים אלה לא מצאו ביטוי בתצהיר עדותו הראשית, הנתבע לא השיב עניינית ולא סיפק הסבר לכך (עמ' 16, ש' 21-29). 6. גרסתו של הנתבע, כי התובע ביקש ממנו כטובה כי ייתן לו שיק על שמו כדי שהנתבע ימשוך אחר כך את הכסף במזומן ויעבירו לתובע, לא נתמכה בראיות כלשהן, ולמעשה אינה עולה בקנה אחד עם מכלול העדויות והראיות בתיק, לרבות עם עדות הנתבע עצמו. 7. השיק המקורי הוצג לבית המשפט והעתקו צורף לכתב התביעה. השיק יועד לנתבע בלבד והוא בוטל על ידו בסימון שני קווים על השיק, בתוספת המילה "מבוטל". בגב השיק היה כיתוב בחלק העליון עם חתימת הנתבע וכיתוב בחלק התחתון אשר הוסף בכתב ידו של התובע, לפיו על הנתבע להשיב את סכום ההלוואה עד ליום 15.1.09 ולשלם את העמלה בגין משיכת סכום ההלוואה. אין מחלוקת כי הכיתוב בחלק העליון בשיק, כולל החתימה, נרשם על ידי הנתבע, לפיו הנתבע לא יכול היה לפרוע את השיק והנתבע משך תחת השיק את הסכום במזומן, ברם הצדדים חלוקים האם כתובה המילה "לו" או המילה "לי", כאשר לגרסת התובע כתובה המילה "לי", דהיינו, הנתבע מציין כי התובע משך לו את הכסף במזומן מאחר ולא פרע את השיק; לגרסת הנתבע, הוא כתב את המילה "לו", ולפיכך, התובע משך לעצמו את הכסף. לאחר שעיינתי בשיק המקורי, אשר צילומו תואם למקור, הגעתי למסקנה כי רשומה המילה "לי", זאת תוך השוואה ליתר הכיתוב בגב השיק, בו מופיעות האותיות "ו" ו-"י" פעמים נוספות. על פי הרישום של הנתבע עצמו, הוא לא פרע את השיק וציין כי במקום זאת התובע משך לו את הכסף במזומן. 8. גם עדות הנתבע באשר לעצם הרישום בגב השיק והשארתו בידי התובע מחזקת את גרסת התובע. כאשר נשאל הנתבע מדוע ראה צורך לרשום את התוספת כי לא יכול לפרוע את השיק וכי התובע משך את הכסף במזומן, כאשר ביטל את השיק בכתב ידו ובסימון שני קווים, השיב כי התייעץ עם רואה החשבון שלו, אשר אמר לו לא לפרוע את השיק (עמ' 14, ש' 8-11) וכי רצה שיהיה לו "כיסוי" כלשונו. עוד ציין, כי התובע הוא שהכתיב לו מה לרשום על מנת שלא יהיו לתובע בעיות עם אשתו וכך עשה (עמ' 14, ש' 13-16). הנתבע נשאל שוב, מה היה הצורך ברישום על גב השיק כאשר השיק בוטל ולא השיב עניינית לשאלה, באומרו "מזל שלא פרטתי את הצ'ק עוד היו אומרים שאני לקחתי את הכסף" (עמ' 14, ש' 20-21). הנתבע לא סיפק נימוק הגיוני לתוספת הרישום בכתב ידו בגב השיק, כאשר די היה בביטול השיק אשר היה מיועד לנתבע, עם סימון "למוטב בלבד". כמו כן, הנתבע לא סיפק הסבר להשארת השיק אצל התובע לאחר ביטולו. גם טענת הנתבע בדבר מתן כספים לתובע לפני ואחרי תקרית השיק אינה מתיישבת עם השכל הישר וניסיון החיים. הנתבע העיד כי מיד חשד כאשר ראה את שמו על השיק וחשש מפני הבאות (עמ' 14, ש' 15-16) ויחד עם זאת המשיך לתת כסף מדי פעם לתובע לאחר משיכת הסכום בבנק וביטול השיק (עמ' 13, ש' 9-13). הדעת נותנת כי אדם אשר חושד בפלוני לאחר שרבוב שמו בהמחאה שלא ניתנה לו ואינה מיועדת לו, לא יתנדב לתת כסף לאותו פלוני. 9. עדותו של התובע באשר לנסיבות מתן ההלוואה בצירוף מסמכים בנקאיים, עדותה של הבת באשר למפגש האישי עם הנתבע ועימותו עם אי החזרת ההלוואה לאביה, הרישום של הנתבע על גב השיק והתמיהות אשר עלו מעדותו של הנתבע, תוך העלאת גרסאות חדשות בחקירתו, כל אלה יש בהם כדי להרים את נטל ההוכחה המוטל על התובע. על כן, הנני קובעת כי התובע נתן לנתבע הלוואה בסך של 50,000 ₪ והנתבע לא מילא אחר התחייבותו להשבת סכום ההלוואה במועד שסוכם. האם לתובע חוב כספי לנתבע בגין עבודות שיפוץ? 10. הנתבע טען כי התובע חייב לו סך של 28,000 ₪ בגין עבודות שיפוץ חדר אמבטיה בביתו של התובע, אשר בוצעו על ידי מר אליהו פרדס (להלן: "פרדס") ואשר הנתבע ערב לעבודות אלה באופן אישי. אקדים ואומר כי טענה זו, אשר נטענה במסגרת כתב ההגנה, ללא הגשת תביעה שכנגד, יכולה לעמוד לנתבע רק כטענת קיזוז ואינה מצמיחה עילת תביעה עצמאית המזכה את הנתבע בפיצוי. על הטוען טענת קיזוז להוכיח את זכותו המהותית לקיזוז, בהתאם לאחד מן המקורות שבדין, כגון: סעיף 53 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג - 1973 (להלן: "חוק החוזים הכללי"), סעיף 32 לחוק המכר, התשכ"ח - 1968, סעיף 25 לחוק השכירות והשאילה, התשל"א - 1971 וכיוצא באלה. בנדון דידן, הנתבע לא העלה במסגרת ההליך טענת קיזוז ודי בטעם זה כדי לדחות כליל את הטענה בדבר חוב כספי של התובע. לגופו של עניין, כאשר עניין לנו בקיזוז חיובים כספיים שאינם מתוך עסקה אחת, לפי סעיף 53 לחוק החוזים הכללי, על הטוען לקיזוז לשלוח הודעת קיזוז לצד שכנגד ויש להוכיח כי החיובים הינם חיובים קצובים. 11. בענייננו, טען הנתבע כי התובע חב לו סך של 28,000 ₪, סכום לו ערב הנתבע באופן אישי לפרדס, בגין שיפוץ שנערך בבית התובע. כאשר נשאל הנתבע האם חתם לפרדס כי הינו ערב להוצאות השיפוצים, השיב בשלילה (עמ' 14, ש' 28-29) וכאשר נשאל מאין לו כי עלות השיפוצים מסתכמת בסך של 28,000 ₪, השיב כי יש את פרדס (עמ' 14, ש' 30-31); בהמשך חקירתו אישר כי פרדס לא אמר לו מהי עלות השיפוץ בבית התובע וכי אינו יודע מי קנה את הכלים לצורכי השיפוץ וממה מורכב החוב הנטען (עמ' 15, ש' 4-10). לא זאת אף זאת, הנתבע עומת בחקירתו הנגדית עם טענתו כי נותר חייב סך של 28,000 ₪ לפרדס והשיב כי שילם לפרדס רק סכום של 500-600 ₪ וכי לא ניתנה לו בגין כך קבלה (עמ' 15, ש' 28-29). יצוין, כי התובע העיד כי אכן נערך שיפוץ של חדר אמבטיה בביתו בעלות של כ- 3,500 ₪, וכי הנתבע התחייב לשאת בעלות זו כריבית על ההלוואה וכנגד העמלה על סכום ההלוואה (עמ' 7, ש' 30-31; עמ' 8, ש' 12-14). הנתבע לא הביא אסמכתאות בדבר עלויות השיפוץ הנטענות על ידו ולא הוכיח את הסכום הנטען על ידו. כמו כן, הנתבע לא הביא לעדות את פרדס, על מנת שיעיד בדבר עלויות השיפוץ, היקף השיפוץ שנערך וערבותו הנטענת של הנתבע לחוב. הימנעותו של התובע מהבאת עד רלבנטי, האמור לתמוך בגרסתו, כאשר הבאתו התאפשרה ללא כל קושי, פועלת לחובתו של הנתבע ומקימה חזקה כי אילו נחקר העד, היה בכך כדי לתמוך בגרסת הצד שכנגד [ראו: ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סלימה מתתיהו, פ"ד מה(4) 651, 658 (1991), וכן יעקב קדמי על הראיות חלק רביעי (מהדורה משולבת ומעודכנת, 2009) 1890-1891]. לא זו אף זו, הנתבע כלל לא הוכיח כי היה ערב לעלויות השיפוץ בבית התובע וכי שילם סכומי כסף לפרדס במקום התובע. על כן, לאור האמור, לנתבע לא עומדת טענת קיזוז כנגד התובע. סוף דבר 12. דין התביעה כנגד הנתבע להתקבל. על כן, אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבע לשלם לתובע סך של 50,000 ₪ בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מיום 13.10.2008 ועד היום. בנוסף, ישלם הנתבע לתובע הוצאות משפט בסך של 5,000 ₪. סכומים אלה ישולמו תוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן, ישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל. 13. אני מורה על דחיית התביעה כנגד הנתבעת ללא צו להוצאות. הנתבעת לא התייצבה לדיונים ולא הוכח כי נגרמו לה הוצאות מעבר להוצאות הנתבע בגין ניהול ההליכים בתיק. החזר הלוואההלוואה