נטען, כי בניגוד לכללי בנקאות אפשר הבנק לאחות התובעת, למשוך כספים בחתימתה בלבד, בסכום משוער של 116,667 ₪, כמו כן סגר הנתבע את חשבון הבנק לאחר מות אימה של התובעת, וזאת ביום 11.1.10, מבלי ליידע או להתריע בפני התובעת, שהיתה שותפה בחשבון. טענות התובעת ב"כ התובעת טענה, כי למרות רצונה זה של המנוחה לפקח על חשבונה באמצעות קביעת שתי חתימות של שתי האחיות, שעה שהיא אינה חותמת, בחר הנתבע למעול בתפקידו ואפשר לדבי למשוך לבדה ובחתימתה בלבד כספים בגובה סכום התביעה. לדברי ב"כ התובעת, על אף שהכנסותיה החודשיות של המנוחה הסתכמו ב- 8,000 ₪ לערך, ולמרות מחלותיה והוצאותיה הרבות, כפי שעלו מחקירתה של דבי (עמ' 13 לפרוטוקול שורה 26 ואילך) נחסכו בחשבון המשותף מאות אלפי שקלים, ודבי לא נתנה הסבר הגיוני לכך, כדברי ב"כ התובעת. ב"כ התובעת טענה עוד, שדבי רוקנה את חשבון האם, והעבירה מאות אלפי שקלים מחשבון אחד לחשבון אחר, ולאחר מכן הוציאה את אמה מאותו חשבון אחר - דבר המעיד, לטענתה, על התנהלות הבנק הנתבע, שיחד עם דבי גרם לריקון חשבונה של האם המנוחה. לטענת ב"כ התובעת, עדת הנתבע, גב' מידה בר, ששימשה כפקידת בנק בכל זמן רלבנטי, לא הוכיחה בעדותה, שכל משיכותיה של דבי בוצעו בנוכחות האם או באישורה הטלפוני: ב"כ התובעת ציינה כי כך לדוגמא הגב' בר העידה, שמשיכות שנעשו בקופה לא היו זקוקות לאישורה, ומכאן שהיא לא הייתה עדה להן (עמ' 9 שורות 24-25). הגב' בר גם לא יכולה להסביר מדוע חרג הנתבע מהנוהל לפיו כל משיכה של קופאי דורשת את חתימת מנהל המחלקה (עמ' 10 שורות 6-9). ב"כ התובעת ציינה כי הפקידה, שזכרה באופן מפורט את התנהלות המנוחה בחשבון, לא יכולה להסביר משיכה של 7,300 ₪ שנעשתה אך ורק בחתימת דבי ובהפרש של שבע דקות (עמ' 10 שורות 10-11). עוד נטען, כי הגב' בר לא זכרה את פנייתה לתובעת ובקשתה ממנה להתייצב בסניף ולחתום על מסמכים, אולם היא זוכרת הערה של האמא והבת שביקשו מהתובעת לוותר על זכות החתימה שלה - "לא זכור לי שפניתי אליה. זכורה לי בדיוק ההערה של האמא והבת שטענו שהם ביקשו מחנה לוותר על זכות החתימה והיא לא הסכימה" (עמ' 10 שורות 28-29). הגב' בר אמרה שעל גבי מסמכי החשבון עצמם הייתה הערה ביחס להרכב החתימות המחייב (מעמ' 11 שורה 32 עד עמ' 12 שורה 1). ב"כ התובעת טענה שלמרות זאת, פקידי הנתבע בחרו להתעלם מכך, ונתנו לדבי לעשות בחשבון כבתוך שלה למרות רצונה המפורש של המנוחה שלא כך יתנהל החשבון. וכך השיבה בהמשך (עמ' 12 שורות 2-9): "ש. כשיש כאלה תנאים מול פקיד בנק, האם יכול להיות מצב שבו יאפשרו לחותם אחד בלבד למשוך כספים? ת. זה בדיוק מה שקרה, האמא בגלל שהיא מלווה עם הבת. ש. אם אני פותחת בהרכב חתימות עם שותפי להרכב חתימות ביחד, תראו אותו ואני אחתום לבד על משיכת כספים ותאפשרו לי למשוך כסף? ת. אני לא מחלקה משפטית, אבל כשהלקוח עומד מולך ואתה יודע את זה, כנראה זה מה שקרה שם. אני לא הייתי נוהגת כך. לשאלת בית המשפט אם לפי הנהלים נדרשות שתי חתימות, אני לא יכולה להסתפק בחתימה אחת" עוד נטען, כי הגב' בר השיבה בשלילה לשאלה אם היא יכולה להצהיר שהיו משיכות כספים נוספות בחתימתה היחידה של התובעת: "ש. את יכולה להצהיר שהיתה יותר ממשיכה אחת? ת. לא" (עמ' 12 שורות 30-31). ב"כ התובעת טענה שלטענת הנתבע, התובעת הייתה מודעת לכל המשיכות בחשבון. יחד עם זאת, הפקידה לא ידעה להגיד האם אותה משיכה בסכום של 330,000 ₪, דווחה לתובעת: "ש. מפנה לסעיף 20. מתי הודיעו לתובעת על משיכות על סך 330אלף ₪ מהחשבון לחשבון החדש? ת. אין לי מושג" (עמ' 13 שורה 4). טענות ב"כ התובעת כנגד אחותה דבי: נטען כי דבי לא ידעה להסביר את הסכום הגדול של מאות אלפי שקלים שהצטברו בחשבון ואשר אותם דאגה להעביר לחשבונה בסמוך למועד שיתופה בחשבון המנוחה. לדבי אין הסבר מדוע בסופו של יום לא בחרה האם לשנות את הרכב החתימות לו חפצה הייתה באמת בכך שדבי תוכל למשוך כספים - "ש. מדוע לא שיניתן את הרכב החתימות? ת. היא היתה כל הזמן בחו"ל. בסופו של דבר זה מה שאמא עשתה (עמ' 14 שורות 30-31). דבי הכחישה שהייתה שותפה למשיכת הסכום של 330,000 ₪ לחשבונה- "ש. זה היה לפני שמשכת 330 אלף ₪ מהחשבון? ת. אני לא משכתי שום דבר" (עמ' 15 שורות 3-4). ב"כ התובעת טענה שזאת למרות שחתימתה מופיעה שם יחד עם המנוחה, והדבר עולה גם מהתשובות לשאלון שהוצגו לבית המשפט. דבי תארה לא הסבירה כיצד הגיע חסכון המנוחה לסכומים גבוהים, על אף הכנסותיה המצומצמות. לשאלה מהיכן היו כספים במזומן לאם המנוחה להפקיד בבנק השיבה כי "לקחנו את החודשית ונתנו לה. היא היתה חוסכת ובסוף היה לה כסף והפקידה בחזרה" (עמ' 16 שורה 18). ב"כ התובעת טענה כי נשאלת השאלה מדוע צריך למשוך כסף מזומן מהבנק על מנת לחסוך ולאחר מכן להחזיר לבנק. ב"כ התובעת טענה כי מעדותה של התובעת ניתן לקבל הסבר איך ומאיפה הצטברו בחשבון הרלוונטי סכומים של מאות אלפי שקלים. אומנם התובעת לא הציגה דפי הפקדה אולם מדובר בתקופה שקדמה לתקופת שיתופה של התובעת ודבי בחשבון (פרוטוקול מיום 11.9.13 עמ' 4 שורה 20). התובעת הסבירה כי בשל הידרדרות במצבו הבריאותי של בעלה המנוח משנת 1990 ובשל העובדה כי היה מהמר, נהגה להפקיד מידי פעם כמה אלפי שקלים בחשבון האם ממשכורתה וזאת שעה שעבדה קשה ועד עשר בלילה באותה התקופה. ב"כ התובעת טענה, כי אם הנתבע היה ממלא אחר הוראות המנוחה ביחס להרכב החתימות המחייב, דבי לא יכולה הייתה למשוך את כל אותם כספים המהווים את סכום התביעה. ב"כ התובעת טענה כי מדובר בכספים שדבי משכה לכיסה וגם אם היו הוצאות למנוחה הרי שמתברר שהיה חשבון נוסף למנוחה שלשם הופקד סכום עצום של מאות אלפי שקלים ואשר הוצאו מהחשבון נשוא כתב התביעה. ב"כ התובעת טענה כי אין שום הוכחה לכך שהוצאות המנוחה לא יצאו דווקא משם. עוד טענה כי טענת הנתבע כאילו בכל מקרה הכספים אמורים היו להגיע לידי דבי בשל צוואת המנוחה, כלל אינה רלוונטית. ב"כ התובעת טענה כי שצירופה של התובעת לחשבון וההוראה ביחס לחיוב החשבון בחתימה משותפת שלה ושל דבי היו לאחר מועד הצוואה, מכאן שלצוואה והוראותיה אין כל רלוונטיות. ב"כ התובעת טענה, כי בין הבנק ללקוח קיימת חובת זהירות ותום לב דו צדדית, כאשר חובת הבנק היא מוגברת יותר בהיותו בעל המקצוע המיומן. על הבנק לשמור על לקוחו מפעולות חריגות במהותן או בתוצאתן שבסופו של דבר יובילו לנזק כלכלי ללקוח. עוד נטען, כי חובותיו של בנק כלפי לקוחותיו נקבעו בין השאר ב-דנ"א 1740/91 בנק ברקליס דיסקונט נ' קוסטמן כחולי ואח' (פד"י מ"ז 40(5) ), לפיו מחובת הבנק למלא אחר הוראות הלקוח, והבנק הפר חובה זו. ב"כ התובעת טענה שבע"א 2720/08 ז'אן נ' ליברמן נקבע כי: "... מטרה מרכזית של הענקת פיצויים בנזיקין היא כידוע להעמיד את הניזוק במצב בו היה נתון אלמלא ניזוק בעוולה (כף המאזניים האחת) תוך התחשבות במאזניים שבמשקולת "העקב" שלאחר העוולה (כף המאזניים השנייה) - ב"הפסד" וב"רווח" שיש לניזוק כתוצאה מהעוולה..." ובע"א 8361/09 דלתא בע"מ נ' מפקד כוחות צה"ל ביהודה ושומרון נקבע כי: "... הכלל בעניין פיצוי בגין עוולת מצג שווא רשלני הוא מתן פיצויי הסתמכות, קרי - פיצוי המעמיד את הניזוק במצב שהיה בו לולא הנתבע הפר את חובת הזהירות שלו בקשר למצגיו. השאלה אינה מה היה מצבו של הניזוק אילו המציאות שהמצג התיימר לשקף הייתה שונה. נקודת המוצא היא המציאות כפי שבאמת הייתה, והשאלה היא מה היה מצבו של הניזוק אילו המצג היה שונה, ולא היה סותר את המציאות: "...אמת המידה שאומצה לפיצוי בגין מצג שווא רשלני מתמקדת בפיצוי הניזוק, באופן שהוא יועמד במקום בו היה אלמלא נעשה כלפיו מצג השווא הרשלני. אמת מידה זו לא מגינה על מלוא אינטרס הצפיות של הנפגע. היא אינה באה להעמיד אותו במקום בו היה אם המצג היה אמיתי. היא מתמקדת בהגנה על אינטרס ההסתמכות" " ב"כ התובעת טענה, שמרשתה הסתמכה על עקרון ההסתמכות, שגרם לה שלא להעמיק ולהתעניין במצבו של החשבון, אלא רק לאחר מות המנוחה, והנתבע פגע בעקרון זה, והביא בכך לנזק הישיר במשיכותיה של דבי שלא עפ"י הרכב החתימות המחייב. טענות הנתבע הנתבע טען, שאין לתובעת עילת תביעה כנגד הבנק, וכי התובעת לא הוכיחה את זכותה בכספים הנטענים מכוח צוואה או צו ירושה כלשהו, שעה שהמנוחה הורישה לדבי את מלוא הכספים והנכסים, וזאת לפי צוואתה מיום 21.10.04 - בין בנותיה של המנוחה התנהל משפט בבית המשפט לענייני משפחה בחיפה, במסגרתו אישר בית המשפט את צוואתה של המנוחה ונתן צו לקיומה (ת"ע 21158-09-10). בצוואתה קבעה המנוחה במפורש כי "הנני מורה בזאת כי רכושי ו/או נכסי לא יועברו בשום פנים ואופן לבנותיי מרים, שושנה, יפה וחנה". עוד נטען, שלפי 24 להסכם תנאי ניהול חשבון עליו חתומה התובעת, כאשר יקטן מספרם של הלקוחות מחמת פטירה, לא תהיה לשאר זכות בעלות אוטומטית בכספים שיהיו בחשבון, ויש להוכיח את הזכאות לקבלת הכספים, והפנה ל-ע"א 268/81 שרה ברעם נ' מלכה גרטי פ"ד לח'(2) 45, שם נפסק כי מתנה שנותן אדם, על מנת שתוקנה למקבל רק לאחר מותו של הנותן , אינה בת תוקף אלא אם נעשתה בצוואה, כאשר טופס פתיחת חשבון בבנק אינו יכול להיחשב כצוואה. עוד נקבע באותו פסק דין, שמטרת סעיף 13א' לפקודת הבנקאות, 1941 - לפיו מחייב הרישום המשותף לראות את הרשומים כבעלי החשבון כשותפים גם אחרי פטירתו של אחד מהם - היא להגן על הבנק ולהבטיח את פעולתו הסדירה במקרה של מות אחד מבעלי החשבון המשותף, אך אין הוא בא להסדיר את זכויותיהם של בעלי החשבון בינם לבין עצמם. עצם פתיחת חשבון משותף בבנק יכולה לשמש רק הוכחה לכאורה לרצונם של בעלי החשבון לקיים ביניהם שיתוף קנייני בכל הנוגע לכספים המופקדים בחשבון האמור. מכוח סעיפים 9(ב) ו-13(א) לחוק המיטלטלין, תשל"א-1971, חשבון, שנפתח מלכתחילה במשותף בין שני שותפים או יותר, חזקה היא, שהכספים בו הם בבעלות המשותפת של כל השותפים, אלא אם כן הוכח ההפך. כאשר החשבון נפתח על-ידי פלוני, והוא מפקיד בו מכספיו, ובשלב מאוחר יותר הוא הופך את החשבון לחשבון משותף עם אלמוני, כי אז, על-מנת שפעולה זו תוכר כהענקת מתנה לאלמוני של מחצית הכספים באותו חשבון ושל הזכות למשוך כספים מהחשבון, דרושה הוכחה בדבר גמירות דעת מצד פלוני - "הנותן" - להענקת אותה מתנה. (ההדגשה לא במקור). ב"כ הנתבע טען עוד, שעל אף שלא מדובר בתביעה נזיקית אלא כספית, הרי שמטעמי זהירות הוסיף שלא הוכח כל נזק שנגרם לתובעת, והוסיף וטען טענות נוספות שעניינן: שיהוי, השתק, מניעות, אשרור ואשם תורם. ב"כ הנתבע סיכם, שמדובר בתביעה חסרת בסיס משפטי ועובדתי, אשר הוגשה בחוסר תום לב, תוך ניסיון לעקוף את דיני הירושה וצוואת המנוחה, ותוך ניסיון לתור אחר כיסו העמוק של הבנק, על כן ביקש לדחות את התביעה ולחייב את התובעת בהוצאות משפטיות לדוגמא לרבות שכ"ט עו"ד. דיון והכרעה אקדים ואכתוב, שהתובעת לא הוכיחה כל זכות בכספים שהופקדו בחשבון האם המנוחה, ובסעיפים 6-7 לתצהיר עדות ראשית העידה, כי מרבית הכספים היו כספים של אימה המנוחה, אם כי נהגה ליתן לאמה מדי פעם מזומנים בכדי להפקידם בחשבונה - טיעון שלא הובא לגביו כל ביסוס בכתב, והוא לא הוכח בפניי במידה מספקת. נטל ההוכחה וחובת הראייה מוטלים על התובעת, שלא הוכיחה ולו הפקדה אחת בחשבון האם, שמקורה בכספים אישיים שלה. בית המשפט פסק בתיק ע"א 55/89 קופל בע"מ נ' טלקאר, פ"ד מד(4), 595, שאם בעל דין נמנע מהבאת ראיה רלוונטית בהישג ידו, ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה היא הייתה פועלת נגדו ויש בהימנעותו כדי לאשש את גרסת הצד שכנגד. בחקירתה הנגדית של התובעת (עמ' 3 שורות 25-26), היא נשאלה "תראי לי את ההפקדות" ותשובתה הייתה: "הכל אצל עוה"ד". בהמשך נשאלה מדוע כמעט ואין בחשבון הפקדות במזומן ומדוע לא הביאה כל הוכחה להוכחת טענתה, השיבה (מעמ' 3 שורה 27 עד עמ' 4 שורה 10): "ש. אם אני אומר לך שכמעט ולא ראיתי הפקדות? ת. אני נתתי מזומן ואמא שלי הפקידה. אני עבדתי בשתי משרות להחזיק את הבית שלי. אני מורה לעיצוב שיער, מלמדת בשני בתי ספר. קיבלתי תלושי שכר, מוציאה כסף מהחשבון שלי ונותנת לאמא והיא היתה מפקידה. היה מדובר פעם ב-5,000, 3,000 ₪. לשאלת בית המשפט כמה פעמים ביצעתי את הפעולה, אני משיבה שבכל חודש וזה היה לאורך שנים. בחשבון של אמא אמורות להיות הפקדות של הסכומים שציינתי במשך עשרות חודשים." ש. לא הייתה מניעה שתביאי דפי בנק שלך להראות שיש משיכות מזומנים מחשבון הבנק שלך ולהראות את ההפקדות בחשבון האמא? ת. אני מצטערת, אבל לא חשבתי על זה. לשאלת בית המשפט שאותו סכום שמשכתי הופקד בידי אמי שתפקיד בחשבונה, אני מאשרת שכן. ש. בדפים שבידי משנת 2005 ועד 2009 רואים הפקדות מזומן ספורות וזניחות של 1,300 ₪. ת. היו יותר. ש. זה לא מופיע בדפים. ת. זה בעיה שלכם" עדותה של התובעת בפניי לא הייתה עקבית ורציפה, ומדובר בעדות כללית, שאינה נתמכת במסמכים. לא שוכנעתי, ולא הוכח בפניי כלל, שהתובעת העבירה לאימה המנוחה סכום כלשהו לשם הפקדתו בחשבונה, ודי בקביעה זו בכדי לדחות את התביעה, אך למעלה מן הנדרש, אמשיך ואדון ביתר הטענות שהועלו. גם אם התובעת הייתה מוכיחה שהפקידה כספים בחשבון המנוחה, עדיין אין בכך כדי לקבוע כי יש לה זכות בכספים אלה, שסכומיהם אינם ידועים. במצב דברים זה, היה על התובעת לעתור לבית המשפט לפסק-דין המצהיר וקובע ספציפית וקניינית, שיש לה זכות בכספים הספציפיים שהופקדו במועד מסוים, כולל פירוט הסכומים, ומשלא עשתה כך, אינה יכולה לדלג על שלב חיוני זה ולעתור לסעד כספי. כאשר נשאלה התובעת מדוע לא הגישה תביעה מעין זו, השיבה: "בעלי קיבל התקף לב בשנת 90 ומשהו וזה לא היה דבר פשוט אחרי התקף הלב הוא החל להמר. ככה הוא חי שנים. אני עבדתי במשרה מלאה מהבוקר ועד 22:00. בשלב מסוים בעלי נפטר בשנת 2005 מדום לב ... בני ואני היינו ועברנו טראומה קשה. אחרי 3 חודשים אחותי נפטרה. הייתי עסוקה בצער שלי, בכאב שלי ולא התפניתי לחשוב על דברים של כסף וכאלה" (עמ' 4 שורות 11-16). אין בידי לקבל תשובה כללית מעין זו, והרושם העולה הוא, שהתובעת לא הפקידה כל סכום, והסבריה הכלליים אינם יכולים להוכיח ביצוע הפקדות כלשהן. בית המשפט העליון קבע ב-ע"א 323/80 אלתית נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד לז(2), 673 : "...כשמתנהל חשבון עובר ושב, הרי כל סכום, המוכנס לחשבון, מאבד את "ישותו המיוחדת" ומתמזג עם הסכום שבחשבון, ולבעל החוב מגיעה היתרה מזקיפת כל פריטי החשבון ולזכות ולחובו זה מול זה, ולבעל החשבון אין זכות לתבוע פריט כלשהו מהחשבון אלא את יתרת החשבון". סכום המופקד לחשבון נטמע בתוכו ומשנה את היתרה בו, ואין לו עוד קיום עצמאי, ואין הוא בר תביעה. גם אילו הייתי מגיע למסקנה, לפיה התובעת הפקידה סכומים כלשהם בחשבון אמה המנוחה, הרי שסכומים אלה אינם ברי תביעה, עוד בעת שהמנוחה הייתה בחיים, ולבטח לא לאחר מותה, וזאת לאור צו קיום הצוואה - ממנו ניתן לאמוד את דעתה של המנוחה לפחות מרגע כתיבת הצוואה. התובעת העידה בפניי, שעקב בעיותיה האישיות לא היה לה זמן ללוות את אימה המנוחה לבנק ו/או לפקח אחר ניהול החשבון, ובנוגע לאחותה דבי - פקידת הבנק וגם דבי אישרו, שדבי טיפלה באימה כל העת, ואכן המנוחה ציוותה בצוואתה לדבי את כל רכושה, וגם בעודה בחיים העבירה לדבי סך של 326,000 ₪ מחשבון אחר שבבעלותה (ס' 19-20 לתצהירה על פקידת הבנק) - התנהלות המלמדת על כך, שהמנוחה ביקשה להוריש במותה ואף בחייה את רכושה לדבי. התובעת טענה למשיכת כספים מחשבון אימה המנוחה, בניגוד לזכויות החתימה בחשבון: כפי שכתבתי לעיל, לא עלה בידי התובעת להוכיח כל זכות בכספים כלשהם שהופקדו בחשבון האם, כך שגם אם פעל הבנק שלא בהתאם לזכויות החתימה, בכך שאפשר משיכת כספים בחתימת דבי בלבד, ללא צירוף חתימת התובעת, הרי שעדיין לא עלה בידי התובעת להוכיח כי נגרם לה כל נזק, מאחר, וכאמור, אין לה כל זכות חוקית בכספים. דבי העידה בפניי, שכל המשיכות היו בנוכחות המנוחה ו/או באישורה, וכי כולן היו לטובת המנוחה, שהרי בדרך זו התקיימה המנוחה משך שנים. בסעיפים 8-19 לתצהירה של דבי היא תיארה את מהלך העניינים, ובסעיף 19 היא סיפרה שהתובעת ידעה אודות משיכת הכספים - עדות המתחזקת לאור העובדה כי התובעת המתינה מאז שנת 2005, שאז מתה המנוחה, ועד להגשת התביעה בשנת 2012, וכן מתחזקת מהעובדה, שהתובעת לא הציגה כל ראייה שיש בה כדי לתמוך בטענתה לפיה היא העבירה למנוחה סכומים במזומן בכדי שזו תפקידם עבורה - אילו אכן היה כך, מדוע לא שמרה התובעת על כל מסמך או אישור שיעיד על כך, ומדוע לא זעקה מיד בשנת 2005, עת גילתה שאימה הורישה את כל רכושה וכספיה לדבי - אני מקבל את דבריה של דבי, שהעידה באופן רציף ועקבי, ודבריה ההגיוניים משתלבים עם מרקם האריות הקיים בתיק, ועם זה שאינו קיים. גם התובעת אישרה בחקירתה הנגדית שהמנוחה משכה כספים מהפנסיה שקיבלה לצורך מחייתה שלה, וכדבריה (עמ' 5 שורות 16-17 ו-22-27): "ש. את מסכימה איתי שהכסף הזה שנמשך הלך לטובת אמך? ת. הוא לא נמשך מהחשבון הגדול הפרטי שלה או משלי. זה נמשך מהפנסיה שהיא קיבלה. ... ש. המשיכות האלה, היא צריכה לאכול, לשלם לרופאים. ת. אבל זה מהפנסיה שלה. ש. אבל הפנסיה נכנסת לזכות החשבון. אדם צריך למשוך כסף לחיות. בחובה רשום את המשיכות. אני אומר לך שהמשיכות היו לטובת מחייתה? ת. כן. כשהיא היתה מקבלת את הפנסיה היא היתה לוקחת לצרכים שלה. היא לא ידעה קרוא וכתוב, היא לקחה מזומן ועם זה הסתדרה. חלק שמה בחשבון הגדול. פקידת הבנק העידה כי המנוחה ודבי הגיעו אליה לפני שהלכו למשוך כסף בקופה: "אני לא מתכחשת שהאם הגיעה אליי עם הבת והגיעו אליי לפני שהלכו למשוך כסף בקופה" (עמ' 9 שורות 19-21) והוסיפה שהן "תמיד היו באות ביחד. אבל בוודאות האמא אמרה שמאחר וחנה לא מוכנה לצאת מהחשבון, היא מבקשת לפתוח חשבון נוסף" (עמ' 10 שורות 31-32). בחקירתה הנגדית העידה ש "ת. הזמנתי את כל החומר וראיתי בדיוק מי חתם ומי משך. ש. רק על בסיס קריאה מאוחרת, את לא באמת יודעת מה קרה שם? ת. לא אני לא נוכחת בקופה" (עמ' 12 שורות 18-20). דבי הסבירה בעניין זה, שלא בכל משיכה נכחה לידה המנוחה, כי היו ימים חורפיים וכו' שהיא הייתה מושכת לבדה, תוך שהבנק נהג להתקשר ולקבל אישור טלפוני של המנוחה (עמ' 14 שורות 22-29): "ש. האם בכל משיכה של כסף שהוצאת מהבנק, אמא היתה איתך? ת. לא. לא בכל משיכה ש. איך זה היה? ת. היו פעמים שאמא היתה חולה, היה מזג אויר חורפי, אמא לא בריאה, אין איפה להחנות, אם הייתי חונה בנורדאו אז משם עד הבנק. ככל שהזמן עבר ונשארתי רק אני לטפל באמא, הבנק כבר הכיר אותי. אמא אמרה אני מבקשת כשהייתי מגיעה לדלפקף הייתי מתקשרת, אומרת חאמא תדברי ונותנת אישור טלפוני. לא יכלה לרדת בכל פעם. היתה מרגישה לא טוב, נשארת עם המטפלתף זה היה חייב להיות בכל שני לחודש" כחיזוק לדברי דבי, ניתן לראות בטופסי המשיכה שצורפו לכתב התביעה ואשר במרביתם נרשם "בנוכחות לקוח", דהיינו, בפעמים שהמנוחה הייתה במקום ולא יכלה פיזית לעמוד בדלפק - נחתם הטופס רק ע"י דבי, על כן נרשם בנוכחות הלקוח. לדברי דבי: " אמא היתה עם הליכון, לעמוד לדלפק, היו פעמים שהיה קשה לה כבר" וש "... יש תור, צריך לעמוד בתור עם ההליכון. היא גם לא כל כך אהבה ועשתה סקנדלים כמה פעמים" (עדותה של דבי בעמ' 15 שורות 13-17), ובמקרים בהם התקבל אישור טלפוני - לא נרשם בנוכחות הלקוחה. מסקנתי מכל הנ"ל היא, שכל המשיכות שבוצעו מחשבון המנוחה היו בהסכמת המנוחה ובידיעתה, הן בזמן ששהתה בבנק ואפשרה לדבי לחתום לבדה, והן באישורה הטלפוני, עת לא נכחה בבנק. דבי עשתה עליי רושם אמין, ואני מקבל את דבריה ואת הסבריה כדברי אמת, ומעדיפם על גרסת התובעת. מעבר לנדרש אוסיף, כי מכוח התנהגות התובעת כפי שזו תוארה לעיל, שלא סייעה לאימה והתנהגה בחוסר מעש, ובכך לא אפשרה את הפעלת חשבון הבנק יחד עם דבי, בשל מצבה האישי, כפי שטענה, הרי שנוצרה במקרה זה שליחות המחייבת אותה - סעיף 3 (א) לחוק השליחות קובע: "השליחות מוקנית בהרשאה בכתב או בעל פה, מאת השולח לשלוח או בהודעה עליה מאת השולח לצד השלישי, או על ידי התנהגות השולח כלפי אחד מהם". לאור התנהגות השולח, שהיא התובעת, מגיע אני למסקנה, שדבי הייתה שליחה שלה לביצוע פעולות בחשבון. יתרה מכך, אין לבחון באופן טכני-פורמלי את זכויות החתימה בחשבון, אלא הבחינה תהא מהותית, בהתייחס למהות הפעולות והמשיכות שבוצעו בחשבון, תום ליבו של המושך, שינוי מצב הבנק לרעה ודיני ההשתק והמניעות - כל אלה מובילים למסקנה אחת, לפיה גם אם דבי חתמה לבדה על המשיכות מחשבון הבנק של אימה המנוחה, וגם אם הדבר נעשה בניגוד להרשאה המפורשת של המנוחה לקיומן של שתי חתימות במקומה - דבי והתובעת, עדיין מדובר במשיכות לצורך קיומה של המנוחה, שעה שהתובעת הייתה שרויה במצב אישי קשה, שמנע ממנה מלסייע לאימה, וגם מהסיבות הנ"ל - דין התביעה להידחות. הוכח בפניי שהתובעת ידעה אודות משיכות שבוצעו ללא חתימתה, ובכל זאת לא פנתה אל הבנק ולא ביקשה לבטל את ההסכם, על כן ניתן לפרש את התנהגות כוויתור על זכות הביטול. יתרה מכך - לאור הזמן הרב שחלף מאז ביצוע המשיכות, ניתן לראות בהן כמשיכות שאמנם בוצעו בחתימת דבי בלבד, אך הם אושררו ע"י התובעת. סוף דבר משלא עלה בידי התובעת להוכיח את תביעתה, אני מורה על דחיית התביעה, ומחייב את התובעת לשלם לנתבע, עבור החזר הוצאות ושכ"ט עו"ד, סך של 15,000 ₪. בנקמסמכיםבנקאות