תחילה לטענת התובע בדבר סיכול הפניה לבוררות - הצדדים בהסכם המייסדים טרחו וקבעו כי כל סכסוך או מחלוקת ביניהם לא יובאו לערכאות בטרם נעשה מאמץ לפתרו בינם לבין עצמם או באמצעות מפשר. התובע פנה אל הנתבע והציע לו לפנות לבוררות אלא שזה ביקש לגבש עמדתו בעניין זה לאחר קבלת טענותיו של התובע בכתב. התובע תחת לערוך טענותיו, כך שיהא ברור מהו גדר המחלוקת בין הצדדים גם לנתבע, מיהר והגיש תביעתו לבית המשפט והטיח דווקא בנתבע כי הוא מסכל את הליך הבוררות ביניהם. בחינת ההסכם בין הצדדים מעלה כי אין המדובר בתניית בוררות חובה, אך לטעמי, היה מקום כי הסכסוך העסקי ימצא פתרונו דווקא מחוץ לכתלי בית המשפט ויש להצטער כי עמדתם של שני הצדדים לא הובילה לפתרונו של הסכסוך ביניהם בדרכי נועם. משהובאה התובענה בפני בית המשפט הרי שיש לבחון תוכן ההסכמות בין הצדדים ומערכת הדינים החלה על הצדדים. האם מדובר בשותפות או ביסוד חברה בע"מ בה שני הצדדים בעלי מניות ? התובע טען כי מדובר בשותפות בינו לבין התובע ומשכך חלים על מערכת היחסים בין הצדדים כל החיובים הנקובים בפקודת השותפויות(נוסח חדש) התשל"ה 1975. לא נעלם מעיני כי התובע הרחיב לעניין זה את היריעה בסיכומיו, מעבר לטענות החלופיות אשר העלה בכתב תביעתו וכי הדבר מהווה הרחבת חזית. הנתבע אכן טען כי הדבר מהווה הרחבת חזית אסורה, אך השיב לטענות התובע לעניין זה בסיכומיו שלו. לגופה של טענה, סעיף 1 אשר הינו סעיף ההגדרות בפקודת השותפויות קובע כי " "קשרי שותפות" - הקשרים שבין בני אדם המנהלים יחד עסק לשם הפקת רווחים, למעט את הקשרים שבין חברי תאגיד שהואגד לפי כל דין אחר". סעיף 2 לפקודה מנחה באילו נסיבות יש להסיק קיומה של שותפות ובאילו נסיבות אין להסיק זאת. הפסיקה קבעה כי יש לבחון בין היתר את הכוונה של הצדדים להיות שותפים, הצגת הצדדים כשותפים לציבור, השתתפות הצדדים בנכסים ובחזקה של העסק, זכותם השווה לניהול העסק, זכותם ההדדית לחייב זה את זה בענייני העסק, השתתפות הצדדים ברווחי העסק ומשכם של היחסים בין הצדדים. ראה בע"א 167/89 תנעמי נ. חמסי תק-על(2)387. שותפות חייבת ברישום אצל רשם השותפויות, בהתאם להוראות סעיף 4 לפקודת השותפויות וכן נאסר עליה לשאת שם המכיל את הצירוף "בע"מ", ראה סעיף 10א(1) לפקודת השותפויות. בחינת כוונתם של הצדדים, כפי שעולה מהסכם יסודה של חברת ס.פ.ו עיצוב (נספח א' לנ/4) מעלה כי כוונתם היתה הקמת חברה בע"מ בהתאם להוראותיו של חוק החברות. אין חולק על כך כי הסכם להקמת שותפות לא נחתם ביניהם. על גבי הסכם יסוד החברה, חתמו התובע והנתבע ובעקבות אותו ההסכם חתם התובע על תקנון התאגדות, מסמכי הקמת החברה ובקשה לרישומה כחברה "מוגבלת במניות"(נספח ז' לכתב ההגנה). המסמכים הופנו לרשם החברות ושם החברה החדשה שיסדו התובע והנתבע הכיל את הצירוף "בע"מ", בהתאם לאמור בהסכם היסוד, כך שצירופם של כל הנתונים הללו מעיד כי כוונת הצדדים הינה ליצור חברה ולא שותפות כנטען בידי התובע. איזכור המילה "שותפים" בהסכם, לצורך תיאור פעילותם של התובע והנתבע בחברה אשר אותה יסדו בהסכם היסוד, אינו יכול להכניס את התאגדותם לגדרה של שותפות שכן היא כלל אינה עומדת בתנאים הנקובים בפקודת השותפויות. חיזוק למסקנה זו ניתן למצוא במסמכים אשר נילוו להסכם ועליהם חתם התובע לצורך ניהול ההליך אצל רשם החברות, דוגמאת מסמכי הקמת חברה, בקשה לרישום חברה ותקנון התאגדות. הגדרת השותפות בפקודת השותפויות מעלה כי אין אפשרות לקיום בו זמני של שותפות וחברה גם יחד, אך הפסיקה הכירה בכך שבנסיבות מיוחדות מסויימות, עצם רישום החברה לא ישלול את האפשרות לקיום השותפות. כך למשל נקבע בע"א 1286/90 בנק הפועלים נ. ורד הלבשה פ"ד מח(5) 799. אלא שבמקרה אשר בפני מדובר בחברה פעילה באמצעותה פעל העסק ואף לטענת התובע, לא היה רישומה רישום פיקטיבי, לפיכך אין מקום לראות בה שותפות. המדובר בחברה פרטית, בה קיימים שני בעלי מניות בלבד, שאחזקתם במניות היא שווה, בעלי המניות הם הדירקטורים היחידים בחברה , הם אף בעלי זכות החתימה בה, הניהול הוא משותף על בסיסם של יחסי האמון בין הצדדים ועבירות המניות הוגבלה בהסכם יסוד החברה. חברה שכזו הוכרה בפסיקה כ"מעין שותפות". ראה ברע"א 9646/04 חסקי אלון יזום בניה והשקעות בע"מ נ. מיכאלסון חברה ליזמות בע"מ פ"ד נט(3) 380. נשאלת השאלה איפוא איזו מערכת דינים חלה על הצדדים - בחברה שהיא "מעין שותפות" נקבע כי קיימת הסתמכות של בעלי המניות על ניהול משותף של החברה והשפעה על קבלת החלטותיה. משכך הם כפופים לחובות אמון הדומות לאלו החלות על שותפים במסגרת שותפות אך בה בעת, כאמור, בחרו הצדדים להתאגד במסגרת חברה בהתאם להסכם היסוד עליו חתמו שני הצדדים ומשכך גילו דעתם מפורשות כי בכוונתם לקבל עליהם את דיני החברות. ראה לשם השוואה האמור בע"א 419/89 אולשטיין נ. זקסוניה פ"ד מו(1) 172. לפיכך, חלות על הצדדים בחברה שהיא "מעין שותפות" הן החובה לנהוג בתום לב ולא לקפח בעלי מניות אחרים בהתאם לחוק החברות והן חובות הנובעות מהיחסים המיוחדים בין בעלי המניות. כעת יש לבחון האם הפר הנתבע את חובותיו אלו כלפי התובע ? התובע טוען כי לס.פ.ו עיצוב בע"מ חובות כלפיו. התובע טוען כי נותרה יתרה בהלוואה אשר הלווה לס.פ.ו עיצוב בסך של 981,555 ₪ המורכבים מ 1,000,000 ש"ח אשר הועברו בתחילה עם יסוד החברה, בצירוף 100,000 ₪ אשר הועברו על ידי התובע לחשבון הבנק של החברה, על מנת לכסות יתרת חובה אשר היתה בו וכן 81,555 ₪ אשר הועברו לבנק לכיסוי יתרת חוב נוספת, בניכוי 200,000 ₪ אשר משך התובע מקופת ס.פ.ו עיצוב. יתרת הלוואה זו, לא נפרעה לטענתו של התובע. התובע מוסיף וטוען כי מאחר והנתבע הינו בעל מניות בחברת ס.פ.ו עיצוב והחובות האמורים נוצרו בשל מעשיו של הנתבע בעת ניהול החברה, הרי שהוא נוהג בניגוד להוראות סעיף 192 לחוק החברות ויש לחייבו בפרעון חובות אלו לידי התובע. "(א) בעל מניה ינהג בהפעלת זכויותיו ובמילוי חובותיו כלפי החברה וכלפי בעלי המניות האחרים בתום לב ובדרך מקובלת, ויימנע מניצול לרעה של כוחו בחברה, בין השאר, בהצבעתו באסיפה הכללית ובאסיפות סוג, בענינים האלה: (1) שינוי התקנון; (2) הגדלת הון המניות הרשום; (3) מיזוג; (4) אישור פעולות ועסקאות הטעונות אישור האסיפה הכללית לפי הוראות סעיפים 255 ו-268 עד 275; (ב) בעל מניה יימנע מלקפח בעלי מניות אחרים. (ג) על הפרת הוראות סעיפים קטנים (א) ו-(ב) יחולו הדינים החלים על הפרת חוזה, בשינויים המחויבים, ועל הפרת הוראת סעיף קטן (ב), יחולו גם הוראות סעיף 191, בשינויים המחויבים." התובע טוען כי הנתבע הן במהלך המו"מ ביניהם בטרם כריתת הסכם יסוד חברת ס.פ.ו עיצוב והן לאחריו, לא גילה לתובע את המצב הכלכלי של חברת ס.פ.ו סחר לאשורו. התובע מעיד כי לאחר שגילה התעניינות בחברה של הנתבע, הזמין אותו הלה לשבת ולשוחח עימו. כאשר הוא נשאל אם אז החל הליך של גילוי פעילות, ניירות כספיים ומסמכי החברה אשר היתה בבעלות הנתבע, הוא אינו מכחיש כי כל אלו הוצגו וכי ערך בירור בנושא. התובע מעיד כי הועברה לידיו רשימת לקוחות של ס.פ.ו סחר ומאזנים, אך הוא עצמו לא טרח להיוועץ באיש מקצוע לשם ניתוחם לצורך הערכת סיכויי וסיכוני העסקה. "לא חשבת לנכון ללכת לרו"ח ? ת. לא, כיוון שיואב שידר אמינות וזה נראה עסק שעובד הרבה שנים" (עמ' 19 שורות 17-18 לפרוטוקול). יתרה מזו, מחקירת התובע עלה כי התובע אף נפגש עם רו"ח של ס.פ.ו סחר בטרם נחתמה עסקת יסוד ס.פ.ו עיצוב "ש. את רו"ח צפריר פגשת? ת. כן , ישבתי אתו לפני חתימת העסקה. ש. קיבלת ממנו נתונים ? ת. לא, קיבלתי אותם ממנהלת החשבונות. קיבלתי ממנה גם דו"חות כספיים" (ראה עמ' 20 שורות 14-17 לפרוטוקול). כאשר נשאל התובע, הכיצד אם כן הפר הנתבע את חובת האמון כלפיו והאם מסר לו נתונים בלתי נכונים, הוא עצמו מודה בפה מלא כי לא מצא נתון בלתי נכון שכזה "ש. אתה יכול להגיד לי שבדקת נתון ספציפי ומצאת אותו לא נכון ? ת. לא יכול להגיד דבר כזה." (עמ' 21 שורות 18-19 לפרוטוקול). העד אשר הובא מטעמו של התובע, מר שטרוסמן, מעיד כי הוא התעניין ברכישת מניות ס.פ.ו עיצוב וכי הוצגו לו דו"חות שונים משנים קודמות אשר אותם העביר לרו"ח מטעמו ובדק את רווחיות ס.פ.ו עיצוב. דו"חות אלו הוצגו לו בידי הנתבע , כך שאם לרוכש פוטנציאלי אחר הוצגו הדו"חות אין כל סיבה שלא יוצגו לתובע, כאשר זה ביקש ליסד את חברת ס.פ.ו עיצוב. הנתבע חשף איפוא בפני התובע את מלוא המסמכים הרלבנטיים, המאזנים ורשימת הלקוחות של ס.פ.ו סחר שהיתה החברה בבעלותו עוד בטרם התקשרו הצדדים ביניהם בהסכם ליסוד ס.פ.ו עיצוב. התובע בחר שלא להיוועץ באיש מקצוע דוגמאת רו"ח אשר יבחן את נתוניה הכלכליים של העסקה ולמעשה בחר אף שלא להיות מיוצג משפטית בעת ניסוח הסכם היסוד, אף שהובהר לו בידי עוה"ד ברזל כי רצוי ומומלץ שיעשה כן. וכך העיד בפני עוה"ד ברזל אשר יצג את הנתבע בעסקת היסוד "יואב אמר לי לפני כן שהוא חושב שאולי אפרים מגיע עם עו"ד. ראיתי שאפרים לבד ואמרתי לו שאני מייצג את יואב והוא זכאי ליצוג, הוא אמר שיהיה בסדר, הוא אדם מאד אינטילגנטי ודעתן...היתה כימיה טובה, אבל זה לא יצוג ואני גם אמרתי לו. גם כל ההתנהלות אחרי זה, אני חושב שזה היה מאד ברור" (ראה עמ' 14 שורות 24-29 לפרוטוקול). מעדות זו עולה מפורשות כי לא רק שהתובע העמיד בפני הנתבע את מלוא הנתונים הנדרשים אודות חברת ס.פ.ו סחר , הוא אף התיר לתובע להיעזר ביצוג המשפטי אשר היה לנתבע ובמילותיו של העד עוה"ד ברזל "אפרים היה טרמפיסט במובן של שירותי עו"ד" (ראה עמ' 15 שורה 4 לפרוטוקול). מלוא מסכת הנתונים ומלוא משאבי הנתבע עמדו לרשות התובע במהלכה של עסקה זו ליסוד ס.פ.ו עיצוב , התובע הוא אשר כלל לא בחן את הנתונים ואף לא טרח להיעזר באנשי מקצוע לצורך בחינתם. לא ניתן איפוא לקבל טענת התובע כי הנתבע נהג שלא בתום לב בשלב המו"מ ולאחריו או הפר חובה מחובותיו כבעל מניות כלפי התובע. התובע טוען כי הוסתר ממנו חלקו האמתי של מר חיים אליאסף בחברת ס.פ.ו סחר וכי לאמיתו של דבר היו כל הלקוחות של חברת ס.פ.ו עיצוב לקוחותיו של מר אליאסף, כך שעם עזיבתו התמוטטה החברה המשותפת, מבחינה כלכלית. אף טענה זו לא אוכל לקבל. מר אליאסף הובא לעדות בידי התובע והעיד כי התובע שאל אותו שאלות כלליות בטרם נכנס לחברת ס.פ.ו עיצוב ולא שאל כלל שאלות מקצועיות "ש. התנהלה ביניכם שיחה מקצועית לגבי אופן העבודה ? ת. אולי בקווים כלליים, לא לגבי עבודה ביחד" (ראה עמ' 9 שורות 2-3 לפרוטוקול). התובע עבד במחיצתו של מר אליאסף למעלה משנה בעת קיום החברה המשותפת "ש. אתה מעיד על עצמך שהיית הלב של פעילות הדפוס, האיש המקצועי, זה נכון ? ת. ועוד איך נכון. ש. הוא הצליח להתרשם מזה מהשנה וארבעה חודשים? ת. אני מאמין שכן". הנה כי כן, מעדותו של מר אליאסף עולה כי הנתונים באשר למר אליאסף היו בפניו של התובע והוא יכול היה להתרשם מחלקו של מר אליאסף בביצוע העבודות בחברת ס.פ.ו עיצוב. הנתבע כלל לא עמד בדרכו של התובע לבירור הנתונים אודות מר אליאסף ולמעשה התעקש בעת יסוד החברה להותיר את אליאסף בתפקידו למשך תקופה מסויימת בה לא יפוטר. התובע הוא אשר הכתיב את פרק הזמן להעסקת מר אליאסף והוא מודה בפה מלא "לאחר מכן נודע לי שחיים הוא לב העניין" (ראה עמ' 23 שורות 1-2 לפרוטוקול). מכאן כי לא הוסתר כלל מהתובע דבר בכל הנוגע למר אליאסף ואף טענה זו להפרת חובות הנתבע , אין לקבל. התובע טוען כי הנתבע מעל בחובותיו כבעל מניות בחברה ואף בחובותיו מכוח היותו בעל מניות ב"מעין שותפות" כאשר לא חשף את מצבה הכלכלי האמתי של ס.פ.ו סחר ולא שילם לנושיה את החובות , כך שהללו תבעו אותם בסופו של יום מס.פ.ו עיצוב והדבר הוביל לקריסתה. בעניין זה, העיד רו"ח של שתי החברות, רו"ח צפריר כי הכוונה לא היתה לחמוק מנושים בעת הקמת החברה המשותפת לנתבע ולתובע. הכוונה היתה ליצור פעילות עסקית חדשה משותפת לשניהם וכי מצבה הכלכלי של ס.פ.ו עיצוב היה רווחי וטוב. הנתבע אישש עדות זו והסביר כי דווקא התובע הוא זה אשר ביקש לפתוח חברה חדשה "הרעיון היה למכור 50 אחוז מחברת ס.פ.ו סחר, לאחר מו"מ ולאחר עצות שאפרים (הכוונה לתובע-מ.ק.נ) בא איתן, הוא העלה את העניין וביקש לפתוח חברה חדשה"(ראה עמ' 31 שורות 10-11 לפרוטוקול). הנתבע העיד ועדותו זו לא נסתרה אף בחקירתו הנגדית, כי עד מועד מכירתה, שולמו כל חובות ס.פ.ו סחר "לס.פ.ו סחר יש את כל המאזן ששם רואים שחובות שהיו במליונים שולמו. עד למכירת ס.פ.ו סחר, לא נשארתי חייב לאף אחד כספים. (ראה עמ' 32 שורות 30-31 לפרוטוקול). אותו מאזן הוצג אף במסגרת חוות דעתו של רו"ח צפריר (נ/1). עוד העיד הנתבע "חב' ס.פ.ו סחר הפסיקה את הפעילות כל הכספים נועדו לתשלום החובות. החובות שולמו או מס.פ.ו סחר או משיקים פרטיים של כהנא יואב" (ראה עמ' 33 שורות 1-10 לפרוטוקול) . הנתבע מפנה למאזנים אשר הציג רו"ח צפריר בכל הנוגע לתשלום חובות ס.פ.ו סחר. כבר קבעתי לעיל כי מאזנים אלו וכל הנתונים הוצגו בפני התובע במלואם, כך שלא ניתן לקבל טענתו כי הנתונים הכלכליים של ס.פ.ו סחר הוסתרו ממנו וודאי שלא הוצגה כל אסמכתא בדבר חובותיה של ס.פ.ו סחר אשר הוטלו בידי הנתבע, על ס.פ.ו עיצוב וגרמו להתמוטטות כלכלית של החברה. משדחיתי טענותיו של התובע שנותרו בלא בסיס או אסמכתא של ממש, להפרת חובותיו של הנתבע כבעל מניות או כחבר ב"מעין שותפות" וקבעתי כי אין חובה מחובותיו של הנתבע אשר הופרה על ידו, הרי שיש לדחות את התביעה. התובע טוען כי מצגי שווא והעדר תום לב מטעמו של הנתבע בטרם התקשרות הצדדים בהסכם המייסדים נופלים בגדרם של סעיף 12(ב) לחוק החוזים (חלק כללי) המחייב צד אשר לא נהג בדרך מקובלת ובתום לב לפצות את הצד שכנגד בהתאם להוראות סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות) בעד הנזק אשר נגרם לו עקב המשא ומתן או עקב כריתת החוזה. אלא שכאמור לעיל, קבעתי כי מלוא הנתונים עמדו בפני התובע בשקיפות מוחלטת בטרם ההתקשרות בעסקה בין הצדדים. לא היה נתון אשר הוסתר מן התובע והתובע עצמו הודה בפה מלא כי לא מצא נתון אשר הוצג לו ונמצא כלא נכון. לתובע ניתנה גישה חופשית לעוה"ד של ס.פ.ו סחר , ניתנה לו גישה חופשית למאזנים, לרו"ח של ס.פ.ו סחר ולמנהלת החשבונות מטעמה. התובע שהה במשרדי ס.פ.ו סחר, שוחח עם העובדים המרכזיים (דוגמאת חיים אליאסף) ולפיכך לא ניתן לאמר כי הוצג לו מצג שווא כלשהוא או כי נוהל עימו מו"מ בחוסר תום לב. כפי שעלה מעדות התובע, התובע הוא זה אשר בחר שלא לבדוק את הנתונים אשר הוצגו לו ולא נועץ כלל באנשי מקצוע בטרם חתימת הסכם המיידים. לא ניתן איפוא לאמר כי יחסי הצדדים נכנסים בגדרו של סעיף 12(ב) ומשכך אין מקום כלל להיכנס לשאלת תיחום הנזק אשר התובע טוען כי נגרם לו, כלומר איתור הנזק אשר נגרם כתוצאה מאותה הפרת ההסכם (מציאת הקשר הסיבתי) ויחוד הנזק הצפוי (באמצעות מבחן הצפיות) ולאחר מכן קביעת שיעור הנזק וכימותו. יחד עם זאת ובבחינת למעלה מן הצורך יאמר כי התובע כלל לא הוכיח קשר סיבתי בין מעשי הנתבע , אשר נקבע כי לא נפל בהם פגם, לבין הנזק בסך 981,555 ₪ אשר התובע טען כי נגרם לו בעת העברת הכספים הללו לס.פ.ו סחר. התובע לא הביא כל ראיה לכך, כי נזק נטען זה היה צפוי, לא בשלב המו"מ ואף לא בעת כריתת ההסכם בין הצדדים. יתרה מכך, אף אם אניח, לשיטת התובע, כי אכן קיים פגם במעשי הנתבע וכי קיים קשר סיבתי בין מעשיו לנזקים הנטענים וכי נזקים אלו היו צפויים בעת חתימת הסכם המייסדים, התובע כלל לא הוכיח את שיעור הנזק. התובע טען כי העביר כהלוואה לס.פ.ו עיצוב סך של 1,000,000 ₪, בהמשך העביר סך נוסף של 181,555 ₪ לכיסוי חוב בבנק של ס.פ.ו עיצוב ומשך 200,000 ₪ מתוך רווחי ס.פ.ו עיצוב. ההלוואה אשר הלווה התובע לס.פ.ו עיצוב אמור היתה להיות מושבת אליו מתוך רווחי ס.פ.ו עיצוב. היה על התובע איפוא להוכיח ולו במידת וודאות סבירה כי אכן היה מקבל כספו לו היתה ס.פ.ו עיצוב ממשיכה להתקיים ואילו רווחים הפסיד בגין השנים בהם לא הושב אליו כספו. ראה ע"א 355/80 אניסמוב בע"מ נ. מלון טירת בת שבע בע"מ פ"ד לה(2) 800, באשר למידת ההוכחה הנדרשת באשר לנזק ולפיצוי המגיע לניזוק. התובע לא המציא לבית המשפט נתונים בעניין זה פרט לטענתו הכללית בדבר סכומים אשר העביר לס.פ.ו עיצוב ואותם הוא דורש בחזרה. התובע מתעלם מן העובדה כי הוסכם שההלוואה בסך 1,000,000 ₪ תושב מרווחי חברת ס.פ.ו עיצוב וכלל אינו מוכיח כי אכן היו רווחים לחברה ועל כמה עמדו. לא ניתן בצורה כה פשטנית לקבוע כי מלוא הסכומים אשר השקיע התובע בס.פ.ו עיצוב מהווים נזק מוכח שכן היה מקום, לו היה התובע מוכיח את הקשר הסיבתי ויחוד הנזק להמציא נתונים מטעמו של מומחה, לעניין שיעור הנזק. כך או אחרת, הדבר לא נעשה בידי התובע ואף לא הוכח כאמור כי יחסי הצדדים נכנסים בגדרו של סעיף 12(ב) לחוק החוזים(חלק כללי) וההיפך. הוכח כי לא נפל פגם בהתנהלות הנתבע הן בשלב המו"מ והן לאחר חתימת הסכם המייסדים ולפיכך, יש לדחות אף טענתו זו של התובע. האם ניתן להחיל הוראותיו של חוק עשיית עושר ולא במשפט ? טוען התובע בתביעתו כי הנתבע התעשר על חשבונו וכי מטעם זה הוא זכאי להשבתם של הכספים אותם השקיע בס.פ.ו עיצוב מכוחו של חוק עשיית עושר ולא במשפט. התנאי להשבה בהתאם לחוק זה הינו "מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת". כפי שכבר נקבע לעיל, לא מצאתי כי הנתבע קיבל מעם התובע נכס, שירות או טובת הנאה אחרת. יודגש, התובע ייסד עם הנתבע חברה בע"מ והלווה לאותה חברה כספים, מסר כספים לצורך פרעון חובותיה בחשבון הבנק שלה ואף נטל מתוך רווחיה הנטענים של אותה חברה כספים. במצב דברים זה לא ברור כיצד טוען התובע כי הנתבע הוא זה אשר חב בחובת השבה כלפיו בהתאם לחוק עשיית עושר ולא במשפט. טענה זו יש לדחות ואכן התובע לא שב על טענותיו אלו בסיכומיו ולא בכדי. משנדחו אחת לאחת טענותיו של התובע, כפי שפורט לעיל , יש לדחות תביעתו. אשר לתביעה שכנגד - במסגרתה של תביעה זו, הגיש הנתבע תביעה שכנגד והעמידה ע"ס של 481,555 ₪. הנתבע טען כי התובע נטל לעצמו סך של 200,000 ₪ ע"ח החזר הלוואת הבעלים אשר נטל לס.פ.ו עיצוב , כאשר הוסכם בין הצדדים בהסכם המייסדים (ראה סעיף 4 (ג) להסכם המייסדים ) כי החזר ההלוואה יושב מתוך רווחי ס.פ.ו עיצוב. לטענת הנתבע בעת משיכת הכספים בסך 200,000 ₪ אשר בוצעה בידי התובע, היתה החברה בהפסד. לטענת הנתבע הפר התובע את חובותיו על פי הסכם היסוד, אלא שהנתבע לא הוכיח כי ההפרה הנטענת מקימה לו, בתור בעל מניות בס.פ.ו עיצוב עילת תביעה אישית כנגד התובע. הכספים אשר נמשכו הינם כספי ס.פ.ו עיצוב ומשכך, אף אם חב התובע בחובת זהירות, הגינות, אמון ותום לב כלפי הנתבע ואף אם הופרה חובה זו, הרי שאין הדבר מקנה לנתבע עילת תביעה אישית שכן הנזק הוא נזק של חברת ס.פ.ו עיצוב. הפסיקה קבעה כי במקרה שכזה אין לאפשר לבעל מניות עילת תביעה אישית כנגד בעלי המניות ונושאי משרה אחרים בחברה. ראה בע"א 9014/03 גרינפלד נ. לסר (ניתן ביום 14/12/06). משכך, אין בידי לקבל טענה זו של הנתבע להשבת כספים אלו לידיו שלו באופן אישי. אשר לטענת הנתבע כי נדרש לשלם 181,555 ₪ נוכח יתרת חובה אשר נוצרה כאשר התובע העביר לחשבונו מחשבון החברה 109,875 ₪. התובע טען כי מדובר בזכויותיו הסוציאליות הנובעות מתפקידו כמנהל בחברה. אלא שהנתבע כלל לא הוכיח כי אכן יתרת החובה אשר בגינה נדרש לשלם 181,555 ₪ בחשבון החברה בצוותא עם התובע, נובעת מאותה משיכה של כספים שביצע התובע. יתרה מכך, הצדדים כלל לא פרשו ראיותיהם באשר לזכויות הסוציאליות המגיעות לתובע כמנהל בחברה והן טענותיו של הנתבע בעניין זה והן טענותיו של התובע נותרו כטענות בעלמא וללא כל בסיס ראייתי של ממש. הצדדים הרחיבו בעניין זה, בכל הנוגע ליצירת תזרים מזומנים חיובי לחברה בגין ביטולה או אי ביטולה של חשבונית ע"ס 288,000 ₪.כאמור, לא קמה עילת תביעה אישית למי מהצדדים שכן האמור הם כספי החברה שייסדו הצדדים ובהעדר הוכחת טענתו זו של הנתבע, לא אוכל לקבל תביעתו לעניין זה. אשר לטענת התובע בדבר הפסדיו כתוצאה מהפסקת פעילותה של ס.פ.ו עיצוב, תחת מכירתה כעסק חי. לעניין זה יפים הדברים האמורים בע"א 355/80 בעניין אניסמוב אשר צוטט על ידי לעיל. היה על הנתבע להוכיח את טענתו בעניין זה לכל הפחות באמצעות חוות דעת מומחה אשר תשום את הרווחים הצפויים ממכירת החברה כעסק חי לעומת ההפסד מהפסקת פעילותה של ס.פ.ו עיצוב. חוות דעת ספיציפית לעניין זה, לא הומצאה ובפני עדות יחידה דווקא מטעמו של התובע, של מר שטרוסמן, כי היתה על הפרק הצעה לרכישת מחצית חלקו של הנתבע בס.פ.ו עיצוב בסך 300,000 ₪. לא הובא כל נתון נוסף אשר יוכיח את הנתונים שמסר הנתבע באופן כללי ומר שטורסמן עצמו כאשר נשאל לעניין פשר המחיר שננקב, ענה "זה מה שיואב רצה" (ראה עמ' 7 שורות 27-28 לפרוטוקול). טענותיו של הנתבע לעניין ניהול כושל של התובע אף הן בגדר הן בגדר נזק אשר לחברה זכות תביעה בגינו ולא הוכחה זכות תביעה אישית של הנתבע. בהעדר הוכחה של ממש הרי שיש לדחות אף את הנטען בהקשר זה בתביעה שכנגד. נוכח הדברים האמורים ובהעדר הוכחת טענותיו, אני דוחה את התביעה שכנגד אשר הגיש הנתבע. סוף דבר, אני מורה על דחיית התביעה וכן על דחיית התביעה שכנגד. בנסיבות אלו , ישאו הצדדים איש איש בהוצאותיו ואף בשכר טרחת בא כוחו. יישוב סכסוכיםבוררות