טוען הנתבע כי נטל שכר טרחתו בהתאם לקבוע בהסכם הפשרה שקיבל תוקף פסק דין בבית המשפט העליון ביום 28.12.2010 מסגרת בע"א 3799/08, ובהתאם להסכם שכר טרחה עליו הסכימו וחתמו הוא והתובע. הוסיף, כי התובע מבקש בדרך לא דרך לשנות מפסק דינו של בית המשפט העליון, תוך שהוא מטעה את בית המשפט הן בטענותיו והן בהימנעותו מלצרף מסמכים השופכים אור על ההתנהלות בבית המשפט העליון ובין הצדדים עובר ואחרי חתימת הסכם הפשרה. 8. על פי סעיף 1 להסכם הפשרה, נקבע כי רשות הספנות והנמלים תשלם לתובע סך של 250,000 ₪, ובסעיף 2 נקבע כי בנוסף תשלם המשיבה לב"כ התובע (הוא הנתבע) שכ"ט עו"ד בסך 50,000 ₪ בצירוף מע"מ. הסך האמור הוגדר במסגרת הסכם הפשרה כשכ"ט עו"ד ותשלומו הותנה כנגד מסירת חשבונית כדין. הסכם הפשרה הנ"ל מוסיף הנתבע, הושג רק לאחר קיומן של שתי ישיבות בבית המשפט העליון, ושלא כטענת התובע שתיהן מהותיות היו. פרוטוקול הדיון מיום 26.04.2010 (ישיבה ראשונה) מלמד כי התקיים דיון ארוך לגופם של דברים, הח"מ התמודד עם סוגיות מורכבות שהעלה בפני הרכב שופטים ובין היתר; התיישנות, השתק פלוגתא, מעשה בית דין, דיני חוזים ועוד, זאת כאשר שופטי ההרכב מפנים אליו שאלות רבות ומגוונות בכל סוגיה משפטית אפשרית העולה מתוך הערעור. מכאן, שטענת התובע כאילו התקיים דיון פורמאלי בלבד אינה נכונה, גם לא נכונה הטענה לפיה בית המשפט העליון הציע במועד הנ"ל הצעת פשרה לתשלום של 250,000 ₪ בתוספת שכ"ט עו"ד. כתימוכין לטענותיו צרף התובע פרוטוקול הדיון מיום 26.04.2010, המלמד אחרת מטענות התובע ומעיד על ניסיונו של התובע ל"גמד" חלקו של הנתבע בישיבות שהתקיימו, כשלפני אלה עוד קדמו ימים רבים של שקידה ולמידת התיק שהכיל חומר רב מאוד. עוד מוסיף וטוען הנתבע, כי התובע אשר נכח בישיבות שהתקיימו בבית המשפט העליון, נתן הסכמתו כבר להצעה הראשונה לפיה תשלם רשות הנמלים רק 250,000 ₪ כולל הכל אלא שרשות הנמלים סירבה להצעה. בישיבה השנייה מיום 12.12.2010 העלה בית המשפט העליון הצעת פשרה משופרת ודווקא לטובת התובע, הסכמת התובע להסכם הפשרה הייתה ברורה, אולם הנתבע קידם את ההליך רק לאחר שרשות הסכמתה גם היא, אז יצר קשר עם התובע וביקש ממנו מסמך בכתב לפיו הוא מסכים להצעת בית המשפט העליון, והתובע העביר לו הסכמה בכתב ביום 26.12.2010. 9. באשר להסכם שכר הטרחה נטען, כי ההסכם מחייב. התובע חתום בשלושה מקומות שונים בהסכם וזאת לאחר שאחיו עו"ד שמעון ביטון שנכח בפגישה עיין בהסכם ואישר לתובע לחתום, הפנה לכתוב במפורש ולפיו כל פסיקת הוצאות ושכ"ט יהיו של עורכי הדין, ושכבר ביציאה מהדיון מיום 12.12.2010 ועוד בשטח בית המשפט העליון, פנה התובע לנתבע וביקש לברר כיצד יוכלו להסתדר בעניין שכ"ט לאור הצעת בית המשפט. 10. דין התובענה מצאתי, להידחות. במרכז המחלוקת שבין הצדדים, שני מסמכים. הסכם פשרה אותו אישר בית המשפט העליון ונתן לו תוקף של פסק דין, והסכם שכר טרחת עו"ד עליו הסכימו הצדדים בחתימתם. הסכם הפשרה 11. ביום 28/12/2010 נתן כב' בית המשפט העליון בשבתו כבית המשפט לערעורים אזרחיים, תוקף של פס"ד להסכם פשרה בין התובע (המערער) לרשות הנמלים (להלן: הסכם הפשרה) והעיקר לענייננו כדלקמן: "1. ... המשיבה תשלם למערער סך 250,000 ₪ בצירוף מע"מ (להלן: "התשלום"). 2. בנוסף תשלם המשיבה לב"כ המערער שכר טרחת עורך דין בסך 50,000 ₪ בצירוף מע"מ (להלן:שכר הטרחה") כנגד מסירת חשבונית מס כדין. 3. התשלום ושכר הטרחה בסך כולל של 308,000 ₪ ישולמו למערער ולבא כוחו (בהתאמה) תוך 30 ימים ממועד מתן תוקף של פסק דין להסכם זה". הסכם הפשרה שהוגש לאישורו של בית המשפט העליון, בעיקרו, מעלה על הכתב את הצעת בית המשפטן לתובע ורשות הנמלים מיום 12.12.2010, מפי כב' השופט י. עמית באלה הדברים: "זה משנת 1989 אם אמרנו 250 אז, היום אני אומר 250 + שכט ומע"מ. התחושה שלרשות הנמלים יש יותר מה להפסיד הולכת ומתחזקת, לכן אנו חוזרים על ההצעה וקצת משפרים אותה", (להלן: הצעה שנייה). הצעה קודמת של בית המשפט העליון לסיום המחלוקת בין התובע (המערער) לבין רשות הנמלים, באה בפני הצדדים בישיבה שהתקיימה ביום 26.04.2010 מפי כב' השופט גרוניס (כתוארו אז) "אנו מציעים שהרשות לשלם (צ.ל. תשלם) כולל הכל 250,000 ₪ ויגמר העניין" , ( להלן: הצעה ראשונה). כטענת הנתבע, מצאתי כי התובע בפירוט העובדות ובעיקר אלה הנוגעות להליך שהתקיים בבית המשפט העליון, ובעיקר לענייננו, לא דייק בלשון המעטה בעובדות להן טען ולא צרף מסמכים רלוונטיים שיש בהם להצביע על ההתנהלות בבית המשפט העליון בישיבתו בערעור ביום 26.04.2010. (ראה לדוגמא בסעיפים; 14, 20, 27). 12. לא יכול להיות חולק כי התובע אשר נכח בשתי הישיבות שהתקיימו בבית המשפט העליון, ידע על הצעת הפשרה הראשונה שעמדה רק על סך של 250,000 ₪ כולל הכל, ועל זו השנייה אשר למעשה הוסיפה שכ"ט עו"ד ומע"מ לאותם 250,000 ₪ שהוצעו בהצעה הראשונה. התובע לא העלה כל טענה לפיה לא הסכים לכשנקבע בהסכם הפשרה וכי זה הוגש בניגוד לדעתו והסכמתו, ולא מצא לנכון לצרף לכתב תביעה, הסכמתו בכתב להצעת הפשרה השנייה של בית המשפט העליון, אותה העלו הנתבע ורשות הנמלים על הכתב. הנתבע הוא זה שצרף לכתב הגנתו מסמך אותו שלח אליו התובע ביום 26.12.2010 בו נכתב "אני ביטון ימין מסכים לפשרה שהציע בית המשפט העליון בתיק ביטון נגד רשות הנמלים". התובע בעדותו אישר תוכנו של המסמך והוסיף כי הנתבע התקשר אליו, שאל מה ההחלטה הסופית "... למרות שהוא ידע וגם אני ידעתי אך עוד לא חתמתי, הוא ביקש ממני הסכמה בכתב למה שנאמר בפסק הדין. ניגשתי לפקס הקרוב שהיה לי וכתבתי שאני מסכים למה שהציע בית המשפט" (עמ' 12 שורות 12-18 לפרוטוקול). הנה כי כן, טרם שנתן בית המשפט העליון תוקף של פסק להסכם הפשרה אותו הציע הוא עצמו לצדדים וב"כ, התובע מעלה ביום 26.12.2010 הסכמתו אשר הייתה ברורה כבר, על הכתב, ורק אז הנתבע המשיך בהליכים מול רשות הנמלים לצורך מתן תוקף להסכם הפשרה, ובית המשפט העליון נתן תוקף להסכם הפשרה ביום 28.12.2010. 13. טענת הנתבע לפיה כבוד השופט עמית הביע בישיבה מיום 12.12.2010 כי עמדת המותב לתשלום של 300,000 ₪ הוא הסדר ראוי (ראה סעיף 20 לכתב התביעה) אינה מדויקת, שכן כב' השופט עמית אמר בדבריו "....זה משנת 1989 אם אמרנו 250 אז, היום אני אומר 250 + שכט ומע"מ" כשלמעשה הוסיף לסכום ההצעה הראשונה, תוספת של שכ"ט עו"ד ומע"מ. נראה כי כל ניסיונו של הנתבע היה להכין את קרקע לטענה אחרת שלו שבאה בסעיפים 22-23 לכתב ההגנה, ולפיה העבירה רשות הנמלים לידי ב"כ הסכם פשרה לפיו היא תשלם למערער 300,000 ₪ ואילו הנתבע מצדו הביא לכך שרשות הנמלים תשנה מנוסח טיוטת הסכם הפשרה הראשוני, ועל פי הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין, פוצל הסכום כך ש- 250,000 ₪ הועברו אליו ו- 50,000 ₪ בתוספת מע"מ הועברו כשכ"ט לנתבע. בהקשר לדברים אלה העיד עו"ד שניידר, מי שהיה ב"כ רשות הנמלים בעת הרלבנטית, וסיפר כי כל שעניין את חברת נמלי ישראל הוא שהיא צריכה לשלם סכום כולל במסגרת הפשרה, החלוקה של הסכום לא עניינה אותה. הוסיף כי כשהנתבע, עו"ד אבירם, ביקש ממנו שיפצל את הסכומים הוא לא סירב משום שזכר כי השופט עמית אמר להוסיף 50,000 ₪ שכ"ט עו"ד ומבחינתו הסכם הפשרה שהובא לאישורו של בית המשפט העליון, שיקף למעשה את הצעת הפשרה של בית המשפט בדיון מיום 12.12.2010 (ראה עמ' 16 שורות 6-9). עוד הוסיף: "... אני זוכר שהיה סכום מסוים שהשופט המליץ ואחר כך הוא אמר תוסיפו 50,000 ₪ שכ"ט עו"ד את זה אני זוכר וזה מה שהסכמנו" (שורות 22-29). מעדותו של עו"ד שניידר, שהוזמן להעיד מטעם בית המשפט ועדותו נמצאה ללא רבב, גם למדנו כי אותו מסמך אליו כיוון התובע אינו אלא טיוטה ראשונית של הסכם הפשרה, אותה ניסח מתמחה ו/או עו"ד ממשרדו שעה שהוא שהה בחו"ל. בכל מקרה, המסקנה היא אחת. הסכם הפשרה לו נתן תוקף בית המשפט העליון הוגש בהסכמתו ידיעתו ורצונו של התובע. טענת הרשלנות 14. טענת הרשלנות והפרת חובות חקוקות נטענה בלשון בוטה, מכוונת לכל כיוון ומחטיאה כל מטרה. התובע טען כי סכום שכר טרחתו של הנתבע הינו סכום גבוה ואינו מידתי ביחס למלאכתו של הנתבע בהליך הערעור שהוגדרה פורמאלית - אין בידי לקבל. בסופו של הליך הערעור, באה הצעת פשרה על ידי בית המשפט, ואין לומר כי לנתבע לא היה חלק ראוי בהשגת התוצאה שהייתה לטובת התובע. מעבר לכך, שאלת שכר הטרחה אינה נמדדת תמיד באופן ישיר למספר הישיבות בבית המשפט. על פני הדברים נראה כי המדובר היה בתיק מורכב מאוד אשר הכנתו וטיעון ביחס לערעור בפני בית המשפט העליון הצריכו זמן והשקעה לא מעטים מצד הנתבע. מהראיות שהובאו לפני, נמצא, כי שלא כטענת התובע, ההצעה הראשונה של בית המשפט העליון בישיבה מיום 26.04.2010 לא באה מיד בפתח דיון פורמאלי, אלא בסופה של ישיבה מהותית ונראה שלא קצרה כפי טענת העד עו"ד שמעון ביטון, אחיו של התובע. מיד בפתח הישיבה נדרש הנתבע - עו"ד אילן אבירם, להשיב לשאלות לא מעט של הרכב שופטי בית המשפט העליון (י. עמית, א. גרוניס, א. רובינשטיין), בין היתר על שאלות העוסקות בשאלת התיישנות, השתק עילה, מעשה בית דין, סמכות עניינית ועוד. פרוטוקול הדיון הנפרש על פני 5 וחצי עמודים, מלמד ללא ספק, על מוכנותו, ידיעותיו והתמצאותו של הנתבע ברזי התובענה שבגינה הגיש התובע ערעורו, חלקו של הנתבע בדיון ברור ומרכזי. על המורכבות של העניינים הנובעים מהתובענה נשוא הערעור לו נדרש הנתבע, נלמד בין היתר מהדיון שהתקיים ביום 26.04.2010, מדברי השופטים עצמם, כך למשל; כב' השופט רובינשטיין "השאלות פה מאוד מעניינות.." (עמ' 5 שורה 9), החלטת בית המשפט מיום 21.11.2010 אשר מזמינה את הצדדים להתייצב ביום 12.12.2010 ובזו הלשון: "מטרת הישיבה היא ללבן שאלות שונות שהתעוררו נוכח מורכבות הסוגיות העולות בערעור, ולבחון שוב אפשרויות לפשרה...". עוד ניתן ללמוד על מורכבות העניינים שבאו לפתחו של הנתבע בייצוג התובע בשתי הישיבות אליהן התייצב ונערך קודם למועד קיומן, מהעובדה כי מדובר בערעור בתיק שהתובענה בו התנהלה כשני עשורים, כך לדברי הצדדים עצמם וכך עולה מדברי בית המשפט העליון כבר בפתח הדיון לפניו. הדברים מקבלים ביסוס נוסף בעדות הנתבע אותה מצאתי מהימנה ומבוססת על כל חלקיה, לפיה הוא נדרש לימים ארוכים ללימוד החומר שהובא לפניו בקלסרים רבים מספר שבועות טרם הדיון. בחקירתו הנגדית של עו"ד שמעון ביטון אחיו של התובע, אישר זה כי העביר את החומר למשרדו של הנתבע שבועות טרם הדיון, לא זכר כיצד הועבר החומר, כן זכר לציין כי דאגתו מהעדר שליטתו של הנתבע בחומר "... ניסיתי להסביר לו מסה של תיק שהובא אליו בהפתעה וללא הכנה...." (עמ' 20 שו' 29-32 ובעמוד 21) מבחן המציאות והתוצאה, מלמד אחרת. כאמור עיון בפרוטוקול מיום 26.04.2013 מלמד בנקל על ידיעותיו ושליטתו של הנתבע בחומר שבתיק נשוא הערעור. אם לא די באלה, עו"ד שניידר ב"כ רשות הנמלים בעדותו כאמור סיפר "... הערעור נדון תחילה בפני ההרכב ואחר כך זומנו לדיון נוסף בפני כב' השופט יצחק עמית, עלו שם שאלות כבדות משקל, התיישנות, מעשה בית דין שאנו לא היינו משוכנעים..." (שו' 22-29). הנה כי כן, ושלא כפי שביקש הנתבע להציג בטענותיו, רק בסופה של הישיבה מיום 26.04.2010 ולאחר שטענותיו ותשובותיו של הנתבע באו באריכות בפני בית המשפט העליון - באה הצעתו של כב' השופט גרוניס (כתוארו אז) לסיום המחלוקת בסכום כולל של 250,000 ₪. ויותר מכך, הצעה זו שופרה בישיבה נוספת אליה זומנו הצדדים וב"כ, כך שלסכום הנ"ל הוסף שכ"ט עו"ד ומע"מ. לאמור אוסיף, שלא זו בלבד שטענות על רשלנות והפרת חובה חקוקה לא נתמכו בראיות להוכחתן, ולא באה כל טענה מפי התובע כי ההסדר פגע בו או שהינו בלתי סביר. אלא, שהתיק אשר התנהל שנים ארוכות תוך דחיית תביעות התובע, בא לסיומו בפשרה אותה הציע בית המשפט העליון, ורק לאחר ששמע טענות ודברי הנתבע בקשר עם הסוגיות שהועלו במסגרת הישיבה מיום 26.04.2010 (פרוטוקול אותו נמנע התובע לצרף לכתב התביעה) ובשים לב לכך כי התובע נכח בישיבות והסכם הפשרה ברוח הדברים אותם הציע בית המשפט העליון הוגש לקבלת תוקף של פסק דין, רק לאחר קבלת הסכמתו בכתב של הנתבע לאותו הסכם פשרה. די באמור, בצירוף דברי הנתבע בעדותו לעניין זה ( ראה עמודים 29-30 לפרוטוקול) לדחות כל טענה של רשלנות והפרת חובה של הנתבע כלפי התובע, הן ביחס לייצוג והן ביחס להתנהלות המיוחסת לו עובר לאחר שקיבל את שכר הטרחה. הסכם שכר הטרחה 15. הסכם שכר הטרחה בין הצדדים נחתם ביום 25.04.2010 וכולל נוסח מודפס שעליו הוספו הסכמות בכתב יד, לצדן חתום התובע. התובע טוען כי בעוד הנתבע קיבל בפועל שכר טרחה בסך 50,000 ₪ בתוספת מע"מ, על פי ההסכם, שכר טרחתו נקבע לסך של 5,000 ₪ בתוספת מע"מ וזה עבור ישיבה שנקבעה ליום 26.04.2010 בערעורו ולא מעבר לכך. התובע סומך טענתו על התוספת בכתב יד על גבי ההסכם שלטענתו היא הקובעת, משנכתב בה בין היתר "חמש אלף ש"ח בלבד" (כך כלשון הכתוב). באשר לטענה כי הנתבע לא טרח ולא השקיע עבודה אשר מחייבת תשלום שכר טרחה מעבר לסכומים שנקבעו לישיבות אליהן התייצב, כבר פרטתי לעיל ולא אוסיף. להלן נוסח החלק הרלבנטי מלשון הסכם שכר הטרחה: "אני החתום מטה מתחייב בזה לשלם למשרד עו"ד אבירם, שוהם - דליות (להלן עוה"ד) שכר טרחה בגין השירות המפורט לעיל כדלקמן : תשלום סך של 5,000 ₪ (לסכום זה יש להוסיף מע"מ) בתוספת כל הסכומים שייפסקו לטובת הלקוח על ידי בית המשפט בהליכי ביניים ובהליך העיקרי לרבות שכ"ט עו"ד והוצאות משפט". ובסוף פסקה זו הוסף בכתב יד - חמש אלף ₪ בלבד. ובהמשך ומתחת לכותר - אופן ותנאי התשלום, הוספו תנאי תשלום של אותם 5,000 ₪ ועוד הוסף שככל והתיק יושב לבית המשפט המחוזי כי אז התשלום לעו"ד יהיה 15% ובתוספת מע"מ מכל סכום שיפסוק בית המשפט המחוזי לטובת התובע. הגם שהתובע טען כי הסכם שכר הטרחה מלא טלאים, נוסחו ברור ופרשנותו הברורה והסבירה הינה כי לישיבת בית המשפט ישולם סך 5,000 ₪, וככל שייפסק שכ"ט לטובת התובע, הרי ששכר טרחה זה ישולם על ידי התובע לנתבע. המדובר במסמך בכתב שהינו הסכם שכ"ט שבין הצדדים, המשמעות הפשוטה של ההסכם הינה כי אם לא ייפסק שכר טרחה הרי שהנתבע יקבל אך ורק את שכר הטרחה בסך 5,000 ₪ בתוספת מע"מ עבור הישיבה, ואם ייפסק, הרי שהוא יקבל גם את שכר הטרחה שייפסק. הדברים מקבלים משנה תוקף בעדותו של הנתבע בעניין זה ולפיה הסכם שכר הטרחה, כפי שהוא, חילק בין שכר טרחה בסך 5,000 ₪ בתוספת מע"מ לבין סכומים עתידיים שיפסקו או לא ייפסקו על ידי בית המשפט ואשר ביטא את הסכמות הצדדים ושיקפו את רצון הנתבעים שלא יקרה מצב שהם מממנים את התיק במידה וערעורו של התובע יידחה, שכן הסכום של 5,000 ₪ שנקבע במפורש נועד לכיסוי הוצאות מינימלי בלבד (ראה עמ' 27 שורות 1-16). ואלה הדברים מקבלים חיזוק בעדותה של עו"ד אפרת שהם דליות, אשר אישרה כי במשרדם נקבע שכ"ט התחלתי נמוך על מנת להקל על הלקוח בתחילת ההליך, תוך תקווה שבסיומו של ההליך, יקבל המשרד שכר טרחה על פי פסיקת בית המשפט וכדבריה: "ביותר מתיק אחד אנו הולכים לקראת לקוח וקובעים סכום מינימאלי התחלתי כדי לכסות הוצאות תוך שאנו נוטלים על עצמנו את הסיכוי והסיכון של תוצאות המשפט" (עמ' 39 23-25). כל התוספת עניינה בחלוקת אותם ה - 5,000 ₪ וקביעת שכר טרחה למקרה בו התיק יושב לבית המשפט המחוזי. כידוע, התיק לא הושב לבית המשפט המחוזי, הצדדים לא צפו מראש את הצעת בית המשפט העליון, ומכאן כי אותה הוראה בנוסח הקבוע ולפיה ככל שייפסק שכ"ט לטובת התובע יועבר זה לידי הנתבע - חלה וכך היה. 16. לשון ההסכם תומכת באופן ברור בטענת הנתבע שהינו זכאי לשכר הטרחה בסכום של 50,000 ₪ + מע"מ שהוסכם ונפסק כאמור. בתאריך 26.12.2010 הסכים התובע, בכתב, להצעת בית המשפט העליון, היא ההצעה השנייה שעלתה בישיבה השנייה ביום 12.12.2010. הצעה זו הייתה, ככתוב בפרוטוקול "250 + שכ"ט ומע"מ". הנה כי כן הסכום של 50,000 ₪ בתוספת מע"מ הינו בנוסף, והוא החלק של שכר הטרחה, ועל פי ההסכם הנתבע זכאי לו. הראיות מצביעות על כך כי ברור היה לתובע שהסך האמור הינו בגין שכ"ט וכי הסך האמור ישולם ישירות לידי הנתבע, ותומכות בפרשנות ההסכם האמורה לעיל ואף בהסכמה עצמאית נוספת כמפורט בהסכם הפשרה לכך שסכום זה יועבר לנתבע. אם אין הסכום הנוסף של 50,000 ₪ עבור שכר טרחה לנתבע, כטענת התובע, כי אז תעלה השאלה, הכיצד זה מתווסף לסכום מע"מ? מובן כי גם בעובדת תוספת המע"מ יש כדי לתמוך בכך שסכום זה נקבע עבור שכר הטרחה המיועד לנתבע. העובדה שהסכום של שכר הטרחה והמע"מ משולם ישירות לנתבע, הינה עובדה אשר גם בה יש לתמוך בטענת הנתבע כי מוסכם שסך זה הינו עבורו. אם אין זה סכום שזכאי לו הנתבע, מדוע יש לשלמו אליו, וכאמור מדוע יש להוסיף לו מע"מ? על שאלות אלה לא נתן התובע תשובות מספקות בחקירתו הנגדית. מדובר במסמך בכתב המעלה הסכמות סבירות, שנחתם על ידי התובע, מרצונו החופשי, בנוכחות אחיו שהוא עו"ד ולאחר אישורו, הסכם בו אין כל חריג, ובהינתן כל האמור, דין התביעה להידחות. 17. טענות שונות נוספות נטענו על ידי התובע, כך ביחס לדיני השליחות וכללי האתיקה. על רקע המסקנות לעיל, אין בטענות אלה כדי לשנות את התוצאה ואין מקום לדון בהן. בשולי הדברים יצוין כי הוגשה חוות דעת מטעם הנתבע בסוגיית האתיקה המקצועית של הנתבע, לא מצאתי להידרש לה לאור הסכם שכר הטרחה הברור ונסיבות חתימתו, לאור הסכם הפשרה שהוגש בהסכמת התובע וקיבל תוקף פסק דין, וגם משום שאין מקום להגשתה שעה שמדובר בעניין משפטי שאינו מצריך חוות דעת מומחה, כמו למשל בסוגיית דין זר. 18. כאמור, דין התביעה להידחות. הנתבע ישלם לנתבעים שכ"ט עו"ד והוצאות משפט בסך כולל של 20,000 ₪. זכות ערר כחוק. חוזהשכר טרחההסכם פשרהפשרה