תקיפת שוטר בעת מילוי תפקידו בנסיבות מחמירות

מואשם כי תקף שוטר בעת מילוי תפקידו בנסיבות מחמירות וכן שידל לתקיפת שוטר בנסיבות מחמירות. על פי עובדות כתב האישום, במועד הנ"ל הוצב מחסום משטרתי שנועד להגביל כניסת מתפללים להר הבית (להלן-המחסום). הנאשם, שכניסתו לתפילה במתחם הר הבית נאסרה, ניסה לפרוץ את מחסום המשטרה ואף יידה אבנים לעבר השוטרים שנכחו במקום. זאת, תוך שהוא קורא לצעירים מתפרעים נוספים לסייע לו לפרוץ את המחסום. בהמשך תפס הנאשם בחולצתו של קצין המשטרה, רוני בן קימון, ומשך בה בחוזקה כדי להפילו לרצפה. כתוצאה מכך נקרעה הכותפת של חולצת הקצין. לאחר מאבק וניסיון בריחה נעצר הנאשם. במהלך מעצרו המשיך הנאשם לקרוא לעבר המתפרעים לתקוף את השוטרים ולפרוץ את המחסום. במעשיו כאמור עבר הנאשם על הוראות סעיפים 274 (1) (תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות) ו - 274 (1) בצירוף סעיף 30 (שידול לתקיפת שוטר בנסיבות מחמירות) לחוק העונשין, תשל"ז - 1977 (להלן - החוק). הנאשם כפר בעובדות כתב האישום. בתאריכים 10.2.2013 ו- 27.10.2013 התקיימו ישיבות ההוכחות בתיק. מטעם התביעה העידו הוגשו המסמכים הבאים: ת/1 הודעת חשוד ת/2 הודעת חשוד נ/1 סקיצת מיקום הנאשם בזירת האירוע שצוירה על ידי הנאשם נ/2 הודעת חשוד של X ענוס (להלן- הודעת חשוד של ענוס) נ/3 סקיצת מיקום הנאשם בזירת האירוע שצוירה על ידי עה/ 2 נ/4 סקיצת מיקום הנאשם בזירת האירוע שצוירה על ידי עה/3 נ/5 מזכר משטרתי (להלן- המזכר) פרשת התביעה עת/2, רס"ר אליאס, העיד כי במועד האירוע שימש בתפקיד קשר ועסק בליוויו של רב פקד בן קימון. לדבריו, במתחם הר הבית הוצבו שני מערכי כוחות. לפתע התקבלה אצל רב פקד בן קימון קריאת עזרה מהמערך שהוצב ליד המחסום, לאחר שצעירים אשר כניסתם למתחם הר הבית נאסרה, החלו להתפרע. לדבריו, בראש המתפרעים עמד "מישהו" שהסית את המתפרעים, וכאשר ניגש אליו רב פקד בן קימון תלש לו הנ"ל את הכותפת ו"המד של המכשיר קשר נשאר ביד של הנאשם" (פרוטוקול מיום 27.10.2013 עמוד 15 שורה 2). בחקירה הנגדית הוסיף כי הוא לא מכיר את הנאשם ואף במועד האירוע לא הכירו (פרוטוקול עמוד 15 שורה 11). כאשר נשאל לגבי פרטי לבושו של החשוד שהתפרע ונעצר השיב, כי לפי מיטב זכרונו לבש גלבייה. בהמשך כאשר עומת עם המזכר המשטרתי (נ/5), ממנו עולה כי החשוד לבש טרנינג לבן וצעיף טורקיז, השיב "יכול להיות, אני לא זוכר" (פרוטוקול מיום 27.10.2013 עמוד 15 שורה 24). הגם שכך העיד, הרי שבהמשך עדותו עמד על כך כי הנאשם הוא החשוד שנעצר והוא שהסית את המתפרעים ותקף את רב פקד בן קימון (פרוטוקול עמוד 16 שורות 23-25, עמוד 19 שורות 22-25 וכן עמוד 20 שורות 1-2). לדבריו, עד להגעת ניידת המעצרים היה הנאשם תחת פיקוחו. עוד הוסיף, כי הנאשם לא נחבל בזמן האירוע (פרוטוקול מיום 10.2.2013 עמוד 17 שורות 20-31). עת/3, רב פקד בן קימון, העיד כי במועד הרלוונטי שימש כמפקד מב"ט 2000, ובמסגרת תפקידו נשלח לפקד על מערך שהוצב בשער האריות. לדבריו, אזור שער האריות מחולק לשני מערכים, האחד על שער האריות והשני למטה ממנו, במעלה מוטה גור, בדרך יריחו (להלן- המערך הקטן). ביום האירוע בהיותו נוכח במערך הנמצא על שער האריות, קיבל דיווח על התפרעות של צעירים אשר כניסתם למתחם הר הבית נאסרה והמנסים לפרוץ את המחסום שהוצב באזור המערך הקטן. בעקבות הדיווח, הורה עת/3 לכמה מפקודיו להתלוות אליו לכיוון המערך הקטן. תוך כדי שפקודיו הודפים את המתפרעים, ניגש עת/3 אל הנאשם. בתגובה, אחז הנאשם במכשיר הקשר שהיה תלוי על כותפתו ומשך אותו ארצה. כתוצאה מכך נקרעה הכותפת של חולצתו של העד (פרוטוקול מיום 10.2.2013 עמוד 8 שורות 19-22). עוד העיד, כי גם בעת מעצרו המשיך הנאשם להתפרע. לדבריו, מעשיו של הנאשם היו דבר "חריג" ומשכך הוא יודע לזהות את הנאשם בוודאות (פרוטוקול מיום 10.2.2013 עמוד 8 שורות 23-26). מחקירתו הנגדית עולה, כי עת/3 שוחח בטלפון ממקום האירוע עם קצין החקירות קיריל (להלן- החוקר), ומסר לו דיווח ראשוני על פרטי האירוע. החוקר תיעד את דברי עת/3 במזכר משטרתי שסומן נ/5. השלמת עדותו של עת/3 במשטרה נעשתה רק בחלוף יום וחצי מיום האירוע (פרוטוקול מיום 10.2.2013 עמוד 9 שורות 7-14 ועמוד 11 שורות 1-4). כאשר עומת עת/3 עם המזכר המשטרתי נ/5, ממנו עולה כי פרטי התוקף שנמסרו אינם תואמים את פרטי הנאשם דנא, השיב: "...יש עוד מספר עצורים, זה לא היה עצור בודד, כנראה עם הדיווחים ועם חוסר היכולת, בצורה מסודרת, כשאתה לא בלחץ, אנשים לא תוקפים אותך לדווח על איקס או ווי, אז נתתי לו דיווח על עוד עצור ובמקרה רשם פרטיים של מישהו אחר. אך כאשר הבנו שיש טעות, אני ידעתי בדיוק מי הבחור שתקף אותי" (פרוטוקול מיום 10.2.2013 עמוד 11 שורות 24-27) ובהמשך הוסיף: "... היו עוד מספר אנשים שהיו עצורים, נתתי שמות, כנראה של עצור נוסף, אבל העצור שתקף אותי, אמרתי לקיריל, שזה העצור עליו אנו מדברים" (פרוטוקול מיום 10.2.2013 עמוד 12 שורות 10-11). מעדותו עולה עוד, כי לנאשם לא בוצע מסדר זיהוי (פרוטוקול מיום 10.2.2013 עמוד 11 שורה 30). עת/4, רס"מ סוויד, העיד כי במועד האירוע היה חוקר בתחנת שלם. לדבריו, הנאשם נחקר פעמיים וחקירתו תועדה בשתי הודעות. בחקירתו הנגדית הוסיף, כי במסגרת החקירה הראשונה במשטרה יוחסו לנאשם חשדות בגין השתתפות בהתפרעות, תקיפת שוטר וידוי אבנים (פרוטוקול מיום 27.10.2013 עמוד 24 שורות 19-20 ו- 26-27). ובחקירה השנייה (שנעשתה בחלוף יומיים מיום החקירה הראשונה), נחקר הנאשם בחשד לתקיפת שוטר בכוונה להכשילו. זאת, בהתאם לפעולות החקירה שנדרשו בעניין חקירת הנאשם (פרוטוקול מיום 27.10.2013 עמוד 25 שורות 15-21). לדבריו, כאשר חשוד מזוהה על פי פרטי לבוש יש צורך לתעד זאת בצילומים (פרוטוקול מיום 27.10.2013 עמוד 25 שורות 31-32 ועמוד 26 שורות 1-3). מעדותו עולה, כי במסגרת אותו אירוע, חקר עת/4, חשוד נוסף שהיה לבוש בטרנינג לבן עם צעיף טורקיז (החשוד שפרטיו עולים ממזכר נ/5) (פרוטוקול מיום 27.10.2013 עמוד 26 שורות 15-18). לבסוף העיד, כי בתיקים בהם מתעוררת שאלת זיהוי יש צורך לערוך מסדר זיהוי (פרוטוקול מיום 27.10.2013 עמוד 28 שורות 7-8). בסיכומיה טענה ב"כ המאשימה כי המזכר נ/5 אינו אלא עדות מפי השמועה. לטענתה, הנאשם הוא שתקף את רב פקד בן קימון וזוהה על ידיו בוודאות. לאחר שנודע לרב פקד בן קימון כי טעות הובילה לחקירתו של חשוד אחר הבהיר כי הנאשם הוא שתקף אותו. משכך, מאחר ולא היה אדם אחר מבין המתפרעים שתקף והתעמת עם רב פקד בן קימון, הרי שאין מקום לבלבול בנוגע לזהות התוקף. עוד הוסיפה כי טענתו של הנאשם לפיה הוא הותקף הינה טענה בעלמא שאם לא כן היה מגיש תלונה במח"ש. פרשת הגנה הודעות הנאשם הוגשו וסומנו ת/1 ו- ת/2. בחקירה הראשונה יוחסו לנאשם חשדות להתפרעות ויידוי אבנים, ואילו בחקירה השנייה נחקר הנאשם בחשד לתקיפתו של רב פקד בן קימון. בשתי חקירותיו כפר הנאשם במיוחס לו, תוך שהוא חוזר ומבהיר כי החשדות המיוחסים לו מקורם בטעות בזיהויו של התוקף. במסגרת עדותו שירטט הנאשם סקיצה שתיארה את מיקומו בעת האירוע ביחס למחסום המשטרתי. הנאשם הכחיש מכל וכל את השתתפותו בהתפרעות בכלל ואת המיוחס לו בכתב האישום בפרט. לשאלת המאשימה מדוע לא התרחק ממקום האירוע, השיב: "...זה עניין של דקות ואז עצרו אותי, אין לאן לברוח, יש מחסום וגם זורקים גזים אחורה, אני לא יכול להיכנס, לא יכול לברוח, אני לא ברחתי, נכנסתי להלם כשריססו אנשים ואז עצרו אותי." (פרוטוקול מיום 27.10.2013 עמוד 30 שורות 21-23). לדבריו, הוא לא התנגד למעצרו ומסיבה שאינה ידועה לו הוא הותקף על ידי השוטרים (פרוטוקול עמוד 31 שורות 14-20). כפי שעולה מהודעותיו של הנאשם, ת/1 ו-ת/2, הרי שהנאשם ציין כבר בחקירתו במשטרה שהוא הותקף ונחבל על ידי השוטרים שעצרו אותו. עה/2, פואד, העיד כי הוא אינו חבר של הנאשם, אותו הוא מכיר מנסיעותיהם המשותפות לתפילות בירושלים. לדבריו, כמדי שבוע, הוא הגיע ביום האירוע מחיפה לירושלים להתפלל, אולם מאחר שכניסתו למתחם הר הבית נאסרה, הוא עמד על המדרכה ממול הנאשם, בתקווה שכניסתם תתאפשר בהמשך. העד שירטט סקיצה, נ/3, המתארת את מיקומו בזירת האירוע ואת מיקומו של הנאשם ביחס אליו. לדבריו, מאחר שהוא מכיר את הנאשם הוא תצפת עליו וראה כי הנאשם לא עשה דבר (פרוטוקול מיום 27.10.2013 עמוד 33 שורה 20). לאחר יידוי אבנים לעבר השוטרים החלה התקהלות אנשים ותוך כדי שהשוטרים מפזרים את ההתקהלות, הבחין כי כמה שוטרים מכוונים את צעדיהם לעבר הנאשם, ובתגובה זה פרש ידיו לצדדים כמדגים שלא עשה דבר. למרות זאת אחזו בו השוטרים בחוזקה ולקחו אותו מזירת האירוע (פרוטוקול מיום 27.10.2013 עמוד 33 שורות 2-5). בחקירתו הנגדית הבהיר, כי עמד במרחק של כ-7 מטרים מהנאשם וראה את המתרחש במקום בברור (פרוטוקול מיום 27.10.2013 עמוד 33 שורות 30-31 ועמוד 34 שורות 2-7 ו- 11-13). עה/3, בקראוי, העיד גם הוא כי היכרותו עם הנאשם מסתכמת בנסיעה משותפת ממקום מגוריהם בחיפה לתפילות בירושלים. לגרסתו, למרות שהנאשם לא השתתף במהומה שהתחוללה בזירת האירוע התנפלו עליו שוטרים. בחקירתו הנגדית הוסיף ותיאר את השתלשלות האירוע, תוך שהוא מדגיש שוב ושוב כי במשך כל האירוע היה בקשר עין עם הנאשם (פרוטוקול מיום 27.10.2013 עמוד 35 שורות 17-18 ו- 29-34 ועמוד 35). העד שירטט סקיצה (נ/4) המצביעה על מיקומו בזירת האירוע ביחס למיקומו של הנאשם. מהסקיצה עולה כי עה/3 עמד ממול הנאשם. לדבריו, הנאשם לא סירב למעצרו ולא התנגד וכלשונו: ".. עמד ישר, פתח הידיים, כאילו אני לא רוצה להגיב, עזבו אותי, הם המשיכו בעבודה שלהם. אני זוכר שלא הגיב בכלל ולא עשה כלום." (פרוטוקול מיום 27.10.2013 עמוד 36 שורות 2-3). עוד העיד, כי השוטרים תקפו והכו את הנאשם, על אף שהנאשם לא התנגד למעצרו. עה/3 תיאר את תנועות ידיו של הנאשם המתנדנדות לצדדים (פרוטוקול מיום 27.10.2013 עמוד 36 9-12). ב"כ הנאשם הגיש בהסכמה מזכר שנכתב על ידי החוקר בתאריך 16.3.2010 וסומן נ/5. מהמזכר עולה כי עת/3, רב פקד בן קימון, התקשר מזירת האירוע ודיווח על התפרעות באזור שער האריות. עוד מסר, כי "בחור שלבוש טרנינג לבן צעיף בצבע טורקיז נעליים שחורות וזקן קטן", התפרע ותקף אותו, משך את מכשיר הקשר, קרע את הכותפת של חולצתו וכן הסיט את המון המתפרעים, תוך שהוא קורא קריאות לאלימות. לאחר מעצרו זוהה החשוד כענוס X גם מהודעת החשוד של אותו X ענוס, נ/2, עולה כי הוא נחקר תחת אזהרה בחשד לתקיפתו של רב פקד בן קימון אשר זיהה אותו באמצעות ת.ז. ופרטי לבוש. בסיכומיו טען ב"כ הנאשם כי ברשותו מסמכים רפואיים המעידים על מצבו הרפואי של הנאשם, המוכחים שאין ביכולתו להיות "ראש ארגון" כפי שטוענת המאשימה. עוד הוסיף כי במקרה דנא נפלה טעות זיהוי מהותית, כאשר עת/3 מסר דיווח בזמן אמת שבמסגרתו מסר את פרטי התוקף, קרי: שם, ת.ז. ופרטי לבוש, פרטים אשר אינם פרטי הנאשם כלל ועיקר. עוד טען, כי תשתית הראיות שהונחה בפני בית המשפט אינה מוכיחה מעבר לכל ספק סביר את אשמתו של הנאשם וזאת נוכח העובדה שלנאשם לא נערך מסדר זיהוי. לבסוף טען, כי עדויות התביעה סותרות אלה את אלה. דיון בפתח הדיון אתייחס בקצרה למצבו הרפואי של הנאשם, נושא אשר הוזכר ועלה במסגרת דיון ההוכחות שהתקיים ביום 27.10.2013 וכן במסגרת סיכומי הצדדים. בחוות דעת פסיכיאטרית מיום 21.5.2013 נקבע כי הנאשם בריא וכשיר לעמוד לדין. מצאתי לאמץ את האמור בחוות הדעת וממילא לא הוכח לי כי הנאשם אינו מסוגל לעמוד לדין, או כי אינו מבין את המיוחס לו בכתב האישום. מהתם להכא: הרקע לאישום נשוא תיק זה הוא הצבת המחסום באזור שער האריות, שנועד להגביל כניסת מתפללים צעירים למתחם הר הבית. הצבת המחסום גררה הפרות סדר והתפרעות של עשרות צעירים שכניסתם לתפילה בהר הבית נאסרה. על פי כתב האישום, תקף הנאשם את רב פקד בן קימון, תוך שהוא משדל את המון המתפרעים לתקוף אף הם את השוטרים במקום. המאשימה הגישה את הודעות הנאשם, ת/1 ו- ת/2, מהן ניתן ללמוד כי רק בחקירתו השנייה נשאל לגבי מעורבותו בתקיפה של רב פקד בן קימון כמתואר לעיל. יוער כי בשתי חקירותיו הכחיש הנאשם את החשדות המיוחסים לו ושב וכפר בהם בפני בית המשפט. מנגד, הגיש ב"כ הנאשם הודעת חשוד (נ/2), ממנה עולה כי החשד לתקיפתו של רב פקד בן קימון יוחס תחילה לחשוד אחר בשם ענוס. גם ממזכר נ/5, עולה שהחשוד שנחקר במסגרת נ/2 וזוהה באמצעות ת.ז. ופרטי לבוש, הוא שתקף את רב פקד בן קימון ושידל את המון המתפרעים לתקוף את השוטרים, ולא הנאשם שבפניי. במסגרת עדויות התביעה שבה ונשמעה הטענה כי פרטיו של ענוס נרשמו בטעות במזכר נ/5, טעות שמקורה ב"בלבול" בין העצורים ובשל "לחץ" האירוע. בסיכומיה, העלתה המאשימה טענה נוספת, לפיה מזכר נ/5, מהווה עדות מפי השמועה ואין ליתן למזכר זה משקל כלל. לאחר שמיעת עדי התביעה, עדי ההגנה ולאחר עיון במוצגים שהונחו בפניי, לא מצאתי לקבל את טענות המאשימה והגעתי לכלל מסקנה כי המאשימה לא הוכיחה את אשמתו של הנאשם. זיהוי הנאשם טרם אפנה לדון בשאלת קבילותו של מזכר נ/5, מצאתי לדון בעניין זיהוי הנאשם כפי שעולה מעדויות עדי התביעה. למרות שעדי התביעה ניסו להצביע על הנאשם כמי שתקף את רב פקד בן קימון, מצאתי כי עדויותיהם אינן מצביעות על הנאשם דנא כתוקף כלל וכלל. עדותו של עת/3 והתבצרותו בעמדה שהנאשם דנא הוא התוקף, מעוררות תהיות. לא ברור כיצד ידע עת/3 לזהות את הנאשם כתוקף, באופן וודאי, שעה שהחשדות המיוחסים לנאשם דנא יוחסו תחילה לענוס. בעדותו בבית המשפט לא הבהיר עת/3 כיצד הבין כי במקרה שבו עסקינן נפלה טעות. הוא אף לא טרח להסביר כיצד ידע להצביע, בשלב מאוחר יותר, על הנאשם כמי שתקף אותו, שעה שלנאשם לא בוצע מסדר זיהוי. בנוסף, כאשר נשאל עת/3, הכיצד הוא מיישב את הסתירה בין פרטי החשוד העולים ממזכר נ/5 לבין הנאשם דנא השיב, כי פרטי החשוד נרשמו במזכר נ/5 בטעות שמקורה ככל הנראה, ב"בלבול" של החוקר נוכח ריבוי העצורים באירוע, וכלשונו: "... יש עוד מספר עצורים, זה לא היה עצור בודד, כנראה עם הדיווחים ועם חוסר היכולת, בצורה מסודרת, כשאתה לא בלחץ, אנשים לא תוקפים אותך לדווח על איקס או ווי, אז נתתי לו דיווח על עוד עצור ובמקרה רשם פרטים של מישהו אחר...", וכן: "... ברגע שיש התפרעויות אני כמפקד נותן דיווחים, ברצף, און ליין. היו עוד מספר אנשים שהיו עצורים, נתתי שמות, כנראה של עצור נוסף..." (פרוטוקול מיום 10.2.2013 עמוד 11 שורות 23-26 ועמוד 12 שורות 10-11). (כל הדגשות שלי-ש.ל.ב.). אלא שלא רק שתשובה זו אינה מיישבת את הסתירה העולה ממזכר נ/5, היא אף מעלה תהיות נוספות: הכיצד בטוח עת/3 ש"הבלבול" חל אצל החוקר ולא אצלו? לא זו אף זו, טוען עת/3, כי בשל היותו של האירוע "חריג" (פרוטוקול מיום 10.2.2013 עמוד 8 שורה 23 ועמוד 12 שורה 32), זהות הנאשם נצורה היטב בזיכרונו. איני מקבלת טענה זו כלל. כאמור, לנאשם לא נערך מסדר זיהוי ועת/3 לא הבהיר בחקירתו כיצד ידע להצביע על הנאשם כמי שתקף אותו. זאת ועוד, מזכר נ/5 מציין שאותו תוקף זוהה על ידי עת/3 גם לפי פרטי לבוש מסוימים. אלא שפרטים מהותיים אלה פרחו מזיכרונו של עת/3 במסגרת עדותו בבית משפט, על אף שהעיד כי התוקף וכך גם האירוע עצמו נצורים היטב בזיכרונו (פרוטוקול מיום 10.2.2013 עמוד 12 שורות 24-25). כך גם באשר לעדותו של עת/2 אשר לא ידע להשיב על שאלות מהותיות הנוגעות לאירוע בכלל ולזהותו של הנאשם בפרט. כך, כאשר נשאל לגבי פרטי הלבוש של החשוד (שצוינו במזכר נ/5), השיב: "אם אני לא טועה, לבש גלבייה. אך אני לא זוכר בוודאות", ובהמשך כאשר נשאל: "אני אומר לך שדווח על אדם שהתלבש טרנינג לבן, צעיף טורקיז" (פרטי הלבוש באמצעותם זוהה ענוס) השיב: "יכול להיות, אני לא זוכר", ושוב נשאל: "מי שתקף את רוני, האם לבש טרנינג" ושוב ענה: "אני לא זוכר" (פרוטוקול מיום 10.2.2013 עמוד 15 שורות 22-27). זאת ועוד, עת/2 עמד על כך שהנאשם לא נפצע במהלך ההתפרעות ו/או בשעת מעצרו (פרוטוקול מיום 10.2.2013 עמוד 17 שורות 22-27). זאת בשעה שבהודעת חשוד שסומנה ת/1, צוין על ידי גובה ההודעה- עת/4, כי הנאשם נחבל. באשר לעדותו של עת/4, זו מחזקת את האמור במזכר נ/5 ואת העובדה שהנאשם דנא לא תקף את רב פקד בן קימון ואף לא שידל לתקוף את השוטרים. מעדותו עולה שענוס נחקר בחשד להתפרעות ותקיפת שוטרים, ובמסגרת חקירתו אישר כי לבש טרנינג לבן וצעיף טורקיז (פרוטוקול מיום 27.10.2013 עמוד 26 שורות 13-18). האמור לעיל, כמו גם העובדה שלנאשם לא נערך מסדר זיהוי שהיה נחוץ והכרחי במקרה דנא (ראה האמור בעדות עת/4, פרוטוקול מיום 27.10.2013 עמוד 25 שורות 31-32 ועמוד 28 שורות 7-8, עדות עת/3 מיום 10.2.2013 עמוד 11 שורה 30), מובילים למסקנה שבעניינו טעה רב פקד בן קימון לחשוב שהנאשם הוא שתקף אותו ושידל את המתפרעים לתקוף את השוטרים. מנגד, עדויות ההגנה מחזקות את גרסת הנאשם ומשתלבות היטב עם טענתו לפיה הוא לא תקף את עת/3 ולא שידל את המתפרעים לתקוף את השוטרים במקום. עדי ההגנה הטעימו עדותם בשרטוטי סקיצות המתארות את מיקום הנאשם בזירת האירוע (נ/3 ו-נ/4). סקיצות אלה משתלבות האחת עם האחרת, ומשתלבות היטב עם גרסת הנאשם בכלל ועם הסקיצה אותה שרטט (נ/1), בפרט. יתר על כן, השתכנעתי כי עדי התביעה נכחו בסמוך למיקום הנאשם בזירת האירוע, והיו עדים לפעולותיו. עדי ההגנה ידעו לתאר במדויק את תגובת הנאשם, שפרש ידיו לצדדים שעה שכוחות משטרה ניגשו לעצרו. (פרוטוקול מיום 27.10.2013 עמוד 33 שורות 1-3, עמוד 34 שורות 19-23 ועמוד 36 שורות 1-3). השתכנעתי שהמהומות בזירה לא מנעו מעדי ההגנה לצפות בנאשם במהלך האירוע, ומכל מקום גם אם נוכחותם בסמוך לנאשם לא היתה רציפה, הרי שבשעת האירוע ולכל הפחות בשעה שכוחות המשטרה ניגשו אל הנאשם, נכחו עדי ההגה בסמוך לנאשם והיו עדים למתרחש. העובדה שהנאשם לא הגיש תלונה במח"ש אינה מעלה או מורידה. כמו כן, איני מקבלת את טענת המאשימה, לפיה פרק הזמן שחלף מיום האירוע ועד למתן עדויות ההגנה מעלה חשש כי עדי ההגנה תיאמו גרסאות. עדויותיהם פניי היו אמינות ועקביות והשתלבו זו עם זו (ביתר שאת ראה פרוטוקול מיום 27.10.2013 עמוד 36 שורות 14-18). עיננו הרואות איפה כי במקרה דנא, לא הוכיחה המאשימה את אשמתו של הנאשם כלל ובוודאי שלא מעבר לכל ספק. פסק הדין יכול היה להסתיים כאן, אולם למעלה מן הצורך ראיתי להתייחס לטענת המאשימה בדבר אי קבילותו של המזכר נ/5. עדות מפי השמועה בסיכומיה, טענה המאשימה נגד קבילותו של המזכר המשטרתי (נ/5). לשיטתה, מזכר זה מהווה עדות מפי השמועה ומשכך אין ליתן לו משקל ראייתי כלל. טענה זו הינה בבחינת אחיזת המקל משני קצותיו, שכן מזכר זה הוצג על ידי המאשימה בפני בית המשפט במסגרת בקשה למעצר בעניינו של ענוס, ועל בסיסו החליט בית המשפט להיעתר לבקשה ולהורות על מעצרו. כעת, משאותו מזכר מוצג בפני בית המשפט במטרה לאיין את אשמתו של הנאשם, טוענת המאשימה נגד קבילותו של המסמך. עוד, מצאתי לקבל את טענתו של ב"כ הנאשם, לפיה יש לקבל את מזכר נ/5 כראיה קבילה בהתאם לסעיף 9 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן- הפקודה). סעיף 9 לפקודה קובע כדלקמן: "עדות על אמרה שנאמרה בשעה שנעשה, לפי הטענה, מעשה עבירה, או בסמוך לפניו או לאחריו, והאמרה נוגעת במישרין לעובדה השייכת לענין, תהא קבילה אם אמר אותה אדם שהוא עצמו עד במשפט". הוראותיו של סעיף זה מכשירות אמרה שנאמרה על ידי אדם כלשהו מחוץ לכותלי בית המשפט, בהתקיים שלושה תנאים: האחד, שהאמרה תימסר בסמיכות זמנים למעשה העבירה. השני, האמרה קשורה במישרין לעובדה השייכת לעניין. והשלישי, נותן האמרה הוא עד במשפט. למקרא הוראותיו של סעיף 9 לפקודה, למשמע עדויות הצדדים ומעיון במזכר נ/5, באתי לכלל דעה, כי יש לקבל את אמרתו של רב פקד בן קימון כמשתקפת ממזכר נ/5, כראיה לאמיתות תוכנה. אין חולק שהאמרה המתארת את מעשי החשוד קשורה באופן ישיר לעובדה השייכת לעניין והלכה למעשה מעשי החשוד המתוארים הם העבירה עצמה. באשר לעיתוי אמירתה, הרי שהמזכר (נ/5), מציין בצורה מפורשת שאמרתו של רב פקד בן קימון ניתנה בסמוך לאחר אירוע תקיפתו, בעודו מצוי בזירת האירוע ומטפל בהמון המתפרעים: "ביום 16.3.2010 בשעה 9.57 התקשר אלי הקצין רוני בן קימון אחראי על מערך שער האריות ומסר לי...", עוד מציין המזכר: "לציין שפרטים אלו נמסרו טלפונית מאחר והקצין רוני בן קימון המשיך לטפל באירועים בשטח כאחראי על המערך...". באשר לתנאי השלישי, שאף הוא מתקיים בענייננו, נותן האמרה, רב פקד בן קימון, העיד במשפט. אמנם במסגרת עדותו הכחיש את תוכן מזכר נ/5 בטענה כי טעות אנוש הובילה את החוקר לרשום פרטים של חשוד אחר, טעות הנעוצה בעובדה שהנאשם דנא לא היה עצור בודד, אולם כאמור מצאתי לדחות גרסה זו. לעניין זה אוסיף כי בית המשפט רשאי לקבל כראיה אמרה של עד שנמסרה מחוץ לכותלי בית המשפט, גם בשעה שהעד חוזר בו מאמרתו במסגרת עדותו בבית המשפט (ראה: יעקב קדמי על הראיות חלק שני הדין בראי הפסיקה, (מהדורה משולבת ומעודכנת, תש"ע-2009) עמוד 612 פיסקה ב (3)). באשר למשקלו הראייתי של המזכר נ/5, הרי שחרף העובדה שעת/3 כפר בתוכנו, ניתן יהיה לקבלו כעדות עיקרית ובוודאי שניתן לעשות בו שימוש כתוספת ראייתית (ראה: יעקב קדמי על הראיות חלק שני הדין בראי הפסיקה, (מהדורה משולבת ומעודכנת, תש"ע-2009) עמוד 613 פיסקה ב (5)). בנסיבות העניין, לאור הטעות בזיהוי הנאשם בשים לב למזכר נ/5 מחד ומעצרו של ענוס מאידך, נוכח הודעת חשוד נ/2 ועדויות התביעה אל מול עדויות ההגנה כפי שפורטו לעיל, מצאתי לקבל את המזכר (נ/5) כראיה לאמיתות תוכנה. אדגיש שוב, כי זיכוי הנאשם היה נקבע גם אלמלא מזכר זה. מהימנות העדים כפי שציינתי לעיל, עדי ההגנה שנכחו בזירת האירוע ובסמוך לנאשם, מסרו עדויות ברורות המשתלבות זו בזו באופן המצביע על כנות ואמינות גרסתם. מנגד, עדי התביעה לא זכרו את פרטי האירוע ואף לא פרטים מהותיים, למעט פקד בן קימון (עת/3) שעדותו לעניין זהות התוקף אינה עולה בקנה אחד עם מזכר נ/5. עת/2 שנכח בסמוך לעת/3 כמו גם עת/4, לא זכרו את זהות החשוד ועדותם לא סתרה את האמור במזכר נ/5 או את עדויות ההגנה. יתר על כן, גרסת הנאשם, שהשתלבה היטב עם גרסת יתר עדי ההגנה, עוררה למעלה מספק באשר לאשמתו. מאחר שבמשפט פלילי עסקינן, יש לפרש ספק זה לטובת הנאשם. סוף דבר בנסיבות אלה ולאור האמור, אני קובעת כי המאשימה לא הוכיחה את אשמו של הנאשם, ומשכך אני מזכה אותו מן העבירות המיוחסות לו בכתב האישום. מזכירות תשלח את העתק פסק הדין לצדדים. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 ימים מהיום. משטרהאלימותתקיפת שוטרתקיפהשוטר