התובעת נפצעה בתאונת דרכים וסבלה משברים של הקובואיד, של ראש עצם המסרק הראשונה ושל בסיס עצם המסרק הרביעית. היא טופלה בסד גבס ולאחר מכן במגף הליכה ובפיזיותרפיה ומשלא התאוששה מכאביה והתקשתה בדריכה, אושפזה, בתאריך 20.9.10 במחלקת שיקום בבית החולים "שיבא" למשך כחמישה שבועות. 4. לבקשת התובעת מונה ד"ר אלחנן לוגר כמומחה רפואי בתחום האורתופדיה לבדיקתה. בחוות דעתו קבע ד"ר לוגר כדלקמן: "בבדיקה הגופנית נמצאו דלדול קל של שרירי השוק הימנית, רגישות ע"פ הקרסול, ע"פ רצועת ה-ATFL, ע"פ בסיסי עצמות מסרק 4 ו-5 ובעת הנעת הפרקים המידטרסליים, חולשה קלה של מיישרי האצבעות ושל שריר הטיביאליס האחורי והגבלה - קלה עד בינונית - בתנועות הקרסול והפרק הסובטלרי מימין. בבדיקת CT כף רגל ימין מתאריך 04.10.2010 לא נראתה עדות לקיום שברים, אך יחד עם זאת נמצאה אוסטיאופניה של העצמות כביטוי למיעוט בדריכה. בצילומי רנטגן של הקרסול וכף הרגל בצד הפגוע, נראה מצב לאחר שבר של צוואר עצם המסרק השלישית שהתחבר בעמדה טובה. בדיקת EMG של עצבי הרגליים נמצאה תקינה. לאור מה שפורט לעיל ניתן לקבוע כי הגב' סבן נועה סבלה מפגיעת מעיכה של קרסולה וכף רגלה הימניים שמתבטאת בעיקר בפגיעה ברקמותיהם הרכות ובאה לידי ביטוי בחולשה הקלה של שרירי השוק שלה, בדלדול היחסי שלהם ובהגבלה הקלה עד הבינונית בתנועות הקרסול. לאור ההגבלה הקלה עד בינונית בתנועות קרסולה הימני של הגב' סבן נועה שנגרמה כתוצאה מהפגיעה הנדונה בתאריך 03.06.2010, יש לקבוע לה נכות צמיתה בשיעור של 5% לפי סעיף מותאם 48(3) של קובץ תקנות המל"ל לקביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה. כמו כן, לאור החולשה הקלה של מיישרי האצבעות ושל שריר הטיביאליס הקדמי, ממנה סובלת הגב' סבן, יש לקבוע לה נכות צמיתה בשיעור של 5% נוספים וזאת לפי סעיף מותאם 51(7)א של קובץ התקנות הנ"ל (ובסה"כ נכות מצטברת בשיעור של 9%)". עוד קבע המומחה כי התובעת שהתה באי כושר מלא במשך ארבעה חודשים ממועד התאונה. יצוין כי הנכות המשוקללת לפי החישוב הנכון היא בשיעור של 9.75%. בחוות דעתו התיחס המומחה לנכות המשוקללת של שני רכיבי הנכות שקבע ולא להערכה של הנכות הכוללת, ועל כן יש להעמיד את שיעור הנכות על 9.75% לפי החישוב הנכון. הנכות התפקודית 5. הצדדים חלוקים בשאלת השפעת נכותה הרפואית של התובעת על כושרה לעבוד ולהשתכר, ועל הדרך הראויה לפצותה על הפגיעה בכושר ההשתכרות בהתאם לכך. לטענת התובעת, בהינתן הפגיעה הקשה שכללה מספר שברים ברגלה, מהות הפגיעה והשלכותיה, וגילה במועד התאונה, יש לחשב את הפיצוי בגין אובדן השכר לעתיד בדרך של חישוב אריתמטי המבוסס על שיעור נכותה הרפואית ושכרה הפוטנציאלי. לטענת הנתבעים, מדובר בנכות קלה ביותר המורכבת מנכות בשיעור של 5% בגין הגבלת תנועה קלה ביותר בקרסול ונכות נוספת בשיעור של 5% בגין חולשה קלה של מיישרי האצבעות ושל השריר. נכויות קלות בשיעורים כאלה, מטבען שאינן משפיעות על יכולת התפקוד וההשתכרות. נטען כי אף התובעת עצמה אינה טוענת בתצהירה שהיא סובלת מכאבים או מתקשה בביצוע פעולות מסוימות, היא גם לא טוענת כי היא מתקשה בעבודה או במציאת עבודה. עוד נטען כי מהלך חייה של התובעת מאז התאונה מלמד גם הוא כי לנכותה אין ולא היתה השפעה ממשית על תפקודה. כך עולה מעדות התובעת כי היא מנהלת חיים שגרתיים כולל נסיעות לחו"ל, טיולים, נסיעות בתחבורה ציבורית מרמת גן לעובדה ונסיעות מעובדה לאילת, בילויים באילת עם החבר, ושירות מלא בצה"ל כפקידת מבצעים, תפקיד שלא קל להתקבל אליו. הנתבעים מפנים גם למכתב ההמלצה ממפקדה מצה"ל שהגישה התובעת במסגרת מוצגיה ואשר מלמד על תפקודה המלא והמוערך בשירותה הצבאי. לטענת הנתבעים אין כל ראיה כי נכותה הרפואית של התובעת מקשה עליה באופן כלשהו בתפקוד ופוגעת באופן כלשהו בכושרה לעבוד ולהשתכר. שתיקתה של התובעת בעניין זה בתצהיר והראיות על אורח חייה בשנים שחלפו מאז התאונה מלמדים שאין לנכותה הרפואית השפעה של ממש. עוד מפנים הנתבעים לפסיקה בה נלקחה בחשבון יכולתם של קטינים להסתגל למצבם ולנכותם. על כן, טוענים הנתבעים, אין מקום לפצות את התובעת על הפגיעה בכושר השתכרותה בחישוב אריתמטי המבוסס על שיעור הנכות הרפואית, וגם לא במחצית החישוב. אם בכלל, יש לפסוק פיצוי גלובאלי מינימאלי. 6. הלכה היא כי "ככלל, קיים קושי להעריך את הנכות התפקודית של קטין וכאשר אין אינדיקציות סותרות, קביעת שיעור הנכות התפקודית לפי שיעור הנכות הרפואי היא הדרך הנכונה. אכן, ברגיל הדברים אמורים במקרה שבו לכל רכיבי הנכות הרפואית קיימת משמעות תפקודית" [ע"א 9873/06 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' מיכל פפו ( מיום 22.3.09)]. התובעת היתה כבת 17.5 שנים במועד התאונה, וכחודש עובר למועד מתן עדותה השתחררה משירות צבאי בצה"ל וטרם גיבשה כיוון תעסוקתי. על כן, מצבה ומעמדה בהקשר זה של הערכת הנכות התפקודית, כשל קטינה. השאלה שיש לבחון היא האם יש מקום לסטות מהחזקה לפיה שיעור הנכות התפקודית והשפעתה על כושר ההשתכרות היא בגובה שיעור הנכות הרפואית, כפי שטוענים הנתבעים. 7. התובעת טוענת בתצהירה כי על אף התהליך השיקומי שעברה לאחר פציעתה היא נותרה מוגבלת בעמידה ובהליכה ממושכת (סע' 10 לתצהירה). בנוסף הפנתה בתצהירה לחוות דעת המומחה אשר פירט את מגבלותיה. בבדיקתה על ידי המומחה התלוננה התובעת על כאבים בכף הרגל ובקרסול, חולשה וכאבים לאחר הליכה רצופה של כ-50 מטרים, הגבלה בתנועות הקרסול ותחושה שהרגל "תקועה" (ר' "תלונות הנבדקת ביום הבדיקה"). גם המומחה התייחס למגבלותיה של התובעת כשפירט את הממצאים שמצא בבדיקתו שכללו דלדול קל של שרירי השוק הימנית, רגישות ע"פ הקרסול, ע"פ רצועת ה-ATFL, ע"פ בסיסי עצמות מסרק 4 ו-5 ובעת הנעת הפרקים המידטרסליים, חולשה קלה של מיישרי האצבעות ושל שריר הטיביאליס האחורי והגבלה - קלה עד בינונית - בתנועות הקרסול והפרק הסובטלרי מימין. יש באלה כדי להוות ראיה להשלכות הנכות ולכך שהתובעת סובלת ממגבלת תנועה בקרסול ומחולשה וכאבים לאחר מאמץ של הרגל, ועל כן איני מקבלת את טענת הנתבעים כי התובעת לא הוכיחה את מגבלותיה. אשר לטענה כי התובעת מנהלת חיים שגרתיים, הרי שאין בכך כדי לשלול או לסתור את המסקנה בדבר השפעת הנכות הרפואית על תפקודה. למרבה השמחה הנכות קלה וכך גם מגבלותיה, ואין לצפות מהתובעת אלא לחיים מלאים ושגרתיים, על אף מגבלותיה אלה. יחד עם זאת, אין בכך כדי לסתור את ההנחה הסבירה שהמגבלות מהן סובלת התובעת אשר באות לידי ביטוי במקום בו נדרשת היא לאימוץ של הרגל בין בהליכה בין בעמידה, תפגענה במידה קלה בכושרה לעבוד ולהשתכר בכל תחום עיסוק בו תידרש לאימוץ הרגל. ויוער כי מגוון עיסוקים אלה רחב הוא ולא ניתן לקבל את טענת הנתבעים כי נכות מסוג זה משפיעה רק על מי שבחרה להיות רקדנית בלט או כיוצ"ב. מדובר במגבלה שעשויה להשפיע על היקף רחב של עבודות שנדרשות בהן פעולות כגון עמידה, הליכה או אימוץ אחר של הרגל, גם אם אלה לא נדרשות ברציפות לאורך כל יום העבודה. 8. השאלה היחידה שיש לבחון לטעמי היא האם יש מקום להפחית משיעור הפגיעה התפקודית ובמיוחד השפעתה על כושר ההשתכרות בשל אופיים של רכיבי הנכות הרפואית ובשל שיעורם הנמוך. לאחר בחינת קביעות המומחה באשר לרכיבי הנכות הגעתי לכלל מסקנה כי הם בעלי משמעות תפקודית, וכי שיעורם המצטבר אינו מזערי באופן שמצדיק הפחתה משיעור הנכות התפקודית. רכיב אחד של הנכות ניתן בגין הגבלת קלה עד בינונית בתנועות הקרסול, ורכיב נוסף נקבע בשל חולשה קלה של מיישרי האצבעות ושל שריר הטיביאליס הקדמי, והמומחה אף ציין כי נמצאה עדות חד משמעית לחולשת השרירים בדלדול השרירים שמצא בבדיקת היקפי השוקיים (ועל כן גם לא ראה ליתן משקל לבדיקה EMG שנמצאה תקינה שכן היא מהימנה פחות מהעדות החד משמעית לחולשה שנמצאה בדלדול השרירים). בנוסף, שני רכיבי הנכות מצויים באותו איבר, כך שלא ניתן לומר שמדובר בנכויות מזעריות נפרדות בשיעור של 5% כל אחת, אלא יש להתייחס להשפעתן המצטברת, וזו מגעת כדי 10% נכות (כמעט). נכות קלה, אך לא מזערית ובוודאי לא חסרת משמעות תפקודית. 9. על כן, לא מצאתי טעם לסטות מן החזקה לפיה שיעור הנכות הרפואית בעניינה של התובעת משקף גם את שיעור הנכות התפקודית ואת השפעת הנכות על כושרה להשתכר. השתכרות 10. במועד התאונה היתה התובעת בת 17.5 שנים, תלמידת תיכון. הלכה היא כי את חישוב אובדן כושר ההשתכרות של קטינים שבמועד התאונה טרם הגיעו לגיל בגרות ומסלול עבודתם טרם התגבש, יש לערוך על בסיס ההנחה שאילולא התאונה היו משתכרים בשיעור השכר הממוצע במשק. נראה כי הצדדים אינם חלוקים כי בהתאם להלכה יש לקבוע את שכרה הפוטנציאלי של התובעת אלמלא התאונה בגובה השכר הממוצע במשק. על כן, אני קובעת כי פוטנציאל השתכרותה לצורך חישוב אובדן ההשתכרות, הוא כשיעור השכר הממוצע במשק העומד כיום, על פי הנתון האחרון שפורסם על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, על סך של 8,974 ₪, ולאחר ניכוי מס הכנסה לפי נתוני התובעת - 8,528 ₪. על יסוד קביעותיי אלה אדון להלן בפיצוי התובעת על נזקיה לפי ראשי הנזק שתבעה. הפסד שכר בעבר 11. ב"כ התובעת מבקש לפסוק לתובעת פיצוי עבור 6 חודשי אי כושר במכפלת שכר המינימום. לטענתו, ממועד תום הבגרויות בסמוך למועד התאונה ועד לגיוסה הצפוי יכלה התובעת לעבוד ולהשתכר כדי שכר מינימום. בעקבות התאונה שהתה, לפי קביעת המומחה, באי כושר מלא במשך 4 חודשים וברור שלא היה בידה להתקבל לעבודה לחודשיים בלבד. לפיכך מבקש ב"כ התובע לפסוק לתובעת פיצוי בגין 6 חודשים. הנתבעים טוענים כי לא הוכחו הפסדי שכר בתקופת אי הכושר. התובעת אישרה בעדותה כי במועד התאונה לא עבדה, לא נטען ולא הוכח כי חיפשה עבודה, ואין די בכוונות ערטילאיות כדי להצדיק פיצוי בגין הפסד שכר. בנוסף, לא הוכח גובה שכרה בתקופות בהן עבדה. 12. עובר לתאונה היתה התובעת תלמידת תיכון. התאונה ארעה בסוף שנת הלימודים והתובעת עמדה להתגייס לצה"ל בתאריך 20.12.10 (ר' סע' 13 לתצהירה). בעקבות התאונה והליך השיקום שעברה, ולאחר שעמדה בפני ועדה רפואית צה"לית, נדחה גיוסה ובסופו של דבר התגייסה התובעת בתאריך 13.9.11 (סע' 15-17 לתצהירה). בעדותה סיפרה כי במועד התאונה לא עבדה שכן היה זה בתקופת הבגרויות, אך מספר חודשים לפני כן עבדה בחנות בגדים ברמת גן. כן העידה כי חיכתה לסיום הלימודים כדי לחפש עבודה (עמ' 13 ו-17 לפרוטוקול). אציין כי עדות התובעת היתה מהימנה וראיתי לקבלה. אני סבורה שהתובעת זכאית לפיצוי בגין תקופת אי הכושר, הן מן הטעם שהאמנתי לעדותה כי התכוונה לעבוד עד לגיוס, כפי שעבדה גם קודם לכן, והן מהטעם שגיוסה, וכפועל יוצא שחרורה, נדחו כתוצאה ממצבה בעקבות התאונה. עם זאת, יש לקחת בחשבון 4 חודשי אי כושר כפי שקבע המומחה ושכר מינימאלי כצפוי מעבודות טרם גיוס, וכן יש להתחשב בכך שגם אלמלא התאונה לא היתה התובעת מתחילה בעבודה באופן מיידי אלא בתוך פרק זמן כלשהו. לאור כל האמור ראיתי לפסוק לתובעת פיצוי גלובאלי בסכום של 10,000 ₪ בגין הפסדי שכר בעבר. הסכום בערכי יום פסק הדין (לאחר שנלקח בחשבון מרכיב הפרשי הצמדה וריבית). פגיעה בכושר ההשתכרות ובהשתכרות בעתיד 13. כפ שקבעתי לעיל, יש לפצות את התובעת לפי שיעור הנכות הרפואית (9.75%) מהשכר הממוצע במשק לאחר ניכוי מס הכנסה (8,528 ₪), בהיוון עד גיל 67 (גיל הפרישה), ובסך הכול - 248,770 ₪. הפסדי פנסיה 14. על פי צו ההרחבה מיום 1.1.08 לביטוח פנסיוני מקיף במשק לפי חוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז-1957 המרחיב את חובת המעבידים לבטח בביטוח פנסיוני לכלל העובדים, זכאית התובעת לפיצוי בגין הפסדי תשלומי הפנסיה, אשר יגרמו לה בעקבות הפגיעה בשכרה. אני פוסקת לתובעת פיצוי בסכום של 25,000 ₪ בגין הפסדי פנסיה. עזרת הזולת 15. התובעת לא טענה בתצהירה כי נזקקה לעזרה בשכר או לעזרת אחר. עם זאת, נוכח מגבלותיה ונכותה סביר שתזדקק מעת לעת לעזרה במיוחד בביצוע עבודות הבית הקשות. על כן, בהתחשב בגילה ובנכותה של התובעת ראיתי לפסוק לה פיצוי גלובאלי בסכום של 20,000 ₪ בראש נזק זה. הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה 16. בתצהירה טענה התובעת כי נגרמו לה הוצאות בסכום של כ- 4,000 ₪ בגין נסיעות לטיפולים רפואיים, והוצאות בסכום של כ- 3,500 ₪ בגין הוצאות רפואיות שאינן כלולות בסל הבריאות (סע' 19-20). במוצגיה הוגשו קבלות על השתתפות בטיפולים רפואיים, תרופות, נסיעות והוצאות נוספות בסכום של כ- 2,000 ₪. 17. סביר שנגרמו לתובעת הוצאות בגין נסיעות לקבלת טיפולים רפואיים ובגין השתתפות בעלות הטיפולים והוצאות מסוימות שאינן בסל הבריאות, וסביר בעיני שאין בידי התובעת קבלה בגין כל הוצאה והוצאה. לא הוכח צורך עתידי בטיפולים רפואיים אך סביר שהתובעת תזדקק מפעם לפעם למשככי כאבים או לביקור אצל רופא. לאור האמור, אני פוסקת לתובעת פיצוי בסכום של 5,000 ₪ בערכי היום, בגין הוצאות אלה. תשלום פרמיית יתר 18. התובעת טוענת כי כשתבקש לבטח עצמה בפוליסות לביטוח בגין מחלות ו/או תאונות מכול סוג, היא תידרש לשלם פרמיה גבוהה יותר עקב נכותה בעקבות התאונה, ובגין כך היא מבקשת לפסוק לה פיצוי בסכום של 25,000 ₪ כהערכה. הנתבעים טענו כי מדובר בהרחבת חזית שכן ראש נזק זה לא נתבע בכתב התביעה, ובנוסף נטען כי לא הוכח בראיות. 19. איני מקבלת את טענת הנתבעים כי מדובר בהרחבת חזית. ראש הנזק הנטען נתבע בסעיף 16 לכתב התביעה. עם זאת לא הונחה תשתית ראייתית כלשהי להוכחת הנזק הנטען. לא רק שלא הובאו ראיות להוכחת הטענה בדבר תשלום פרמיה גבוהה יותר, אלא שהתובעת עצמה אפילו לא טענה בתצהירה וגם לא העידה כי יש בכוונתה לבטח עצמה בפוליסות ביטוח מהסוג הנטען. על כן, ומבלי לקבוע מסמרות בשאלה האם מדובר בנזק בר פיצוי או בנזק רחוק שאינו בר פיצוי, דין התביעה בראש נזק זה להידחות. נזק לא ממוני 20. התובעת אושפזה למשך 37 ימים ונותרה לה נכות בשיעור של 9.75%. על-פי תקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), תשל"ו-1976, זכאית התובעת לפיצוי בסכום של 31,650 ₪ על הנזק הלא ממוני שנגרם לה. סוף דבר 21. אני פוסקת לתובעת פיצויים על נזקיה, כפי שהוכחו, כדלקמן: הפסדי שכר בעבר - 10,000 ₪ הפסד השתכרות בעתיד - 248,770 ₪ הפסדי פנסיה - 25,000 ₪ עזרת הזולת - 20,000 ₪ הוצאות - 5,000 ₪ נזק לא ממוני - 31,650 ₪ ובסך הכול - 340,420 ₪ 22. סוף דבר, אני פוסקת לתובעת פיצוי בסכום של 340,420 ₪ בתוספת שכר טרחת עו"ד בשיעור כולל של 15.34% מסכום הפיצוי, ואת הוצאות המשפט. תאונת דרכיםשבר