התובע טוען כי רכש את הקו תוך הבנה שהוא רוכש נכס "עובר לסוחר" אשר יניב לו פרנסה לאורך שנים. הוא חתם על הסכם עם תנובה, השקיע בקו, ותנובה, מטעמים כלכליים גרידא, הפסיקה את ההתקשרות עימו מבלי שנתנה לו הזדמנות סבירה למכור את הקו לצד שלישי. התובע טוען כי קיים נוהג רב שנים של מכירת קווים על ידי מפיצים ומחלקים שמסיימים את התקשרותם עם תנובה. בעת רכישת הקו מסמואל ידע התובע על נוהג זה והסתמך עליו. ביחס להסכם בינו לבין תנובה טוען התובע כי קיבל מסמואל עותק של ההסכם בין סמואל לבין תנובה, ונמסר לו כי מלבד שינויים בודדים המחויבים מן הנסיבות (זהות המחלק והעובדה שמדובר בקו חלוקה), לא יבוצעו כל שינויים בהסכם. על רקע זה הניח התובע, וכך גם נמסר לו על ידי נציג תנובה, כי אותם כללים החלים על סמואל יחולו גם עליו, לרבות האפשרות למכור את הקו לצד שלישי בעת סיום ההתקשרות עם תנובה. התובע טוען עוד כי בעבודה מסורה העשיר את קופת תנובה ותרם למוניטין שלה בכך שהגדיל באופן משמעותי את היקף המכירות שלה. סירובה של תנובה לאפשר לו למכור את הקו מהווה עשיית עושר ולא במשפט. הנתבעת טוענת כי לא הייתה לתובע זכות קניינית, אלא זכות חוזית. בין הצדדים נחתם חוזה, וחוזה זה הוא המסגרת לבחינת זכויותיו של התובע. הנתבעת הפסיקה את ההתקשרות בין הצדדים בהתאם לזכותה על פי אותו חוזה, ותוך שנתנה לתובע הודעה מוקדמת ארוכה מזו הקבועה בו. על פי ההסכם אין התובע זכאי בעת הפסקת ההתקשרות למכור את קו החלוקה. התובע אינו יכול להישמע בטענה כי לא קרא את ההסכם ולא היה מודע לקיומו של תנאי זה. באשר לטענת התובע בדבר קיומו של נוהג למכירת קווים טוענת הנתבעת כי התובע לא הוכיח כי נוהג כזה אומנם קיים, וכי אפילו היה מוכח קיומו של נוהג, הרי שלנוכח הוראותיו המפורשות של ההסכם לא היה אותו נוהג חל על התובע, שכן הנוהג הינו כלי עזר למילוי חסר בחוזה, ובמקרה זה הוראות ההסכם ברורות ולא קיים חסר המצריך פניה אל הנוהג. דיון והכרעה סיווג זכותו של התובע בעוד שהתובע טוען כי הקו הינו נכס "עובר לסוחר" טוענת הנתבעת שבהלכה הפסוקה נקבע באופן עקבי כי זכותו של מפיץ או סוכן כלפי היצרן אינה זכות קניינית, אלא זכות חוזית. בחינת פסיקתו של בית המשפט העליון מצביעה על כך שהדין עם הנתבעת, שכן נפסק לא אחת כי זכות ההפצה אינה זכות קניינית אלא זכות חוזית. בע"א 442/85 משה זוהר ושות' נ' מעבדות טרבנול (ישראל) בע"מ, פ"ד מד(3) 661 (1990) (להלן: "עניין זוהר") נקבע בנושא זה: "ואכן, כמו בסוכנות כך גם בהפצה (בלעדית או אחרת) זכות קנין אינה מתישבת עם טיב הקשר של המפיץ עם היצרן. הקשר אינו יוצר זכויות הפצה קניניות אלא זכויות חוזיות. אם להסכם נקצב זמן, הוא מסתיים בתומו, אלא אם הארך הזמן במפורש או על ידי התנהגות הצדדים. לא נקצב זמן, נתן להביא את ההסכם לסיום על ידי מתן הודעה סבירה. הקשר בנוי על יחסי אמון. מפאת יחסים אלה לא נתן לאכפו. טענה שזכות השווק של המפיץ היא רכושו הקניני נוגדת את חובתו כמפיץ כלפי היצרן לקדם את ענינו של היצרן (ראה STAUBACH שם בעמוד 231). אילו היתה זו זכות קנינית, כטענת המערערות, היתה קמה להן עילה לדרוש שתמשיך להתקיים בידם. עילה כזאת לכל הדעות אין להן. כל שהן יכולות לדרוש הם פצויים על הפסקת הקשר החוזי" (פסק דינה של השופטת נתניהו בפסקה 8). בע"א 1319/06 משה שלק נ' טנא נגה (שווק) 1981 בע"מ (20.3.07) (להלן: "עניין שלק") נפסק: "יש לזכור כי על פי ההלכה שיצאה מלפני בית-משפט זה, זכות ההפצה הינה זכות חוזית ולא קניינית. טיב ההתקשרות מן הסוג שלפנינו, בין מפיץ ליצרן, מבוסס מטבע הדברים על יחסי אמון ואינו מקים עילה לדרוש המשך קיומו של הקשר או אכיפתו" (פסקה 20 לפסק הדין). קביעה דומה נקבעה בפסקי דין נוספים: ע"א 2850/99 בן חמו נ' טנא נגה, פ"ד נד(4) 849; רע"א 371/89 ליבוביץ נ' א. את י. אליהו בע"מ, פ"ד מד(2) 309; ע"א 9046/96 בן ברוך נ' תנובה, פ"ד נד(1) 625. הואיל וזכות ההפצה אינה זכות קניינית אלא זכות חוזית, דין טענתו של התובע כי מדובר בנכס "עובר לסוחר" להידחות. נקודת המוצא לבחינת זכויותיהם וחובותיהם של הצדדים היא ההסכם ביניהם. סיום ההתקשרות עם התובע סעיף 13.1 להסכם מאפשר לכל אחד מהצדדים לסיים את ההתקשרות ביניהם בהודעה של לפחות חודשיים מראש. להלן נוסח הסעיף: "חוזה זה יחול על הצדדים מיום 1 בחודש פברואר 2006 ויגיע לסיומו עם הודעת צד לצד האחר, בכתב, על רצונו להביא החוזה לידי סיום (להלן: "הודעת הסיום"), וזאת לפחות חודשיים לפני מועד החוזה הנקוב בהודעת הסיום". הנתבעת הפסיקה את ההתקשרות עם התובע בהתאם לסעיף זה. הנתבעת בחרה להפסיק את ההתקשרות בהתאם לסעיף 13.1 ולא בהתאם לסעיף 13.2 להסכם, ואף בחרה שלא למסור לידיו של התובע, במסגרת גילוי המסמכים, את המסמכים הנוגעים לטענותיה ביחס להתנהגותו שבגינה החליטה להפסיק את ההתקשרות, שכן לגישתה בשל אופן סיום ההתקשרות הנושא אינו רלבנטי (ראה תגובתה מיום 10.7.13 לבקשה מס' 7). לפיכך, עוד בטרם שמיעת הראיות, דחיתי את בקשת התובע לגלות מסמכים אלה, וקבעתי כי טענותיה של הנתבעת ביחס להתנהגות התובע אינן בין הפלוגתאות העומדות לדיון (ראה החלטתי מיום 15.7.12 בבקשה מספר 7). כמו כן הוריתי על מחיקת קטעים מתצהירי הנתבעת (ראה החלטתי מיום 18.12.12 בבקשה מס' 12). על כן לא היה מקום כי הנתבעת תביא בסיכומיה עובדות וטענות העוסקות בנושא זה, שלגביו קיבלתי את עמדתה וקבעתי כי אינו עומד לדיון. אדגיש כי לטענות אלה לא ניתן כל משקל בפסק דין זה. המצב העובדתי אשר משמש בסיס להכרעה במסגרת פסק דין זה הוא כי הנתבעת הודיעה לתובע במכתב מיום 13.10.10 (מסמך ה' בתיק המוצגים של התובע) על סיום ההתקשרות עימו ביום 13.12.10. במכתב לא ציינה הנתבעת את הסיבה להפסקת ההתקשרות. כאמור, הנתבעת הייתה רשאית לפעול באופן זה לנוכח סעיף 13.1 להסכם. הוראות ההסכם ומשמעותן בנוסף לסעיף 13.1 להסכם שצוטט לעיל, קיימים בהסכם מספר סעיפים נוספים שרלבנטיים לנושא זכותו של התובע למכור את הקו: סעיף 2: " מהות החוזה חוזה זה בא לקבוע את חיובי הצדדים לגבי פעילות המחלק בקשר לחלוקת חלב ומוצריו ... מוסכם כי אין ולא יהיו למחלק זכויות כלשהן בקשר לעניינים האמורים בחוזה זה ו/או לחלוקה (כהגדרתה להלן) מעבר לזכויות המוקנות לו במפורש בחוזה זה, וזאת הן לגבי התקופה שקדמה לחוזה זה, הן לגבי תקופת החוזה והן בקשר לסיום הקשר החוזי בין הצדדים". סעיף 3.10: "מוסכם בזה כי על יחסי המחלק ותנובה יחול חוזה זה בלבד ולא יחול כל חוזה ו/או הסדר אחר שנכרת ו/או ייכרת בין תנובה לבין מחלק, תאגיד ו/או גוף אחרים. ...". סעיף 16.2: "המחלק לא יהיה רשאי להעביר או להמחות לאחר את זכויותיו ו/או חיוביו על פי חוזה זה או איזה מהם". סעיף 16.6: "כל שינוי של חוזה זה לא יהיה לו תוקף אלא אם נעשה במפורש ובכתב". סעיף 16.8: "חוזה זה בא במקום ומבטל כל חוזה, זכרון דברים, התחייבות ו/או מצגים קודמים בין הצדדים בקשר לחלוקה ו/או לעניין מן העניינים המוסדרים בחוזה זה". כפי שניתן לראות, ההסכם קובע במפורש כי אין לתובע זכויות מעבר לזכויותיו לפי ההסכם, וכי התובע אינו זכאי להעביר את זכויותיו או להמחותן לאחר. לשון ההסכם הינה ברורה ואינה משתמעת לשתי פנים. בהסכם לא קיים סעיף המאפשר לתובע להציע מועמד אחר, אשר תנובה תשקול להתקשר עימו, עם סיום ההתקשרות בין הצדדים. התובע, שהינו ער למה שעולה מן ההסכם, טוען כי לא קרא את ההסכם בטרם חתם עליו, הואיל ונאמר לו כי ההסכם דומה להסכם עם סמואל. בלשונו של התובע בתצהירו: "4. בזמן המו"מ שניהלתי עם סמואל, קיבלתי ממנו עותק של ההסכם שהיה לו עם הנתבעת והוא הבהיר לי כי זהו ההסכם שעתיד להחתם ביני לבין הנתבעת, כך גם הבנתי מאנשי הנתבעת. ... 5. לאחר השלמת מסכת הבדיקות המקדימות כאמור, ביום 17/1/06 הגעתי למשרדי הנתבעת לשם חתימה על ההסכם. שם נמסר לי כי ההסכם עליו אני מתבקש לחתום דומה להסכם שנחתם עם סמואל, למעט שם, תאריכים וכיוצ"ב. על בסיס זה ולאחר שהבנתי שמדובר בנוסח הסכם סטנדרטי חתמתי על ההסכם מבלי לעיין בו". התובע טוען כי רק בדיעבד הסתבר לו כי הנתבעת השמיטה מההסכם עימו סעיף שהיה קיים בהסכם בינה לבין סמואל, שנתן לסמואל אפשרות להציע לנתבעת מועמד שעימו תתקשר בחוזה לאחר סיום ההתקשרות עימו (סעיף 14.3 לחוזה של סמואל). התובע מדגיש שסעיפים דומים לאלה שקיימים בהסכם עימו וצוטטו לעיל, קיימים גם בחוזהו של סמואל, אלא שבחוזהו של סמואל קיים סעיף 14.3 אשר לא קיים בהסכם עימו, שבו נקבע: "נסתיימה תקופת הסכם זה שלא עקב הפרתו על ידי המפיץ או עקב קיום של נסיבות בהתאם לאמור בסעיף 14.2 לעיל, תשקול תנובה בחיוב להתקשר בחוזה הפצה עם אחד מן המועמדים שיוצעו לה על ידי המפיץ (אם יוצעו לה כאלה). מובהר כי אין באמור כדי לחייב תנובה לקבל מועמד כאמור". טענת התובע הינה, איפוא, כי בהסתמך על דבריהם של סמואל ושל נציגי הנתבעת סבר כי ההסכם עימו יהיה זהה להסכם בין הנתבעת לבין סמואל (למעט שינוי שם, תאריכים וכד'), ולכן לא קרא את ההסכם לפני שחתם עליו. דינה של הטענה להידחות הן במישור העובדתי והן במישור המשפטי. מן הבחינה העובדתית אני דוחה את טענת התובע כי נציגי הנתבעת מסרו לו כי ההסכם עימו זהה להסכם עם סמואל, שכן אין היא מהימנה עליי. מדובר בטענה שהנטל להוכיחה רובץ על התובע. חרף זאת התובע נמנע מלציין את זהותם של נציגי הנתבעת שלטענתו אמרו לו את הדברים, דבר המטיל צל כבד על אמינותם של הדברים. יתירה מכך, הטענה אינה עולה בקנה אחד עם המציאות: אם אומנם קרא התובע את ההסכם של סמואל עם הנתבעת (במקום לקרוא את ההסכם שלו הנתבעת), היה בוודאי מבחין מייד במספר הבדלים מהותיים בין חוזהו של סמואל לבין צורת התנהלותו שלו מול הנתבעת. ראשית, בעוד שסעיף 5 לחוזה של סמואל קובע כי סמואל ישמש כמפיץ שירכוש את מוצרי תנובה, התובע מעולם לא רכש מוצרים מתנובה אלא רק חילקם ללקוחותיה. שנית, אופן חישוב העמלות של סמואל נקבע בסעיפים 7.1-7.3 לחוזה של סמואל, ואילו עמלותיו של התובע חושבו בצורה אחרת (ראה: סעיפים 6.1-6.3 להסכם). שלישית, בהתאם לסעיף 8 לחוזה של סמואל היה על סמואל לשלם עבור מסופון ועבור יחידת קירור שרכש מתנובה, בעוד שלתובע השאילה אותם תנובה ללא תמורה (ראה סעיף 7 להסכם). רביעית, על פי סעיף 15 לחוזה של סמואל התחייב סמואל להמציא לתנובה ערבות בנקאית בסך 150,000 ₪ ושטר חוב בסך 450,000 ₪. ואילו התובע חויב למסור לתנובה, בהתאם לסעיף 15 להסכם, רק שטר חוב בסך 150,000 ₪. הבדלים אלה הינם הבדלים מהותיים, ולא הבדלים טכניים כמו שם ותאריכים. לנוכח הבדלים אלה לא ייתכן כי התובע סבר כי תנאי ההסכם עימו זהים לתנאי החוזה של סמואל פרט להבדלי שמות ותאריכים, שכן כבר מראשית ההתקשרות התנהל התובע מול הנתבעת בצורה שונה מזו הקבועה בחוזה של סמואל. לגבי טענת התובע כי סמואל אמר לו כי ההסכם יהיה דומה לחוזה שלו אציין כי אף אם יש אמת בדברים, אין להם כל נפקות ביחסיו של התובע מול תנובה, שכן סמואל לא היה נציג של תנובה (דבר שהיה ברור גם לתובע, אשר מבדיל בין אמירת הדברים על ידי סמואל לבין אמירת הדברים על ידי נציגי הנתבעת). לעומת עדותו של התובע, שבחר שלא לפרט את זהות נציגי תנובה שאמרו לו את הדברים הנטענים, העיד מטעם תנובה צבי רוזנברג (להלן: "רוזנברג"), שבעת קליטת התובע היה האחראי בתנובה על קליטת מחלקים חדשים באזור הצפון, והיה זה שניהל את המשא ומתן עם התובע. רוזנברג שלל את טענתו של התובע (ראה סעיף 13 לתצהירו). מן הטעמים שפורטו לעיל אני מעדיפה את גרסת רוזנברג על פני גרסת התובע. לפיכך אני דוחה את טענת התובע כי הוטעה על ידי נציגי הנתבעת ביחס לתוכן ההסכם עימו, בכך שאלה אמרו לו כי ההסכם עימו זהה לחוזה עם סמואל למעט פרטים טכניים כגון שם ותאריכים. נוסף על האמור לעיל, דין טענת התובע כי לא קרא את ההסכם ולכן סבר כי יש בו תנאי המאפשר לו למכור את הקו לאחר בסיום ההתקשרות עימו, להידחות אף במישור המשפטי. ההלכה הפסוקה המתייחסת לטענה מסוג זה קובעת: "בית-משפט זה חזר ושנה במספר הזדמנויות כי חתימתו של אדם על מסמך מהווה עדות לכך שאותו אדם קרא את המסמך, הסכים לאמור בו, והיה מודע למשמעות ולתוצאות חתימתו, ועל כן אין הוא יכול לנער חוצנו ממנו (ראו למשל, ע"א 467/64 שוויץ נ' סנדור, פ"ד יט(2) 113, 117; ע"א 1513/99 דטיאשוילי נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נד(3) 591, 594). לפיכך נפסק, כי על-פי רוב "אדם החותם על מסמך בלא לדעת תוכנו, לא יישמע בטענה שלא קרא את המסמך ולא ידע על מה חתם ובמה התחייב" (ע"א 467/64 הנ"ל, שם; ראו גם ע"א 413/79 אדלר חברה לבניין בע"מ נ' מנסור, פ"ד לד(4) 29, 38. שם, הובהר כי טענה בדבר בטלות חוזה לא תעמוד למי שלא טרח לקרוא על מה הוא חותם ולא עמד על ההשלכות הנובעות מכך). הוא הדבר, כאשר אדם חותם על מסמך מתוך הסתמכות עיוורת על עצת פרקליטו או יועץ אחר המהימן עליו (ע"א 413/79 הנ"ל). הלכה זו כוחה יפה, וביתר שאת, כאשר עניין לנו במסמכים בעלי חשיבות. שכן, ההיגיון מחייב כי החתימה עליהם לא תעשה בהיסח הדעת (ע"א 6645/00 ערד נ' אבן, פ"ד נו(5) 365, 376-375; כן ראו ע"א 1548/96 בנק איגוד לישראל נ' לופו, פ"ד נד(2) 559; רע"א 11519/04 לבקוביץ' נ' בנק הפועלים בע"מ (לא פורסם)). לאור האמור, נקבע בפסיקה כי הנטל להוכחת טענה מסוג זה בנוגע לבטלותו של חוזה הוא כבד מן הנטל הנדרש להוכחת טענות אחרות במשפטים אזרחיים, והמעלים טענו זו נדרשים לתמוך אותה "בראיות פוזיטיביות כאפשרות קרובה" (ע"א 1548/96 הנ"ל, עמ' 571-570; ע"א 1513/99 הנ"ל, עמ' 594)" (עניין שלק בפסקה 18 לפסק הדין). במקרה זה מדובר במסמך בעל חשיבות רבה, ולכן אין זה סביר שהתובע חתם עליו מבלי שעיין בו. על כן אין התובע יכול להתנער מהוראותיו של ההסכם, ואין הוא זכאי לפיצוי בגין העובדה שלא הוכלל בו סעיף דומה לסעיף 14.3 לחוזהו של סמואל, כנטען על ידיו (ראה סעיף 24.4 לסיכומי התובע). הנוהג ומשמעותו התובע טוען כי קיים נוהג רב שנים המאפשר למפיצים ולמחלקים של תנובה למכור את זכויותיהם בקו לצד שלישי שמאושר מראש על ידי תנובה עם סיום ההתקשרות שלהם עימה. ואילו הנתבעת גורסת כי קיומו של נוהג כזה לא הוכח, ואף אילו הוכח אין הוא חל בנסיבות העניין, לנוכח הוראות ההסכם הברורות. לכן אבחן תחילה אם הוכיח התובע קיומו של נוהג כנטען על ידיו. בשלב הבא, אם אמצא כי מבחינה עובדתית הוכח קיומו של נוהג כזה, אבחן אם התובע היה זכאי לכך שנוהג זה יוחל לגביו. האם הוכח קיומו של נוהג? התובע מסר בסעיף 8 לתצהירו: "אציין כי ידוע בשוק שאצל הנתבעת קיים נוהג רב שנים של קניות ומכירות קווים כדוגמת רכישת הקו על ידי, כאשר העסקאות עצמן מבוצעות בין קונה לבין מוכר, התמורה משולמת למוכר ואילו תפקידה של הנתבעת הינו לאשר את זהות הקונה אותו מפנה אליה המוכר ולחתום עימו על חוזה מתאים". טענה כוללנית זו של התובע לא נתמכה על ידיו בראיות כלשהן. התובע לא הביא לעדות מטעמו מחלקים או מפיצים אשר רכשו קווים או מכרו קווים, ואף לא הביא עדויות או ראיות אחרות המוכיחות קיומו של נוהג כנטען על ידיו. בסיכומיו מפנה התובע לקביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי בחיפה בת"א (מחוזי חי') 762/03 שחר שמואל נ' תנובה מרכז שיתופי לשווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ (25.9.08) (להלן: "עניין שחר"). דא עקא כי לקביעותיו העובדתיות של בית המשפט בעניין שחר אין כל נפקות במקרה זה. שאלת קיומו של נוהג הינה שאלה עובדתית הטעונה הוכחה, ואין התובע יכול להסתמך על קביעות של מותב אחר בהליך אחר. התובע, אשר טוען לקיומו של נוהג, נושא בנטל להוכיח טענה זו, ועליו להוכיח כי היה קיים נוהג כנטען על ידיו בתקופה הרלבנטית להתקשרותו עם הנתבעת, באזור הגיאוגרפי שבו הוא פעל. כאמור, התובע לא עמד בנטל זה. לא זו בלבד שהתובע לא הביא ראיות המוכיחות את טענתו בדבר קיומו של נוהג, אלא שהסתבר שכל המקרים הספציפיים של מחלקים שהנתבעת אפשרה להם למכור את הקו, שהוזכרו בעדויות ובראיות, אינם תומכים בטענת התובע בדבר קיומו של נוהג הרלבנטי לגביו: במקרה של המחלק הדר מרדכי, אשר תנובה אפשרה לו למכור את הקו (ראה: עדות פיני פריאל בעמ' 7 שו' 30 - עמ' 8 שו' 6) היה סעיף בחוזה בינו לבין תנובה (חוזה שנחתם ביום 10.2.98, כשמונה שנים לפני ההסכם עם התובע), שאפשר לו להציע לתנובה מועמד אחר תחתיו (סעיף 13.4 בנ/3). כזה היה המצב גם במקרה של מחלק נוסף, ששמו דוד משה או חיים משה (ראה: עדות דוד הראל בעמ' 12 שו' 31 - עמ' 13 בעמ' 6). במקרה של המחלק רחמוט אין מדובר בתקופה הרלבנטית לתקופת ההסכם עם התובע, אלא במקרה מלפני עשרים או שלושים שנים (ראה: עדות רוזנברג בעמ' 23 שו' 3-25). התובע מסר בסעיף 12 לתצהירו כי באזור המרכז נהוגה מכירת קווים עד היום. ואולם בחקירתו הנגדית אישר כי ידוע לו כי החוזים באזור המרכז הם שונים מההסכם עימו, ומאפשרים העברת קווים (ראה חקירתו הנגדית של התובע בעמ' 4 שו' 15-18). מכאן שלא הוכח קיומו של נוהג למכירת קווים. המסקנה העולה ממכלול הראיות הינה כי היו מקרים שבהם אפשרה הנתבעת מכירת קווים בסיום התקשרותה עם מחלק, וזאת מכוח סעיף מפורש בחוזים עם אותם מחלקים שאפשר זאת, או בתקופה שקדמה עשרות שנים לתקופת ההסכם עם התובע. משמעותו של נוהג: סעיף 26 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 קובע: "פרטים שלא נקבעו בחוזה או על פיו יהיו לפי הנוהג הקיים בין הצדדים, ובאין נוהג כזה - לפי הנוהג המקובל בחוזים מאותו סוג, ויראו גם פרטים אלה כמוסכמים". הנוהג מהווה, איפוא, כלי להשלמת פרטים החסרים בחוזה. אלא שבמקרה זה אין מקום לפנות לנוהג (אף אילו היה מוכח קיומו של נוהג כפי שטוען התובע). אומנם בהסכם אין הוראה המתייחסת למכירת קווים בסיום ההתקשרות, וייתכן שיהיו מקרים שבהם במצב זה יהיה מקום לפנות אל הנוהג לצורך השלמת החסר; אלא שלא כך במקרה זה, וזאת לנוכח הוראת סעיף 3.10 להסכם, הקובעת כי ביחסי הצדדים יחולו אך ורק הוראות ההסכם, ולא יחול חוזה או הסדר אחר בין תנובה לבין מאן דהוא אחר. לנוכח הוראה מפורשת זו, העדר סעיף בהסכם המתייחס למכירת הקו בסיום ההתקשרות אינו חסר בהסכם שיש להשלימו, אלא הסדר שלילי. משמעות הדבר היא כי הואיל וההסכם אינו מקנה לתובע אפשרות להציע לתנובה מועמד אחר תחתיו בסיום ההתקשרות עימו, אין לתובע זכות כזו. אוסיף כי צודקת הנתבעת בטענתה, כי אם קיים נוהג, אין מדובר במצב המתקיים לעד. זכותה של הנתבעת להפסיק את הנוהג, וקביעת הוראה מפורשת בהסכם שלפיה אין תחולה לנוהג הינה דרך לגיטימית לעשות כן. מפסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בעניין שחר עולה כי קיים סוג נוסף של מקרים שבהם עשויה להיות פניה לנוהג. מדובר במקרים שבהם מוכח בראיות שהצדדים לחוזה נהגו בניגוד לו. כך באו הדברים לידי ביטוי בפסק הדין: "לפיכך, על פי כל האמור לעיל, אני קובע שמעבר לחוזה הפרטני בין תנובה לקבלנים מטעמה, היה נוהג רב שנים לפיו קו היה ניתן להעברה לאחר בשווי מקובל, בידיעת תנובה, או שתנובה היתה רוכשת את הקו מהקבלן. נוהג זה היה נוהג מחייב בין הצדדים למרות הדברים הנוגדים שנאמרו בחוזה שבין התובע לנתבעת, שכן הצדדים נהגו לאורך זמן בניגוד להסכם, והמנהג המקובל בענין זה נראה כמחייב בעיניהם (ההדגשה אינה במקור)" (פסקה 4 לפסק הדין). במקרה זה לא הוכח (ואף לא נטען על ידי התובע) כי הצדדים נהגו בניגוד להסכם, ולכן אף אם היה התובע מוכיח קיומו של נוהג לא היה נוהג זה חל עליו. לסיכום: אף אילו היה עולה בידיו של התובע להוכיח קיומו של נוהג למכירת קווים, הוא לא היה יכול להיבנות מכך, שכן בהסכם אין חסר שיש להשלים, ולא הוכח כי הצדדים נהגו בניגוד להסכם. עשיית עושר ולא במשפט התובע טוען כי השקיע מאמצים רבים בקו אשר קנה במיטב כספו, והגדיל באופן משמעותי את היקף המכירות של תנובה. סירובה של תנובה לפצותו בגין לקיחת הקו ממנו מהווה עשיית עושר ולא במשפט. מנגד טוענת הנתבעת כי הגדלת היקף המכירות אינה תוצאה של פעילותו של התובע, אלא הינה תוצאה של גורמים אחרים (עליית מחירי החלב ומוצריו, גידול באוכלוסיה, גידול במגוון מוצרי החלב, פעולות פרסום של תנובה, פעולות שיווק שלה, ותנאי אשראי והטבות שמעניקה תנובה ללקוחות). עוד טוענת הנתבעת כי מימשה את זכותה על פי ההסכם להפסיקו בהתראה של חודשיים מראש, דבר שאינו מקים עילה לפי דיני עשיית עושר ולא במשפט. סעיף 1(א) לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979 (להלן: "חוק עשיית עושר ולא במשפט") קובע את הכלל בדבר חובת ההשבה מכוח החוק: "מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן - הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן - המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכיה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויה". התובע אינו מציין במפורש בסיכומיו מהם הנכס, השירות או טובת ההנאה שקיבלה תנובה שלא על פי זכות שבדין. התובע מתייחס בהקשר זה בסיכומיו מחד לגידול בהיקף המכירות ובמוניטין של תנובה שנגרמו לטענתו עקב מאמציו, ומאידך לקו שלטענתו "נגזל" ממנו על ידי תנובה ללא פיצוי הולם. באשר לטענה בדבר הגידול בהיקף המכירות ובמוניטין - תפקידו של התובע היה תפקיד של מחלק, דהיינו התובע חילק את מוצרי תנובה ללקוחותיה, והתמורה שולמה לתנובה. הלקוחות שלהם חילק התובע את המוצרים הם לקוחות שהוגדרו על ידי תנובה (ראה גם סעיף 2 להסכם), המוצרים הוזמנו מתנובה והתשלום בוצע לתנובה. התובע לא נדרש לבנות את שוק הלקוחות או להרחיבו, ולכאורה לפעילותו אין השלכה על היקף המכירות. ואולם אף אם אניח כי תפקודו של התובע תרם לגידול בהיקף המכירות, לא קמה לו עילה מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט. פעולותיו של התובע לא חרגו מגדר מילוי התחייבותיו על פי ההסכם. אף אם התעשרה תנובה בשל פעולות אלה, הרי שמדובר בהתעשרות כדין מכוח ההסכם שבין הצדדים. באשר למוניטין - הרי שזה שייך ליצרן, דהיינו לתנובה, ולא למחלק, אשר לא נדרש מכוח ההסכם לבנות שוק לקוחות או להרחיבו, ותפקידו התמצה באספקת סחורה מתנובה ללקוחותיה תמורת עמלה. שני הצדדים מפנים בהקשר זה לפסק הדין בעניין זוהר. אלא שבעוד שהתובע מצטט מדעת המיעוט של השופטת נתניהו, מצטטת הנתבעת מדעת הרוב של השופט ברק. למותר לציין כי ההלכה המחייבת הינה כדעת הרוב, ולא כדעת המיעוט. השופט ברק, שאליו הצטרפו השופט בייסקי והשופט אור, קבע בפסק דינו: "לעיתים מה שנראה כהתעשרות שלא כדין של אחד הצדדים, אינו אלא סיכון שהצדדים לחוזה נטלו על עצמן, ועל כן "התעשרותו" של אותו צד הינה "כדין". טול, למשל, חוזה סוכנות לתקופה קצובה שבא לסיומו עם סיום התקופה. יש להניח כי בדרך כלל, ובהעדר נסיבות לסתור, לא נראה בפיתוח השוק על ידי הסוכן משום התעשרות שלא כדין של היצרן. בוודאי נאמר, כי הצדדים הסכימו מראש כי הסוכנות תמשך תקופת זמן קצובה "והסיכון" של שוק מוצלח או שוק גרוע נלקח על ידם בחשבון השיקולים" (עמ' 704). השופט אור קבע בפסק דינו: "מכל מקום, וזה החשוב להדגשה בעניננו, המפיץ ידע ובודאי היה עליו לצפות זאת, שההסכם עשוי להגיע לקיצו על ידי הודעה חד צדדית של היצרן, שאז הפירות מעמלו להפצת המוצר יתמו, ובלבד שתנתן לו ארכה סבירה מיום מתן ההודעה על ביטול ההסכם ועד כניסתו של ביטול זה לתוקף. לאור האמור לעיל, מתקשה אני להיות שותף למסקנה, שלאחר תם תקופת ההסכם בין הצדדים בעניננו, ובהנחה שהיתה נתנת למערערות הודעה זמן סביר מראש על ביטול החוזה, זכויות המערערות ראויות היו להגנה מפני "נצולן" על ידי המשיבה, וכאילו המשיבה גורפת את תוצאות עמלן של המערערות ללא תמורה" (עמ' 707). בעניין דובר בחברות ישראליות, אשר על פי חוזה ביניהן לבין חברה אמריקאית לייצור ציוד רפואי, נמסרה להן זכות הפצה בלעדית בישראל למוצרים מסוימים. מספר שנים לאחר מכן ביטלה החברה האמריקאית את החוזה. החברות הישראליות הן שייסדו שוק בישראל למוצרי החברה האמריקאית. חרף זאת נפסק כי החברות הישראליות זכאיות רק לפיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת על ביטול החוזה זמן סביר מראש (החוזה לא היה לתקופה קצובה, ואף לא נקבע בו פרק זמן למתן הודעה מוקדמת על סיומו), ואינן זכאיות לפיצוי המבוסס על התעשרות שלא כדין בגין ה"שוק" שנוצר ליצרן. לפיכך, וגם אם אניח כי במקרה זה תרם התובע, חרף תפקידו המצומצם כמחלק, להרחבת היקף המכירות של תנובה, אין הוא זכאי לפיצוי מכוח עילה שיסודה בדיני עשיית עושר ולא במשפט. באשר להשבת הקו לתנובה - אף בהקשר זה לא קיבלה תנובה דבר מעבר למגיע לה על פי ההסכם. כאמור לעיל, לתובע אין זכות קניינית בקו, שהינו קניינה של תנובה. תנובה מסרה לתובע את הקו על יסוד ההסכם ביניהם. תנובה לא גבתה מהתובע תשלום עבור הקו בעת מסירתו. תנובה סיימה את ההסכם עם התובע כדין. תנובה העבירה את הקו למחלק אחר מבלי שגבתה ממנו תשלום. לפיכך אף בהקשר זה לא הוכיח התובע התעשרות שלא כדין של תנובה. התובע מוסיף וטוען כי הסתמך בעת התקשרותו עם הנתבעת על נוהג רב שנים למכירת קווים. הנתבעת לא אפשרה לו למכור את הקו בסיום ההתקשרות. מדובר בפגיעה בציפייה המוגנת בחוק עשיית עושר ולא במשפט. אף בטענה זו אין ממש. הדין אינו מכיר בציפייה העומדת בניגוד להוראות מפורשות בחוזה, כציפייה שעשויה להקים זכות. במקרה זה היעדר הזכות למכור את הקו בסיום ההתקשרות עולה במפורש מהוראות ההסכם, ועל כן אין התובע זכאי לפיצוי בגין ציפייה המנוגדת להוראות ההסכם. לסיכום: דין טענתו של התובע כי הוא זכאי לפיצוי מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט להידחות. סוף דבר לנוכח האמור לעיל דין התביעה להדחות. אשר על כן הנני דוחה את התביעה. התובע ישלם לנתבעת הוצאותיה בתביעה זו בסך 30,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. זכות ערעור כחוק. קו חלוקה