תביעה שטרית הינה ונסמכת היא על המחאה בסך של 50,000 ₪ שזמן פרעונה 8.4.2010, כשהמחאה זו נמשכה על ידי הנתבעת לפקודת התובעת על רקע חתימתו ביום 1.4.10 של הסכם למכירת רכבה מסוג מרצדס של התובעת למר אלרומלי סעיד, אשר היה בשעתו מנהל ובעלים של הנתבעת (להלן: "ההמחאה", "הרכב", ההסכם" בהתאמה). 2. ראשיתה של התביעה בתיק הוצאה לפועל שנפתח ולאחר בירורה של ההתנגדות לביצוע שטר אותה הגישה הנתבעת, הוחלט על ידי כב' הרשמת עפרה גיא על קבלתה של ההתנגדות באופן חלקי כמבואר להלן. בהמשך לכך ולאחר ישיבה מקדמית נתקיימה ביום 1.10.13 ישיבה במסגרתה נשמעו ראיות הצדדים וסוכמו טענותיהם בעל פה. 3. עובדות רבות אינן שנויות במחלוקת ואלו הן: אין חולק כי התובעת מחד ומר אלרומלי מאידך, חתמו על ההסכם שצורף כנספח ז' לתצהירי התובעת. הסכם זה על פי לשונו קובע תמורה מוסכמת בשיעור של 320,000 ₪ כאשר על מר אלרומילי לשלם סך של 50,000 ₪ במעמד החתימה ואת היתרה - 270,000 ₪ ביום 8.4.10 בעוד התובעת מצידה התחייבה לשחרר את הרכב משעבוד ולהעביר הבעלות בו. עוד אין חולק כי ההמחאה דנן היא שניתנה במעמד חתימת ההסכם ועל פי החלטת כב' הרשמת מיום 22.9.2011, המחאה זו נועדה לשמש על חשבון התמורה ולא לבטחון כפי שהתיימרה הנתבעת לטעון בהתנגדותה. זאת ועוד, ימים ספורים לאחר חתימת ההסכם ביטל מר אלרומילי את ההמחאה ופנה אל התובעת על מנת לבטל את ההסכם. בהמשך לכך ולפחות על פי המשתקף מהסכם המכירה שצורף כנספח ז' לתצהיר התובעת, מכרה היא את הרכב ביום 22.1.12 לצד שלישי בשיעור של 167,000 ₪ (אין בית המשפט מתיימר לקבוע ממצאים בהליך זה באשר לפרטי המכירה). 4. על פי הנטען בתצהירו של מר אלרומילי (תוך שבית המשפט מתעלם מטענות שנדחו על ידי כב' הרשמת), היה בכוונתו להסתייע במימון בנקאי לצורך רכישת הרכב, אלא שנתחוור לו כי לא יוכל לקבל הלוואה כפי שסבר ועל רקע מציאות זו פנה אל התובעת ובעלה לשם ביטול ההסכם. לשיטתו, מאוחר יותר נפגש עם בעלה של התובעת בביתו של זה והלה מסר לו כי לא תהיה כל בעיה וכי ישיב לידיו את ההמחאה. טענה זו שנויה במחלוקת הינה שכן התובעת ובעלה - מר בלילי אברהם - מאשרים אמנם כי נתקיימה פגישה בביתם ביום 29.4.10 ובנוכחות מכר משותף של השניים (מר אסי חורש), אולם לשיטתם סרבו הם ליתן הסכמתם לביטול ההסכם. יתרה מכך, לטענת השניים, מציאות זו הסבה להם טרחה ונזקים רבים (להם בית המשפט אינו נדרש בהליך זה) שכן מכירת הרכב נעשתה על רק עזיבתם את הארץ ולאחריה הספיק מר בלילי לנסוע לספרד תוך שנאלץ לחזור בחלוף מספר ימים עם היוודע לו דבר חזרתו בו של מר אלרומילי מההסכם. בהמשך לכך וכאמור נמכר הרכב לצד שלישי וזאת לאחר שהתובעת ובעלה חזרו לספרד והותירו לטענתם את הרכב בחזקת עסק המשמש למכירת רכבים ("אוטו שי") על מנת שיפעל למכירתו. 5. טענת הנתבעת הינה כי בסופו של יום הרכב לא נרכש, לא הועבר לחזקת הרוכש ולא נעשה בו שימוש ותמהה היא על עצם הנקיטה בהליך משפטי זה עת ביטלה את ההסכם ימים ספורים לאחר חתימתו ובנסיבות שנזכרו ועת לטענתה לא נגרם כל נזק. מכל מקום, ועיקר, משלא יצא ההסכם אל הפועל ולא נתקבלה כל תמורה כנגד ההמחאה, הרי שהתובעת אינה זכאית לפרעונה של המחאה זו והיא מחוייבת בהשבתה לידי הנתבעת בהתאם לחובת ההשבה הקבועה בדיני החוזים ובהעדר תמורה. ככל שלתובעת טענות לעניין נזקיה, הרי שמקומן לשיטת הנתבעת, בהליך נפרד כנגד הרוכש בפועל, מר אלרומילי, ולא כנגדה היא. 6. התובעת מנגד סבורה כי הודעת הביטול מצד מר אלרומילי יש בה למעשה משום הפרה של הסכם המכר ומשעה שכך, אין הנתבעת זכאית להבנות מטענה שטיבה כשלון תמורה שרלוונטית הינה אך בהתייחס לנפגע מההפרה. טענת העדר תמורה אינה רלוונטית כלל בנסיבות העניין. לשיטתה, במציאות זו עומדות לזכות התובעת התרופות הרלוונטיות על פי דין תוך שבידיה הבחירה באם לבטל את ההסכם אם לאו בעוד בפועל מעולם לא בוטל ההסכם על ידה ומשעה שכך, זכאית היא לבקש פרעונה של ההמחאה במסגרת אכיפת ההסכם כך משתמע. מכירת הרכב על ידי התובעת לצד שלישי העמידה מחלוקת של ממש בין הצדדים בכל הנוגע למשמעותה, בעוד התובעת מצידה טוענת כי עשתה כן במסגרת חובת הקטנת הנזק ומבלי שביטלה את ההסכם, הרי שהנתבעת מצידה סבורה כי מעש זה יש בו משום גילוי דעת לביטול ההסכם. 7. באי כוח הצדדים טענו ממושכות מחד ומאידך בסיכומיהם בכל הנוגע לשאלת קיומן של טענות הגנה ראויות כנגד שטר ובכל הנוגע למשמעות מכירת הרכב כאמור תוך שהם מפנים לדיני השטרות ולדיני החוזים ואתייחס לעיקרי הדברים אגב הכרעתי להלן. להשלמת התמונה אציין כי בהחלטה שניתנה ביום 20.1.13 נדחתה בקשת התובעת לאפשר איחודה של תביעה זו עם תביעה כספית נוספת שנפתחה בחודש 12/12 כנגד הנתבעת ומר אלרומילי על רקע עיסקת היסוד בעיקר ומחמת נזקים נטענים. דיון והכרעה: 8. אקדים ואציין שטר מטיבו אינו נמשך בחלל ריק, כי אם במסגרת עיסקת יסוד אשר במקרה דנן נעשתה בין התובעת מחד לבין מר אלרומילי מאידך, כך על פי לשון ההסכם שאינו נושא כל איזכור בדבר מעורבותה של החברה הנתבעת. יצויין כי התובעת שירבבה ולא אחת לטענותיה אמירה לפיה הנתבעת הינה צד לעיסקת היסוד, אלא שלזאת לא מצאתי סימוכין בעדויות שבפני. כפי שמצאה התובעת חשיבות להצמד ללשון ההסכם לשם דחיית טענת הנתבעת לפיה ההמחאה נמסרה לבטחון, כך נכון יהיה להסתייע בלשונו לבחינת זהות הצדדים להסכם. יתרה מכך, בחקירתו הנגדית של מר בלילי מאשר הלה מתוך עיון בהסכם כי מר אלרומילי הוא הצד הרוכש (עמ' 14 ש' 14-16 לפרוטוקול). נראה מכל מקום, כי טענה זו נזנחה בסיכומים. 9. עיסקת היסוד היא שמאירה על ההמחאה ומצביעה על נסיבות ותנאי נתינתה ובמקרה דנן אין עוד ולא יכול להיות חולק כי זו נועדה לשמש על חשבון התמורה המוסכמת על פי ההסכם שנחתם כאמור. העיקר שיש לבחון הינו למעשה באם בנסיבות העניין יכולה ואמורה ההמחאה לשמש עדיין לייעודה זה ולמעשה באם זכאית התובעת ועדיין ולאור בחירותיה להחזיק בהמחאה ולדרוש את פרעונה. 10. סבורתני כי בהתייחס למחלוקות שונות שעלו, לרבות ובפרט לעניין הנזקים הנטענים, אין מקום ואין הכרח להכריע בהליך זה. אולם, אף אם נלך כשיטת התובעת לפיה מר אלרומילי הוא שהפר את ההסכם בעצם חזרתו בו מקיומו וללא שניתנה לכך הסכמה מנגד, הרי שאז ועל פי הוראת סעיף 2 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) התשל"א - 1970, לרשות התובעת עומדת הזכות לתבוע את אכיפתו ולחילופין, את ביטולו של ההסכם וכן לתבוע פיצוייה בנוסף או במקום אלו. בהשלמה לכך קובע סעיף 9(א) לחוק האמור את חובת ההשבה הצומחת עם בחירתה של תרופת הביטול וכלשון הסעיף: "משבוטל החוזה, חייב המפר להשיב לנפגע מה שקיבל על פי החוזה, או לשלם לו את שוויו של מה שקיבל אם ההשבה היתה בלתי אפשרית או בלתי סבירה או שהנפגע בחר בכך; והנפגע חייב להשיב למפר מה שקיבל על פי החוזה, או לשלם לו את שוויו של מה שקיבל אם ההשבה היתה בלתי אפשרית או בלתי סבירה או שהנפגע בחר בכך". חובת ההשבה האמורה הדדית ושוויונית הינה ומחייבת בראש ובראשונה השבה בעין של כל מה שקיבל כל צד מרעהו על יסוד ההסכם המבוטל זאת הגם שכוח הביטול בעקבות ההפרה הנתון אך בידיו של הנפגע. (ראה בספרם של ג' שלו, י. אדר דיני חוזים - התרופות לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי, התשס"ט בעמודים 558-559 וכן בעמ' 694-695). 11. משמעות האמור הינה כי באם מסקנת בית המשפט היא כי התובעת בחרה בביטול ההסכם, הרי שפועל יוצא מכך הינו חובת התובעת להשיב את ההמחאה דנן אשר נמסרה במסגרת הסכם זה. כאן המקום להדגיש כי אין מקום לתפיסה לפיה התובעת רשאית להחזיק בהמחאה אך מפאת מחאותיה וטענותיה כנגד מר אלרומילי, מוצדקות ככל שתהיינה. יש להבחין בין צדקת הטענות וההבנה לתרעומתה של התובעת לבין שאלת הזכות המשפטית להיפרע מאת הנתבעת באמצעות ההמחאה דנן שייעוד ספציפי היה לה כאמור. 12. סבורתני ולאחר ששקלתי טענות הצדדים מחד ומאידך, כי העובדות כפי שהוצגו, הנסיבות והשכל הישר מחיביים קביעה לפיה התובעת בחרה בסופו של דבר בביטול ההסכם ולא באכיפתו ואבהיר: אמנם סעיף 9 לחוק התרופות הנזכר קובע כי ביטולו של חוזה יעשה בהודעת הנפגע למפר ולא ניתן לומר כי נשלחה הודעה מפורשת כאמור במכתב או באמירה ישירה . עם זאת, הפסיקה קבעה כי הודעת הביטול אינה טעונה צורה פורמלית וזו יכולה להתבטא אף בהתנהגות אשר תלמד אדם סביר הנתון בנעלי המפר שהנפגע רואה עצמו משוחרר מכל מחוייבות ע"פ ההסכם (ראה בספרם של ג' שלו, י' אדר הנ"ל בעמ' 639-642). ההסכם דנן כולל חיוב אחד עיקרי מחד - מסירת החזקה ברכב למר אלרומילי והעברת הבעלות בו וחיוב עיקרי מאידך - תשלום התמורה המוסכמת. עם מכירתו של הרכב על ידי התובעת לצד שלישי הביאה זו למציאות מוגמרת לפיה יצא הרכב מחזקתה ומבעלותה ועבר לידי צד שלישי שאינו קשור כלל למר אלרומילי ואשר אין כל מקום להניח כי ניתן להפקיע מידו זכויותיו ברכב. נסיונה של התובעת להמעיט בחשיבות מכירה זו, אין לו מקום והוא בבחינת טענה בלתי סבירה וחסרת תום לב, זאת בלשון המעטה. אמנם וכטענת התובעת יכול צד לחוזה להתחייב לספק נכס שהוא עתיד לרכוש, אולם אין זהו המצב בענייננו אנו. אין עסקינן במציאות בה חתמו הצדדים על הסכם מסוג זה כי אם על הסכם המחייב העברת הרכב במצבו המשפטי והפיזי דאז לבעלות מר אלרומילי. כל עוד הרכב נותר בבעלות התובעת, ישנם הגיון ואפשרות מעשית לקיימו (במגבלות מסויימות), אולם משעה שהתובעת בחרה לשנות מצב דברים זה, הרי שגילתה דעתה כי אינה מתיימרת עוד לאפשר קיומו של ההסכם ובוחרת היא בביטולו. לאמור משנה תוקף עת התובעת היא שהחזיקה למעשה ברכב (באמצעות אחרים) ונהגה בו מנהג בעלים מאז נפרדו דרכי הצדדים בעקבות הפגישה מיום 29.4.10. יושם לב - בחקירתו של מר בלילה נקט הוא לשון מפורשת לפיה מסר יפוי כח לפעול בשמו למכירת הרכב ופיקח בענין זה (עמ' 17 שורות 17 ואילך). סבורתני כי נסיון לטעון לזכות לאכיפה בשלב זה ובמצב דברים זה , אינו עולה בקנה אחד עם הוראת סעיף 3(1) לחוק התרופות המסייגת את אפשרות האכיפה מקום שהחוזה אינו בר ביצוע והכלל הינו כי בית משפט אינו נותן צווים שיפוטיים המורים על אכיפה שאינה בת ביצוע (ראה בספרם של ג' שלו, י' אדר הנ"ל בעמ' 196-198, לרבות הדוגמא המובאת בדבר העברת זכות הקניין בנכס המובטח מהמוכר לאדם שלישי בתמורה ובתום לב). הוא הדין באשר לנסיונה של התובעת לכנות את מעשה המכירה משום מעש שנעשה במסגרת הקטנת הנזק בה היא מחוייבת. הכלל הינו כי עמידה על הזכות לאכיפת החוזה אינה מהווה משום מחדל בהקטנת הנזק (ראה בספרם של ג' שלו, י' אדר הנ"ל בעמ' 362). מכירת הרכב נעשתה למעשה משיקולים ברורים וניכר וכך על פי השכל הישר, כי התובעת לא רצתה להעמיד עצמה בסיכון כספי חמור יותר על ידי אכיפת ההסכם בדרך של מסירת הרכב לחזקת מר אלרומילי ותביעת מלוא התמורה הכספית המוסכמת. מר אלרומילי מצידו אף לא התיימר לדרוש לחזקתו את הרכב ומציאות ממושכת זו הותירה רושם ברור למדי לפיו ההסכם בוטל בעקבות התנהלותו של מר אלרומילי כאמור. יתרה מכך, הכיצד יכולה התובעת בנשימה אחת לטעון כי ההסכם בעינו עומד וכי היא נוטלת לידיה את הרכב המיועד על פי ההסכם למר אלרומילי ועושה דין עצמי על ידי מכירתו ונטילת תמורתו לכיסה ומהם לדידה משמעות וטיב תמורה זו, האם כחלק מהפיצוי לו היא טוענת או משום חלק מהחיוב הכספי לו התחייב בהסכם מר אלרומילי? פתוחה היתה בפני התובעת הדרך לתבוע אכיפת ההסכם ואף לנקוט בסעד זמני רלבנטי שיאפשר להסתייע ברכב על מנת להפרע מאת מר אלרומילי בגין חיוביו הכספיים, דבר שלא נעשה. 13. משמעות המקובץ לעיל הינה כי ההסכם בוטל וכי קמה עקב כך חובת השבה הדדית במסגרתה אמורה התובעת להשיב את ההמחאה שקיבלה כחלק בלתי נפרד מהסכם זה. פועל יוצא מהאמור הינו שהתובעת אינה זכאית להפרע באמצעות המחאה זו אף אם בפיה טענות כספיות למכביר כנגד מר אלרומילי בגין עיסקת היסוד. תתכבד ותשטח טענות אלו במסגרת תביעתה הנוספת. 14. אין בידי לקבל טענת התובעת לפיה מנועה הנתבעת מלהתכחש להתחייבותה השטרית מחמת היותו של מר אלרומילי משום הצד המפר את ההסכם. נכון הדבר כי וככלל טענת כשלון התמורה נשמעת למעשה מפיו של הנפגע מההפרה המוצא עצמו נתבע שלא כדין לשלם את התמורה, אולם המציאות בענייננו הינה שדווקא הצד לו מיוחסת ההפרה הוא שהתחייב בתשלום כספי וחיוב חוזי זה אינו נדרש עוד משעה שהתובעת בחרה בתרופת הביטול וזאת מבלי לגרוע מזכותה לתבוע פיצויים בכפוף להוראות הדין. העובדה שהתובעת מחוייבת בהשבת ההמחאה, משמעותה המעשית הינה כי אינה רשאית להיפרע באמצעותה. למעשה, התמורה המיועדת כנגד זו, נכשלה ע"פ בחירת התובעת וקניינה בשטר פגום בדומה לסיטואציות אפשריות רבות נוספות (ראה דוגמאות לפגם בזכות הקניין בע"א 788/77 אריה פרידמן נ' איכנבאום ש.ב.א. חברה למסחר ולהשקעות בע"מ (23.10.79). יושם לב להערותיו של פרופ' ש.לרנר בספרו דיני שטרות מהד' שניה התשס"ז בעמ' 301-303 שם מביע המחבר דעתו לפיה אין מקום למונח "העדר תמורה" כנקוב בפסק הדין הנ"ל עת לכתחילה הוסכם על תמורה כנגד השטר ובמצב בו התפתחויות מאוחרות הביאו לכך שהשטר נעדר תמורה - כבענייננו לעניות דעתי - הרי שאז יש להחזיר את השטר למושכו ועסקינן למעשה בטענה שיש לכנותה "פקיעת עסקת היסוד" וכוחה של זו יפה כנגד הכל, למעט אוחז כשורה). מטעם זה אין אף מקום לטענה לפיה על הנתבעת לפרוע את ההמחאה ולתבוע השבה. במקביל, לא יכול צד שקיבל נכס במסגרת הסכם שבוטל, לומר למוכר הנכס מראש, אמכור הנכס שנמסר לי ואתה טול ממני המגיע לך מכח חובת ההשבה ע"י הגשת תביעה כספית. 15. בהינתן כל האמור, דין התביעה להידחות וכן הנני מורה. בתיק זה נדרשו לא מעט החלטות ביניים, שבעיקרן הביע בית המשפט מורת רוחו מעמדת התובעת ואף חייבה בתשלום הוצאות . סבורתני כי התובעת מתוך שהאמינה בצדקת דרכה בעסקה זו, עמדה שלא בצדק על מיצויו של הליך זה דווקא וכבר בהחלטת כב' הרשמת דאז הובהר הדבר וחבל שכך. אשר על כן ובהתחשב בהוצאות שכבר נפסקו, מחוייבת בזאת התובעת בהוצאות הליך זה לטובת הנתבעת בשיעור של 4,000 שקלים. הערובה שהופקדה ע"י התובעת תועבר כדי יתרתה לב"כ הנתבעת ע"ח החיוב הפסוק. תביעה שטריתשיקים