האם בוצעה "החלפת נהגים" לאחר תאונת דרכים לצורכי ביטוח ? רקע 1. לפניי תביעה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975, לפיצוי בגין נזקי גוף אשר נגרמו לתובעות, שלוש אחיות. לטענתן, נפגעו במהלך תאונת דרכים מיום 29.6.10 כאשר רכב בו נהגה הגב' אזולאי, המבוטח אצל הנתבעת, פגע ברכב התובעות מאחור. אין מחלוקת בדבר פגיעת רכבה של הגב' אזולאי ברכב התובעות. המחלוקת נסבה סביב שתי טענות של הנתבעת. הראשונה, כי בניגוד לטענת התובעות, ברכב לא נהגה התובעת 1, בעלת רשיון הנהיגה, אלא אישה אחרת כאשר לאחר התאונה, בוצעה "החלפת נהגים". הטענה האחרת היא כי ברכב היו שתי נשים בלבד ולא שלוש כנטען על ידי התובעות. 2. התובעות לא טענו כי נגרמה להן נכות כתוצאה מן התאונה. התיק נקבע לשמיעת ראיות וביום 17.6.13 העידו התובעות שלושתן בפניי. מטעם הנתבעת העידה הנהגת, הגב' אזולאי. דיון ומסקנות 3. התובעת 1 (להלן: "סאמיה") טענה כי לאחר קרות התאונה, יצאו רק היא והתובעת 2 (להלן: "שפאא") כדי להביט ברכב ולאחר שחלפו במקום שוטרים אשר בהוראתם הזיזו את הרכב לימין הדרך, יצאו שלושתן, סאמיה, שפאא וכן התובעת 3 (להלן: "ועד") מן הרכב, ניהלו שיחה עם הגב' אזולאי, שלאחריה, ועד חזרה אל הרכב (עמ' 2 ש' 20-22 ועמ' 4 ש' 31 עד עמ' 5 ש' 4). שפאא מסרה גרסה זהה (עמ' 8 ש' 30 עד עמ' 9 ש' 4 וכן עמ' 11 ש' 2-3). סאמיה טענה, בתחילה, כי היה ויכוח בין הגב' אזולאי לשפאא עד שאדם נוסף הגיע למקום והורה לגב' אזולאי למסור פרטים לתובעות (עמ' 3 ש' 1-3) אך בהמשך טענה כי לא היה כל ויכוח על מסירת הפרטים (עמ' 4 ש' 25-28) ובתום עדותה, שבה על טענתה כי היה ויכוח על כך (עמ' 8 ש' 12-13). שפאא טענה כי היה בינה לבין הגב' אזולאי ויכוח כיוון ששפאא לא הבינה כיצד גב' אזולאי לא ראתה אותם ומדוע התנגשה בהן (עמ' 10 ש' 23-27) . ועד, האחות הצעירה מבין השלוש, מסרה גם היא השתלשלות עניינים דומה (עמ' 12 ש' 23-28), אך תוך סתירה בשני עניינים מהותיים, הראשון הוא כי לדברי ועד היא כלל לא חזרה אל הרכב אלא היתה מחוצה לו לכל אורך ההתנהלות (עמ' 12 ש' 30). כלומר, מעדויות השלוש עולה כי שלושתן נכחו בשיחה אשר התקיימה עם הגב' אזולאי לאחר התאונה. טענה המוכחשת על ידי גב' אזולאי, כפי שיובהר בהמשך. כמו כן, בניגוד לעדויות סאמיה ושפאא כי ועד חזרה אל הרכב בשלב מסוים, עמדה ועד על גרסתה כי לכל אורך האירוע היתה בסמוך לאחיותיה, מחוץ לרכב. הסתירה המהותית הנוספת בין דברי ועד לדברי אחיותיה, נוגעת גם היא לנסיבות שלאחר התאונה. לטענת שלוש התובעות, הגיע לאחר התאונה, בעקבות שיחת טלפון של גב' אזולאי, אדם כלשהו אשר אף הורה לה למסור להן פרטים (עמ' 3 ש' 2, עמ' 9 ש' 3 ועמ' 13 ש' 4). מנגד, העידה ועד, כי למקום הגיע גם קרוב משפחתן, אשר לדבריה, היא יודעת את זהותו אך אינה יודעת אם ירצה לבוא ולהעיד (עמ' 12 ש' 32 ועמ' 13 ש' 22-23). יובהר כי ועד לא מסרה הסבר כיצד זה הגיע למקום אותו קרוב משפחה אשר כלל לא הוזכר על ידי אחיותיה. זאת ועוד, לא ניתן כל טעם מדוע אותו אדם, אשר בשים לב לטענות הנתבעת ביחס לחבות, עשוי להיות עד רלוונטי בתיק לצורך זיהויין של התובעות כנוכחות במקום, לא הובא לעדות. 4. גב' אזולאי העידה כי לאחר התאונה יצאו מן הרכב שתי נשים בלבד. היא נשאלה שוב ושוב, בווריאציות שונות, על עניין זה, אך עמדה על עדותה כי ברכב היו שתי נשים בלבד. ניכר היה בדבריה כי היכן שאינה בטוחה, אין היא מהססת לומר זאת, כך לדוגמא בכל הנוגע ללבושה של האישה המבוגרת יותר בין השתיים שלטענתה היו במקום, אולם ביחס למספרן של יושבות רכב התובעות, העידה גב' אזולאי באופן נחרץ כי ברכב היו שתי נשים בלבד. גב' אזולאי הכחישה מכל וכל כי ברכב היתה נוסעת נוספת (עמ' 14 ש' 8-14, עמ' 15 ש' 31, עמ' 16 ש' 5-6). גב' אזולאי הביטה בשלוש התובעות במהלך הדיון, לבקשת בית המשפט, ומסרה כי הצעירה שבהן, ועד, אינה מוכרת לה. לדבריה, ברכב נהגה הצעירה מבין השתיים ולדבריה, המדובר בשפאא אשר גם זכורה לה מיום האירוע. 5. ניתן היה ליישב, אולי, את עדותה של הגב' אזולאי, לו היתה ועד נותרת ברכב לאחר התאונה, אולם ועד, על פי עדותה שלה, יצאה מן הרכב לאחר התאונה ולא נכנסה אליו עד תום האירוע ואף היתה נוכחת, לדבריה וגם לפי עדות אחיותיה, במהלך השיחה עם גב' אזולאי. סתירה זו אינה ניתנת ליישוב עם עדותה הנחרצת של גב' אזולאי. כך גם הסתירות בין דברי ועד לבין דברי אחיותיה, אלו הנוגעות למקום הימצאה לאחר התאונה ובעניין הגעתו של קרוב המשפחה למקום, מחזקות גם הן את הטענה כי ועד כלל לא היתה במקום התאונה. גם אי הבאתו של אותו עד, קרוב משפחה, עד רלוונטי לתביעה, עומדת לחובתן של התובעות. המדובר בעד אשר יכול היה להעיד לגבי נוכחות התובעות שלושתן במקום, אך מסיבה כלשהי, שלא נמסרה לבית המשפט, לא הובא אותו עד. בהעדר הסבר, אי הבאתו עומדת כאמור, לחובת התובעות. גב' אזולאי הכחישה כי במקום עברו שוטרים או כי התבקשו להזיז את כלי הרכב לצד הדרך. לדבריה, התאונה אירעה, ממילא בצד הדרך ולא היה כל צורך בהזזת המכוניות. היא אישרה כי שוחחה בטלפון לאחר התאונה אולם לדבריה, לא הגיע למקום מי מטעמה והיא מסרה את הפרטים לתובעות בלא שקיבלה הוראה כלשהי לכך, אלא בשל הבנתה כי היא שגרמה לתאונה. 6. אמנם, עדויות התובעות הן שלוש, אולם לטעמי, המדובר בשלוש עדויות שהן בפועל, עדות אחת ויחידה של בעל דין. המדובר בשלוש אחיות, בעלות דין ובעלות עניין, אשר מעבר להגיון הדברים ודרך הטבע המלמד על כך שסיפורן יהיה סיפור אחד ומשותף, הן הוכנו ותודרכו לקראת עדותן, יחדיו, כאשר כל אחת שומעת את דברי רעותה (עמ' 3 ש' 27-32, עמ' 9 ש' 29-32). לפיכך, לטעמי, הגם שמדובר בשלוש עדויות, אזי יש לראותן כעדות אחת. עדות אחת, בעלת סתירות כמפורט מעלה. (ראה לעניין זה ע"א 761/79 פינקל ואח' נ' הדר חברה לביטוח בע"מ, פ"ד לה(2) 48, 55). גרסת התובעות, אשר כאמור, נתגלעו בה סתירות מהותיות, נסתרת גם בעדותה של גב' אזולאי, אשר להבדיל מן התובעות, אין לה עניין בתיק. היא הודתה, מיד ובבירור, באחריותה לתאונה ואין לה ולא היה לה כל אינטרס לטעון שמי מן התובעות לא היתה ברכב. עם זאת, עדותה בנושא ברורה. אחת התובעות, ככל הנראה ועד, לא היתה ברכב בעת התאונה. ולכך יש להוסיף את אי-הבאתו של אותו עד לגביו טענה ועד כי הגיע למקום. 7. המסקנה היא כי אני מקבלת את גרסתה של גב' אזולאי כי ברכב התובעות היו שתי תובעות בלבד. אשר לזהות הנהגת, גב' אזולאי העידה, בזהירות מודגשת, כי ברכב נהגה האישה הצעירה מבין השתים, ולהערכתה, לאחר שהביטה בתובעות, המדובר בשפאא. אני סבורה כי אין די בכך כדי להביא למסקנה כי ברכב נהגה שפאא, אשר לה לא היה רשיון נהיגה באותה עת. עם זאת, המסקנה היא כי גרסת התובעות, כי נסעו שלושתן יחדיו ברכב, בעת התאונה, הופרכה. 8. במצב דברים זה, באה אני לבחון את הוראת סעיף 25 לחוק חוזה ביטוח, תשמ"א - 1981 הקובע כך: "הופרה חובה לפי סעיף 22 או לפי סעיף 23(ב) או שנעשה דבר כאמור בסעיף 24(ב) או שהמבוטח או המוטב מסרו למבטח עובדות כוזבות, או שהעלימו ממנו עובדות בנוגע למקרה הביטוח או בנוגע לחבות המבטח, והדבר נעשה בכוונת מרמה - פטור המבטח מחובתו." סעיף זה מהווה חריג, באופן מסוים, מן התפיסה העומדת בבסיסו של חוק חוזה ביטוח, שהרי מרבית ההסדרים בחוק זה באים להגן על המבוטח, הנתפס כצד החלש במערכת היחסים מבטחת-מבוטח. ואולם, מרגע קרות מקרה הביטוח, המבוטח נהנה מיתרון בהיבט המידע, על פני המבטחת, מאחר שהידע אודות נסיבות קרות מקרה הביטוח, אם בכלל אירע כזה, ואודות היקף הנזק, מצוי בידיו של המבוטח בלבד וקיימת חשיבות רבה לאפשר למבטח להעריך את הסיכון והנזקים הכרוכים במקרה ביטוח מהר ככל האפשר. הוראת הסעיף נועדה, כך נראה, בין היתר, להרתיע מבוטח מלמסור עובדות כוזבות אודות האירוע, או להעלים עובדות כלשהן, בכוונת מרמה, ולכן באה אותה סנקציה חמורה של פטור מוחלט של המבטחת מחובתה (רע"א 230/98 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' נסרה (19.5.1998). בפסק הדין בעניין נסרה האמור, נדון הדיבור "כוונת מרמה" המופיע בסעיף 25 הנ"ל ונקבע כי הסעיף כולל שלושה יסודות: מסירת עובדות בלתי נכונות או כוזבות, מודעות של המבוטח לאי הנכונות או לכזב של העובדות שנמסרו וכוונה להוציא כספים שלא כדין על יסוד העובדות הבלתי נכונות או הכוזבות. הנטל להוכיח את הפטור הקבוע בסעיף 25 לחוק מוטל על המבטחת. אחר שמוכיחה המבטחת קיומם של שני היסודות הראשונים, נשאלת השאלה, האם נדרשת היא להוכיח אף את התקיימות היסוד השלישי, יסוד כוונת המרמה. כפי שנקבע ברע"א 9215/10 יצחק פלדמן נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (12.4.11) המדובר ביסוד נפשי הדורש הוכחה בנפרד משני היסודות הראשונים ויש לברר, טרם שלילת הזכות לתגמולים, מה היה המניע שעמד מאחורי הודעותיו הכוזבות של המבוטח, כאשר כפי שצויין בפסק הדין בעניינו של פלדמן האמור, מקום בו הפרטים הכוזבים נמסרו ממניע שאינו קשור לתנאי חבות המבוטח על פי הפוליסה - לא יהיה מקום לפטור את המבטחת. חרף העובדה שהנטל להוכיח את התקיימות שלושת היסודות בסעיף 25 הוא על המבטחת, אזי מקום בו הוכיחה המבטחת את קיום שני היסודות הראשונים, קובע פסק הדין בעניין פלדמן כך: "מקום בו הוכיחה המבטחת את התקיימותם של היסוד הראשון והשני, לאמור: כי המבוטח מסר עובדות בלתי נכונות או כוזבות וכי הוא עשה כן ביודעין, ואין ידועות העבודות הנכונות לאשורן, הרי שיש לראות במבטחת כמי שהוכיחה לכאורה את קיומה של כוונת המרמה. במקרה כזה, יעבור נטל הבאת הראיות אל כתפי המבוטח, שיצטרך להציג את המניע לכך שמסר פרטים כוזבים ולגלות את העובדות הנכונות. מקום בו גילה המבוטח את העובדות הנכונות, או שאלה התגלו במהלך המשפט- יקבע על פי עובדות אלה אם העובדות הכוזבות נמסרו מתוך כוונה להוציא כספים מחברת הביטוח, או שמא הוצגו מתוך מניע שאין לו קשר לכוונת מרמה כזו". 9. מכאן, פונה אני לבחון האם בענייננו, עמדה הנתבעת בנטל להוכיח כי פטורה היא מחובתה בתשלום התגמולים לתובעות. מן הראיות המפורטות לעיל עולה כי התובעות הציגו בפני הנתבעת עובדות כוזבות לפיהן נכחה ברכב בעת התאונה ועד. הנתבעת הוכיחה כי התובעות מסרו, לכל הפחות, עובדה כוזבת אחת, כאמור, וזאת בידיעה כי המדובר בעובדה כוזבת, שכן הן שנכחו באירוע. מכאן המסקנה כי הנתבעת עמדה בנטל להוכיח את שני יסודותיו הראשונים של סעיף 25 לחוק חוזה ביטוח. במצב דברים זה, עובר נטל הבאת הראיות אל כתפי המבוטח, התובעות בענייננו, אשר נדרשות להציג את המניע לכך שמסרו פרטים כוזבים ולגלות את העובדות הנכונות, שהרי היסוד השלישי אשר הוכחתו עשויה להוביל למתן פטור למבטחת, הוא כוונה להוציא כספים שלא כדין על יסוד העובדות הבלתי נכונות או הכוזבות. ברור כי אין לדרוש מן המבטחת להוכיח את המניע של המבוטח, שכן הוא ורק הוא יודע לומר מה היתה כוונתו במסירת המידע הכוזב למבטחת והוא שנמנע במתכוון מלגלות את גרסתו. במקרה זה, לא ניתן הסבר לשאלה מדוע נמסרה העובדה הכוזבת. מכאן המסקנה כי הנתבעת עמדה בנטל להוכיח את יסודות סעיף 25 כאמור. 10. האם ניתן להפריד בין התובעות באופן ששתיים מהן יפוצו והשלישית לא? סעיף 25 לחוק חוזה ביטוח קובע כי כאשר המדובר בתביעה שיש בה מרמה, תידחה התביעה. כפי שציינתי לעיל, לא בכדי נחקק סעיף זה ומטרתו להרתיע את המבוטח ממסירת עובדות כוזבות או העלמת עובדות בנוגע למקרה ביטוח, זאת כאמור לעיל מאחר שהמידע הנוגע לתביעתו אינו מצוי בידי המבטחת, אלא בידיו. הסנקציה, לכן, היא פטור מוחלט מחבות. המחוקק נותן בסעיף זה ביטוי לחובה לקיים חוזה בתום הלב, הקבועה בסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג - 1973 (ראה ע' הרמן, דיני ביטוח, 1989, עמ' 52-55 וכן ש' ולר, חוק חוזה הביטוח תשמ"א - 1981, תשס"ה- 2005, כרך ראשון, פירוש לחוקי החוזים, מיסודו של ג' טדסקי, המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי ומיכאל סאקר, הפקולטה למשפטים, האוניברסיטה העברית, עמ' 265-312). אין כל טעם בסעיף זה אם הכוונה הינה רק לדחיית אותו חלק שלגביו נעשתה הרמייה, שהרי ברי כי חלק זה, מטבע הדברים, יידחה, משעה שיוכח כי נעשה מעשה מרמה. תכלית החוק מחייבת, לטעמי, דחייה מוחלטת של תביעות בהן נעשה מעשה מרמה, אחרת מאבד סעיף זה את טעמו. כך, למשל, קבע כי גם אם יוכח כי המרמה לא השפיעה על גובה תגמולי הביטוח, עדיין תהא המבטחת פטורה מתשלום וגם כאשר מתברר כי המרמה נגע רק לחלק מן המעורבים, אזי גם מן האחרים יישלל הפיצוי. (ראה רע"א 230/98 הנ"ל בעניינו של נסרה וכן ע"א (י-ם) 9625/06 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' סימה מלכה (5.9.07) ואת ע"א (חיפה) 300/04 אריה חב' לביטוח בע"מ נ' עאמר עלי (26.10.05)). לפיכך, מקבלת אני את טענת הנתבעת כי לאור התנהגות התובעות, דין תביעתן להידחות במלואה לאור הוראת סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח. 11. מעבר לצורך, אציין כי גם אם היו התובעות מוכיחות נוכחות שלושתן ברכב, בניגוד לעדות גב' אזולאי, עדיין דומה כי קושי משמעותי ניצב היה בפניהן לצורך הוכחה כי נגרם להן נזק גוף באירוע. טענותיהן בדבר הנזקים שנגרמו להן, גם הן סותרות וקיים קושי אמיתי לקבלן. סאמיה סתרה עצמה בשאלה היכן היו מכאוביה. בתצהיר תשובות לשאלון (שאלה 9) ובעדותה מסרה אודות כאבי גב וצוואר (עמ' 6 ש' 20) אולם כל החומר הרפואי בעניינה מתייחס לכאבי גב בלבד (ראה מסמכים רפואיים מן התאריכים 29.6.10, 1.7.10, 6.7.10, 12.7.10, 3.9.10 - דו"ח סיום טיפול פיזותרפי בגב). הסברה של סאמיה לעניין הוא כי הכאבים היו גם בגב וגם בצוואר, אך כאבי הצוואר חלפו. ברי כי הסבר זה אינו מסביר העדר תלונות ביחס לצוואר בסמוך לאחר התאונה. גם טענתה כי התלוננה גם על כאבים בצוואר ובדקו זאת אך "לא היה שם כלום" (עמ' 7 ש' 9) נראית תמוהה על רקע העובדה שהמסמכים הרפואיים מתארים תלונות בלבד ללא כל ממצאים פתולוגיים. שפאא טענה גם היא לפגיעה בגב ובצוואר (תשובה לשאלה 9 לשאלון ובעדותה עמ' 9 ש' 14). כאשר נשאלה מדוע לא הוזכר במסמכים הרפואיים כאב בגב אלא רק תלונות על כאבים בצוואר, טענה כי מרוב כאב לא ידעה להבחין היכן כואב לה (עמ' 11 ש' 18) והסבר נוסף, נתנה כי בבית החולים הצביעה רק על הצוואר ורק בהמשך הרגישה את הגב (עמ' 11 ש' 25). הסבר זה אינו מתיישב עם העובדה שלאורך כל תקופת הטיפולים והתיעוד הרפואי, אין זכר לכאבי גב. אם אכן, כפי טענתה, החלה שפאא לחוש בכאבי הגב בהמשך, מתי הוא אותו "המשך"? האם גם בחלוף שבועיים ממועד התאונה לא חשה באותו כאב גב הנטען היום? עיון במסמכים הרפואיים מלמד כי בכולם מדובר אך ורק על כאב בצוואר (ראה מסמכים מיום 29.6.10, 12.7.10, 3.9.10- דו"ח סיום טיפול פיזותרפי בצוואר). כמו כן, קודם, בעדותה, טענה שפאא כי כבר בהגיעה הביתה חשה בכאב בגב ובצוואר (עמ' 11 ש' 8) ואילו בהמשך, כאשר נשאלה על ידי בית המשפט בדבר הסתירה בעדותה ביחס לכך, טענה "בהתחלה כן הרגשתי בגב אבל הכאב התחיל לטפס לצוואר" (עמ' 11 ש' 31). יוצא כי לשפאא גרסאות שונות והסברים אשר אינם מתקבלים על הדעת לסתירה בין טענותיה בדבר מהות ואופי כאביה בגין התאונה. ועד מסרה בתצהיר תשובותיה לשאלון, בדומה לאחיותיה, כי נגרמו לה כאבים בגב ובצוואר (שאלה 9). בעדותה, מסרה על כאב בגב בלבד (עמ' 13 ש' 25) וכאשר נשאלה על הפער בתשובותיה, טענה כי גם בצוואר כאב לה אבל בעיקר בגב התחתון (עמ' 13 ש' 29). עיון במסמכים הרפואיים מלמד כי אין כל אזכור לכאב בצוואר (ראה מסמכים מיום 29.6.10, 12.7.10, 3.9.10 - דו"ח סיום טיפול פיזותרפי בגב תחתון). גם ועד לא מסרה הסבר מניח את הדעת לטענתה בתצהיר תשובות לשאלון על פגיעה בצוואר, כאשר כל תלונותיה היו ביחס לגב התחתון. לאור הסתירות כמפורט מעלה, ייתכן שזהו המקרה לקבוע כי לא אירע נזק גוף של ממש, כפי טענת הנתבעת, אולם נוכח קביעתי דלעיל בדבר פטור הנתבעת מחבות לפי סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח, הערות אלו הועלו מעבר לצורך ואיני מוצאת להכריע בשאלה. 12. סוף דבר, התביעה נדחית. התובעות, ביחד ולחוד, יישאו בהוצאות ובשכ"ט עו"ד הנתבעת בהליך, סך של 20,000 ₪ + מע"מ (סכום זה כולל גם את הוצאות העדה מטעם הנתבעת) אשר ישולמו בתוך 30 יום מהיום, אחרת יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק. זכות ערעור כחוק. תאונת דרכיםשאלות משפטיות