גרסת התובעת כאשר רכב עמד רכב הנתבע נסע לאחור ופגע ברכב התובעת בחלקו הקדמי ימני. מנגד, טוען הנתבע, כי לא פגע ברכב התובעת וכי לא התרחשה תאונה כלשהי. לטענתו, התובעת מנסה "להלביש" עליו נזקים שמקורם בתאונה אחרת. כך, העובדה שהתביעה הוגשה שנה וחצי לאחר התרחשות התאונה מעידה על כי מדובר בתביעה שקרית. עוד נטען, כי התובעת לא המציאה תמונות של רכבה ודי בכך על מנת לדחות את התביעה. דיון והכרעה מטעם התובעת העידו נהג רכב התובעת, מר שפרלינג, נוסע ברכב התובעת, מר סמואל דיאמנט ומנכ"ל התובעת דאז, מר גבריאל בן הרוש. מטעם הנתבע העיד הנתבע לבדו. מר שפרלינג העיד, כי ביום 15.5.10 נסע ברכב התובעת לירושלים יחד עם רעייתו, קרובת משפחה וזוג חברים. הוא עצר את הרכב בכניסה למלון הר ציון, הנשים ירדו מהרכב וברכב נותרו מר שפרלינג וחברו סמואל דיאמנט. לגרסתו, רכב הנתבע, אשר עמד במרחק מטרים ספורים מרכב התובעת, החל בנסיעה לאחור ופגע עם וו הגרירה שברכבו בצדו הימני קדמי של רכב התובעת. מר שפרלינג ציין בעדותו כי רכב הנתבע היה עמוס בציוד לרוחב החלון האחורי, מה שחסם את שדה הראיה שלו. עוד העיד מר שפרלינג, כי כשבועיים בערך לאחר האירוע הכניס את רכב התובעת לתיקון במוסך. מר דיאמנט, אשר ישב לצד מר שפרלינג בעת התרחשות האירוע, חזר אף הוא על גרסתו של האחרון באשר לאופן התרחשות התאונה. עוד העיד מר דיאמנט, כי אכן צילם את רכב התובעת במכשיר הטלפון מיד לאחר האירוע, אך בשל העובדה כי החליף את מכשיר הטלפון אבדו התמונות. כן העיד מטעם התובעת, מר גבריאל בן הרוש, אשר היה בשעתו מנכ"ל התובעת. מר בן הרוש העיד, כי מר שפרלינג סיפר לו על אירוע התאונה יום לאחר התרחשותה. כן העיד מר בן הרוש, כי כאשר מדובר בתאונות, בהן הנזק הנגרם לרכב התובעת אינו גבוה, דוגמת מקרה זה, הרי שהתובעת אינה נוהגת "להפעיל" את הביטוח, שכן סכום ההשתתפות העצמית בו היא מחוייבת הינו גבוה. מנגד העיד הנתבע, כי התאונה הנטענת כלל לא התרחשה וכי לא פגע ברכב התובעת. לגרסתו, אכן עמד בכניסה למלון הר ציון, אך לא נסע לאחור ולא פגע ברכב התובעת. הנתבע טען בעדותו, כי התביעה הינה שקרית וכולה רמאות וכי חשבונית התיקון שצורפה הינה מזוייפת. יחד עם זאת, בהמשך עדותו ציין כי רכב התובעת התדרדר קדימה ונגע קלות ברכבו, וזאת מבלי שנגרם לרכב התובעת נזק. עוד הבהיר הנתבע בעדותו, כי אשתו צילמה את רכב התובעת, אך התמונות אבדו. לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים וטענותיהם, הגעתי למסקנה כי יש להעדיף את גרסת התובעת על פני גרסת הנתבע. עדויותיהם של מר שפרלינג ומר דיאמנט היו אמינות עלי. אלה הבהירו בעדותם כי רכב התובעת נסע לאחור ופגע בצדו הימני הקדמי של רכב התובעת עם וו הגרירה ברכבו. עדותם לא נסתרה בחקירתם הנגדית. שונה היתה התרשמותי מעדותו של הנתבע, אשר התגלו בה סתירות. כך, בתחילת עדותו וכן בכתב ההגנה טען הנתבע, כי לא התרחשה תאונה וכי לא היה מגע כלשהו בין כלי הרכב. ואולם, בסיום עדותו העלה לפתע גרסה חדשה, אשר לא בא זכרה קודם לכן, לפיה רכב התובעת התדרדר קדימה ונגע קלות ברכב הנתבע. שינוי גרסה זה של הנתבע, יש בו כדי להטיל ספק במהימנות גרסתו. הנתבע מנסה להיתלות בעובדה כי מר דיאמנט אשר צילם את רכב התובעת לאחר האירוע,לא הציג תמונות של רכבו. ואולם מר דיאמנט העיד כי הואיל והתמונות צולמו במכשיר הטלפון הנייד שלו אשר הוחלף, הרי שאלה אבדו. הסברו של מר דיאמנט הינו מניח את הדעת ויש בו להבהיר מדוע לא הוצגו תמונות ממקום האירוע. לעניין זה יצוין, כי הנתבע עצמו העיד, כי אשתו אשר היתה במקום האירוע, ואשר הינה באת כוחו, אף היא צילמה את רכב התובעת, ואולם, גם תמונות אלה אבדו. בנסיבות אלה, הנתבע אינו יכול לבוא בטרונייה כי תמונות העד מטעם התובעת אבדו, כאשר לדבריו גם תמונותיו שלו אבדו. עוד נטען על ידי הנתבע, כי מר שפרלינג ניסה "להלביש" עליו את אירוע התאונה, משום שבסמוך לתאונה עזב את עבודתו אצל התובעת והיה עליו להשיב את הרכב כשהוא תקין. ואולם, מר שפרלינג העיד כי סיים את עבודתו אצל התובעת בחודש פברואר 2011, היינו כשמונה חודשים לאחר התרחשות התאונה וזאת כאשר רכב התובעת תוקן בחודש יוני 2010. בנסיבות אלה, לא ניתן לומר כי קיים קשר בין סיום עבודתו של מר שפרלינג אצל התובעת לבין הנסיון הנטען לייחס לנתבע נזקים שלא גרם להם. טענה נוספת אשר בפי הנתבע היא, כי ממכתבה של עו"ד רחל סיטן, אשר נשלח לנתבע ביום 11.8.10, עולה כי התובעת הפעילה את חברת הביטוח שלה בעקבות התאונה, שכן מדובר בעורכת דין מטעם חברת הביטוח. ואולם ממכתבה של עו"ד סיטן עולה בדיוק להיפך, שכן על-פי האמור במכתב, צורף אליו אישור על אי הגשת תביעה, שמשמעותו כי לא הוגשה בגין התאונה תביעה לחברת הביטוח של התובעת. אף מר בן הרוש הבהיר בעדותו כי במקרים בהם סכום הנזק אינו גבוה, התובעת אינה נוהגת להגיש תביעה למבטחתה, שכן סכום ההשתתפות העצמית אותה היא נדרשת לשלם הינו גבוה. עוד טען הנתבע, כי לאור העובדה שהתובעת לא צירפה לתביעתה תמונות שצולמו על ידי השמאי, די בכך לקבוע כי לא הוכיחה את נזקיה. בנסיבות העניין, אין בידי לקבל טענה זו. התובעת תמכה תביעתה בחוות דעת שמאי, בה פורט הנזק שנגרם לרכב התובעת וכן הוערכה עלות הנזק. בנוסף, הגישה התובעת חשבונית תיקון של הרכב מיום 10.6.10, בה פורטו החלקים שהוחלפו וכן עלות התיקון. די בכך על מנת להוכיח את נזקי התובעת. לעניין זה יצוין, כי הנתבע לא ביקש לחקור את השמאי מטעם התובעת על חוות דעתו. הטענה, כי חשבונית התיקון הינה מזוייפת, נטענה על ידי הנתבע בעלמא ולא הוכחה. לבסוף טוען הנתבע, כי העובדה שהתביעה הוגשה בחלוף שנה וחצי לאחר התרחשות האירוע הנטען, מעידה על שקריותה. אף טענה זו דינה להידחות. הנתבע עצמו מודה כי ביום 11.8.10, היינו שלושה חודשים לאחר התרחשות התאונה, נשלח אליו מכתב דרישה לתשלום הנזק. העובדה שהתובעת לא מיהרה לרוץ לבית המשפט ולהגיש את תביעתה אינה צריכה להיזקף לחובתה, כאשר פרק זמן של שנה וחצי הוא סביר בהחלט. לאור האמור, אני קובעת כי התובעת הרימה את נטל ההוכחה הן באשר לגרסתה לעצם התרחשות התאונה והן באשר לגובה הנזקים הנטענים. בהתאם לחוות דעת השמאי, נגרם לרכב התובעת נזק בסכום של 3,206 ₪. כן נשאה התובעת בתשלום שכ"ט שמאי בסכום של 650 ₪. לפיכך אני קובעת כי הנתבע ישלם לתובעת סך של 3,856 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 10.6.10 ועד התשלום בפועל. כן ישא הנתבע בהוצאות התובעת בסכום 732 ₪ ובשכ"ט עו"ד בסכום של 1,800 ₪. הסכומים ישולמו בתוך 30 יום. רכברכב עומדנזק לרכב