התובעת הינה ילידת 1955 והתגוררה בסמוך למקום האירוע. בעקבות הפגיעה טופלה התובעת למחרת בקופת חולים שם אובחן אצלה שבר בקרסול שמאל, והיא שוחררה לביתה לאחר שרגלה הושמה בגבס. התובעת טוענת, כי האחריות לאירוע התאונה ולפיצוי בגין נזקיה מוטלת על הנתבעת מס' 1 (להלן: "המועצה") בשל רשלנותה, בין היתר, בשים לב לדרך המשובשת ומלאת המהמורות והנעדרת תאורה מתאימה, כאשר במקום שררה עלטה. עוד נטען, כי התובעת ובני משפחתה פנו למועצה מספר פעמים ו"התריעו שוב ושוב על המפגעים", אך ללא הועיל. 2. הנתבעות הכחישו את טענות התובעת וביקשו לדחות את התביעה. לדידן, לא הייתה מצידה של המועצה כל רשלנות ולא קמה לחובתה אחריות כלשהי, שכן אם אכן התרחש אירוע כמתואר ע"י התובעת הרי שמדובר ב"גומחה" הנמצאת בקצה השביל וככל שהתובעת הייתה פועלת בזהירות המתבקשת, התאונה לא הייתה מתרחשת. 3. בדיון שהתקיים בפניי שמעתי את התובעת, את בעלה חנניה קסלסי ואת בנה יוסי קסלסי. הנתבעת מצידה הגישה תצהיר של חוקרת, תמליל ודיסק וכן מסמכים רפואיים מתיקה של התובעת, מסמכי מל"ל, שאלון ותצהיר תשובות לשאלון של התובעת. דיון והכרעה 4. לאחר ששמעתי את העדים שהופיעו בפניי והתרשמתי מעדותם ולאחר ששקלתי את טענות הצדדים ועיינתי במסמכים שהונחו בפניי, לרבות בתמונות של מקום התאונה, נחה דעתי כי יש לקבל את התביעה, אך מאידך להטיל על התובעת אשם תורם להתרחשותה בשיעור של 25%. התאונה 5. לעניין אירוע התאונה והאחריות להתרחשותה, העידה התובעת, כי בעת שהלכה בשביל נכנסה רגלה לתוך בור וכתוצאה מכך התעקמה והיא נאחזה מיד בבנה יוסי שהיה צמוד אליה, וכתוצאה מכך נחבלה בגופה, במיוחד בקרסול רגל שמאל. היא הפנתה לתמונות של השביל שצורפו לתצהירה. עיון בתמונות אכן מגלה קיומו של ליקוי ברור בשביל (בור כתוצאה "משבר" בשביל), אשר נמצא בצידו השמאלי של השביל בכיוון הליכת התובעת. 6. ייאמר מיד, כי עדותה של התובעת בכל הנוגע למקום האירוע ואופן התרחשותו הותירה עליי רושם אמין. אין בפניי שינוי גרסה, כפי שטען בא כוחן המלומד של הנתבעות, שיש בו כדי להביא לדחיית גרסתה "המאוחרת", שכן האמור בנ/2 לעניין "אתמול בבית" תוקן מיד ובסמוך לרישום הראשון וכאשר התובעת ציינה בפניי כי אמרה שהייתה בדרכה לביתה גם במפגש הראשון עם הרופא. מצאתי לקבל את הסבריה של התובעת ולהאמין לה. התרשמתי מהתובעת כעדה אמינה שלא ניסתה להקטין את חלקה באירוע או להרחיק את עצמה, שכן העידה כי המקום מוכר לה וכי מודעת להעדר התאורה, ל"עשבים" ול"אבנים" במקום (עניין שיש בו להשליך על שאלות האשם התורם כפי שיובהר בהמשך). התרשמתי גם שהתובעת לא ניסתה "להעצים" את תוצאות האירוע, עת ניגשה רק למחרת לקבלת טיפול משהתגברו כאביה וכשבחרה לגשת לקופת חולים ולא לבית חולים ("...לא רציתי להטריד אף אחד, אמרתי שאני אחכה עד הבוקר ואלך לקופת חולים"). 7. גם בנה ובעלה של התובעת, יוסי וחנניה, מסרו את אותה גרסה ושניהם העידו כי מיד עם קרות האירוע הבחינו בבור שהיה במקום, עליו הצביעה התובעת, גם אם לא הבחינו ברגל בעת שנכנסה לתוכו. עדויות אלה של שני העדים תמכו וחיזקו את עדותה של התובעת ואף הם הותירו רושם אמין וזאת אף מבלי שניסו לטעון כי הבחינו ברגע כניסת הרגל למכשול. לא מצאתי כי נפלו בין העדויות סתירות מהותיות ומשכך שוכנעתי לאמץ את גרסת עדי התביעה ולקבוע כי אכן האירוע התרחש כפי שתואר על ידי התובעת, וכפי שתיאור זה נתמך על ידי בני משפחתה. למעלה מהצורך אציין, כי לא נעלמה מעיניי העובדה שבהיותם בני משפחה, יתכן ויש לעדים אינטרס בתוצאות ההליך ובביסוס גרסת התובעת, אלא ששוכנעתי כי מדובר בעדויות אמינות המשקפות נאמנה את ההתרחשויות. 8. אציין, שגם בעניין עברה הרפואי של התובעת, בשים לב לתשובות לשאלון, לא מצאתי כי עסקינן בחוסר אמינות. התובעת העידה בתשובותיה על נפילה קודמת שגרמה לשבר בברך ועל שבר אחר ביד שמאל, מבלי שהתייחסה לתלונות על סחרחורות, אירוע מוחי וכיו"ב שהיו לה בעבר. כשנשאלה על כך בחקירה נגדית ציינה "לא ידעתי שזה קשור לזה". לאור התרשמותי מהתובעת מצאתי להאמין לה ולקבוע כי לא התכוונה להסתיר את עברה, אלא שבאמת ובתמים סברה שזה "לא קשור". לראיה- כשנשאלה מפורשות בחקירתה הנגדית, לא הסתירה דבר. 9. באשר לתמונות שהוגשו, שוכנעתי כי אכן משקפות הן את מקום האירוע וכי יש לתת להן את מלוא המשקל חרף העובדה כי מי שצילם אותן - בתה של התובעת - לא הובאה לעדות, וזאת נוכח העובדה שהתמונות אושרו על ידי שלושת העדים. החבות 10. רשות מקומית אחראית על תקינות ושלמות השבילים והדרכים שבתחומה. נדמה שעל כך אין מחלוקת וכי על המועצה מוטלת חובת זהירות מושגית בכגון דא. באשר לנסיבות הספציפיות של התאונה, מצאתי כי אף מתקיימת חובת זהירות קונקרטית, שכן הליקוי בשביל כפי שנראה בתמונות, אינו ליקוי של מה בכך ולא ניתן להתייחס אליו כאל סיכון סביר. יתרה מכך, התובעת ובעלה העידו כי הלכו למועצה והתריעו על הליקויים פעמים רבות ובמשך זמן רב, משמע שבמשך זמן ארוך ביותר הליקוי לא תוקן והמועצה לא עשתה את המוטל עליה בתור רשות מקומית סבירה. אי לכך, יש לקבוע כי המועצה הפרה את חובתה והתרשלה בתחזוקת המקום ומניעת התרחשותו של הסיכון הברור שגרם לפגיעת התובעת [ראה ע"א (ת"א) 2203/00 הדר חברה לביטוח בע"מ נ' משולם לאה, פס"מ תשס"ב (2) 97]. 11. המועצה כאמור הינה האחראית לתחזוקת הרחובות והמדרכות שבתחומה ותיקונם. היא אחראית גם לנזקים הנגרמים מאי ביצוע תפקידה זה. במסגרת חובותיה אלה, היה על המועצה לתקן את הליקוי, לגדרו או להציב תמרור המזהיר ממנו. המועצה הייתה צריכה אף לדאוג להתקנת תאורה במקום. משלא עשתה כן, יש לראות בה אחראית, בכפוף לאשם התורם, לאירוע ולנזקי התובעת בעטיו. ויצוין, במאמר מוסגר, כי לא נעלמה מעיניי הגישה בפסיקה אשר דוגלת בכך שרחובות ומדרכות אינם "משטח סטרילי", אך בענייננו לא ניתן להתייחס למפגע בשביל כאל סדק, גל או שיפוע שאין להטיל בגינו אחריות על הנתבעות (המועצה מכח אחריותה הישירה, כפי שתואר, והנתבעת מס' 2 כמבטחתה). האשם התורם 12. הטלת אחריות על הנתבעות בנסיבות תיק זה, אינה יכולה לפטור את התובעת מאחריות לאירוע התאונה, שכן היא תרמה להתרחשות תרומה משמעותית, עד כדי הטלת אשם תורם בשיעור לא מבוטל וכדלקמן. אין חולק כי התובעת התגוררה במקום במשך 35 שנה, משמע מדובר בסביבתה הקרובה והמוכרת לה היטב. התובעת אמורה הייתה להכיר את המפגע ולא ברור מדוע היה עליה לדרוך דווקא עליו (היא אף העידה במפורש כי המפגעים במקום מוכרים לה והתריעה עליהם). התובעת הייתה צריכה לנקוט באמצעי זהירות ולהביט סביבה בזמן הליכתה גם כשמדובר בשעת לילה. גם העובדה כי לתובעת היסטוריה של סחרחורות ותלונות על ורטיגו יש בה כדי לחזק את רשלנותה התורמת, שכן היה עליה לנהוג במשנה זהירות וליתן ליבה לנעשה סביבה. על התובעת, כאדם סביר, לצפות כי רשות מקומית אינה יכולה לתחזק באופן מושלם את השטחים הציבוריים, הרחובות והמדרכות ולכן מוטלת עליה החובה להגן על עצמה. משלא עשתה כן, ראוי להטיל עליה אשם תורם בשיעור 25%. הנזק 13. משנקבעה אחריות הנתבעות לתאונה ותרומת התובעת להתרחשותה, יש לדון בנזקי התובעת כתוצאה ממנה. הנכות הרפואית 14. בגין הפגיעה נגרם לתובעת שבר בקרסול שמאל. רגלה הושמה בגבס והיא שוחררה לביתה, מאז המשיכה בטיפולים. מומחה מטעם התובעת, ד"ר פאר, קבע כי נותרה לה נכות צמיתה בשיעור 10% בגין כאבים ומוגלות בקרסול כתוצאה מהשבר, בהתאם לסעיף 48(3)(א) של התוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956; "הגבלה ניכרת של התנועות בקרסול". הנתבעות לא הגישו חוות דעת נגדית. יש לקבוע אפוא שנכותה הרפואית של התובעת הינה בשיעור 10%. הנכות התפקודית 15. מחקירתה הנגדית של התובעת ומהתיק הרפואי שהונח בפניי, עולה היסטוריה ארוכה של מחלות ותלונות שונות, שיש בה להעיד כי לא באישה בריאה עסקינן. אי לכך, אין לומר כי ההשפעה היחידה על תפקודה הנוכחי נעוצה בתאונה דנן. בכגון דא טוענות הנתבעות, כי לנכותה הרפואית אין כל השלכה תפקודית והיא אינה מקשה עליה בפעולותיה היומיומיות, כי אם עברה הרפואי הנ"ל. לפי הנתבעות, לא התאונה דנן היא שגרמה לתובעת שלא לחזור לעבודתה, אלא האירועים הרפואיים שחוותה לרבות אירוע CVA משנת 2009. מכל מקום, לפי הנתבעות נכותה התפקודית של התובעת הינה "כ- 5% בלבד". התובעת טוענת, לעומת זאת, כי עד לתאונה עבדה בשתי עבודות והשתכרה במצטבר סך של 7,000 ₪ לחודש, בנוסף לעבודתה במשק ביתה. מאז התאונה משתמשת התובעת בקב הליכה והיא "איננה מסוגלת לבצע יותר כבעבר", ועקב כך, "היא אינה מסוגלת מאז לחזור לעבודתה או לכל עבודה אחרת". 16. בסופו של יום, הסמכות לקבוע את שיעור הנכות התפקודית נתונה לבית המשפט. שיעור הנכות הרפואית אינו הנתון היחיד שנלקח בחשבון אלא יש לקחת בחשבון פרמטרים נוספים, כגון- גיל, השכלה, העבודה לפני ואחרי האירוע והמצב הרפואי עובר לתאונה. בשים לב למהות הפגיעה וההגבלות מהן סובלת התובעת לאחר התאונה, הנכות הרפואית, מהות עבודתה עובר לתאונה (בשלנית במסעדה ועבודות משק בית במרפאה), הזמן שחלף מאז התאונה ואי חזרתה הנטענת למעגל העבודה, השכלתה של התובעת, גילה, עברה הרפואי וכן לתיק המל"ל בעניין הנכות הכללית, והכל בשים לב לעדותה בפניי ולהתרשמותי לעניין מגבלותיה, אני קובע כי נכותה התפקודית של התובעת גבוהה מהנכות הרפואית ועומדת על 15%. נוכח האמור לעיל, יש לגשת להערכת נזקי התובעת תוך בחינת הראיות שנפרשו בפניי וטענות הצדדים. הפסד שכר לעבר 17. כאמור, וכפי שעולה מתלושי השכר שהונחו בפניי, הועסקה התובעת עובר לתאונה בשני מקומות עבודה; בשלנית במסעדת כרמי זית בע"מ בכפר חסידים ובמקביל בעבודות משק בית במרפאה בכפר חסידים. לאחר עיון בתלושי השכר, לרבות אלה שהוגשו מאוחר יותר לעניין עבודתה במרפאה, מצאתי לקבל את בסיס השכר לחישוב כפי שהוצע על ידי ב"כ התובעת בסיכומיו, קרי- סך של 7,000 ש"ח לחודש. באשר להפסדי השכר, ובשים לב לתיק הרפואי שהונח בפניי ולטיפולים שעברה התובעת בשנה הראשונה מאז האירוע, לנכות התפקודית שנקבעה ולמהות עבודתה של התובעת עובר לתאונה, מצאתי לחלק את הפסדי השכר לעבר לשתי תקופות; הראשונה- למשך שנה מהתאונה בגינה יפסק לתובעת הפסד שכר מלא, וזאת בשים לב לטיפולים הרבים, לאישורים הרפואיים ולאבחנות השונות בעניינה, והשנייה- מאז (בחלוף שנה) ועד היום בגינה יפסק לתובעת הפסד שייערך על בסיס גלובלי על פי נתוני השכר ונכותה התפקודית. בכגון דא, לא שוכנעתי כי יש לפסוק לתובעת הפסד שכר מלא עד היום וזאת בשים לב לכל אשר תואר. 18. בהתאם לאמור, אני מעריך את נזקיה של התובעת בגין הפסד שכר לעבר, כדלקמן: בגין התקופה הראשונה, למשך שנה מאז התאונה, בה שוכנעתי כי התובעת הייתה באי כושר מלא, הפסד השכר עומד על סך 84,000 ₪. בתוספת ריבית מאמצע התקופה, סך (מעוגל) של 88,000 ₪ נכון להיום. בגין התקופה השנייה- מאז ועד היום (38 חודשים), לפי נכות תפקודית של 15% ושכר של 7,000 ₪, סך של 39,900 ₪. בתוספת ריבית מאמצע התקופה, סך (מעוגל) של 41,000 ₪ נכון להיום. הפסד שכר לעתיד 19. בשים לב לנתוניה של התובעת, בין היתר, גילה, השכלתה (תיכונית חלקית), הכשרתה ושיעור השתכרותה לפני התאונה, יש לערוך את החישוב לעתיד בהסתמך על בסיס השכר שנקבע ובהתאם לנכות התפקודית, שלדידי משקפת את הגריעה מכושר השתכרותה. בנסיבות אלה, ובשים לב לשנות העבודה שנותרו עד גיל הפרישה הצפוי בהתאם לנתוניה (גיל 67), 9 שנים, הפסדי התובעת לעתיד הינם סך (מעוגל) של 99,000 ₪. הפסדי פנסיה ותנאים סוציאליים 20. אין מחלוקת בין הצדדים כי יש לפסוק לתובעת אף פיצוי בגין הפסדי פנסיה ותנאים סוציאליים. בעניין זה מקובל עליי השיעור שהוצע על ידי הנתבעות, דהיינו 12% מסכום ההפסד לעתיד, קרי- סך (מעוגל) של 12,000 ₪. עזרת צד ג' (לעבר ולעתיד) 21. בשים לב לאמור, ולאור גילה של התובעת, מצבה הרפואי עובר לתאונה, הממצאים של המומחה שבדק אותה, עדותה והימנעותה מלהביא ראיות לעניין ראש נזק נטען זה, ולאחר ששקלתי את כל הראיות שהונחו בפניי, מצאתי לקבוע כי התובעת לא הצליחה להוכיח פריטי ראש נזק זה כנדרש בהליך אזרחי. נזק זה הינו נזק מיוחד הטעון הוכחה. התובעת לא עמדה בנטל ולא הוכיחה נזק זה. יחד עם זאת, בשים לב למהות פגיעתה של התובעת, נוכח נכותה הרפואית ובשים לב להתרשמותי מעדותה, מצאתי לפסוק לתובעת בראש נזק זה פיצוי על דרך האומדנה בסך של 20,000 ₪, נכון להיום. הוצאות (עבר ועתיד) 22. גם ראש נזק זה הינו ראש נזק מיוחד הטעון הוכחה. התובעת לא צירפה קבלות לעניין הוצאות או אביזרים וטיפולים משלימים. עם זאת, בשים לב לנכותה הרפואית של התובעת ולטיפולים שעברה, מצאתי לפסוק לתובעת בראש נזק זה פיצוי גלובלי בסך 9,000 ₪ נכון להיום. כאב וסבל 23. בשים לב למהות הפגיעה, שיעור הנכות הרפואית, הטיפולים הרפואיים להם נזקקה התובעת וגילה של התובעת, אני מעמיד את הפיצוי בגין ראש נזק זה על סך של 35,000 ₪ נכון להיום. גובה הפיצוי לפני ניכויים 24. בהתאם לאמור, סך כל הפיצוי המגיע לתובעת לפני הפחתת אשם תורם ולפני ניכוי תגמולים, עומד על סך 304,000 ₪. הפחתת אשם תורם 25. כאמור בסעיף 12 לעיל, מסך הפיצוי המגיע לתובעת יש להפחית 25% בגין אשם תורם. על כן לאחר הפחתת אשם תורם מגיע לתובעת פיצוי בסך (מעוגל) של 228,000 ₪. ניכויים 26. מסכום הפיצוי המגיע לתובעת, יש לנכות את תגמולי המל"ל ששולמו במסגרת נכות כללית, ככל שאלה נוגעים לפגיעה בקרסול נשוא תיק זה. בהתאם לנתונים שהונחו בפניי ולנכות שנקבעה במל"ל בתקופות הזמניות השונות בגין הפגיעה בקרסול, יחסית לנכות הכוללת שם, ובהעדר טענה סותרת כלשהי מצד התובעת, אני מאמץ את החישובים שביצעו הנתבעות בסיכום טענותיהן ומעמיד את הסכום לניכוי על סך מעוגל של 43,000 ₪ נכון להיום. משכך, לאחר הפחתת אשם תורם וניכוי תגמולי מל"ל, סך כל הפיצוי המגיע לתובעת הינו סך של 185,000 ₪. סוף דבר 27. אשר על כן, אני מחייב את הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת סך של 185,000 ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור 20% + מע"מ, הוצאות משפט בסך 3,000 ₪ (כולל בגין שכר המומחה מטעמה), אגרת משפט משוכרעת אם שולמה ויתרת אגרה. סכומים אלה ישולמו בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן, יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. תאונות נפילהנפילה ברחוב / שטח ציבורישטח ציבוריקרסולנפילהשבר