התובע עותר לצו מניעה קבוע המונע לעשות שימוש שאינו חקלאי במקרקעין נשוא התובענה במושב פדיה, וכן צו עשה לסילוק, פינוי והוצאת כל שימוש שאינו חקלאי במקרקעין. כמו כן, עותר התובע לצו עשה המורה לנתבע לסלק ולהרוס כל מחובר במקרקעין שהוקם על ידיו שלא כדין ו/או לסלק מהמקרקעין כל צד ג' שאינו בר רשות מקרקעין, ואשר אושר על ידי התובע. התובענה דנן הוגשה תחילה כנגד שלושת הנתבעים בשנת 2006 בבית משפט השלום ברחובות. בשלב כלשהו הושג הסכם פשרה עם נתבעת 2 ואילו באשר לנתבעת 1 זנח התובע את תביעתו כלפיה, כפי שיפורט להלן. בשנת 2011 הועבר התיק לשמיעה בבית משפט זה, כאשר נותר לדיון ענינו של הנתבע בלבד. טרם שמיעת הראיות, הגיעו הצדדים להסדר דיוני לפיו הודה הנתבע בכל העובדות הנטענות על ידי התובע אך לא במסקנות המשפטיות הנובעות מהן. בהתאם הוסכם, כי לא ישמעו ראיות וכי פסק הדין יינתן על בסיס החומר שבתיק, לאחר שיוגשו סיכומים. הסוגיות העיקריות בהן יש להכריע הינן: האם בית בד הפועל במקרקעין מהווה שימוש חקלאי ועונה על תנאי הסכם החכירה? האם מבנים שהוקמו במקרקעין נבנו בהיתר והאם היה על הנתבע לקבל אישור המנהל מראש ובכתב להקמתם? העובדות אשר אינן שנויות במחלוקת התובע מנהל על פי דין מקרקעין בבעלות קרן קיימת לישראל ובכללם את המקרקעין דנן, בגוש 4103 חלקה 93, במושב פדיה (להלן: "המקרקעין"). התובע הסכים כי המקרקעין ימסרו לנתבע כחוכר לצורך שימושים חקלאיים בלבד וזאת מכח "חוזה חכירה - מטעים", מתאריך 11.3.1966, החל על המקרקעין (להלן: "הסכם החכירה"). דא עקא, מביקורי פקחים במקרקעין עלה כי הנתבע עושים שימושים שונים במקרקעין בניגוד לשימוש המותר, ללא אישור התובע וללא היתר בניה. כך, בשנת 2004 פעלה במקרקעין מסגריה ורק לאחר התראות פונה המבנה והשימוש החורג פסק. בשנת 2006 התגלה כי המקרקעין משמשים לאחסון וטיפול בבקבוקי פלסטיק. בתאריך 23.3.2006 שב התובע ופנה לנתבע בדרישה להפסיק אף שימוש חורג זה. עוד נדרש הנתבע להרוס כל מבנה ו/או מתקן שהוקם על ידיו או מטעמו בלא אישור המנהל ובלא היתר כחוק, להשיב את המבנה למטרתו המקורית וכן לסלק כל צד ג' אשר אינו בר רשות על פי החוזה עם התובע. משלא נענה, הוגשה התביעה בשנת 2006. כנטען, לאחר הגשת התביעה, פנה הנתבע אל התובע והודיע כי פינה את הבקבוקים, הן מהמקרקעין והן מהמבנה. ביקור פקח העלה כי חצר המקרקעין פונתה אך המבנה הקיים לא פונה והנתבע ממשיך ומאחסן בו בקבוקים. טרם קביעת התיק לשמיעה, נערך ביקור פקח בתאריך 6.6.2012 ממנו עלה כי במקרקעין הוקם מבנה המשמש בחלקו למשרדים ובחלקו כבית בד לייצור שמן זית וזאת ללא אישור התובע, בניגוד לתכניות הבנייה ולהיתר הקיים. בנוסף, נמצאה במקרקעין חממה המשמשת לגידול ירקות הבנויה אף היא ללא היתר וכי יתר השטח משמש לגידול עונתי. בנסיבות אלה טוען התובע כי הנתבע התעשר ומתעשר שלא כדין מן השימוש במקרקעין, שכן אלה ניתנו לו לצרכי חקלאות בלבד, ובהתאם שולמו על ידיו דמי חכירה על פי הערכת הקרקע, כקרקע לשימוש חקלאי. לאור אלה עתר ליתן את הסעדים המפורטים במבוא וכן עתר למתן צו לפיצול סעדים. כאמור הנתבע אינו חולק על העובדות אלא על טענות ופרשנות התובע. בתצהירו טען הנתבע כי המבנה המצוי על המקרקעין נבנה על פי היתר בניה מתאריך 29.9.2005 שניתן בהתאם לאישור הועדה המקומית לתכנון ובניה "לודים". עוד טען, כי החממות החקלאיות המצויות במקרקעין נבנו באישורו ובהסכמתו של התובע, מכח הוראות סעיף 4 וסעיף 8 להסכם החכירה לפיו ובין היתר, לצורך ביצוע המטרות החקלאיות, רשאי הנתבע להקים על המקרקעין מבנים הדרושים לכך, ובין היתר להתקין גדרות, לחפור תעלות, להתקין ביוב, להניח צינורות, למתוח חוטים ולסדר אינסטלציה. בנוסף טען, כי השימושים שפורטו בתביעה פונו זה מכבר וכי השימושים כיום הינם כדין ובהתאם להסכם החכירה. ראיות הצדדים מטעם התובע הוגשו תצהיריהם של הגברת קלודט סלמונוביץ, סגנית ממונה מחוזי לחקלאות אצל התובע במחוז מרכז, במסגרתו תמכה בעובדות דלעיל; תצהירו של המפקח מר יואב ששון אשר ביקר במקרקעין וחוות דעת המודד מר דרור בן נתן. כאמור, בשלב מאוחר יותר, הוגש דו"ח פיקוח המלווה בתצהיר המפקח מר מוטי אסיף אשר ביקר במקרקעין בתאריך 6.6.2012. במסגרת הדו"ח פורט השימוש הנעשה במקרקעין - בית בד ומשרדים. כמו כן, ציין המפקח את דבר קיומו של מבנה אשר אינו תואם את היתר הבניה; קיומה של סככה לאחסון זיתים וחומרי גלם וקיומה של חממה הבנויה ללא היתר. הנתבע הגיש את תצהירו בלבד בו טען כי המבנים כאמור נבנו בהיתר או מכח אישור התובע וכי השימוש כיום תואם את הסכם החכירה עם התובע. דיון והכרעה לאחר שקראתי את כתבי הטענות, תצהירי הצדדים על הראיות שצורפו, וכן את סיכומי הצדדים, החלטתי לקבל את התובענה. להלן טעמי. משרדים ובית בד אינם בגדר "שימוש חקלאי הסכם החכירה בין הצדדים מפרט, בין היתר, את מטרת החכירה, כדלהלן: "א. המחכיר מוסר לחוכר והחוכר מקבל מהמחכיר בחכירה את הקרקע למטרת נטיעתם, גידולם, החזקתם, עיבודם וניהולם של מטעי בעל. ב. אסור לחוכר להשתמש במוחכר או בכל חלק ממנו למטרה אחרת ללא הסכמתו של המחכיר מראש ובכתב" (סעיף 4 להסכם החכירה). סבורני כי לשון ההסכם ברורה ואינה מצריכה כל פרשנות - השימוש המותר הינו חקלאי. בענין זה חלה הוראת סעיף 156 (א) לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה - 1965 (להלן: "החוק"), הקובע כי: "לא ישתמש אדם בקרקע חקלאית אלא בהתאם לאמור בתוספת הראשונה." סעיף 7 לתוספת הראשונה לחוק קובע כי: "7. (א) לא יינתן על ידי מוסד תכנון היתר לבניה או לשימוש בקרקע חקלאית למטרה לא חקלאית אלא בהתאם לתכנית שנתמלאו בה הדרישות של סעיף 6 או אם הסכימה לכך הועדה.(ב) "מטרה לא חקלאית", בסעיף זה - בניה או שימוש בקרקע שאינם דרושים במישרין לייצור חקלאי, לעיבוד חקלאי של האדמה או לגידול בעלי חיים.(ג) שימוש חורג בקרקע חקלאית טעון אישור הועדה ואישור הועדה המחוזית." כפי שנקבע, הגישה לפרשנות מונח זה - שימוש חקלאי - הינה גישה מצמצמת: "בהחלטתו בר"ע 30/86 פ.א.ב. שרותים בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(1) 249 (1986) (להלן: עניין פ.א.ב.) קבע הנשיא מ' שמגר כי עסק לאחסון חומרי הדברה לחקלאות אינו יכול להיחשב "שימוש בקרקע הדרוש במישרין לייצור חקלאי". נפסק כי יש לפרש באופן מצמצם תיבה זו, כדי שרק שימוש הקשור בטבורו אל מלאכת הייצור החקלאי, ייחשב שימוש הדרוש במישרין לייצור. [ההדגשה אינה במקור; ראה רע"פ 9585/09 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה שקמים נ' ראש המועצה האזורית שפיר, פורסם במאגרים, פסק הדין מתאריך 3.9.2012. בפסק דין זה נסקרו בהרחבה פרשנויות של ערכאות רבות ביחס לשימושים אשר לא הוכרו כשימושים חקלאיים - ראה סעיף 23 לפסק הדין ואילך]. בשים לב לאמור משרדים הפועלים במבנה נשוא התובענה אינם מהווים שימוש חקלאי; סבורני כי אף בית בד אינו עונה על ההגדרה. לענין זה יפים הדברים שנפסקו בת.פ. (חי') 1305/04 הועדה המחוזית לתכנון ובניה - צפון נגד מוחמד חוסיין חאג' מוחמד, וכן סקירת הפסיקה המובאת שם, כדלהלן: "חקלאות מוגדרת במילון אבן שושן כ"עבודת האדמה לענפיה השונים לשם קבלת יבול: גדול תבואות, ירקות, עצים וכן טפול בבעלי-חיים מבויתים שונים". לב לבה של החקלאות הוא עיבוד האדמה לשם קבלת יבול וכן גידול וטיפול בבעלי חיים. לשם הפקת היבול מעיבוד האדמה ומן הטיפול בבעלי החיים נדרשות פעולות שונות, לעתים הן ממוכנות או בעלות גוון תעשייתי, אותן ניתן לכלול במונח "ייצור חקלאי". לא כל פעולת ייצור שהחקלאי יכול או רוצה או מועיל לו לעשותה במשקו, היא "ייצור חקלאי" כמשמעות מונח זה בס' 7 הנ"ל. הייצור הוא חקלאי כאשר הוא נעשה בתור שכזה, היינו לצורך עבודת האדמה והטיפול בבעלי החיים ולשם הפקת היבול מהם. לכך מצטרפות פעולות לוואי הכרחיות, ובהן איחסון היבול, שמירתו (ר' רע"פ 5778/93 דגני נ' מדינת ישראל, תקדין עליון 1995(2), 1409), וכד'. לעומת זאת, עיבודו של התוצר החקלאי, לאחר שהתקבל, לצורך יצירת מוצר אחר, אינו בא בגדר ייצור חקלאי בהקשר להגדרה שבס' 7 לתוספת. התוצרת החקלאית הבאה לעולם מעיבוד אדמתו של המשיב וממטעי הזיתים שלו, הם הזיתים. המוצר החקלאי המוגמר המופק מגידול בעלי חיים הוא בדרך כלל בעל החיים עצמו, להבדיל מן המוצר התעשייתי אותו ניתן להפיק מהם, בעל החיים השחוט ובשרו. המוצר החקלאי מעיבוד האדמה הוא פרי העץ, למשל הזיתים, להבדיל מן המוצר התעשייתי אותו ניתן להפיק מן הזית, השמן. את הזית ניתן להפיק מקרקע חקלאית. את השמן ניתן להפיק במפעל או בבית בד הממוקם על קרקע המיועדת לכך. ייצור השמן מן הזיתים אינו "ייצור חקלאי", והוא גם לא נדרש במישרין לשם הייצור החקלאי של הזית, בו ניתן לכלול לא רק את עיבוד האדמה אלא גם את מסיק הזיתים, איסופם, איחסונם, הובלתם, וכיוצא בזה. אם נסכם: מטרת המחוקק, בהכריזו על אדמה כקרקע חקלאית, לפי סעיף 11 לתוספת היא "שמירה על הייעוד של הקרקע החקלאית, ניצולה החקלאי ושמירה על שטחים פתוחים". יש לשמור על יעוד זה של הקרקע החקלאית לבל תיבלע "ללא מחשבה וללא צורך חיוני על-ידי הממותה העירונית השולחת את זרועותיה לכל עבר והופכת חבלים שלמים ליער של בניינים ושיכונים" (בג"ץ 445/71 נוה מדור השקעות בע"מ ואח' נ' הוועדה לשמירה על קרקע חקלאית ואח', פ"ד כז(1) 301 ,296; עע"ם 3286/02 ועדת ערר לעניין קרקע חקלאית ושטחים פתוחים נ' חברת דור אנרגיה, פ"ד נח (1), 502 ,עמ' 511-512). לשימוש זה מתלווים שימושים חקלאיים נדרשים שאינם בגדר עיבוד האדמה וגידול בעלי חיים, אך הם עדיין חקלאיים לפי אופיים. כחריג, ולאור המטרה הנ"ל, יש לפרשו פירוש מצמצם. מכאן, שייצור השמן מן הזיתים בבית הבד, אינו כלול בחריג האמור." לאור כל אלה ואף בשים לב לכך כי לא הוצגה כל ראיה כי התובע נתן הסכמתו לשימוש האמור, הנני דוחה את טענות הנתבע כי השימוש הנעשה במקרקעין נעשה כדין. יצוין כי במסגרת סיכומיו נטענו על ידי הנתבע לראשונה טענות כאילו הפעילות הותרה על פי החלטת ישיבת המשנה לתכניות ונושאים כלל מחוזיים מתאריך 18.3.2010. עוד נטען כי הנתבע קיבל את אישור משרד החקלאות לפעילות בית הבד. כפי שטען התובע, טענות אלה מהוות הרחבת חזית ודינן להידחות. אף צירופם הפסול של המסמכים התומכים לכאורה בטענות אלה לסיכומים, ללא בקשה מתאימה, נעשה שלא כדין. למעלה מן הצורך יצוין כי החלטת ועדת המשנה מתייחסת למחוז צפון ולא למחוז מרכז, מקום הימצאותם של המקרקעין; מכל מקום מדובר בהנחיה לאשר שימושים ולא היתר בדיעבד. בענייננו כלל לא נטען כי התבקש אישור שימוש כאמור ומשכך אין להחלטה זו כל משמעות. לענין אישור משרד החקלאות הרי שאין מדובר באישור אלא בהמלצה לאישור. כך או כך, אין בו כדי לאיין את הצורך בקבלת היתרים והסכמת התובע, על פי דין ועל פי הסכם החכירה. בשולי הדברים יצוין, כי טענות הנתבע כאילו ניתן אישור לפעילותו וכי ניתנה הרשאה של המנהל, אף מכללא, שומטות הלכה למעשה את הקרקע תחת טענותיו, כאילו הפעילות הינה חוקית וכי הוא אינו נדרש להיתר או הסכמה בכתב כלשהי. החממה שהקים הנתבע הוקמה שלא כדין טענות הנתבע בענין כשירותה של החממה מבוססות על הוראות סעיף 4 הנ"ל להסכם החכירה (שעניינו מטרת החכירה - מטעי בעל) והוראות סעיף 8 (שעניינו אופן השימוש במוחכר). סעיף 8 קובע בין היתר כי: "לצורך ביצוע מטרות החכירה החוכר רשאי להקים עליה מבנים הדרושים במישרין לצרכי המטעים...."..."...בתנאי שיקבל לכך הסכמת המחכיר בכתב ורישיונות מהרשויות המוסמכות" [סעיף 8 (ב) להסכם החכירה; ההדגשה אינה במקור]. לאור סעיף זה טען הנתבע בתצהירו כי לצורך ביצוע המטרות החקלאיות הוא רשאי להקים מבנים ולבצע פעולות נוספות כמפורט לעיל (סעיף 7 לתצהיר הנתבע). דא עקא, אף כאן לא הוצג כל אישור מטעם התובע כנדרש בהסכם [סעיף 8 (ב)] ולפיכך דין טענות הנתבע להידחות. יתר על כן, הנתבע אינו חולק על כך כי הקמת החממה נעשתה ללא היתר והטענה כאילו התובע התיר הקמת חממות בהחלטה 1146 של מועצת התובע, לא רק שהינה הרחבת חזית אלא שאין בה וממילא לא נטען אחרת כדי להכשיר חממה שהוקמה ללא היתר. יתר על כן, מסיכומי הנתבע עולה כי הנתבע ער לצורך בהיתר אלא שהוא טוען כי התובע אינו הגוף הנותן היתר ולפיכך שאלת ההיתר אינה רלבנטית לתובענה. אף דין טענה זו להידחות שכן הנתבע אינו רשאי לעשות דין לעצמו, להקים מבנה ללא היתר ובפרט שזה נעשה ללא הסכמת המנהל, כנדרש בהסכם החכירה עמו. אין אף בעובדה כי השימוש הנטען בחממה הינו שימוש חקלאי כדי לסייע לנתבע. הטענות לפיהן בחממה מגדל הנתבע ירקות ולפיכך הוא עונה על השימוש המותר בהסכם החכירה, נטענו לראשונה בסיכומים ומהוות הרחבת חזית. מכל מקום, מקובלות עלי טענות התובע כי אף אם מדובר בשימוש חקלאי הרי שהיה על הנתבע לקבל היתר בניה כדין וכמפורט לעיל, לקבל גם אישור בכתב ומראש של התובע. רצפת הבטון, הגדר והמבנה בו פועל בית הבד הקביעות הנ"ל יפות אף בכל הקשור לרצפת הבטון שהוקמה במקרקעין. הנתבע אינו חולק על העובדה כי רצפת הבטון הוקמה ללא היתר וללא הסכמת התובע. משכך וכמפורט לעיל, דינה כדין החממה. אינני מקבל את טענת הנתבע כי הטענה בענין רצפת הבטון נטענה לראשונה בסיכומים. כך, במסגרת ישיבה שהתקיימה בתאריך 29.5.2012 נטען על ידי ב"כ התובע במפורש דבר קיומה של רצפת הבטון ועתירת התובע להריסתה. לאחר ישיבה זו אף ניתנה לצדדים ארכה להגשת ראיות משלימות והנתבע לא טען דבר בענין עתירה זו של התובע. די בכך כדי להביא לדחיית טענות הנתבע בענין זה. יתר על כן, במפת המודד שצרף התובע סומנו השטחים בהם נעשה שימוש חורג באותיות א' ו - ב'; כעולה מכתב התביעה, הסעדים אשר התבקשו בתובענה התבקשו לגבי שטחים אלה; תצהירי עדי התובע מפנים ומתייחסים למפה זו ומסתמכים עליה; במסגרת כתב התביעה אף עתר התובע להריסת כל מחובר שנבנה שלא כדין [סעיף 11 (ב)]. מנגד, הנתבע לא טען כי רצפת הבטון אינה נמצאת בשטחים אלה. לפיכך, בשים לב לכך כי הנתבע אינו חולק על כך כי לרצפת הבטון אין היתר והוא אף אינו טוען כי זו אינה נמצאת בשטחים הנ"ל, הרי שאין כל בסיס לטענותיו אף בענין זה. הדברים יפים אף בכל הקשור לגדר התוחמת את בית הבד והמשרדים - אשר אף לגביה לא ניתן היתר ואף לא ניתנה הסכמת התובע. יתר על כן, הגדר אינה משרתת שימוש חקלאי אלא את בית הבד והמשרדים ומשכך לא ניתן להכשירה במסגרת סעיפים 4 ו - 8 להסכם החכירה, כפי שטען הנתבע בסיכומיו. המבנה בו פועל בית הבד והסככה אין מחלוקת כי למבנה בו פועל בית הבד קיים היתר. לענין הסככות הצמודות למבנה טען הנתבע בסיכומיו כי הן תואמות את ההיתר. עוד טען כי בביקור המפקח מטעם התובע, מר מוטי אסיף, לא צוין כי הסככות הוקמו ללא היתר, אלא צוין עובדתית כי במקרקעין קיימת סככה לאחסון זיתים וחומר גלם אחר. הנתבע סומך טענותיו על שתיקת המפקח בענין זה להבדיל ממבנים אחרים לגביהם צוין במפורש כי הוקמו ללא היתר. בסיכומי התשובה מטעמו טען התובע כי אם הנתבע סבור כי הסככות תואמות את ההיתר, אין מניעה כי יינתן צו המורה לנתבע להרוס כל חלק שאינו תואם את ההיתר. איני מקבל עמדה זו של התובע. לא הוצגה ראיה כי הסככות אינן תואמות את ההיתר וממילא אין התובע טוען כך ב"רחל בתך". לפיכך, בהיעדר ראיה הסותרת את טענות הנתבע כי הסככות תואמות את ההיתר, ובשים לב לעמדת התובע אשר הלכה למעשה משאיר את הענין לשיקול דעת בית המשפט, לא מצאתי להורות על הריסתן של הסככות. דחיית טענת העדר סמכות בעניין צו ההריסה הנתבע הכחיש בכתב הגנתו את סמכותו עניינית של בית המשפט זה ליתן צו ההריסה. מנגד, טוען התובע כי קיימת סמכות ליתן סעד כאמור, נוכח העובדה כי סעד ההריסה הינו סעד טפל לסעד העיקרי שהינו צו מניעה קבוע לשימוש החורג. בענין זה מקובלות עלי טענות התובע כפי שנטענו בהרחבה במסגרת כתב התשובה מטעמו (מתאריך 30.5.2007); כך, כאשר נתבעים סעדים שונים בענייני מקרקעין המצויים בסמכותם של בתי משפט שונים, תחול הלכת "הטפל והעיקר", דהיינו בית המשפט המוסמך לדון בסעד העיקרי ידון גם בסעד הטפל [ראה ע"א 145/58 קלקודה נ' אגד, פ"ד יג 160]. כידוע, סעיף 51(א)(3) לחוק בתי המשפט, מסמיך בית משפט שלום לדון, בין היתר, בענייני חזקה ושימוש במקרקעין. במקרה דנן, בהתאם להלכת "הטפל והעיקר", בית משפט זה מוסמך לדון גם בסעד של צו ההריסה, הטפל לסעד העיקרי שהתבקש, ואשר עניינו הפסקת השימוש החורג במקרקעין. יפה לעניין זה ההחלטה ברע"א 10889/07 ג'רג'ורה איליא קנאזע ואחרים נגד הנזירות הפרנסיסקניות של הלב הטהור של מריה ואחרים, שם נקבע, בין היתר, כדלקמן: "לא מצאתי הצדקה לקבל את הטענה בדבר חריגת הערכאות הקודמות מסמכותן, אשר התבטאה בסטייה, לכאורה, מן ההלכות בדבר חלוקת הסמכויות בין בית המשפט השלום לבין בית המשפט המחוזי. הסוגיה בענייננו, נדונה והוכרעה במספר מקרים דומים, ואין המקרה שבפנינו סוטה מן המצב המשפטי הקיים. אכן, "ההלכה היא, כי תביעה להריסת חלק במקרקעין הינה בסמכות בית המשפט המחוזי, וזאת משום שאין המדובר בשימוש במקרקעין תוך שמירה על גוף הנכס... כאשר עצם מציאות המבנה הלא חוקי של המשיבים - ולא השימוש שעושים המשיבים במבנה - היא הפוגעת בשימושה של המבקשת בנכסה, הסמכות היא בידי בית-המשפט המחוזי (רע"א 3189/06 וולפינגר נ' ראובני ( 20.8.2006) פסקה ו' להחלטה (להלן: עניין וולפינגר); רע"א 7166/02 פונטה אלגריה נ' שמאי אברמוב פ"ד נז(1) 337, 339 (2002). אולם, בהתאם להלכת "הטפל והעיקר" ניתן לומר כי בית משפט השלום היה מוסמך לדון גם בסעד של צו ההריסה, הטפל לסעד הנוסף שהתבקש בכתב התביעה, ושעניינו בפינוי וסילוק ידם של המבקשים (ע"א 4796/95 אלעוברה נ' אלעוברה, פ"ד נא (2) 669, 674 (1997) (להלן: עניין אלעוברה); עניין וולפינגר, פסקה ו' להחלטה)." [ראה חלטת כבוד השופט דנציגר מתאריך 4.5.2008 - פורסם במאגרים]. לפיכך דין טענות הנתבע בענין העדר סמכות עניינית, להידחות. לסיכום לאור האמור התובענה מתקבלת כמפורט לעיל. ניתן צו מניעה קבוע האוסר על הנתבע את השימושים החורגים במקרקעין, שאינם חקלאיים, כמפורט לעיל. צו המניעה יכנס לתוקף תוך 45 יום. בשים לב לאמור, יהרוס הנתבע את החממה, רצפת הבטון והגדר, תוך 60 יום. ניתן צו לפיצול סעדים (כמבוקש בסעיף 9 לתביעה). בשים לב למשכם של ההליכים, לעובדה כי הנתבע שינה מספר פעמים את השימוש במקרקעין, והתנהלותו זו גרמה לצורך בהמשך ניהול ההליכים, אני מחייב את הנתבע לשלם לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 25,000 ₪. הסכומים ישולמו תוך 30 יום. התביעה כנגד נתבעת 1 נמחקת. כפי שעולה מהתיק, התובע זנח את תביעתו כנגדה וחרף הצהרתו אף לא הוגשה כל בקשה לגביה (כנטען בישיבת יום 29.5.2012 ובניגוד להחלטה מיום 12.5.2013). איני עושה צו להוצאות שכן הנתבעת לא התייצבה לדיונים בבית משפט זה, ולמרבית הדיונים בבית משפט השלום ברחובות, שם נשמע התיק עד שנת 2011. המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים בדואר רשום. זכות ערעור תוך 45 יום. מקרקעיןחקלאותשימוש חקלאיצוויםצו מניעה