לפניי תביעה שהגישו יורשיו של המנוח משה כנגד הסתדרות מדיצינית הדסה (להלן: בית החולים) בעילה של רשלנות רפואית. מטעם התובעים העיד מאיר, בנו של המנוח. התובעים הגישו כראיה מטעמם חוות דעת שנערכה על ידי ד"ר אלכסנדר גובר, מומחה למחלות ריאה. מטעם בית החולים העידו ד"ר בנימין קוסלובסקי, אשר שימש כרופא אחראי במיון בבית החולים הדסה הר הצופים כאשר התקבל לשם המנוח, וכן ד"ר מוחמד מסארוה אשר עבד באותו מועד כמתמחה בבית החולים. בית החולים הגיש כראיה מטעמו את חוות דעת שנערכה על ידי ד"ר גרשון פינק, מומחה למחלות ריאה ופנימיות. השתלשלות העניינים כ- 11 שנים לפני האירועים נשוא התביעה חלה המנוח במחלת ריאות כרונית COPD (מאיר, סעיף 6 לתצהיר). מאז אובחנה המחלה היה המנוח מחובר לחמצן למשך מספר שעות ביום וכן נטל מספר תרופות במקביל (מאיר, סעיף 7 לתצהיר). ביום 7.1.10 אושפז המנוח בבית החולים הדסה עין כרם, עד ליום 13.1.10 עקב החמרה במצבו וקוצר נשימה חמור (מאיר, סעיף 8 לתצהיר). ביום 13.1.10 אושפז המנוח בבית החולים "שמואל הרופא" לצורך שיקום, וזאת עד ליום 28.1.10 (מאיר, סעיף 9 לתצהיר). לפי תצהירו של מאיר, עד לאשפוז מיום 7.1.10 היה המנוח מחובר לחמצן בשעות הלילה, במהלך השינה, וכן למספר שעות במהלך היום. מהבית הוא היה יוצא למספר שעות ללא חיבור לחמצן (מאיר, סעיף 10 לתצהיר). עוד לפי תצהירו, בימים הספורים שמאז שחרורו מהאשפוז האחרון ביום 28.1.10 היה המנוח מחובר בביתו לחמצן במשך 24 שעות ביממה (מאיר, סעיף 11 לתצהיר). ביום 1.2.10, ראה הבן מאיר כי המנוח לא חש בטוב והציע לו לקחת אותו לקופת חולים על מנת שייבדק על ידי רופאת המשפחה. המנוח הסכים. לפי תצהירו של מאיר: "לא הייתה ברשותי ערכת חמצן ניידת, הייתי קצת בלחץ ולקחתי את אבי ז"ל ברכבי ותוך 3 דקות הגעתי לקופת החולים. האחות, חיברה אותו מידית לחמצן של קופת החולים עד שרופאת המשפחה בדקה אותו ואבחנה בעיות בקצב הלב ומייד הזמינה אמבולנס ותוך זמן קצר אבי ז"ל נלקח לביה"ח הר הצופים בירושלים כשהוא מחובר לחמצן במשך כל הנסיעה" (מאיר, סעיף 13 לתצהיר). המנוח הגיע לחדר מיון בשעה 19:50 (מאיר, סעיף 13 לתצהיר). עם הגעתו לחדר המיון יידע מאיר את רופא המיון כי המנוח מחובר לחמצן 24 שעות וכך גם ציין רופא האמבולנס (מאיר, סעיף 14 לתצהיר). בזמן השהות בחדר מיון היה המנוח מחובר ללא הפסקה לחמצן (מאיר, סעיף 15 לתצהיר). עם תום הבדיקות והטיפול, שוחרר המנוח לביתו כאשר חוות הדעת של רופא המיון הייתה כי המנוח: "משתחרר לביתו במצב כללי יציב". לפי תצהירו של מאיר, לפני היציאה מבית החולים הוא אמר לרופא בחדר המיון שהוא מסיע את המנוח ברכבו הפרטי וכי אין לו חמצן ברכב (סעיף 18 לתצהיר) והרופא ענה לו שהמנוח במצב טוב ויסתדר ללא חמצן במהלך חצי שעה נסיעה עד למודיעין (סעיף 19 לתצהיר). במהלך הנסיעה למודיעין, כעשר דקות אחרי שעזבו את מתחם בית החולים, חש המנוח מחנק וביקש לפתוח חלון, ראשו נשמט והוא לא הגיב לקריאות של בנו (מאיר, סעיף 21 לתצהיר). מאיר עצר את הרכב, הזעיק אמבולנס והחל בפעולות החייאה, ללא תגובה מצד המנוח (מאיר, סעיף 22 לתצהיר). צוות נט"ן החל בפעולות החייאה, אך ללא הועיל (סעיף 23 לתצהיר). בשעה 24:00 נקבע מותו של המנוח (מאיר, סעיף 24 לתצהיר). אחריותו של בית החולים בפתח הדיון שנקבע לשמיעת סיכומי הצדדים בעל פה הודיע ב"כ הנתבעת כי לאור הערות בית המשפט בנוגע לשאלת האחריות מודה הנתבעת כי התרשלה בכך שלא וידאה שהמנוח יצויד בבלון חמצן בטרם ישוחרר מחדר המיון. עם זאת הנתבעת עומדת על טענותיה בנוגע לקיומו של אשם תורם והיעדר קשר סיבתי בין הרשלנות ובין הנזק. אשם תורם לטענת הנתבעת, המנוח נדרש לחמצן 24 שעות עוד בשנת 2008 ומשניתנה לו הנחיה זו, היה עליו לדאוג לחמצן נייד, ואם לא באותו מועד, כי אז היה עליו לרכוש לעצמו את החמצן הנייד במהלך אשפוזו בבית החולים שמואל הרופא, ולא יאוחר ממועד שחרורו מאותו בית חולים, ולהקפיד שהחמצן הנייד יהיה לידו. לטענת הנתבעת, חולים אינם יכולים להטיל את האחריות כולה על בתי החולים והרופאים, וכאשר הם מקבלים המלצות, עליהם למלא אחריהן. לטענת התובעים, ההוריה להתחבר לחמצן 24 שעות ניתנה רק באשפוז האחרון של המנוח. עוד לטענתם, משקיבל מאיר את אישורו של הרופא בחדר המיון לקחת את אביו ברכב, ללא חמצן, אין להטיל על המנוח אחריות. בתשובה לטענת התובעים טוענת הנתבעת כי אין לקבל את גרסתו של מאיר לפיה נאמר לו שהוא יכול לקחת את המנוח הביתה ללא חמצן. לשאלה האם בבית לא היה חמצן נייד השיב מאיר : "לא היה, לא הייתי צריך כי בחודש האחרון בהידרדרות אבא שלי היה בבתי חולים, ובסך הכול יומיים היה בבית" (עמוד 13 לפרוטוקול). מאיר עמד על כך שקביעת הרופאים לפיה על המנוח להיות 24 שעות עם חמצן ניתנה רק בחודש האחרון, לאחר ההחמרה במצבו (עמוד 13 לפרוטוקול). מאיר הצהיר כי הוא פנה לרופא המטפל והפנה את תשומת לבו לכך שאין לו חמצן נייד ברכב, ולפי תצהירו הרופא ענה לו שאביו במצב טוב וכי במהלך חצי שעה נסיעה עד מודיעין יסתדר האב ללא חמצן (מאיר, סעיף 19 לתצהיר). מאיר הדגיש בתצהירו: "המשפט שהרופא אמר לי חקוק בזיכרוני עד עצם היום הזה אני מצטט: "אביך במצב טוב חצי שעה נסיעה עד מודיעין הוא יסתדר בלי חמצן"" (סעיף 20 לתצהיר). לשאלה מדוע לא הזמין אמבולנס על מנת שייקח את אביו הביתה, השיב מאיר כי הוא פנה לרופא, אמר לו שאין לו ערכה של חמצן והרופא ענה כי אביו יסתדר גם בלי חמצן עד לביתו במודיעין (עמוד 15 לפרוטוקול). ד"ר בנימין קוסלובסקי העיד כי כאשר שוחרר המנוח, הוא לא חשב שהמנוח זקוק לחמצן באופן רציף 24 שעות ביממה (עמוד 20 לפרוטוקול). הוא שחרר אותו על בסיס הידיעה שהוא משתמש בחמצן שעות רבות ביממה, אבל לא באופן רציף כל היממה. את המידע הוא ביסס על כך שהמנוח שוחרר מבית החולים הדסה ללא חמצן נייד. כאשר נאמר לו כי המנוח שוחרר מבית החולים שמואל הרופא באמצעות אמבולנס עם חמצן השיב כי מידע זה לא היה בפניו (עמוד 23 לפרוטוקול). ד"ר קוסלובסקי הוסיף כי כל הבדיקות האובייקטיביות הבסיסיות שהתבצעו בחדר מיון, כולל בדיקה גופנית, צילום חזה ובדיקת דם תמכו בכך שמצבו הנשימתי של המנוח היה לא פחות טוב ממה שהיה בחודש האחרון, אולי אפילו יותר טוב (עמוד 23 לפרוטוקול). לשאלה האם הוא זוכר כי שמע מהבן שאין למנוח מכונת חמצן ניידת השיב ד"ר קוסלובסקי: "מזה ידעתי שהוא לא מטופל 24 שעות ביממה" לשאלת בית המשפט כיצד נודע לו שאין למנוח מכונת חמצן ניידת, השיב ד"ר קוסלובסקי: "אני לא זוכר איך היה הדבר, אך לכל מי שיש מכונה הוא יביא אותה איתו לכל מקום, זה הנשימה שלהם. לא זוכר ספציפית..." (עמוד 25 לפרוטוקול). במהלך תשובה לשאלה האם גרסת הבן לפיה הוא אמר לו שהמנוח יכול להגיע עד מודיעין מתיישבת עם עדותו, השיב ד"ר קוסלובסקי כי עם הנתונים שהיו בפניו הוא חושב שגם היום, אם היה נשאל כזו שאלה, הוא היה משיב שהנסיעה הזו היא סבירה (עמוד 26 לפרוטוקול). לשאלה האם לכן סביר להניח שמה שאומר מאיר הוא נכון השיב ד"ר קוסלובסקי: "יתכן, גם היום הייתי עונה תשובה ברוח הזו" (עמוד 26 לפרוטוקול). כפי שנפסק: "האשם התורם מהווה הגנה למזיק לא מפני עצם האחריות בנזיקין גופה, אלא מפני החובה לפצות את הניזוק על מלוא נזקו (אנגלרד, ברק וחשין בספרם הנ"ל, בע' 236). בקביעת קיומו של אשם תורם יש תחילה לבחון אם, בנסיבות הענין, נהג הניזוק כאדם אחראי ותוך זהירות סבירה (מבחן האדם הסביר); ואם נמצא שלשאלה זו יש להשיב בשלילה, כי אז תחולק האחריות לפגיעה על פי מבחן האשמה המוסרית, דהיינו, הצבת מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה כדי להשוות ולהעריך את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד" (ע"א 7130/01 סולל בונה בעניין ותשתית בע"מ נ' תנעמי, פ"ד נח(1) 1 (2003)). בקביעת האשם התורם לא נבחנת הסיבתיות, אלא מידת האשמה. השאלה העומדת למבחן אינה באיזו מידה גרם כל אחד לנזק, אלא מה מידת האשמה הרובצת לפתחו (ע"א 267/58 לקריץ נ' שפיר, פ"ד יג 1250 (1958)). בנסיבות שנוצרו, וכאשר המנוח ובנו נסעו לביתם ללא חמצן לאחר התייעצות עם רופא המיון וקבלת אישורו, לא מצאתי שיש לייחס למנוח אשם תורם בגין התנהלותו. נסיבות המקרה נשוא ת"א (שלום ת"א) 37740/08 מ.ל. נ' סילברמן (פורסם במאגרים, 10.11.11) אשר אליו הפנה ב"כ הנתבעת שונות, ואינן רלבנטיות למקרה שבפניי. כפי שטען מאיר בתצהירו, לו היה הרופא מתריע על הסיכון שבנסיעה הביתה ללא חמצן, ניתן היה לעכב את המנוח בבית החולים עד לקבלת מכונת חמצן ניידת (סעיף 28 לתצהיר). ניתן היה גם להזמין אמבולנס, על מנת לדאוג שבדרך הביתה יחובר המנוח לחמצן. אני דוחה, אפוא, את טענת הנתבעת לפיה יש לייחס למנוח אשם תורם. הקשר הסיבתי בין רשלנות בית החולים ובין מותו של המנוח ד"ר אלכסנדר גובר, אשר נתן חוות דעת מטעם התובעים, קבע בחוות דעתו כי מכלול נסיבות העניין מצביע על כך שהמנוח נפטר כתוצאה של הפוקסיה (ירידה בחמצון הדם) חריפה על כרונית, לאחר שהוא שוחרר מחדר המיון מבלי שנבדק מצב החמצון שלו ומבלי שהוא קיבל חמצן לדרך עד הגעתו הביתה. לפי חוות דעתו, חולים מסוגו של המנוח צריכים וחייבים לקבל חמצן 24 שעות ביממה, ואין ספק שבזמן החמרה הם זקוקים לו נואשות. לפי ד"ר גובר: "קרוב לוודאי שטיפול נכון היה מונע את ההתדרדרות במצב החולה לאחר שחרורו לביתו". לפי חוות דעתו של ד"ר גרשון פינק, המנוח נחשב כחולה קשה ומורכב, אשר לו מגוון של מחלות, שכל אחת קשה כשלעצמה, ואין מידע באשר לסיבת המוות. לפי חוות דעתו, למנוח היו גורמי סיכון שונים וסיבות המוות יכולות להיות שונות בהתאם, החל מאירוע לבבי חד דרך תסחיף ריאתי וכלה בקרע של האאורטה הבטנית המורחבת. ד"ר פינק מתייחס בחוות דעתו לקביעה של ד"ר גובר לפיה המנוח נפטר כתוצאה מהיפוקסיה חריפה וכותב כי קביעה נחרצת זו של ד"ר גובר תמוהה. לשאלות שנשאל בחקירה הנגדית השיב ד"ר גובר כי הגודש שנראה אצל המנוח בצילום הריאות מצביע על כך שמצבו היה חמור. הוא הסכים כי הגודש היה קל אולם עמד על כך שהדבר מצביע על חוסר איזון (עמוד 6 לפרוטוקול). לשאלה האם נכון שאינו יודע מאיזו סיבה נפטר המנוח השיב ד"ר גובר כי לא עשו נתיחה לאחר המוות ולכן אינו יודע בוודאות. לשאלה האם יכול להיות שהמנוח נפטר מהמחלות שהיו לו השיב: "כל מחלה שהייתה לו בוודאי החמירה בגלל חוסר חמצן" (עמוד 11 לפרוטוקול). לשאלה האם ייתכן שהיה קרע של האורטה שהייתה מורחבת השיב ד"ר גובר: "תיאורטית יכולות להיות הרבה סיבות, אבל לא הייתה שום עדות לזה, גם במיון לא ראו משהו שמכון לאיזו בעיה, אחרת לא היו משחררים אותו" (עמוד 11 לפרוטוקול). לשאלה האם ייתכן שהרקע למוות הוא תסחיף ריאתי על רקע בעיה לבבית השיב ד"ר גובר: "נפריד בין בעיה לבבית ותסחיף. תסחיף קשה לא היה לו, אחרת היה מת במקום. אם זה תסחיף קל, זרקת רעיון ועשרה חכמים צריכים לתקנו, אבל גם אז הטיפול הוא חמצן, חמצן, חמצן ומדללי דם, הוא היה צריך לקבל חמצן, מדללי דם ולהישאר במנוחה" (עמוד 11 לפרוטוקול). בחקירה החוזרת חזר ד"ר גובר והבהיר כי לדעתו הירידה בחמצן היא שגרמה למותו של המנוח (עמוד 12 לפרוטוקול). לשאלה האם היפוקסיה הייתה יכולה להיות הגורם למוות השיב ד"ר פינק: "זה מקרה של חולה עם אי ספיקה נשימתית כרונית שמסתובב כבר עם היפוקסיה מספר שנים. כשהוא היה מת באיזשהו שלב, זה היה יחד עם ההיפוקסיה". לשאלת בית המשפט האם זה היה הגורם למוות, השיב: "חולה שהוא עם היפוקסיה כרונית, מת כשהוא עם היפוקסיה" (עמוד 16 לפרוטוקול). בהמשך, לשאלה האם נכון כי חוסר החמצן עשוי היה להיות גורם לפטירת המנוח, השיב ד"ר פינק: "המשפט מקובל עלי. כשאתה אומר עשוי להיות זה לא שאני יודע שזה מה שקרה" (עמוד 17 לפרוטוקול). בחקירה הנגדית עמד ד"ר פינק על כך שהמנוח היה אדם מבוגר עם הרבה מחלות, ומאחר ולא עשו לא נתיחה שלאחר המוות, זו תהיה ספקולציה לא רצינית להגיד ממה נפטר (עמוד 17 לפרוטוקול). ד"ר פינק חזר וטען בעדותו כי הוא מניח שהמנוח היה עשרות פעמים ביום ללא חמצן ויש להניח כי אחוז החמצן עלה וירד כל היום (עמוד 17 לפרוטוקול). לשאלה האם הוא מסכים שהניתוק מהחמצן החמיר את הסיכון של המנוח למות השיב ד"ר פינק: "ברור שהניתוק שלו מחמצן החמיר את הסיכון שלו למות, אבל כשאתה אומר שההנחה שלי לא מבוססת זה לא מתיישב עם העובדה שהוא נכנס לרכב בלי חמצן" (עמוד 17 לפרוטוקול). הטענה כי ההנחה לא מבוססת התייחסה להנחה שהמנוח היה בלי חמצן עשרות פעמים ביום. אני מעדיפה את חוות דעתו של ד"ר גובר לפיה הניתוק של המנוח מחמצן הוא זה שהביא למותו. ד"ר פינק הסכים כי הניתוק מחמצן החמיר את הסיכון למות והדבר מחזק את חוות דעתו של ד"ר גובר. חיזוקים נוספים לחוות הדעת ניתן למצוא בהתוויה הרפואית שהייתה למנוח, עוד קודם להגעתו למיון, להיות מחובר 24 שעות ביממה לחמצן, ובכך שבהיותו בחדר מיון, כאשר הוא מחובר לחמצן, מצבו היה טוב והוא שוחרר הביתה. אין מדובר במקרה כמו זה שנדון בע"א 2509/98 גיל נ' קופת חולים, פ"ד נד(2) 38 (2000) אשר אליו הפנה ב"כ הנתבעת, שם נדון מקרה בו הרשלנות לא גרמה לנזק אלא רק להחמרתו. גם אין מדובר במקרה של אובדן סיכויי החלמה, או הגדלת סיכוני תמותה כפי שאלה הוגדרו בפסיקה (ראו לעניין זה את ע"א 10399/08 פרוטסן נ' צ'ירגייב (פורסם במאגרים, 4.4.2011); ע"א 4975/05 לוי נ' מור פורסם במאגרים, 20.3.2008)). המנוח מצא את מותו כעשר דקות לאחר שיצא מבית החולים ללא חמצן. כאשר בוחנים מהי ההסתברות שהמוות נגרם כתוצאה מהרשלנות, נראה כי הראיות תומכות בכך שההסתברות שהמוות אינו כתוצאה מהרשלנות הינה אפסית. העובדה שרופא המיון אישר את יציאת המנוח לביתו תומכת במסקנה שמצבו הרפואי לא הצביע על סכנה מיידית כלשהי לחייו. הנטל לסתור את קיומו של הקשר הסיבתי מוטל במקרה הנדון על הנתבעת. כפי שנפסק: "משהוכחה הסכנה הצפויה מפעולותיו של הרופא, ומשאירעה התאונה בעת הפעולה המסוכנת, הרי שהדעת נותנת, כי לכאורה קיים קשר סיבתי בין מעשיו של הרופא לבין התאונה. מכאן ואילך היה על המשיבים לסתור את הסבירות שהוכיח המערער לקיומו של הקשר הסיבתי בין הרשלנות לבין התאונה" (ע"א 285/86 נגר נ' וילנסקי, פ"ד מג (3) 284 (1989)). אני קובעת, אפוא, כי קיים קשר סיבתי בין התרשלות הנתבעת ובין מותו של המנוח. גובה הפיצוי הוצאות קבורה ומצבה לפי תצהירו של מאיר המצבה עלתה כ- 10,000 ₪. כמו כן הוא נשא בהוצאות ימי השבעה והאזכרה בשבעה, בחודש ובשנה (מאיר, סעיף 29 לתצהיר). התובעים זכאים לפיצוי בגין הוצאות קבורה ומצבה. על פי סעיף 81(2) לפקודת הנזיקין, לא זכאים התובעים לפיצוי בגין הוצאות אבל (ראו ע"א 813/81 ציון חברה לביטוח נ' עזבון בוסקילה, פ"ד לח(4) 785, 794 (1985); ע"א 9603/10 עזבון גולן נ' קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (פורסם במאגרים, 21.6.2011)). אני פוסקת, אפוא, לתובעים פיצוי בסך 10,000 ₪ בגין הוצאות קבורה ומצבה. אובדן הכנסות בשנים האבודות לטענת התובעים את החישוב בגין אובדן ההכנסות בשנים האבודות יש לערוך על פי שיטת הידות, כשהידות הן יד הקיום, יד הבית ויד החיסכון וההפסד מבוסס על 2/3 מההכנסות. את טענתו מבסס ב"כ התובעים על הלכת סושרד (ע"א 8488/08 עזבון סושרד נ' מדינת ישראל (פורסם במאגרים, 5.6.12)). לטענת הנתבעת, בהינתן גובה ההכנסה ובהינתן מצבו הרפואי והסיעודי של המנוח, אין ספק שהוא לא יכול היה לחסוך מעבר לאותם 30% שנקבעה בהלכת פינץ (ע"א 10990/05 פינץ נ' הראל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד סא(1) 325 (2006)). עוד לטענתה, בפסק הדין בעניין סושרד נקבע כי יש להסתכל על המצב כפי שהוא ביום פטירת המנוח, ובמקרה שבפנינו, ביום בו נפטר המנוח לא היו לו תלויים. כפי שנפסק בעניין סושרד: "החישוב שנעשה בענין פינץ מהווה חריג לכלל בעניין דרך החישוב הרגילה ואין "למתוח" אותו לעניינים אחרים. יש לזכור כי בעניין פינץ דובר על מי שנהרג בגיל 17 בטרם זה הקים משפחה משלו. על כן, כוחו של הכלל שנקבע שם יפה, לטעמי, רק למקרה בו בעולם "האמיתי" במועד התאונה טרם הספיק המנוח להקים משפחה. הכלל שהוסבר בעניין ניזוק חסר תלויים הוא כי אין ליצור לו "משפחה וירטואלית". בסיטואציה של גרושה עם ילדים יש לנהוג לדעתי לפי הכלל שהרי אין מדובר ביצירת מצב "וירטואלי". חוששתני שאחרת נעסוק בהבחנות דקות מיני דק, שראוי להימנע מהן כדי ליצור מערכת פשוטה ככל הניתן של כללי חישוב. אכן, גם לפישוט יש חשיבות והדבר יכול לתרום גם לייעול משאב הזמן השיפוטי לטובת המתדיינים כולם." עוד נפסק בעניין סושרד כי: "בענין פינץ נומקה כאמור האבחנה שנעשתה בכך שאין ליצור משפחה רעיונית וגם בכך שלניזוק חסר התלויים יש הוצאות מוגברות על עצמו. באותה רוח ניתן לומר בענייננו כי הורים (וכך גם הורה יחיד) שיש להם ילדים, גם אם אלו אינם "תלויים" בהם עוד, אינם נוהגים בדרך כלל להוציא "הוצאות מוגברות" שלפי הלכת פינץ רווק נוהג להוציאן על עצמו. דומני שעל פי ניסיון החיים הורה אינו הופך באחת למי שמוציא "הוצאות מוגברות" כרווק רק מאחר שילדיו אינם נחשבים עוד מבחינת גילם כ"תלויים".כאמור אין גם מדובר ב"משפחה רעיונית". ודוק: ניתן לטעון כי בשונה מהניזוק חסר התלויים הורים דווקא שומרים ככל הניתן על חסכונות לצרכיהם-הם או, אם לא יזקקו לכך - לטובת ירושה לילדיהם אחרי אריכות ימים ושנים. הנה כי כן, לא רק שדרך החישוב המוצעת על ידי היא פשוטה יותר אלא שיש לה גם "הצדקה" רעיונית. יצויין, כי בין שני "הקצוות" עלתה בכתבי הטענות גם אפשרות נוספת ולפיה עבור התקופה בה הילדים כבר אינם "תלויים" יינתן לעיזבון אומנם פיצוי כנפגע חסר תלויים אך זאת בתוספת סכום גלובאלי. לדעתי אין לאמץ אפשרות זו. אכן, אני סבורה שאין להרחיב את החריג ולהיגרר לשיטת חישוב מורכבת מדי שעלולה כאמור להיות רלבנטית בתיקים רבים." כאשר התייחסה כב' המשנה לנשיא נאור למחלוקת בין הצדדים בעניין סושרד, הועלו מקרים שונים בהם צפויה להתעורר אותה המחלוקת וביניהן הסיטואציה נשוא התיק שבפניי. כפי שנכתב: "בענייננו מדובר כאמור בהורה גרוש שנרצח. ואולם, אותה שאלה יכולה להתעורר לגבי עזבונו של אלמן, או אלמנה עם ילדים או לגבי עזבונם של אם חד הורית (או אב חד הורי)... ...האם בסיטואציות אלה, כולן או מקצתן זכאי העזבון לפצויי של 30 אחוז בלבד, כאילו היה המנוח ניזוק חסר תלויים? אציע לחברי שלא לפסוק כך." אני מקבלת, אפוא, את עמדת ב"כ התובעים לפיה יש לערוך את החישוב לפי שיטת הידות. פסק הדין שניתן על ידי בית המשפט המחוזי בירושלים בע"א (מחוזי י-ם) 2589-06-12 עיזבון פלוני נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (פורסם במאגרים, 31.12.12) תומך אף הוא בכך שאת החישוב יש לערוך לפי שיטת הידות. המנוח קיבל פנסיה ממנורה מבטחים בסך 3,846 ₪ (נספח ב' לתצהירו של מאיר) וקצבת זקנה בסך 2,076 ₪. סה"כ ההכנסה 5,922 ₪. סכום זה, בצירוף הפרשי הצמדה עד ליום פסק הדין, מגיע ל- 6,428 ₪. לפי ד"ר פינק, תוחלת חיי המנוח הייתה בין 3 ל- 4 שנים. את הפיצוי אבסס על תוחלת חיים של 3.5 שנים, דהיינו 42 חודשים - עד ליום 1.8.13. חישוב הפיצוי הינו כדלקמן: 179,984 = 2/3x 42 x 6,428. הפיצוי המגיע לתובעים הוא, אפוא, 179,984 ₪. לסכום זה יש להוסיף ריבית מיום 1.11.11. כאב וסבל לעזבון התובעים דורשים פיצוי בסך 600,000 ₪ בגין כאב וסבל, קיצור תוחלת חיים ופגיעה באוטונומיה. מאיר הדגיש בתצהירו כי המנוח היה בן אדם פעיל, הולך לשוק מחנה יהודה וחוזר למודיעין, יוצא לקניות בסמוך לבית, פעיל במועדון חברים במודיעין, שותף בחיי המשפחה המורחבת והיה אדם עצמאי, אוכל לבד ומתקלח לבד (מאיר, סעיף 25 לתצהיר) אולם יש להניח כי התנהלות זו של המנוח הייתה עובר לאשפוז האחרון של המנוח ולהחמרה שחלה במצבו. ב"כ הנתבעת מפנה לפיצוי שנפסק בגין נזק לא ממוני בעניין סושרד שם אישה נרצחה בגיל 40 ונפסק פיצוי בסך 450,000 ₪ בגין הנזק הלא ממוני. כמו כן הוא מפנה לעניין אטינגר (ע"א 140/00 עיזבון אטינגר נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בע"מ, פ"ד נח(4) 486 (2004)), שם נפסק פיצוי בסך 350,000 ₪ בגין כאב וסבל. לטענתו, מאז הלכת אטינגר ומאז שבית המשפט פוסק פיצוי בגין הפסד השתכרות בשנים האבודות, הפיצוי שנפסק בגין כאב וסבל וקיצור תוחלת חיים מצומצם יותר. עוד לטענתו, יש לקחת בחשבון כי מי שנושא בפיצוי הוא בית החולים, שאינו פועל למטרות רווח ותקציביו מוגבלים, וכל סכום שנגרע מהתקציב נגרע מהשירות שיינתן לכלל. טענת ב"כ הנתבעת בעניין הזיקה בין גובה הפיצוי בגין כאב וסבל ובין פסיקת הפיצוי בגין הפסד השתכרות בשנים האבודות נדחתה בע"א 1100/09 סופרגז חברה ישראלית להפצת גז בע"מ נ' עיזבון מימון (פורסם במאגרים, 20.3.2011), תוך שנקבע כי "מדובר בשני ראשי נזק נפרדים, האחד ממוני והשני לא ממוני, אשר אינם מוציאים זה את זה ואין במתן פיצוי בגין שניהם בכדי להביא למצב של כפל פיצוי". אני פוסקת לתובעים פיצוי בסך 200,000 ₪ בגין כאב וסבל וקיצור תוחלת חיים. בנסיבות המקרה אין הצדקה לפסיקת פיצוי נוסף בגין הפגיעה באוטונומיה. כפי שציין כב' השופט עמית בע"א 4576/08 בן-צבי נ' היס (פורסם במאגריםף 7.7.2011): "ברגיל, כאשר מוכחת רשלנות בטיפול הרפואי שגרמה לנזק גוף, הדבר מייתר את הדיון בסוגית ההסכמה מדעת (וממילא הפגיעה באוטונומיה), מאחר שהנזק בגין הפגיעה באוטונומיה נתפס כזניח על רקע נזק הגוף". כב' השופט עמית היה במיעוט באותו מקרה, אולם גם כב' המשנה לנשיאה ריבלין, אשר כתב את עמדת הרוב, הסכים כי "אמנם, כדברי חברי, במקרים רבים הפגיעה באוטונומיה היא נזק משני ביחס לנזקי הגוף, ומשכך לא נפסק בגינו פיצוי נפרד. אלא שאין בכך כדי לאיין נזק שנגרם בפועל, במקרים שבהם הוא לא זניח". סיכום הנתבעת תשלם לתובעים את הסכומים שנפסקו. הנתבעת תשלם לתובעים שכ"ט עו"ד בסכום של 90,000 ₪ (הסכום כולל מע"מ). כמו כן תישא הנתבעת בהוצאות המשפט בהן נשאו התובעים, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד כל הוצאה. את הסכומים שנפסקו על הנתבעת לשלם לתובעים תוך 30 יום מהיום. רשלנות