לתובעת נגרם נזק גוף, ומצבה הרפואי התדרדר לאחר התאונה, ויש לפצותה בגין נזקים ממוניים ולא ממוניים כתוצאה מהתאונה. ב"כ הנתבעת המלומד לא הכחיש את עצם קרות התאונה, אך טען שאין חבות מטעם הנתבעת לפצות בגין התאונה, זאת מאחר שהכיסוי הביטוחי נובע מכך כי לתובעת יהיה רישיון בר תוקף במועד התאונה. מבירור במשרד הרישוי התברר כי לתובעת לא היה רישיון במועד התאונה, וכי על מנת לחדש את הרישיון היתה צריכה לעבור בדיקות רפואיות, תנאי שלא עמדה בו התובעת ביום התאונה. דיון והכרעה חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975 (להלן: "חוק הפלת"ד") הינו חוק המקפל בתוכו מטרה אחת עיקרית - תשלום פיצויים עבור נזקי גוף שנגרמו בתאונת דרכים, וזאת גם כאשר הנהג הנפגע אשם בתאונה. עם זאת, חוק הפלת"ד איננו מקים לנפגעי תאונות דרכים זכות אוטומטית לפיצויים בכל מצב ומצב. במיוחד כשרק שבועיים לאחר התאונה התובעת הנפיקה רישיון נהיגה. הנתבעת מכחישה את החבות לאור העובדה כי לתובעת לא היה רישיון בר תוקף במועד התאונה, והפיצוי נשלל מכוח חוק הפלת"ד הקובע כדלקמן: "7. הגבלת זכאותם של נפגעים נפגעים אלה אינם זכאים לפיצויים לפי חוק זה: ... (3) מי שנהג ברכב כשאין לו רשיון לנהוג בו למעט רשיון שפקע מחמת אי תשלום אגרה". סעיף 7 לחוק מונה, כרשימה סגורה, סוגי נפגעים שאינם זכאים לפיצויים על-פי החוק. סעיף זה מהווה למעשה חריג לכלל העומד בבסיס החוק, התואם את תכליתו הסוציאלית של החוק, לפיו ככלל, אדם שנפגע בתאונת דרכים זכאי לפיצוי מחברת ביטוח או מקרנית, ללא קשר להתקיימותו של אשם. (לעניין תכליתו הסוציאלית של החוק ראו: ע"א (ת"א) 1344/07 קורן נ' קרנית -קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים 18.3.08) והפסיקה המובאת שם). הרציונל העומד בבסיס סעיף 7 לחוק הוא הרתעתי-עונשי, כפי שציין השופט חשין ברע"א 2853/96 קרנית- קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' פרח, פ"ד נג(1) 680, 684 (1999): "הנה כי כן, הגם שברגיל תפעל המערכת הרגילה ונפגע בתאונת דרכים יזכה בפיצוי מחברת ביטוח או מקרנית, נמצא לו למחוקק כי יש סוגי אירועים שבהם לא יהא זה נכון לזכות נפגע בקבלת פיצויים ולא יהא זה ראוי לחייב חברת ביטוח או את קרנית בתשלום פיצויים. כל סוגי אירועים אלה - וכולם בני תקנת הציבור הם, ממש כשם חיובי החוק בני תקנת הציבור הם - נקבצו ובאו אל הוראת סעיף 7 לחוק הפיצויים." בבואם לפרש את תתי הסעיפים שבסעיף 7 לחוק, נדרשו בתי המשפט לאזן בין התכלית ההרתעתית והעונשית המונחת ביסוד סעיף זה, כאמור, לבין תכליתו הסוציאלית של החוק, ובהתאם לכך, נקבע כי העקרון המנחה את פרשנותו של סעיף 7 לחוק הוא שיש לפרשו באופן מצמצם ודווקני כך שהוא יחול על מקרים חמורים וחריגים במיוחד (דנ"א 10017/02 קרנית, קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ ' מגדל חברה לביטוח, פ"ד נח(5) 639) כאשר ככלל מועדפת פרשנות המטילה אחריות על-פי החוק (ע"א 358/83 שולמן נ' ציון חברה לביטוח, פ"ד מב(2) 849). הרציונל של סעיף 7(3) לחוק, הוא שלילת הזכאות לפיצוי על-פי החוק לאדם אשר נהג ברכב ללא רישיון, כאקט הרתעתי ומעין עונשי, שכן נהג זה הגדיל בהתנהגותו את הסיכונים בדרכים, וכפי שציין השופט ברק ברע"א 9030/99 גרינברג נ' מגדל חברה לביטוח,פ"ד נו(6) 926, 932-933: "... ההנחה היא כי נהיגה ללא רישיון מגדילה במידה ניכרת את הסיכונים בדרכים. מדובר בתופעה כה לא רצויה, עד שהיא מצדיקה שלילת פיצויים על-פי החוק ממי שאחרת היה זכאי להם על-פי החוק. סעיף 7(3) מגלם תפיסה בסיסית, ולפיה אין זה מוצדק להקנות למי שיוצר סיכונים מיוחדים בדרכים את האפשרות לחסות תחת כנפי החוק והסדרי החבות והפיצוי המיוחדים שהוא יצר. ודוק, לא בכל מקרה שנפגע בו נהג ללא רישיון תישלל זכאותו. הכוונה היא למקרים שהיעדר הרישיון בהם הוא פועל יוצא של עניין מהותי, להבדיל מפגם טכני או פרוצדורלי." הנטייה של בית משפט זה היא לפרש את סעיף 7(3) כך שיחול על מקרים שבהם היעדר הרישיון נובע מעניין מהותי, בעוד שהיעדר רישיון מטעמים טכניים לא יאיין את הזכאות לפיצויים (ראו ע"א 4231/97 צור שמיר חברה לביטוח נ' יחיאל, פ"ד נג(2) 193). רישיון נהיגה ניתן על בסיס נתונים מסוימים ואלה עשויים להשתנות בחלוף הזמן. נתונים אלה עשויים להתייחס לעצם כשירותו לנהוג של מבקש הרישיון. במקרה דנן, חידוש הרישיון היה כרוך בבדיקה רפואית, ולא בשל סיבה טכנית כזו או אחרת. משכך, אי חידוש הרישיון נובע מפגם מהותי היורד לשורש העניין. אי לכך, נחה דעתי כי יש לדחות את תביעת התובעת. לפנים משורת הדין, כל צד יישא בהוצאותיו. רפואהנזקי גוף