התובע איבד את שיווי משקל וכתוצאה ממים ושמן שהיו על גבי הרצפה החליק ונפל. התובע לא הגיש חוות דעת רפואית ובית המשפט מניח שלא נותרה לתובע נכות בעקבות התאונה. אף שהתובע טען לפגיעה במהלך העבודה הוא לא הגיש תביעה למוסד לביטוח לאומי. הצדדים חלוקים ביניהם בשאלת האחריות וכן בהערכת הנזק שנגרם לתובע בעקבות התאונה והפיצוי הראוי בגינו. אקדים ואציין שלאחר שמיעת הראיות ועיון בטענות הצדדים מצאתי שיש לדחות את התביעה. כפי שאפרט להלן, מצאתי שניתן ללמוד מהראיות שהתובע אמנם נחבל במהלך עבודתו במוסך של הנתבע. יחד עם זאת לא עלה בידי התובע להוכיח את גרסתו באשר לנסיבות התאונה אף לא את אחריותו של הנתבע לנזקיו. תמצית טענות הצדדים תמצית טענתו של התובע הינה כי במהלך עבודתו במוסך החליק על מים ושמן, נפל ונחבל. לטענתו של התובע, אין מחלוקת בין הצדדים שהעבודה שביצע אינה עשויה לגרום לנזילה של נוזל כלשהו, ועל כן השמן והמים שעליהם החליק לטענתו, מקורם בעבודה שבוצעה על ידי אחר באותה עמדת עבודה, לפני העבודה שביצע הוא עצמו. התובע טען כי היה על הנתבע לוודא שסביבת העבודה שבה עבד תהיה בטוחה והוא לא עשה זאת. הנתבע טען בסיכומיו כי התובע לא הוכיח את טענתו לפיה החליק על מים ושמן. עוד טען כי אין לו כל אחריות לאירוע שקרה בשל רשלנותו של התובע עצמו. לטענת הנתבע הוא דאג לכך שהרצפה תהיה נקייה משמן ומים, וכן להנחיות מסודרות לעובדים בדבר שמירה על סביבת עבודה נקייה ובטוחה. לטענת הנתבע, לא רק שהתובע לא סתר עדותו של הנתבע לעניין זה, התובע אף לא טען שלא הודרך כנדרש, לא טען לשיטת עבודה לקויה ואישר כי נהג לנקות את סביבת עבודתו משמן ומים. הנתבע טען כי אין חולק על חובת הזהירות של המעביד כלפי עובדיו אולם התובע לא הוכיח שהנתבע הפר את חובת הזהירות הקונקרטית ולפיכך לא נעשתה לתובע כל עוולה. מדובר לטענת הנתבע בהתממשות של סיכון טבעי. אחריות מעביד לשם הוכחת יסודותיה של עוולת הרשלנות, כאמור בסעיפים 35 ו- 36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], מוטלת על התובע החובה להוכיח כל אחד מאלה: קיומה של חובת זהירות, התרשלות מצד המזיק, ונזק שנגרם בגינה. (ראו למשל: ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז (1) 113 (להלן- "פרשת ועקנין"); ע"א 862/80 עיריית חדרה נ' זוהר, פ"ד לז (3) 757; ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט (1) 113))". אין מחלוקת על כך שמעביד חב בחובת זהירות מושגית כלפי העובד. ההלכה הפסוקה אף הכירה בחובת זהירות מוגברת של מעביד כלפי עובדיו (ראו למשל ע"א 663/88 שיריזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מ"ז (3)225 ). במסגרת חובת הזהירות המושגית החלה על המעביד כלפי עובדו, עליו לדאוג לסביבת עבודה בטוחה, לשיטות עבודה נאותות, לספק לעובד חומרים, ציוד וכלי עבודה מתאימים ובטוחים, להדריך את עובדיו, להזהירם מפני הסיכונים הכרוכים בביצוע עבודתם ולפקח על נקיטת אמצעי הזהירות הדרושים. (ראו למשל ע"א 477/85 בוארון נ' עיריית נתניה, פ"ד מב(1) 415 )". יחד עם זאת אחריותו של המעביד לתאונות שאירעו במהלך העבודה אינה אחריות מוחלטת, ועל העובד התובע את מעבידו מוטלת החובה להוכיח קיומה של עילה המחייבת את מעבידו לפצותו (מעבר לתשלומי המוסד לביטוח לאומי המשולמים ללא בחינת שאלת האחריות). עמד על כך בית המשפט העליון למשל ב ע"א 371/90 סובחי נ' רכבת ישראל, פ"ד מז(3) 345- "חובתו של מעביד לשלום עובדיו אינה חובה מוחלטת. המעביד אינו מבטח, ולחיובו בדין בגין תאונה שאירעה לעובדו במהלך עבודתו, על העובד להוכיח קיומה של עילה מוכרת בדין המזכה אותו בתביעתו; כך עילת רשלנות (למשל, ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם ... וכך העוולה של הפרת חובה חקוקה (למשל, ע"א 165/73 עובדיה נ' יפו מור בע"מ וערעור שכנגד [2], בעמ' 351). אכן, סיכוני חיים ובריאות אורבים לפתחנו כל העת, ובהולכנו אל מקום פלוני לא נדע אם נגיע אליו. לכל נזק יש שם ברפואה, אך לא לכל נזק יש שם של אחראי במשפט". אשר לחובת הזהירות הקונקרטית, ראוי להזכיר בהקשר זה את הבחנתו של כב' השופט א' ברק (כתוארו אז) בפרשת ועקנין הנ"ל באשר לסיכונים טבעיים וסבירים: "חיי היום- יום מלאים סיכונים, אשר לעיתים מתממשים וגורמים נזקים, מבלי שיוצרי הסיכונים יישאו באחריות בנזיקין. הטעם לכך הוא, שאותם סיכונים טבעיים ורגילים הם לפעילות האנוש המקובלת, ובגינם נקבע, כעניין של מדיניות משפטית, כי חובת זהירות קונקרטית אינה מתגבשת. סיכונים אלה סבירים הם, וחיי חברה מתוקנים לוקחים את קיומם בחשבון... מי שהולך בדרך או יורד במדרגות עשוי לעיתים למעוד ולהחליק "נפילה או התחלקות היא תופעה רגילה בחיים" (השופטת מ' בן-פורת בת"א (י-ם) 277/59 [41], בעמ'108). אלה הם סיכונים סבירים, אשר יש להכיר בהם ולחיות עמם בחיי היום- יום. ההולך לבית- מרחץ אינו יכול להתלונן על שהרצפה חלקה..., והמתנדנד בנדנדה אינו יכול להתלונן על נזק, הנובע מסיכונים, שהם טבעיים לאותה נדנדה... המשחק עם כלב עשוי להישרט... והרוכב על סוס עשוי ליפול ממנו. אין הדין מטיל חובת זהירות קונקרטית בגין סיכונים סבירים. חובת הזהירות הקונקרטית אינה קיימת למניעתו של כל סיכון וסיכון. הדין מבחין בין סיכון סביר לבין סיכון בלתי סביר. רק בגין סיכון בלתי סביר מוטלת חובת זהירות קונקרטית". דיון והכרעה ומין הכלל אל הפרט. כפי שציינתי לעיל, מצאתי שהתובע הוכיח כי הוא נפגע בידו במהלך העבודה במוסך של הנתבע. עדותו נתמכה בעדות הנתבע אשר העיד כי במהלך יום העבודה ניגש אליו התובע והודיע לו שהוא נחבל בידו. עדותו זו נתמכת גם באישור רפואי ממרפאת ט.ר.מ. שאליו פנה התובע מיד לאחר האירוע. יחד עם זאת לא עלה בידי התובע להוכיח את נסיבות התאונה ואת טענתו כי החליק על מים ושמן. עדותו של התובע באשר לנסיבות התאונה הייתה עדות יחידה של בעל-דין במשפט אזרחי. על פי הוראת סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], אמנם מוסמך בית המשפט לפסוק גם על פי עדות יחידה, ואולם בנסיבות שבהן מדובר בעדות היחידה של בעל דין, על בית המשפט לנמק את החלטתו (ראו לעניין זה י' קדמי, על הראיות, חלק שלישי, עמ' 1433 -1440, ו-1444-1445). בנסיבות מסוימות ניתן לבסס הכרעה על עדות יחידה של בעל דין, וזאת בשעה שניתן אמון מלא בעדותו, וכשהטעמים העומדים מאחורי מתן האמון מנומקים ומוסברים כנדרש (ראו לעניין זה למשל רע"א 33/07 רושקנסקי נ' תעבורה מיכל מלט בע"מ, מיום 8.5.07), ואולם בענייננו לא מצאתי שניתן לתת אמון בעדותו של התובע, אף לא מצאתי כל הנמקה המצדיקה את קבלת גרסתו באשר לנסיבות התאונה. הימנעות מזימון עדים התובע לא זימן איש מהפועלים שעבדו עמו לעדות. במהלך עדותו חזר והדגיש כי התאונה אירעה לאחר שעות העבודה ולאחר שכל העובדים עזבו את המוסך, ועל כן לא היה עד לתאונה. על פי האמור בתצהיר עדות ראשית, "ביום 22.4.04, פחות מחודש ממועד תחילת עבודתי, בסוף יום העבודה לאחר ששאר הפועלים כבר הלכו, טיפלתי ברכב שהיה על 'ליפט'. (ראו גם בחקירתו הנגדית עמ' 4 שורה 29). במהלך חקירתו הנגדית השיב במקום אחר "כשזה קרה היה מישהו, אפילו לא הייתי הולך לבי"ח, הייתי הולך איתם לבאב אל עמוד הביתה. לא ידעתי אפילו שיש לי שבר ביד." (עמ' 5 שורות 2-3), לכאורה השיב התובע שהוא הלך לדרכו הביתה עם שאר העובדים, לבאב אל עמוד, וכי לא ידע שיש בידו שבר. כשהתבקש להבהיר את דבריו השיב ותיקן "אמרתי שעבדתי כולם הלכו. כשעבדתי על הרכב הזה, היתה השעה 16:30 או 17:00 17:15. לא יודע בדיוק. הייתי בלי שעון. אני בן אדם פשוט מאוד. נכנסתי לבית הספר ולא למדתי כלום. למדתי את המקצוע הזה. אני אומר לך בשעה 16:30, אני חושב שאולי זה היה בשעה 17:00, אבל בשעה 16:30 הולכים. זה מה שקרה ב16:30 או 17:15, כולם הלכו" (עמ' 5 שורות 6-9). לשאלה מדוע לא הלך גם הוא הביתה השיב "אמרתי לך שיש ליפט, אמרו לי לעבוד על הרכב והיתה פרמיה. אם אני מרוויח 200 ₪ , הייתי עושה במשכורת 5000 ₪ . איזה בן אדם שצריך את הרכב שלו, היה אומר לבעל הבית, והוא אמר לי לעבוד. אם נופל לנו דבר כזה לא אומרים לא. מקבלים על זה שכר נוסף." (עמ' 5 שורות 11-13). לעומת זאת השיב במקום אחר כי לאחר שנחבל "קמתי כרגיל ואמרתי שיש לי כאבים ביד. חשבתי שכרגיל, לא חשבתי שיש שבר. זה התחיל להתנפח, משה לקח אותי למגן דוד ושם אמרו שיש לי שבר ושמו לי גבס." (עמ' 2 שורות 24-30). זאת ועוד, לשאלת בית המשפט השיב שלפני שנפל עבד על הצירייה כ 5 עד 10 דקות. לאחר שנפל ונחבל המשיך לעבוד וסיים את העבודה (עמ' 3, שורות 24 -25). ניתן להתרשם מעדותו של התובע כי הוא לא התפנה לט.ר.מ. באופן מידי לאחר שנחבל, ושבתחילה לא ייחס חשיבות לחבלה והמשיך בעבודתו. בשלב כלשהו דיווח לנתבע על כאבים ביד. רק מאוחר יותר, סביר שהיה זה בסוף היום, התנפחה ידו והוא פונה לט.ר.מ. התובע הגיש כראייה את טופס השחרור שלו ממרפאת ט.ר.מ. בטופס צוין כי שעת ביקורו במקום הייתה 17:11. מועד זה אינו מתיישב עם גרסתו של התובע שלפיה נשאר לעבוד במוסך לאחר שעות הפעילות. סביר להניח אפוא שהתאונה אירעה במהלך יום העבודה, ורק לאחר סיום יום העבודה, לאחר שידו של התובע התנפחה, הוא פונה לט.ר.מ. גם בעדותו של הנתבע, שהוא הבעלים והמנהל של המוסך (שהיה מצוי ברח' בן סירא 16 בירושלים), לא ניתן למצוא תימוכין לגרסתו של התובע. ראשית, לנוכח עדותו של הנתבע קשה לקבל את הטענה שלפיה מבין כל העובדים דווקא התובע הוא זה שנשאר לעבוד לאחר שעות העבודה של המוסך. הנתבע העיד כי לא היה מרוצה מעבודתו של התובע ובבוקר האירוע פיטר אותו. בתצהיר עדות ראשית העיד הנתבע כי "התובע אשר הציג את עצמו כמכונאי מנוסה, הועסק על ידי במוסך החל ביום 1/4/04, כשכבר מן היום הראשון לא הייתי מרוצה מתפקודו במסגרת העבודה. בשלב מסוים באותו חודש, אינני יודע לומר כיום את התאריך המדויק בשל חלוף הזמן, קראתי לו למשרד והודעתי לו שהוא מפוטר. בסוף אותו יום הוא הגיע למשרד וסיפר לי שהחליק ונפל בזמן שניסה לשחרר משולש מציריה ברכב שעמד על ליפט, בגלל שהלום יצא מנקודת האחיזה." (סעיפים 3-5). לאור הדברים האמורים אין זה סביר שהנתבע ביקש דווקא מהתובע שפוטר באותו היום לעבוד שעות נוספות, לאחר שכל העובדים האחרים עזבו את המקום. זאת ועוד, הנתבע הוסיף "אני עצמי לא ראיתי את הנפילה הנטענת וגם לא ידוע לי על עובד אחר שראה אותה ובחלוף השנים התחלף כל הצוות שעבד באותם הזמנים." (סעיף 7 לתצהיר). לשאלה באיזו שעה הגיע אליו התובע והודיע לו על שנפגע השיב הנתבע: "אני זוכר משהו לקראת סוף היום. אנו סוגרים בשעה 16:30. זה היה בשעות הצהרים" (עמ' 7 שורה 31). בפני הנתבע הוצג ת/1, טופס למתן טיפול רפואי לנפגע עבודה של המוסד לביטוח לאומי. בטופס נכתב כי יום הפגיעה הוא 22.4.04 בשעה 18:00. בתיאור התאונה נכתב כי נפל באמצע עבודה. הנתבע השיב שיתכן שהתובע הביא אליו את הטופס. כן זכר שאמר לתובע שאם הוא נפגע "אנו מסודרים והכל בסדר" (עמ' 10 שורה 20). הנתבע אישר שהכתוב בטופס הוא בכתב ידו והשיב כי אין לו מושג מתי מולא הטופס (שם, שורות 25-26). הנתבע נשאל מדוע כתב כי שעת התאונה הייתה 18:00 והשיב "אין לי מושג. יש בעיה עם השנים, ה16:00, ה18:00 וה15:00 זה דבר בעייתי אצלי. זה כבר שנים. מתקנים אותי הרבה. יש לי את הבעיה הרבה זמן. יכול להיות שזה טעות." (עמ' 10 שורות 28-29). לשאלה האם ערך בירור והאם מישהו במוסך יודע על התאונה הזאת השיב הנתבע: "אף אחד לא יודע על התאונה. אני בכלל לא יודע מה קרה לו, קרה לו משהו בכלל? אם היה לו שבר ביד איך אחרי תקופה מאוד קצרה הלך לעבוד במוסך אחר, אחרי שבר לא קל ללכת לעבוד במוסך" (עמ' 11 שורות 3-5). וכשנשאל אם אף אחד לא ידע על המקרה או שהתובע היה האחרון שנשאר באותו היום במוסך השיב הנתבע: "הוא לא היה אחרון במוסך, כי אנו את המוסך סוגרים כל יום ב16:30. והמוסך נסגר כי יש לי 4 ילדים ומשפחה". לשאלה מתי הולכים הפועלים השיב "ב16:20 מתחילים להכניס את הרכבים פנימה וסוגרים את מה שצריך." (עמ' 11 שורות 7-10). לשאלה אם התובע היה בסביבות השעה 16:30 במוסך יכול להיות שהיה לבד השיב: "אני לא יודע מה היה באותו הזמן. אני לא זוכר מה היה. אני לא זוכר שעות והתאריכים והמקרה, אני רק יודע שקרה לו, הוא טען שקרה לו מה שקרה לו...". שוב נשאל האם הוא יודע אם התובע נשאר אחרון במוסך והשיב "זה מקרה מאוד ישן, והפרטים, אשקר אם אגיד לך שאני יודע או שאני לא יודע. לדעתי באותה תקופה היה לי מוסך מאוד קטן, יכול להיות שהפועל ביקש ללכת קודם." (עמ' 11 שורות 12-16). הנתבע השיב שמדובר במקרה מאוד ישן וכי הוא אינו זוכר את הפרטים. אמנם לאחר שלחץ עליו בא כוחו של התובע וחזר ושאל אותו האם יתכן שהתובע נשאר אחרון בעבודה השיב הנתבע שהוא אינו זוכר בדיוק מה אירע, וכי לדעתו באותה עת היה לו מוסך קטן ויתכן שהפועל שלו ביקש באותו היום ללכת קודם, ואולם לא מצאתי שיש בדברים אלו כדי לתמוך בעדותו של התובע. ראשית, מעדותו של התובע ניתן ללמוד שהיו באותה עת במוסך מספר פועלים. שנית, התובע עצמו העיד על כך שלאחר התאונה הוא המשיך לעבוד ולא ייחס משמעות למכה שקיבל. ניתן היה להבין מדבריו שהוא יצא לביתו עם שאר הפועלים. שנית, הנתבע לא אישר שהמשיכה להתקיים במוסך עבודה לאחר שעות הפעילות. ניתן היה ללמוד מעדותו של הנתבע שהמוסך נסגר מדי יום בשעה 16:30 כיון שיש לו ילדים ומשפחה. גרסתו של התובע אינה מתיישבת כאמור עם השעה הרשומה באישור הרפואי, גרסתו אף אינה סבירה כיון שבאותו היום הוא פוטר מעבודתו, ועל כן אין זה סביר שהנתבע ביקש דווקא מהתובע להישאר לעבוד באותו יום לאחר שעות העבודה. אמנם בטופס התביעה לביטוח לאומי, אשר לא הוגש לבסוף למוסד לביטוח לאומי, נרשמה לכאורה השעה 18:00, ואולם ניתן להבין מעדותו של הנתבע ראשית כי יש לו בעיה עם כתיבת הספרות, ויתכן שכתב 16:00. כמו כן, הטופס מולא בדיעבד, סביר שהנתבע לא דקדק בפרטים, הוא אף השיב שיתכן שהרישום נכתב בטעות, ובכל מקרה עדיף בעיני הרישום שנעשה בט.ר.מ בסמוך לתאונה. לאור האמור לא מצאתי שיש מקום לקבל את גרסתו של התובע לכך שהתאונה אירעה לאחר שעות הפעילות במוסך ולאחר שכל שאר העובדים עזבו את המקום. גרסה זו אינה מתיישבת עם תשובות אחרות שהשיב, אינה נתמכת בעדותו של הנתבע, אינה סבירה לאור פיטוריו באותו היום, ואינה מתיישבת עם השעה הנקובה באישור הרפואי. לא רק שגרסה זו מעידה על חוסר אמינות, משהופרכה אין עוד הצדקה לכך שהתובע לא זימן עדים מטעמו להעיד באשר לנסיבות התאונה, ולפיכך אין להוציא מכלל אפשרות שאילו היו מזומנים לעדות, לא הייתה עדותם של העדים תומכת בגרסתו של התובע. גרסת התובע באשר לנסיבות התאונה בתצהיר עדות ראשית פירט התובע את נסיבות התאונה והצהיר כי התאונה אירעה בשעה שעבד כפועל ב"מוסך דן ומשה" שבבעלות הנתבע. על פי תצהירו, "ביום 22.4.04, פחות מחודש ממועד תחילת עבודתי, בסוף יום העבודה לאחר ששאר הפועלים כבר הלכו, טיפלתי ברכב שהיה על 'ליפט'. השתמשתי בלום כדי לשחרר משולש מתוך ציריה באותו רכב. במהלך העבודה, השתחרר הלום, ואז איבדתי שווי משקל ומכיון שעל גבי רצפת המוסך היו מים ושמן, החלקתי ונפלתי. בעקבות הנפילה נפגעתי ביד שמאל." (סעיף 3 סעיפים ב-ה). בחקירה הנגדית ביקש לפרט את נסיבות התאונה והשיב כי "לפני שאקבל מכה, אני זוכר שקיבלתי את המכה, זה היה לפני 9 שנים. אני לא יכול לזכור, אם בן אדם לא רושם לא זוכר. כשקיבלתי את המכה הייתי עובד על הרכב בשעה 16:30, הייתי צריך ללכת אבל הייתי מפרק צירייה, גיר, זה הרבה עבודה. שם משתמשים בלום גדול ובמברגים. היה שמן ומים, התחלק הלום מהמשולש של הרכב. כשמפרקים את הצירייה יוצא הגיר והלום התחלק, וגם אני התחלקתי כי היה שמן ומים על הרצפה". כבר בראשית חקירתו הנגדית ביקש התובע לייחס את אי הדיוקים בעדותו ואת הסתירות לכך שחלפו שנים רבות ממועד התאונה. אקדים ואציין כי לא מצאתי שניתן להיתלות בחלוף השנים כהצדקה, שכן התובע הוא שהחליט על הגשת התביעה בשיהוי ניכר, כמעט לקראת תום תקופת ההתיישנות, ועל כן אין לו להלין אלא על עצמו. גם לגוף העניין לא מצאתי שהשכחה היא סיבת הסתירות וחוסר העקביות בעדותו של התובע. התרשמתי שעדותו של התובע הייתה בלתי אמינה ומגמתית, התובע התחמק מלהשיב תשובה ברורה, והתרשמתי שכל אלו מעידים על כך שהתובע לא תיאר את הדברים כהווייתם. במהלך חקירתו הנגדית לא השיב התובע בצורה חד משמעית שעל הרצפה בעמדת העבודה היו מים ושמן. כשנשאל התובע האם עמד בעת התאונה בתוך שמן ומים השיב: "לא, לא בתוך שמן ומים. זה, מוסך, לא היתה בריכה של שמן ומים, זה יורד מהמכונית. זה משהו רגיל ... אני אומר על השמן והמים, אני לא אומר שיש שם בריכות, אבל אחרי שמי שמסיים עבודה צריך להיות שם מגב. בדרך כלל אני עובד נקי. מנקה את הכלים שלי." (עמ' 3 שורות 1-5). בעקבות תשובתו נשאל האם הוא מתאר מצב רגיל שקיים במוסך שבו ישנם שמן ומים על הרצפה בגלל שמטפלים שם ברכבים, והשיב "בעל הבית כשיש לו עבודה לא מעניין אותו האם נקי, מעניין אותו לסיים את הרכב ולקבל את הכסף. במקום להגיד לי שאני צריך לנקות. קודם כל אני מנקה את העבודה. איפה שהעמדה שלי זה נקי. לכלוך שלי אני מנקה." (עמ' 3 שורות 10-12). לצד עדותו על כך שהנתבע לא התעניין האם העמדה הייתה נקייה או לא, השיב שהוא מקבל מוסך נקי ויבש- "אני מקבל מוסך נקי ויבש. צריך לשים מכוניות, יש להם נזילת מים ושמן, זה רגיל במוסך. אף פעם לא ראית מכונאי שלא רטוב משמן. זה משהו רגיל." (עמ' 3 שורות 18-19). באשר לכך שקיומו של טפטוף שמן הוא רגיל במוסך השיב עוד "נניח שזה המוסך, אם נשפוך כוס שמן וכוס מים הכול יתערבב, אתה רואה את המים ולא רואה את השמן, רואה רטוב. זה המוסך. כשאתה הולך אתה רואה הכול רטוב, הכל שמן." (עמ' 3 שורות 30-32). לבסוף לאחר שנשאל שוב ושוב השיב כמו מתוך אילוץ "בסדר, אתה תופס על משהו, כשהגעתי לעמדה היו שם שמן ומים על הרצפה." (עמ' 4 שורה 2). כשנשאל אם גם העמדות האחרות בהן עבד באותו היום היו מלוכלכות בשמן ומים השיב "איפה שיש חלקי מנועים תמיד מלוכלך. איפה ששופכים שמן בפח היה על הרצפה כמו בריכה.", ועוד השיב "כן, בכל המוסך יש שמן ומים" (עמ' 4 שורות 22-27). לשאלה מדוע לא ניקה את העמדה לפני שהחל לעבוד השיב "אמרתי שאני מנקה את העבודה שלי. אני עובד בתור מכונאי ולא בניקיון." (עמ' 4 שורה 4). עוד לעניין הניקיון השיב התובע כי הוא מנקה את הלכלוך שלו בסוף העבודה שלו (עמ' 4 שורות 6-11). כשנשאל אם הוא מנקה כדי שאף אחד לא ייפול השיב "בסדר. אני מנקה, קודם כל אנו לא חושבים על מי שיפול או לא. אנו חושבים שהעבודה שלי תהיה נקיה. אם נשפך שמן או משהו אני מנקה. לכלכתי אני מנקה. מי שעבד שינקה." (עמ' 4 שורות 13-14). עיון בתשובותיו של התובע מלמד על כך שלא ניתנה תשובה ברורה וחד משמעית באשר לקיומם של שמן ומים על הרצפה בעמדת העבודה שבה עבד. ניכר היה שהתובע טוען בעדותו טענה כללית ומבקש להסיק שבשל אופייה של העבודה במוסך מצויים בו תמיד שמן ומים על הרצפה, ולתלות בכך את סיבת החלקתו. בעדותו של התובע נפלו כאמור סתירות. התובע השיב בתחילה שהיו מים ושמן כאחד. לאחר מכן השיב שהמוסך נקי, ושאין במקום "בריכות" של שמן או מים, אלא שמדי פעם קיים טפטוף שמן מהרכבים, דבר רגיל לטענתו, הקיים לדבריו בכל מוסך. התובע ניסה לטעון שמעבידו לא הדריך אותו שעליו לנקות, ואולם מצד שני חזר וטען, גם בשעה שלא נשאל על כך, שהוא עצמו מנקה את הטפטוף של השמן שנגרם מעבודתו. קשה ללמוד מגרסאותיו של התובע האם לשיטתו הייתה העמדה מלוכלכת בשעה שהחל בעבודה, האם עמד התובע במהלך העבודה בתוך (או על גבי) מים או שמן, האם במהלך עבודתו החל לטענתו טפטוף רגיל של שמן, האם הטפטוף מקורו בעבודתו או שמא בעבודתו של פועל אחר, ומהי גרסתו באשר לקיומם של מים. לא ברור מגרסתו מדוע לא ניקה את טפטוף השמן אף שהעיד שהוא נוהג לעשות כן. קשה היה להימנע מהרושם שהסתירות והתהיות בעדותו של התובע מלמדות על ניסיון לתלות בדיעבד את החבלה בהחלקה על שמן, אף שהדברים לא התרחשו באופן המתואר וכי הוא לא תיאר את האירועים כהווייתם. הנתבע העיד מנגד כי "... בסוף אותו יום הוא הגיע למשרד וסיפר לי שהחליק ונפל בזמן שניסה לשחרר משולש מציריה ברכב שעמד על ליפט, בגלל שהלום יצא מנקודת האחיזה." (סעיפים 3-5). הנתבע הוסיף וציין בתצהיר כי "התובע לא טען בפני כי היו על הרצפה מים ושמן שכביכול גרמו להחלקתו." (סעיף 6). הנתבע העיד על כך שמקום העבודה נקי. עוד הצהיר כי בפעולה של שחרור משולש מציריה "אין כל מעורבות של מים ו/או שמן ולכן לא ברורה טענת התובע לפיה היו כביכול מים ו/או שמן על רצפת המוסך במקום בו עבד. אדגיש כי אנו מקפידים על כך שרצפת המוסך תהיה נקייה לאורך כל יום העבודה וכמו כן מסופקים לעובדים נעלי עבודה מתאימות." (סעיפים 9-10). הנתבע השיב כי קיימות הנחיות כתובות לעובדים שהיו קיימות גם בשנת 2004 (עמ' 7 שורות 8-10). עוד העיד לעניין זה : "כשעובד מגיע לעבודה הוא אמור לקבל בגדי עבודה, הוא אמור לדאוג למשטח הניקיון שהוא עובד תחתיו. הוא לא יכול להמשיך לעבוד בזמן שנוזל שמן. הוא אמור לנקות בזמן שהוא ממשיך לעבוד כדי למנוע החלקה. יש הנחיות ברורות. במיוחד עובד מקצועי, כשהוא מגיע ממוסך מסוים, יודע את הכללים, פחות או יותר איך הוא צריך לעבוד. אנו מסתכלים עליו ביום יומיים ראשונים שהוא עובד. אם יש משהוא שלא מוצא חן בעינינו אנו אומרים לו. כמו הבחור שיושב באחורי, הוא היה מפוטר באותו בוקר ואז קרה המקרה. אני לא יודע. באותו בוקר הכנסתי לשיחה ואמרתי לו שהוא לא יכול להמשיך, ושהוא לא מתאים לסוג של העבודה שלנו. צריך עבודה מקצועית. אחרי כן קרה מה שקרה. הוא הגיע וטען שנפל, הוא לא אמר מה קרה לו והלך הביתה רגיל. אני לא זוכר הרבה מהמקרה." (עמ' 7 שורות 12-20). כשנשאל שנית בנוגע להנחיות ענה "הן נמצאות בנפרד, יש לוח של תקן עבודה, אנו עובדים בבטיחות של זהירות בעבודה. כל פעם מגיע מרצה, הוא מגיע לבקר את העובדים ועושה להם קורסים. הנהלים אצלי במשרד בחדר העבודה שלי. " (עמ' 7 שורות 27-29). לשאלה מה קובעים נהלי הניקיון של המוסך השיב: "כאשר נשפך שמן על הרצפה, הם אמורים לנקות, קודם כל לנגב ואחר כך להוציא את המים. שהמשטח יהיה כל הזמן נקי ומסודר." (עמ' 8 שורות 25-26). כשנשאל מדוע הוא מורה לעובד להשאיר את מקום העבודה נקי השיב : "אם הוא עבד והמקום נשאר נקי, אין לי בעיה שלא ינקה. אם יש קצת אבק, לא יקרה כלום, אם עבדו עם שמן, ונשפך שמן ומים, אז זה דבר שיכול להיות מסוכן." (עמ' 9 שורות 2-3). לשאלה מי אחראי לכך שהעובדים יבצעו את עבודות הניקיון השיב: "אני, מנהל עבודה, העובדים עצמם, כולם. כל אחד יודע מה התפקיד שלו, כל אחד צריך לתת למען העסק, כמה פחות שיבקשו ממנו. אם רואים בעיה מיד אנו פועלים." (עמ' 9 שורות 5-6). קביעת נסיבות התאונה אף שלא ניתן הסבר לכך שהתביעה הוגשה בשיהוי כה רב, ולכך שהתובע לא הגיש תביעה למוסד לביטוח לאומי, מצאתי שיש לקבל את גרסתו של התובע לפיה נפגע בידו במהלך העבודה ביום 22.4.04. כפי שציינתי גרסתו זו של התובע נתמכה בעדות הנתבע, אשר העיד כאמור שביום שבו פיטר את התובע ניגש אליו התובע בסוף היום והודיע לו על הפגיעה בידו. הנתבע לא זכר אמנם האם הוא שפינה את התובע לט.ר.מ, כפי שהעיד התובע, ואולם הוא אישר קיומו של האירוע. כמו כן אישר שהתובע הודיע לו על כי נפגע לאחר שהלום השתחרר מהצירייה, ושלבקשת התובע חתם על הטופס ת/1 המעיד על קיומה של פגיעה בעבודה. גרסתו של התובע באשר לעצם קיומה של פגיעה נתמכת גם באישור הרפואי מט.ר.מ. המעיד על פגיעה בידו של התובע. יחד עם זאת, לא מצאתי שיש לקבל את גרסתו של התובע באשר לנסיבותיה של התאונה. גרסתו של התובע לכך שהחליק בשל כתם שמן או מים על הרצפה לא הייתה אמינה, בשל חוסר העקביות בעדותו ובשל הסתירות שנפלו בה. כפי שציינתי, בתצהירו טען התובע שהוא החליק על שמן ומים. לעומת זאת, במהלך חקירתו הנגדית לא השיב בצורה החלטית וברורה שאכן היו במקום שמן ומים או שהחליק עליהם, ודיבר בכלליות על כך שבמוסך מטפטף שמן על הרצפה תוך כדי העבודה. התובע לא השיב מדוע לטעמו היו במקום מים ושמן, האם בשל עבודתו או עבודה של אדם אחר, וכיצד בדיוק החליק. התובע העיד שהוא מנקה את מקום העבודה, ומצד שני העיד שאינו מנקה אחרי אחרים. ניתן היה ללמוד מעדותו של התובע שמקום העבודה נקי באופן שגרתי, עדות שתאמה גם את עדות הנתבע על ניקיון המקום ועל ההדרכה של הפועלים לשמור על הניקיון מכתמי שמן. התובע העיד על טפטופים רגילים של שמן תוך כדי העבודה, שאותם תיאר כמצב רגיל האופייני לעבודה במוסך, וניסה כאמור לתלות את הסיבה לתאונה באותו טפטוף רגיל ושגרתי. יחד עם זאת, לא ברור מעדותו מדוע לא ניקה את הטפטוף אף שקודם לכן העיד על כך שתמיד נהג לנקות אחריו. לאור האמור, מצאתי שיש לקבל את גרסתו של התובע לכך שאירעה לו התאונה במהלך העבודה, יחד עם זאת לא הוכח בפני שהתאונה אירעה בשל החלקה על שמן או על מים, כפי שנטען על ידי התובע. אחריות הנתבע כפי שציינתי לעיל, אין למעביד אחריות מוחלטת על פגיעות גוף שנגרמו לעובד במהלך העבודה. אף שקיבלתי את גרסתו של התובע באשר לעצם הפגיעה בעבודה, לא מצאתי שהוכחה אחריותו של הנתבע. התובע לא הוכיח כאמור שהוא החליק על כתם שמן או על מים. מעבר לדרוש אציין כי התרשמתי שהייתה קיימת במוסך שגרה של ניקיון תוך כדי העבודה. התובע עצמו העיד על כך שהמוסך היה נקי וברור מעדותו כי הוא עצמו נהג לנקות את טפטופי השמן, כלומר שהוא היה מודע לחובה ולצורך לנקות את הכתמים. גם מעדותו ניתן ללמוד שהוא קיבל הדרכה באשר לחובת הניקיון ונהג על פיה, והוא בכל מקרה לא טען אף לא העיד שהוא לא קיבל הדרכה. על פי עדותו של התובע מדי פעם טפטפו טיפות שמן על הרצפה, נסיבות שתוארו על ידו כשגרתיות ואופייניות למוסך. מדובר אפוא בסיכון טבעי וסביר במוסך, וכפי שנקבע בפסיקה, גם החלקה יכול שתחשב כסיכון סביר (ראו פרשת ועקנין הנ"ל). התובע לא הצביע על פעולות שבהן היה על הנתבע לנקוט כדי להימנע מהסכנה ואשר לא ננקטו. כאמור התרשמתי שהתובע היה מודע לסכנה הטמונה בטפטוף השמן, וכי במקום שרר ניקיון, כפי שהעיד גם התובע. גם מעדותו של הנתבע ניתן היה להתרשם שבמקום נשמרה שגרת ניקיון, וכי לא היו במקום מפגעים של שמן או מים. הפועלים הודרכו לנקות אחריהם, הם אף קיבלו בגדי עבודה ונעלי עבודה, והתובע לא טען בפני אחרת. התובע לא הצביע על הדרכה מסוימת שהיה צריך לקבל, על שיטות עבודה שלא היו נהוגות במקום, או על כל ליקוי אחר שיש בו כדי להעיד על התרשלות מצד הנתבע. עוד אציין מעבר לדרוש שלא נטען בפני שעל הנתבע רובצת אחריות בשל כך שהלום השתחרר מאחיזתו בציריה, ולא הוצגה בפני כל תשתית עובדתית לקבוע שהייתה התרשלות מצד הנתבע בנושא זה. אשר על כן מצאתי שלא הוכחה כל התרשלות מצד הנתבע שיש בה כדי לחייבו בנזקיו של התובע. הנזק אילו הייתי מקבלת את התביעה הייתי פוסקת פיצוי בסכום של 10,000 ₪ בגין נזק בלתי ממוני, שכן לא הוכח בפני נזק אחר. הסכום האמור מביא בחשבון את טיב הפגיעה, את האשם התורם וכן את משך הזמן שחלף מאז התאונה. סיכום אשר על כן אני דוחה את התביעה. התובע ישלם לנתבעת את הוצאותיה ושכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 5,000 ₪, וזאת בתוך 30 ימים מיום שפסק הדין הומצא לצדדים. תאונות נפילהנפילה בעבודהרצפהתאונת עבודה