תביעה שעניינה מתן צו מניעה קבוע וסעד כספי שעניינו פיצוי בגין מטרדים, הסגת גבול ועילות נוספות נזיקיות. רקע כללי ותמצית טענות הצדדים - התובע, עו"ד י (להלן: "התובע"), הינו אחד הבעלים הרשומים של חלק מחלקות מספר 58 ו-50 בגוש 19287 בסכנין. הנתבע 2, (להלן: "נתבע 2") הינו הבעלים של חלקה 58 בגוש הנ"ל, משמע שהחלקה של הנתבע 2 גובלת בחלקה של התובע. הנתבע 1, עו"ד (להלן: "נתבע 1"), הינו בנו של נתבע 2. כתב התביעה מתייחס לשני אירועים שונים אשר לשיטת התובע מקימים לו את הזכות לקבלת מגוון הסעדים המבוקשים, לרבות פיצוי כספי בסך של 50,000 ₪. האירוע הראשון עניינו בניית בית מגוריו של הנתבע 2 על החלקה של נתבע 2 בשנת 2006. לטענת התובע, במהלך הבניה שביצע נתבע 2 בחלקתו, הוא גרם לתובע 1 ולבני משפחתו מפגעי רעש, מפגעי אבק, מטרדים נוספים, לכלוך, זיהום והפרעות רבות נוספות. יובהר כי התובע בנה את ביתו על החלקה שלו עוד בשנים 2003-2004, כך שבמועד שבו בנה נתבע 2 את ביתו, התובע כבר התגורר בבית שלו. התובע סבור כי בשל אותם מטרדים במהלך ביצוע הבניה, יש לפצותו בסכום משמעותי, ובמיוחד לאור טענתו כי הוא התריע בפני נציגי הנתבע פן ימשיכו בביצוע אותם מטרדים. באשר לנתבע 1, טוען התובע כי הוא היה שותף ומעורב בתהליך הבניה של הבית ולכן, כנגזר מכך, אחראי אף הוא ליצירתם של המטרדים ולחילופין, לאי מניעתם. האירוע השני שאליו מתייחס כתב התביעה התרחש בחודש יולי 2010. לטענת התובע ביום 20.7.10 שני הנתבעים נכנסו לשטח שאסור להם להיות בו, בבחינת הסגת גבול, וגרמו נזק לשורה של עצים שהוא נטע בסמוך לגדר שתוחמת את החלקה של הנתבע 2. אותם עצים היו נטועים בשטח שלגביו יש לתובע זכות מעבר וכיוון שבשעה שהם נשתלו הם היו עדיין צעירים, הם קובעו לגדר שבנה הנתבע 2 ואשר תוחמת את חלקתו, באמצעות חבלים שקשורים לברגים שהוברגו לתוך הגדר. התובע טוען ששני הנתבעים פירקו את הברגים ובכך התירו את הקשירה של העצים לנקודות התמיכה והדבר גרם לפגיעה בעצים, מה גם שעצם הימצאותם של שני הנתבעים בצד הזה של הגדר מהווה הסגת גבול אשר אף היא כשלעצה מקנה לו את הזכות לקבל סעד כספי. הנתבעים מכחישים את הטענות העובדתיות והמשפטיות כמו גם את גובה הנזקים. מהלך הדיון והתשתית הראייתית - לצערי לא הצלחתי להביא את הצדדים להבנות ואני מדגישה נושא זה לאור העובדה שבין הצדדים ובני משפחותיהם מדרגה ראשונה מתנהלים מספר רב מאוד של הליכים בבתי המשפט השונים במחוז חיפה (ואולי אף מחוץ לתחומי המחוז). אין צורך לפרט בשלב הזה כמה הליכים מתקיימים היום (וכמה היו בעבר) אך יודגש כי במקביל להליכים בבתי המשפט, הוגשו גם מעת לעת תלונות הדדיות למשטרת ישראל, ללשכת עורכי הדין, לגורמים שונים במשרד החינוך ואני בטוחה שהרשימה איננה ממצה. עוד יוער כי בפתח דיון ההוכחות סיפרו הצדדים שבמסגרת אחד מההליכים הרבים שעדיין מתנהלים (בפני כב' השופטת טנוס) הוצע עלי ידי ביהמ"ש לשים סוף למחלוקות ולבטל הדדית את כל התביעות שעדיין תלויות בין הצדדים (כולל זו שלפני), חוץ מתביעה קניינית שעניינה תא שטח מסוים. דומה היה שהאפשרות להגיע ל"הפסקת אש" אינה משוללת יסוד וששני הצדדים שוקלים אותה ולא הצלחתי להבין עד תום מדוע הצדדים לא השכילו לקבל את אותה הצעה של כב' השופטת - ובמקום למקד את המחלוקת רק בעילה הקניינית האפשרית ממשיכים לנהל מאבקים כגון המאבק שהתברר בתיק זה. הדגשתי בפני שני הצדדים שלטעמי, שניהם אחראיים לכך שמתנהלים כל כך הרבה הליכים ולשניהם יש את הכח לשים סוף לתהליך, והערתי שעצוב לראות שהם אינם מצליחים למצוא את הדרך לנהוג בכבוד הדדי ובדרך ארץ ולמצוא דרך לחיות משפחה לצד משפחה. בכל אופן, באווירה קשה, ותוך השמעת ביטויים שאינם הולמים מטעם שני הצדדים, התנהל הדיון שבפניי ושמענו את העדים הבאים: מטעם התביעה העיד התובע (לגבי תצהירו ת/1); אחיו, עו"ד מוחמד שעבאן (לגבי תצהירו ת/2); אח נוסף שלו, מר אכרם שעבאן (לגבי תצהירו ת/3) והוסכם גם על הגשת תצהירו של האבא של התובע, מר עלי שעבאן תוך ויתור על חקירה נגדית לגבי תצהירו. מטעם ההגנה העיד הנתבע 2 (לגבי תצהירו נ/11) והנתבע 1 (תצהירו נ/12). בנוסף, הגישו הצדדים מסמכים רבים לעיוני, לרבות פרוטוקולים, החלטות ופסקי דין מתוך שלל ההליכים הנוספים שהם ניהלו ומנהלים, כמו גם תמונות ותשריטים. דיון והכרעה - לאחר שבחנתי את התשתית הראייתית ולאחר ששקלתי את טענות הצדדים, לרבות בסיכומיהם, מסקנתי היא כי דין התביעה להידחות. הטענות בדבר מטרדים ומפגעים בהלך בניית הבית של נתבע 2 - הוראות סעיף 44 לפקודת הנזיקין, מורות כך: "מיטרד ליחיד הוא כשאדם מתנהג בעצמו או מנהל את עסקו או משתמש במקרקעין התפושים בידו באופן שיש בו הפרעה של ממש לשימוש סביר במקרקעין של אדם אחר או להנאה סבירה מהם בהתחשב עם מקומם וטיבם; אך לא ייפרע אדם פיצויים בעד מיטרד ליחיד אלא אם סבל ממנו נזק". בנוסף, יש לראות את הוראות החוק למניעת מפגעים, תשכ"א-1961, הקובע בסעיף 2 כי: "לא יגרום אדם לרעש חזק או בלתי סביר, מכל מקור שהוא, אם הוא מפריע, או עשוי להפריע, לאדם המצוי בקרבת מקום או לעוברים ושבים."; ואת סעיף 13 לחוק זה הקובע כי דין כל הפרה של הוראות החוק כדין "מטרד היחיד". ההלכה הפסוקה לגבי מטרד ליחיד הינה כי "הפרעה של ממש לשימוש הסביר" חייבת להיות משמעותית ולאורך זמן, כאשר פסה"ד המנחה בהקשר זה הינו ע"א 44/76 אתא חברה לטכסטיל בע"מ נ' שוורץ, פ"ד ל(3) 785 (להלן: "פס"ד אתא"), לאמור: "שני מאפיינים של מהות ההפרעה, בה אנו דנים, עולים מנוסחה של הוראת החוק. ראשית זו חייבת להיות מוחשית ולא קלת ערך, מהותית ולא חולפת. לענין הפרעה חולפת אך מובן הוא כי החשיבות של יסוד הזמן נמצא ביחס הפוך לחוזק ההפרעה, היינו במידה וגדלה עצמתה של ההפרעה, קטנה החשיבות היחסית של זמניותה של התופעה ... אך מובן הוא כי האינטרסים של המחזיקים במקרקעין השוכנים זה לצד זה, אינם זהים בהכרח, גם כאשר כל אחד מהם אינו חורג מן השימושים המותרים. מתחייבת על כן מעין התאמה ואף פשרה - המותירה מקום לפעלו של כל צד, ובלבד שאינו חורג מעבר לסביר, ואינו מגיע כדי "הפרעה ממשית ... אחריות בנזיקין עולה רק מקום בו הפגיעה או הסיכון עולים על מה שהאדם נדרש לשאת בו, בנסיבות העניין: סעיף 44 לפקודה הנ"ל בא להגן על זכותו של אדם לתנאי חיים בריאים, הוגנים ואנושיים... ויש לשאוף לכך שההתקדמות הטכנולוגית תשפר תנאים ולא תרע אותם. אם ההפרעה הנגרמת לאדם היא כה ממשית, עד שהיא פוגעת בנוחות הפיזית ובקיום אנושי הוגן בהתאם להשקפה המקובלת והמפוכחת של בן חברתנו הרגיל - הרי תוצאתה היא מעשה עוולה. מי שגר בעיר אומנם אינו יכול לדרוש כי מעטה שתיקה ושלווה יקיפוהו בכל עת, אך מאידך גיסה גם אין ספק ספיקא כי רעש תעשייתי חזק ומתמיד, עשרים וארבע שעות ביממה, המגיע לחדר השינה של פלוני, אינו בגדר התופעות החייבות להסבל". כאשר יש לזכור שהדברים נאמרו לגבי פעילותו של מפעל - אם כי יש לגזור מהדברים את הקריטריונים לגבי מבחן "ההפרעה הממשית". לגבי מטרדי רעש באופן ספציפי יש להוסיף עוד כי התקנות לגבי מפלסי הרעש המקסימלי המותרים (תקנות למניעת מפגעים (רעש בלתי סביר), התש"ן-1990 ותקנות למניעת מפגעים (מניעת רעש), התשנ"ג-1992) מהוות אבן בוחן לבחינת הסבירות, אם כי הן אינן משוכה בלעדית. ולמה הכוונה ? ככל שהתובע מצליח להוכיח שהרעש הנדון חורג מהתקנות (ואת זאת יוכל לעשות רק על ידי חוות דעת לגבי הפרת אמות המידה הברורות שבתקנות) - אזי שהוא "נהנה" מהחזקה שקיים מטרד. יחד עם זאת, ניתן כמובן להוכיח מטרד של רעש גם ללא אותה חזקה, דהיינו בדרך ההוכחה ה"רגילה" של מטרד (ע"א 151/84 חברת החשמל נ' פרשט, פ"ד לט (3) 1), וגם רעש "חלש" מאשר המקסימלי המותר ע"פ החוק, עלול לעלות כדי "מטרד ליחיד", בנסיבות המתאימות. ונשוב לעניינינו - אין ספק כי ביצוע פעולות בניה בחלקה שסמוכה לביתו של התובע, בעוד הוא ובני ביתו מתגוררים באותו בית, מסבה אי נוחות מסוימת. עבודות בניה נרחבות כמו אלה שבוצעו, אשר כוללות חציבה לצורך יציקת יסודות ולאחר מכן בניית בית מגורים נרחב, כגון זה שנראה בתמונות, הינן פעולות אשר בוודאי אורכות פרק זמן משמעותי, כרוכות בשינוע צמ"ה, בחפירות, בשימוש בכלי עבודה רועשים כגון טרקטורים ופטישי אויר, וניתן גם להניח שהמדובר בפעולות שכרוכות באבק ואולי אף לכלוכים ופסולת בניה בהיקף זה או אחר. יחד עם זאת, לא הוכח שהמדובר בעבודות שחורגות מהסביר - באספקט זה או אחר. לא הוכח שנעברו עבירות מכח החיקוקים הרבים הקיימים שנועדו להגן על רווחת התושבים שגרים בשכנות למי שמבצע עבודות בניה (לרבות חיקוקים שמגבילים את שעות הפעילות, את מפלסי הרעש, את ניטור האבק וכיו"ב חיקוקים). לא הוכח שהעבודות בוצעו בניגוד להיתר הבניה שניתן ומטבע הדברים יש לצאת מנקודת הנחה שבהיתר הבניה נכללו הוראות שנועדו להבטיח שהנזק לשכנים יהיה המינימאלי. ההלכה הינה שלא כל אי נוחות שנגרמת לשכן בשל פעולות בניה שמבצע שכן אחר מקימה עילה נזיקית או אחרת - שהרי לא ניתן לבנות ללא הפרעה בכלל. לא שוכנעתי שזה המקרה בו יש מקום לפסוק כי מגיע פיצוי שכזה, אשר הזכאות לו תקום במקרים מסויימים בלבד - ויודגש כי המבחן לקיומה של "הפרעה של ממש לשימוש סביר", סומך על אמת מידה אוביקטיבית, תוך בחינת מיקומם וטיבם של המקרקעין, מהותה של הפגיעה, התמשכותה או ארעיותה ועוד. במקרה זה, יש בפניי את עדותם של התובע ושל אחיו באשר לכך שבוצעו הפעולות ולגבי כך שנעשה שימוש בכלי עבודה אלו ואחרים - אך אין בכך די. אין הוכחה לגבי פעילות בשעות לא ראויות, אין הוכחה לגבי הפרת היתר הבניה, אין חוות דעת לגבי מפלסי הרעש, אין ראיות מדעיות לגבי האבק, אין עדות לגבי משך חריג של העבודות ואני אף סבורה שהעלאת הטענה בשנת 2013 בכל הנוגע למטרדי רעש ואבק עקב עבודות שבוצעו בשנת 2006 הינה טענה שטומנת קושי מובנה. אין לי ספק שהדברים יצאו מפרופורציה על רקע הסכסוכים הרבים והנוספים שקיימים בין הצדדים. בהקשר זה אציין כי מרבית הפסיקה סביב עוולת המטרד ליחיד (אשר ברובה סומכת על פס"ד אתא הנ"ל) עוסקת בניהול עסקים המקימים רעש תמידי, או הפעלת גני ילדים, מגרשי משחקים, מגרשי כדורגל, פאבים, מסעדות, סדנאות וכו' - כאשר המשותף הינו פעילות ללא הגבלת זמן. לעומת זאת, כאן - המדובר על בניה שבוצעה במשך פרק זמן מוגדר, סביר ומזמן. עוד יש לראות כי חלק עיקרי נוסף של פסקי הדין עוסק בבניה שגרמה למטרדים אשר בוצעה ללא היתר בניה, ונקבע כי עצם העובדה שאין היתר כשלעצמה עולה בגדר מטרד ליחיד (כמו גם פעילויות הדורשות רשיון מכח חוק רישוי עסקים - המתבצעות ללא רשיון). עם זאת, יש להבהיר כי זכות התביעה מכח עוולת "מטרד ליחיד" קמה לנפגע אף אם ניתן היתר בניה לבנייה המפריעה לכאורה לשימוש הסביר, וכאן יש לזכור את סעיף 14 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 הקובע כי: "בעלות וזכויות אחרות כמקרקעין, אין בהן כשלעצמן כדי להצדיק עשיית דבר הגורם נזק או אי נוחות לאחר" העולה בקנה אחד עם הוראות פקודת הנזיקין באשר ל"מטרד ליחיד" (רע"א 62/83 ברוך בעל טכסא נ' רחל גונן ואח', פ"ד לח(1), 281, ת.א. (שלום חיפה) 27839/97 משה כרמל נ' שו"פ שיכון ופיתוח לישראל בע"מ, מאגר נבו (2005)). קיימים יחסית מעט פסקי דין, אשר עניינם טענות בדבר מטרד ליחיד בשל מטרדי רעש ולכלוך (להבדיל ממניעת אור השמש), במקרים בהם בוצעו עבודות בניה עם היתר (וראו כי חלק מהתביעות נדחו ואותן תביעות שהתקבלו דנו במקרים בהם הוכחו נסיבות קיצוניות של מטרדים, מסה קריטית של הפרעות או מקרים בהם הוגשו חוות דעת לגבי המפגעים ו/או ירידת ערך - ת.א. (שלום י-ם) 2963/96 מינדי שר-אל נ' ארתור כהן (2002); ת.ק. (שלום י-ם) 2348/04 שלמה ארד נ' גרובמן אנדרו (2004); ת.ק. (שלום י-ם) 4242/01‏ אבולעפיה יואב נ' רסקו חברה להתיישבות חקלאית ועירונית בע"מ (2002); ת.א. (מחוזי ב"ש) 1023/01 לוי יוסי נ' אלכסנדר אורן בע"מ (2007); ת.א. (שלום ב"ש) 3012/05 סלפטי אלי נ' עיריית אופקים (2008)). בהקשר זה אצטט מת"א (שלום י-ם) 2963/96 מינדי שר-אל נ' ארתור כהן, הנ"ל, לאמור: "אנו רואים, אם כן, כי נדרשת הפרעה של ממש לשימוש או להנאה סבירים במקרקעין של אדם אחר. אותה הסבירות אינה נקבעת לפי גחמותיו של המטריד או לפי גחמותיו של המוטרד אלא שהסבירות נקבעת אגב התחשבות במקומם ובטיבם של אותם המקרקעין. נדרש כי הפעולה המטרידה תגרום לתובעים להפרעה במידה ניכרת לשימוש הסביר ולהנאה הסבירים מביתם ... הדגש אינו על מהות המעשה המטריד (כגון מהו היסוד הנפשי של גורם המעשה, עד כמה נקט בצעדים מניעתיים או פעל לצמצומו, האם יש חלופה לגרימת ההפרעה) אלא על התוצאה קרי, קיומה של הפרעה של ממש (ר' עניין אתא, לעיל, בעמ' 794[ז]). ההפרעה חייבת להיות מוחשית ולא קלת ערך, מהותית ולא חולפת. מהותיות ההפרעה תלויה, בין השאר, גם בשאלת זמינותה, מחד גיסא, ועוצמתה, מאידך גיסא. .... ... ניתן לומר, במובן מסוים ובהסתייגות הראויה, כי החוק אינו מכיר בזכות ל"חיים טובים" כזכות הראויה להגנה, אלא רק בזכות ל"חיים סבירים" ככזו הראויה להגנתו. ניתן לראות כי סף ההכרה במיטרד הוא גבוה למדי - רק איום על חיים בריאים, הוגנים ואנושיים יביא להכרה ולסעד המבוקש בדיני הנזיקין. הדין מכיר במחיר מסוים שאותו יש לשלם במסגרת הקיום בצוותא - לא כל ציפייה לתנאי חיים מסוימים תוכר כלגיטימית וכבת הגנה על-ידי הדין. מהעדויות שלפני עולה כי העבודות שגרמו את עיקר הטרדות הן עבודות השלד שהיו בשלב הראשוני, עבודות אלו נמשכו תקופה קצובה ומוגבלת של כשישה חודשים. התובעים לא הביאו כל הוכחה "אובייקטיבית" לחוסר סבירות הרעש והעשן שנגרמו - לו היו מביאים מדידות, לפי הקבוע בתקנות הרלבנטיות, של עוצמת הרעש ומידת הזיהום הרי שהייתי מתקשה לקבל את הטענה כי המדובר באתר בנייה וברעש סביר לאתר בנייה, מאחר שמשקלם הראייתי של הנתונים הנאספים על-פי התקנות הוא גדול מאוד. בנסיבות העניין כל שיש לפני הוא עדויות הצדדים שהן, מפורטות ככל שתהיינה, סובייקטיביות לחלוטין. אין ספק כי עבודות הבנייה יצרו רעש, אבק וריחות אולם נראה לי כי, בנסיבות העניין, לא הצליחו התובעים להוכיח את חוסר הסבירות שלהם ואת מידת הפרעתם בשימוש הסביר במקרקעין שלהם ולא הוכח כי אכן נגרם בענייננו מטרד (ר' ר"ע 62/83 בעל טכסא נ. גונן, פ"ד לח(1) 281, 283[ה-ו]) . סגולי העיד כי ההטרדה הייתה סבירה ביחס לאתר בנייה וכי כל האלטרנטיבות האפשריות למניעת רעש מוצו. הימנעותם של התובעים מלנקוט בצעדים במהלך עבודות הבנייה משמשת, למרבה הצער, לרעתם שכן היה ביכולתם לאסוף נתונים "אובייקטיביים" רבים באשר להטרדות שגרמו אך הם לא עשו כן (לא נערכו מדידות רעש, לא צולמו האירועים השונים - כגון גרימת העשן, האבק וכיוב'). העולה מכל הטענות הוא כי לא עלה ביד התובעים להוכיח, כמידת ההוכחה הנדרשת, כי נגזל מהם אף המינימום הדרוש להם לשם חיים. ככל שהתרשמתי מהעדויות שלפני, התובעים נאלצו לשלם מחיר בשל עבודות הבנייה שבוצעו, ברם לא הוכח, ככלל, כי המחיר הזה הוא כה "בלתי סביר" עד כדי כך שהוא עולה כדי גרימת מטרד (ר' עניין אתא, לעיל, בעמ' 796[ז] - 797[א]). וראו אף את ע"א 436/60, עזרי ואח' נ' קליין ואח', פ"ד טו', 1177, עמ' 1188, לאמור: "החוק בנוגע למטרד היחיד מבוסס על העקרון של הדדיות ולא בלעדיות. לכל אחד הזכות לעשות שימוש לגיטימי ברכושו ולהפיק ממנו הנאה מתקבלת על הדעת תוך הקרבה הדדית והתאמה הדדית כדי שאדם ושכנו יוכלו לעבור ולחיות יחד זה ליד זה, לחיות ולתת לחיות 'הכל מוכרחים לסבול מידת מה של רעש או ריח ומטרת החוק אינה אלא להביא אינטרסים מנוגדים לעמק השווה'...". על רקע האמור מעלה, אני דוחה את דרישתו של התובע לקבל פיצוי או כל סעד אחר שמתייחס לנזקים הנטענים שנגרמו בשעת ביצוע עבודות הבניה של ביתו של הנתבע 2. מעבר לצורך, אעיר כי לא הוכח שהנתבע 1 היה מעורב בתהליך הבניה ולכן אף אם הייתי מוצאת שניתן היה לעשות מאמצים רבים יותר על מנת לצמצם את אי הנוחות שנגרמה לתובע ולמשפחתו - לא הייתי מוצאת שהוכח שלנתבע 1 יש נגיעה זו או אחרת להתנהלות כאמור. פירוק הברגים שקשרו את העצים לגדר של הנתבע 2- נדמה לי שיש לדחות את התביעה אף לגבי רכיב זה והתלבטתי אם להתייחס אליו ככזה אשר עולה בגדר הנושאים שחוסים תחת סעיף 4 לפקודת הנזיקין. לשיטתי, אף אם אכן הנתבעים או מי מהם או מטעמם פירקו את הברגים וכנגזר כך שיחררו את החבלים אשר קיבעו ארבעה עצים לאותה גדר, ואף אם נגרם נזק מסוים לעצים עקב כך, אינני בטוחה שמדובר בסוגיה שביהמ"ש חייב לדון בה ולהכריע בה. אני סבורה שהמדובר במעשה אשר התביעה לגביו הוגשה אך ורק על רקע האמור מעלה באשר ליחסים העכורים לאורך שנים בין הצדדים. עוד אוסיף כי לא הוכח שנגרם לעצים נזק זה או אחר, לא הוכח שהם נשברו ואם אכן האח של התובע ראה את שני הנתבעים מבצעים את הפירוק מבעד לחלון, כפי שהוא טען - הוא יכול היה וחייב היה לגשת מידית אל אותם העצים, להעמיד עמוד בסמוך לכל אחד מהם ובכך לתמוך את העצים ולמנוע מהם את הנזק הנטען עקב אי חיבורם לקיר. בנוסף, יובהר כי לגבי אותם עצים ניתן פסק דין במסגרת אחת מהתביעות שקיימות בין הצדדים, אשר הורה על עקירתם - ולכן לא כל כך ברור לי כיצד ניתן לטעון לנזק הנטען. באשר לטענה לגבי הסגת גבול מצד הנתבעים - לא אוכל אף לקבל אותה. ראשית, אין בכוונתי להדרש לסכסוך המקרקעים בין הצדדים. שנית, אף אם הנתבעים פסעו לרגע קט באותו שטח שלגביו יש לתובע זכות מעבר, אין לראותם בבחינת מסיגי גבול, ובמיוחד שעה שהם הסירו ברגים שהוחדרו לתוך הגדר ששייכת לנתבע 2, שלא בהסכמתו. נדמה לי שהנתבע 2 יכול היה לפעול להוצאת הברגים שנקדחו לתוך הגדר שלו ללא הסכמתו (ואולי הברגים מסיגים את הגבול שלו). ואם הנתבע 2 יכול לפרק מה שהוברג לתוך הגדר שלו - וכיוון שהוא לא יכול להוציא את הברגים בעודו "מרחף" באוויר או וישב על הגדר ממעל, אזי שהיה עליו לעמוד על הקרקע באותו תא שטח שלגביו יש לתובע זכות מעבר למשך 10 דקות אשר במהלכן הוברגו הברגים החוצה. מכאן, שבנסיבות אין לראותו כמסיג גבול ובוודאי שלא ניתן לומר שהתנהלות שכזו מקימה זכאות לפיצוי כספי בגין הסגת גבול. בהקשר זה עוד אזכיר כי אם אכן הנתבעים נכנסו למשך פרק זמן קצר לאותו תא השטח אשר לגביו יש לתובע זכות מעבר, על מנת לבצע את הברגתם החוצה של הברגים, אזי שהיה זה בתקופה שבה התובע היה בחו"ל ממילא ולא ברור לי איזו עוגמת נפש משמעותית היתה יכולה להיות לו בשל אותה פעילות. אין לי אלא לחזור ולציין שלו הצדדים היו מצליחים להתנהל באופן מכובד ולהסדיר ביניהם את המחלוקות, לרבות לגבי העצים, ניתן היה למנוע את הפעילות של שני הצדדים כמתואר מעלה - הנתבעים לא היו צריכים "להתגנב" לצורך הוצאת הברגים והתובע לא היה מגיש תביעה בנדון. סיכום - אשר על כן - עמדתי היא שדין התביעה על שני ראשיה להידחות. בנסיבות, לאור עמדתי ששני הצדדים אחראיים במידה שווה להתרחשויות המצערות, לא אעשה צו להוצאות. באשר להוצאות שנפסקו במסגרת ההחלטה מיום 8.2.13 - לא מצאתי לנכון לשנות את החלטתי ולמרות שהתבקשתי להורות על ביטול אותן הוצאות - אינני מבטלת אותן. ככל שהן לא שולמו, יש לשלם אותן תוך 14 יום. אני מקווה שהצדדים יוכלו להגיע להבנה לגבי סילוק כל המחלוקת ביניהם ויוכלו לקיים יחסי שכנות סבירים, הוגנים ומכובדים. פיצוייםמטרדהסגת גבול