למרות התשלום במזומן, השיקים לא הושבו לנתבע באמתלות שונות. משנוכח הנתבע שהחברה למעשה קבלה ממנו כפל תשלום ולא עומדת בהבטחתה להשיב את חמשת השיקים, דרש לבטל את העסקה כולה, ובעקבות זאת ביום 5.4.09 התחייבה החברה בכתב: שהשיקים בוטלו; כי יש להשיב את השיקים לנתבע ואף אישרה כי תמורת השיקים לא ניתנה על ידה. כלומר מצב של כשלון תמורה מלא למרות פרעון ואף בכפל ע"י המושך (נספח יב' לתצהיר הנתבע). בניגוד מוחלט למוסכם, בחלוף שבועיים, ביום 20.4.09, הועברו השיקים האמורים לבנק. יצוין כי שיק נוסף, קודם, שנמסר לחברה על סך 9,708 ₪, נפרע עוד בחודש מרץ ואינו כלול במחלוקת זו. בסמוך לכך, ימים לא רבים לאחר שהשיקים נמסרו לידי הבנק, לכל המאוחר במהלך חודש מאי 2009, הפסיק הבנק לתת אשראי לחברה. למרות הפסקת האשראי, ביום 1.6.2009, הוצג שיק על סך 20,000 ש"ח לפירעון וכך קרה גם עם שאר השיקים. הבנק הציג את כל השיקים לפירעון במועד פירעונם והם לא נפרעו. בחודש יוני 2009 נסגרו משרדי החברה, בחודש אוקטובר 2009 התפרסמה כתבה בקשר לרמאות של החברה בתוכנית "כלבוטק" בטלוויזיה. בהמשך החל הבנק בהליכים לגביית השיקים מהנתבע בטענה כי הוא אוחז בשיקים וככזה זכאי לתבוע את פירעונם. על אף שהודע לבנק שהאזהרה נמסרה בטעות, לזר, אחד יעקב ישראל שמלמר, נקט הבנק בהליכי הוצאה לפועל אגרסיביים נגד הנתבע, הליכים שהביאו כדי הפיכת הנתבע לחייב מוגבל, עוכבה יציאתו מן הארץ, נשלל דרכונו, הוצאה נגדו פקודת מאסר ועוד (ר' לעניין זה תצהיר ההתנגדות והבקשה לקבוע כי הוגשה התנגדות במועד ומסמכי תיק ההוצל"פ שצורפו אליה כמו כן תצהירי העדות הראשית נספחים ה'-ח'). משנודע לנתבע על הנעשה, באמצעות הודעות שנשלחו לאביו המתגורר בארץ, ורק לאחר שהנתבע התבקש להגיע לארץ לדיון בהתנגדות, הוסכם, בהמלצת כב' הרשם, כי ההתנגדות לביצוע השיקים תתקבל וכל ההליכים שננקטו עד כה נגד הנתבע, יבוטלו. כך נוצר הדיון שבפני. טענות הנתבע: הנתבע טוען שהבנק אינו אוחז בשיקים שכן על מרבית השיקים חסרה חתימה בנוסף על חותמת החברה. לחלופין טוען הנתבע בהקשר זה, שגם אם נקבל שלצורך סיחור השיקים אפשר שדי בחותמת החברה (כאמור בסעיף 92 לפקודת השטרות), נותרה שאלה אם הוסבו השיקים לגבייה או נמסרו לביטחון או למטרה אחרת, שכן אם ניתנו לביטחון, בהעדר חוב מוכח, זכות הנתבע גוברת על זכות הבנק. לטענת הנתבע, החוב שהבנק הוכיח הינו בסך 12,924 ₪ בלבד (יתרת חוב ליום 31.8.09 בחשבון העו"ש בסך 8,824 ₪ אשר בצירוף ריבית ועמלות עומד על הסכום המפורט לעיל), דהיינו, פחות מעשירית מדרישת הבנק מהנתבע בתיק זה. עוד טוען הנתבע שאותו דין יחול גם אם לבנק לא הייתה זכות לדרוש פירעון האשראי. מכל מקום הנתבע טוען שהבנק אינו אוחז כשורה בשיקים; כי השיקים אינם שלמים ותקינים משום שחסרה חתימת מורשה חתימה מטעם החברה על החותמת. לטענת הנתבע, הבנק ידע כי חתימת המסב (החברה) מחייבת גם בחתימה ולא רק השמת חותמת, הן משום שהחברה הייתה לקוחה של הבנק וזכויות החתימה בשמה היו נהירות לבנק, והן משום שלגבי שיק אחד לפחות, הוספה חתימת בעלי החברה על החותמת. במצב זה בו הבנק אינו אוחז כשורה, זכות הבנק כזכות החברה - אז גם זכותו תישלל. יתר על כן, הנתבע טוען לתרמית, שכן בטרם נמסרו השיקים לבנק, הנתבע שילם לחברה פעמיים לפיתוח ההמצאה מבלי שקיבל ממנה תמורה כל שהיא. אם טענתו תתקבל יתהפך נטל הראיה בתיק, כך שחרף העובדה שבפנינו תביעה שטרית, נטל ההוכחה יהיה מוטל על כתפי הבנק. ובנוסף לטענות הנתבע, אם תוכח התרמית, תישלל זכות החברה לדרוש פירעון השיקים, ואם זכות הבנק כזכות החברה, אז גם זכותו של הבנק כלפי הנתבע תישלל. עוד טוען הנתבע שעל הבנק חל בנסיבות העניין גם סעיף 62 (ב) לפקודת השטרות. מעבר לטענות השיטריות, הנתבע טוען גם טענת קיזוז: כי יש לקזז את הפיצוי לו זכאי הנתבע נוכח התנהלות הבנק בתיק ההוצל"פ, כאשר הטיל עיקול, הגביל חשבון בנק, כרטיס אשראי, רישיון נהיגה והוציא פקודת מאסר, מבלי שמסר לנתבע אזהרה. התנהגות זו של הבנק מהווה הפרה של סעיף 7(א)(ב) לחוק איסור לשון הרע התשכ"ה-1965 ומצדיקה פיצוי כפי שנפסק בת.א. 36421-01-12 פרידמן ואח' נ' פלאפון תקשורת. טענות הבנק הנתבע לא עמד בנטל ההוכחה ולא הוכיח כל מרמה במועד ההתקשרות וכן עד מועד הסיחור לבנק. לפיכך, חזקה היא כי הבנק אוחז בשיקים כשורה. מנגד, הבנק הוכיח כי הינו אוחז כשורה בשיקים ואשר על כן עומד בתנאים שנקבעו בפקודת השטרות לעניין מתן ערך וקבלת השיקים בתום לב. הוכח כי כל סיפור המעשה של החלפת השקים במזומן מחד גיסא וביטול העסקה בסמוך לאחר מכן מאידך גיסא, אינו מתיישב עם ההיגיון, ובפרט הדברים מקבלים משנה תוקף עת התברר כי הייתה ידיעה סובייקטיבית של הנתבע, במעמד התשלום המזומן הנטען חלף השקים, כי השיקים כבר סוחרו. עת התשלום המזומן לא היה סביר, הן בהיקפו, הן במהותו, הן בתמורתו הזעומה והן לעניין הסיכון שבביצועו, כאשר הסחורה טרם סופקה במלואה ולגבי השיקים יש ידיעה שכבר סוחרו. גם אם יקבע שהשיקים סוחרו לבנק לאחר ביטול העסקה, הרי שעה שהעסקה בוטלה והשיקים לא בוטלו, אין הדבר משליך על השיקים. גם אם יקבע שהבנק אינו אוחז כשורה, הרי שעה שמדובר בכישלון תמורה חלקי בלתי קצוב, אין טענות הנתבע מהוות הגנה, אפילו בין צדדים קרובים. כללי התביעה החלה כתביעה שטרית של הבנק כנגד הנתבע במסגרת ההליכים בהוצאה לפועל. הנתבע נאלץ לצורך הדיון בבקשת הרשות להתגונן, שהתקיים ביום 21.6.2011 לטוס ממקום מגוריו בוינה לישראל. במסגרת בקשת הרשות להתגונן נקבע דיון נוסף, אליו זומן השליח שביצע את המסירה, שמעדותו עלה שלא בוצעה מסירת אזהרה כדין לנתבע. בסופו של יום, הוכח שהבנק הפעיל סנקציות חמורות כנגד הנתבע מבלי שהזהיר אותו קודם לכן, שכן האזהרות נשלחו לאדם אחר אשר פנה בעניין זה להוצאה לפועל והבנק היה אמור לדעת על כך ולפעול בהתאם. בהמלצת רשם בית המשפט, הסכים הבנק בדיון מיום 27.6.2011 ליתן רשות להתגונן. עוד נקבע שהתצהיר בבקשת הרשות להתגונן ישמש ככתב ההגנה בתיק. הנתבע ביקש גילוי ספציפי ועיון בין היתר ב: "תביעות החוב/בקשת הפירוק/ בקשה להכרזה על פשיטת רגל שהוגשו ככל שהוגשו נגד אי סי אי סי בשיטת שניידר בע"מ ונגד מר יוסף שניידר" בקשה זו אושרה במסגרת החלטה מיום 18.9.2011. כן הוגשה בקשה לדחיית התביעה על הסף נוכח הוראת סעיף55(ג) לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג - 1973 הואיל והבנק פטר את אחד החייבים לו, את החייב העיקרי ואת מי שערב לחובו, ולחלופין להתיר תיקון התצהיר שהפך לכתב הגנה. הבקשה לדחיית התביעה על הסף נדחתה. נקבע, כי הבקשה לתיקון כתב ההגנה מתקבלת וסעיפים 10 ו-11 לבקשה יהוו חלק מכתב ההגנה בתיק. בהתאם לסדרי הדין בתביעה שטרית נחקרו על גרסתם, תחילה, עדי הגנה, קרי הנתבע מר ישראל שלסר שהגיע לארץ לצורך הדיון מוינה ואביו מר בנימין שלסר. במועד מאוחר יותר העיד מטעם הבנק מנהל הסניף מר מרדכי פריד. דיון: בעת שהשיקים התקבלו בידי הבנק (20.4.09) הייתה בחשבון העו"ש יתרת חובה של בין 64,854 ₪ בתחילת היום, ל-88,402 ₪ בסוף אותו יום. מכאן עולה, כי לו השיקים היו מוסבים לבנק בתמורה לאותה יתרת חובה, הרי שניתן היה לקבוע שניתן ערך תמורת השיקים. אלא שהבנק כשל מלהוכיח אם השיקים הוסבו כדי להעביר קניין בהם לידי הבנק, או לגוביינא למשל. הבנק יכול היה לצרף את טופס הפקדת השיקים כדי שניתן יהיה לראות אם הם הופקדו לגוביינא בלבד, או שמא הועברה הבעלות בהם לידי הבנק. הבנק נמנע מלעשות זאת. הבנק אמנם צירף אגרת חוב על פיה שועבדו שיקים באופן כללי, וביניהם השיקים נשוא תיק זה כבטוחה לאשראי שקיבלה החברה מהבנק, אך אין בכך כדי להועיל לבנק. במימוש שיעבוד על פי אגרת חוב, אין לבעל זכויות השעבוד זכויות עודפות על מי שמסר לו את הנכס המשועבד כביטחון, להבדיל מסיחור שטר, שיכול להקנות למקבל השטר (האוחז) זכות טובה מזו שהייתה למסב השטר. לכן, משלחברה לא הייתה זכות לגבות את תמורת השיקים מהנתבע, הרי שמכוח אגרת החוב בלבד, על פיה שועבדו השיקים לטובת הבנק, אין הבנק יכול לגבות את תמורת השיקים. אציין כי גם עדות העד עובד הבנק בנקודה זו הייתה סתומה. בס' 6 לתצהירו, טוען מר פריד כי: "ביום 20.4.09 הפקידה החברה את השיקים בחשבון, במסגרת פעילותה השוטפת מול הבנק". כאמור, את השיקים ניתן להפקיד לגוביינא, לבצע לגביהם נכיון, להפקיד אותם למשמרת או כביטחון, ומעדות מר פריד לא ניתן להבין לאיזו מטרה נמסרו השיקים לידי הבנק (אציין שוב כי טופס ההפקדה לא צורף כלל). הלכה פסוקה היא שמסירת שיקים לגוביינא בלבד, אינה הופכת את הבנק לאוחז. אציין עוד, כי עדות מר פריד היא עדות יחידה של בעל עניין, שצריך טעמים מיוחדים לקבלה. בהעדר מסמך שהיה תחת ידיו של הבנק (מסמך ההפקדה של השיקים), אין ביכולתי לקבל עדותו זו, עדות יחידה, כראיה מספקת. די באמור לעיל כדי להביא לדחיית התביעה. למעלה מן הנחוץ אומר, כי גם לו הייתי מגיעה למסקנה כי הבנק אוחז כשורה בשיקים, גם אז הייתי סבורה כי הסכום המקסימלי לו זכאי הבנק הוא סכום של 12,856.64 ₪ (יתרת החובה בסמוך לאחר שחולל שיק מס' 68698507 על סך 20,000 ₪ שמועד פירעונו 1.10.09). הבנק טען לחוב גדול יותר שמקורו, בנוסף לחוב בחשבון העו"ש, גם ביתרת הלוואה בסך 75,570 ₪ שחויבה בחשבון ביום 20.10.09. אלא שלא ניתן לקבל את עדות הבנק בעניין זה. ראשית, בתצהירו נמנע העד מטעם הבנק מלאזכר הלוואה כלשהי, ורק בחקירתו הנגדית וללא כל פרטים ומסמכים, הוא טוען שבחשבון החברה, מלבד האשראי בחשבון העו"ש, היו "מוצרי אשראי נוספים, בעיקר הלוואות שניתנו" (עמ' 42, ש' 11-12 לפרוטוקול). אמנם מאוחר יותר, בעדותו (בעמ' 48, ש' 2-12 לפרוטוקול), מספר העד על הלוואה בסך 100,000 ₪ שהועמדה בדצמבר 2008, אך כאמור עדות זו לא נתמכה במסמכים כלשהן ואף מהווה עדות כבושה. גם בדף החשבון שצורף לתצהירו מטעם הבנק, לא מופיע הסכום של 75,570 ₪ כפירעון הלוואה, אלא כ"העברה" שטיבה לא הובהר. יצוין כי בדפי חשבון אלו, כאשר היו מנוכים סכומים מסוימים לצורך פירעון הלוואה, הדבר היה מצוין במפורש בדפי החשבון שצורפו. משלא צורף הסכם ההלוואה לתצהיר, וכן לא הוצג כל מסמך על פיו ניתן היה ללמוד מה היה סכום ההלוואה הנטענת נכון ליום 1.10.09 (המועד בו חולל השיק האחרון), אפשר לקבוע כי הבנק לא הוכיח כי היה סכום הלוואה כלשהו, ובוודאי לא הוכיח מהי מהות החיוב בסך 75,570 ₪ מיום 20.10.09. אחזור ואומר, כי לא ניתן בנסיבות העניין לסמוך רק על עדותו של מר פריד מטעם הבנק, כאשר היה בידי הבנק לאשש עדות זו במסמכים הנמצאים בידיו. הלכה פסוקה היא, כי צד הנמנע מהצגת ראיות מהותיות המצויות תחת ידו, חזקה כי הימנעות זו פועלת לחובתו. מן המקובץ עולה כי התביעה נדחית. בנסיבות העניין ובהתחשב בפעולות ההוצאה לפועל שננקטו נגד הנתבע על בסיס מסירה שלא הייתה והוצאות ניהול ההליך כאשר הנתבע הוא תושב חוץ, אני מחייבת את הבנק בהוצאות משפט בסכום כולל של 30,000 ₪. שיקים