תביעה לשלם את יתרת שכר טרחתו בגין ייצוג משפטי בפני וועדת ערר בהתאם להוראות חוק נכי רדיפות הנאצים, תשי"ז- 1957 (להלן: " חוק נכי רדיפות הנאצים"). בכתב התביעה טען התובע כי הנתבע פנה תחילה, באופן עצמאי, לרשות המוסמכת (כהגדרתה בהוראות חוק נכי רדיפות הנאצים) בעתירה להכרה כנכה הזכאי לתגמולים/פיצוי, וסורב. לאחר הסירוב, התקשרו התובע והנתבע בהסכם שכר טרחה במסגרתו התחייב הנתבע לשלם לתובע סך של 30% בתוספת מע"מ מכל סכום שייפסק, ככל שייפסק, בהליכים בהם ייוצג על ידי התובע. הסכם שכר הטרחה צורף כנספח 2 לכתב התביעה. לשיטת התובע, הוא פנה לוועדת העררים, ומכוח פעולותיו הוכר התובע כנכה זכאי לפי הוראות חוק נכי רדיפות הנאצים, שולם לו סכום של כ- 155,000 ₪, ועל בסיסו זכאי התובע לתשלום שכרו בהיקף כולל בהיקף של 56,967 ₪. יצוין כי הנתבע שילם לתובע סך המשקף לשיטתו 8% מסך התקבולים למשך 5 שנים, בהיקף של 10,144 ₪, וסירב לשלם את היתרה. במסגרת בקשת הרשות להתגונן, טען הנתבע כי בהתאם להוראות הדין, אין התובע זכאי אלא לאותם 8% מסך כל התקבולים לתקופה של חמש שנים, לפי שיעורים ביום החלטת הרשות המוסמכת. כיוון שעסקינן בתשלום שכר טרחה שמקור חישובו נובע מהוראות חוק ברורות, לא זכאי התובע לקבל לידיו סכום נוסף. בנוסף, טען הנתבע כי תביעתו של התובע נגועה בחוסר תום לב מהותי, ומתבססת על הסכם אשר יש לראות בהוראותיו ככאלה הכוללות תנאים מקפחים בחוזה אחיד. גם ביחס לאיכותו של השירות המשפטי, העלה הנתבע טענות שונות כנגד התובע. רשות להתגונן, נתנה לנתבע במסגרת החלטה מפורטת של כב' הרשמת הבכירה ארבל- אסל ביום 10.5.12. בהמשך לישיבת קדם המשפט, וישיבת תזכורת במעמד הצדדים, נקבעו מועדים להגשת סיכומי הצדדים בכתב. ביום 16.5.13 הוגשה בקשה מטעם שני הצדדים במסגרתה נתבקשתי ליתן תוקף של החלטה להסדר דיוני, במסגרתו נקבע, בין היתר, כי החלטתה של כב' הרשמת ארבל-אסל, תבוטל, וכי פסק הדין יינתן ביחס לכלל הסוגיות העולות מתוך כתבי הטענות. להסכמה זו, ניתן תוקף של החלטה. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ונתתי דעתי לכלל טענות הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות טעמיי להלן. דומה כי הצדדים היו חלוקים ביניהם במספר סוגיות מהותיות כדלהלן : א. זכאותו של התובע לקבלת סכום העולה על זה הנקוב במסגרת הוראות צו נכי רדיפות הנאצים (הגבלת שכר טרחה) התשכ"א 1961 , על תיקוניו השונים. ב. השלכות הוראות חוק נכי רדיפות הנאצים על היקף שכרו של התובע. ב. האם יש מקום להפחתת שיעור שכר הטרחה מכוח הוראות חוק החוזים ,חלק כללי, התשל"ג 1973 (להלן: "חוק החוזים). ג. האם יש מקום לביטול, או לחילופין להפחתה בשכרו של התובע בשל הכשלים הנטענים על ידי הנתבע, באשר לשירות המשפטי שניתן לו על ידי התובע. הוראות חוק נכי רדיפות הנאצים בסעיף 1 לחוק נכי רדיפות הנאצים, הוא סעיף ההגדרות מופיעה, בין היתר, ההגדרה הבאה: "טיפול בתביעה"- מתן עצה משפטית בתביעת תגמולים לפי חוק זה, ייצוג בתביעה לני כל גוף או רשות וכן עריכת בקשה לפי סעיף 6 או כל מסמך אחר הדרשות להגשת הבקשה או אימותה." בסעיף 22א' לחוק נכי רדיפות הנאצים, נקבע: "שר המשפטים רשאי, בצו, לקבוע שיעורי מקסימום לשכר הטרחה שמותר לקבל בעד טיפול בתביעה". (ההדגשות אינן במקור). שר המשפטים אכן עשה שימוש בסמכותו בהתאם להוראות סעיף 22א' לחוק, והצו, הקובע שיעורי מקסימום לשכר טרחה בעד טיפול בתביעה, הוצא בשנת 1961. תוכנו של צו זה, יידון בהמשך. השאלה הראשונה אליה נדרשתי על ידי הצדדים, עניינה הצורך באבחנה בין "טיפול בתביעה" לבין "טיפול בערר" , בחוק נכי רדיפות הנאצים. ליתר דיוק, האם יש לראות את שירותיו של התובע כאלו אשר אינם בגדר "טיפול בתביעה", ועל כן אינם כפופים למגבלות קביעתו של שיעור שכר טרחה בהתאם להוראות סעיף 22א' לחוק. לשיטת התובע, יש ליתן למונח "תביעה" את משמעותו הרגילה והפשוטה, ומכאן שאינו כולל הליכים מאוחרים להגשת התביעה. בנוסף, ביקש התובע להפנות את שימת הלב להוראות חוק נוספות, מקבילות לשיטתו, כגון הוראות החוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה 1975, אשר גם במסגרתן נקבע במפורש כי הגבלת שיעור שכר הטרחה, עניינה הליך התביעה המקורי, ולא הליך הערעור. הנתבע מאידך, טען כי שילוב הוראות סעיפים 1 ו - 22א' לחוק, מלמד כי "טיפול בתביעה" משמעותו גם טיפול בהליכי ערר, ומכאן ונוכח הוראות הצו שהוצא מכוחו של סעיף 22א' לחוק, מנוע התובע מלטעון לזכאות לקבלת סכום כשלהו, החורג מזה הנקוב בצו. לאחר שנתתי דעתי לכלל טענות הצדדים בעניין זה, באתי לכלל מסקנה כי ברמה הרעיונית, הכללית, המונח " טיפול בתביעה", יכול ויכלול את כלל ההליכים המנויים בחוק, וכי הוראות סעיף 22א' לחוק, חלות גם כאשר עסקינן בהליכי ערר על החלטת הרשות המוסמכת. פרשנות של מונח כלשהו בתוך הוראת חוק, נעשית תוך מתן הדעת , בין היתר, לפרשנותו הרגילה של המונח על ידי האדם הסביר, ההקשר בו נעשה שימוש במונח במסגרת סעיף החוק הפרטני, סעיפים אחרים בתוך אותה הוראת חוק - ככל שיש בהם להשליך על פרשנות המונח, כוונתו של המחוקק בהוראת החוק, מטרתו, וכיוצא באלו. במקרה דנן מוגדר המונח " טיפול בתביעה", בסעיף ההגדרות של החוק, ככזה הכולל כל גוף או רשות, ולא רק, (כנטען על ידי התובע), "רשות מוסמכת", הדנה בעתירתו הראשונית של תובע לקבלת תגמול, בהתאם לסעיפים 6-7 לחוק. יש להניח כי אילו ביקש המחוקק להגביל את המונח לפנייה או העתירה הראשונית ל-"רשות המוסמכת", היה עושה כן מפורשות. אציין כי במסגרת חלק מסעיפי החוק, כפי שיפורט להלן, כמו גם במסגרת הצווים שהוצאו מכוחו של חוק נכי רדיפות הנאצים, קיימת התייחסות פרטנית נפרדת, להליכי התביעה המקורית לרשות המוסמכת, ולהליכי הערר. במקרים אחרים, במסגרת הוראות אותו חוק ממש, אין אבחנה כזו. במסגרת ההגדרה הבסיסית של המונח " טיפול בתביעה" בסעיף 1 לחוק נכי רדיפות הנאצים, לא נעשתה אותה הבחנה, ובכך יש כדי ללמד על כוונתו של המחוקק. במסגרת על"ע 12/88 בינשטוק נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב יפו פ"ד מג(3) 37 קבע כב' השופט אור: "מובנה של "זכות תביעה", כמו מונחים ומושגים אחרים, יכול שיהיה שונה בדברי-חקיקה שונים. בכל פעם שמבקשים לפרש מונח או מושג המופיע בדבר חקיקה, יש לבחון את מובנו באותו דבר חקיקה ולברר את משמעותו לאור מטרת אותה חקיקה. בבואנו לפרש את כוונת המונח "זכות תביעה" שבחוק, יש לזכור את המטרה שביסודו, והיא, שמי שזכאי לפיצוי בדרך כלשהי בשל רדיפות הנאצים או עוזריהם, מן הראוי, ששכר הטרחה לעורך-דין המטפל בתביעתו לא יעלה על %15, וכך יובטח לו, שיקבל לפחות % 85 מהמגיע לו. לעניין מימושה של מטרה זו, אין כל שוני או חשיבות לשאלה, אם הפיצוי הוא מכוח דבר חקיקה כזה או אחר. אין היגיון לשוני בין מקרה של קבלת פיצוי על-פי חוק הפיצויים לבין מקרה של קבלת פיצויים על-פי החלטה מיוחדת, המעוגנת גם היא בדבר חקיקה, על-ידי מי שמטעם זה או אחר לא זכו לקבל פיצויים לפי חוק הפיצויים." אני ערה לכך שפסק דינו של כב' השופט אור, לא התייחס לחוק נכי רדיפות הנאצים, אלא לחוק אחר. עם זאת, אני מוצאת כי הדברים האמורים בפסק דינו של כב' השופט אור, מתאימים גם לעניינו. יש לזכור כי אכן עסקינן בהוראת חוק סוציאלית בבסיסה, אשר מטרתה להבטיח מתן מענה למי שלקה בנכות, ואלמלא הסכם שבין מדינת ישראל לגרמניה, היה זכאי (נוכח נכותו) לפיצוי מגרמניה. מכוח מטרה זו, ועל בסיסה , יש גם לפרש את הוראות החוק, באופן אשר יאפשר הגשמת אותה מטרה, בצורה המיטבית. על כן יש להסיק כי משלא נעשתה אבחנה בסעיף 1 לחוק, שהוא סעיף ההגדרות, או בסעיף 22א' שהוא אותו סעיף המתיר לשר המשפטים לקבוע שיעורי מקסימום לשכר טרחה, אין מקום לקרוא לתוך סעיפים אלו, את שאינו נקוב בם במפורש. למעלה מכך, מעיון בנספחי כתב התביעה עצמו עולה כי גם התובע עצמו לא מצא, בעת התקשרותו עם הנתבע, לעשות את אותה אבחנה, אליה הוא מכוון כיום. עיון בהסכם שכר הטרחה , נשוא תביעה זו, אשר צורף כנספח לכתב התביעה מלמד כי התובע מצא להגדיר את השירות שיינתן לנתבע כ: תביעה לקצבה על פי חוק... (ראה נספח 2 לכתב התביעה). מיפוי הכח אשר נחתם על ידי הנתבע, ונערך על ידי התובע , עולה כי ניתן לעניין תביעה על פי חוק... (ראה נספח 3 לכתב התביעה). דהיינו גם התובע עצמו, כמי שניסח את שני המסמכים, ראה בשירות שניתן על ידו כשירות של תביעה במובנה הרחב, שעה שאין חולק שהיה ידוע לשני הצדדים, כי התביעה המקורית אשר הוגשה על ידי הנתבע באופן עצמאי, בפני הרשות המוסמכת, נדחתה. צו נכי רדיפות הנאצים (הגבלת שכר טרחה) התשכ"א 1961 כאמור, מצא שר המשפטים לנכון, על בסיסו של סעיף 22א' לחוק, להורות בצו, מה יהא שיעורו המקסימלי של שכר הטרחה, עוד בשנת 1961, וזאת במקרים מסוימים וכמפורט להלן. דווקא על בסיסו של צו זה, יש להורות על דחיית כלל טענותיו של הנתבע על פיהן היה התובע מנוע מקביעת שיעור שכר הטרחה כפי שנקבע על ידו במסגרת הסכם שכר הטרחה, וזאת נכון למועד התקשרותם של הצדדים. בסעיף 1 לצו נכי רדיפות הנאצים (הגבלת שכר טרחה) התשכ"א 1961 נקבע כדלהלן : "בתוקף סמכותי לפי סעיף 22א' לחוק נכי רדיפות הנאצים, תש"ז 1957, אני מצווה לאמור: "1. מקסימום שכר הטרחה שמותר לקבל בעד טיפול בתביעה לפני רשות מוסמכת, כשהשכר מותנה בתוצאות, הוא 8% מסך כל התגמולים לתקופה של חמש שנים, לפי שיעורם ביום החלטת הרשות המוסמכת. " (ההדגשה אינה במקור ה.ס.) דהיינו, שר המשפטים בצורה ברורה וחד משמעית, מצא להגביל את שיעור שכר הטרחה רק ביחס לתביעה לפני רשות מוסמכת, ולא בכל הנוגע לתביעות אחרות על פי החוק. נקודת המוצא, כפי שהובהר לעיל הינה כי המחוקק והרשות המבצעת, אינם משחיתים מילים לריק. שעה המונח "רשות מוסמכת" ננקב פעמיים באותו צו (שהיה קצר מאוד בתוכנו), אין אלא לקרוא אותו כפי שהוא, דהיינו כי הוא הוגבל דווקא להליך המקורי בפני הרשות, ולא להליכי ערר. לטובת הקורא החיצוני אציין כי חוק נכי רדיפות הנאצים בנוי בצורה מדורגת, כך שבשלב הראשון מוגשת עתירה לתגמול ל-"רשות המוסמכת" אשר הוקמה במפורש לצורך מימוש חוק זה (סעיפים2, 6-7 לחוק). על החלטות הועדה הרפואית של הרשות המוסמכת - קיימת אפשרות הגשת ערר בפני ועדת רפאית עליונה; ועל החלטות הרשות המוסמכת עצמה- קיימת אפשרות הגשת ערר, בפני וועדת העררים. מכאן כי מדובר בהליכים שונים במסגרת אותו חוק, כאשר בתחילה מצא המחוקק להגביל בצו את שכר הטרחה, רק ביחס לתביעה בפני רשות מוסמכת, ותו לא. בהעדר קביעה מפורשת, לא ניתן לראות בצו ככזה המונע מהתובע קביעת שיעור שונה של שכר טרחה ביחס להליך הערר. בעניין זה יש לזכור כי בסעיף 22א' לחוק נכי רדיפות הנאצים נקבע כי שר המשפטים רשאי לקבוע בצו את השיעור המירבי לשכר הטרחה, אך לא נתנו הנחיות מתי וביחס לאיזה חלק מן ההליך יקבע שיעור זה, או רף מירבי לקביעה. חיזוק למסקנתי זו, כמו גם למסקנה בדבר תחולו האפשרית של סעיף 22א' לחוק ניתן למצוא דווקא מהתיקון לצו אשר בוצע בשנת 2010. בשנת 2010, תוקן הצו באמצעות צו נכי רדיפות הנאצים (הגבלת שכר טרחה) (תיקון) התשע"א 2010, במסגרתו נקבעו ההוראות הבאות: בתוקף סמכותי לפי סעיף 22א' לחוק נכי רדיפות הנאצים, התשי"ז 1957, אני מצווה לאמור: 1. בסעיף 1 לצו נכי רדיפות הנאצים (הגבלת שכר טרחה) התשכ"א 1961 (להלן- הצו העיקרי)- (1) האמור בו יסומן (א) , ובו, המילים "לפני הרשות המוסמכת"- יימחקו. (2) אחרי סעי קטן (א) יבוא: " (ב) בצו זה, "תביעה"- לרבות ערר וערעור". 2..... מתוך תיקון זה ניתן ללמוד כי משמצא שר המשפטים להורות על השמטת המילים לפני רשות מוסמכת, ואף להוסיף את ההבהרה על פיה תביעה לפי צו זה הינה לרבות ערר וערעור, הוא מצא להחיל, החל מאותה עת , את מגבלות שכר הטרחה על הליכי הערר. נוכח כך, קודם לאותו מועד, מצא גם מחוקק המשנה כי הליכי הערר אינם כלולים בצו. טענותיו החלופיות של הנתבע על פיהן, יש להחיל את הוראות הצו המתוקן, רטרואקטיבית, אינן עומדת בקנה אחד עם ההנחיה הנקובה בסופו של הצו, על פיה, התיקון יחול ביחס להסכמי שכר טרחה שייכרתו ביום התחילה ולאחריו. כמו כן, יקשה עלי לקבל טענה זו גם בהיבט הערכי, שעה שאין מקום לחייב צדדים להסכם, למגבלות חוזיות, שנוצרו לאחר התקשרות בהסכם ולאחר שכבר ניתן השירות בגינו מבוקש שכר הטרחה. זה המקום לציין כי אני ערה לרגישות הנובעת מתיק פרטני זה, ומהות הפיצוי שניתן לנתבע. איני מתעלמת מכך. עם זאת, יש לזכור כי מן העבר השני קיים בעל מקצוע, אשר נתן שירותיו, בין היתר, על בסיס התחייבותו של הנתבע לתשלום שכר טרחה. על בסיס כל אלו, יש להורות על דחיית טענותיו של הנתבע, באשר לקיומה של מגבלת שכר טרחה מכוח צו נכי רדיפות הנאצים. הוראות סעיף 17(ה) לחוק נכי רדיפות הנאצים לכאורה, נוכח האמור לעיל, היה מקום לקבל את תביעתו של התובע. ואולם, בבואי ליתן את פסק הדין איני יכולה להתעלם מטענה והוראת חוק נוספת. בסעיף 17(ה) לחוק נכי רדיפות הנאצים נקבע כדלהלן : "אדם הבא לפי ועדת העררים כבא כוחו של עורר לא יהיה זכאי לשכר טרחה אלא באישור ועדת העררים על פי בקשת ובשיעור שתקבע הועדה". בקיומו של סעיף זה יש גם כדי לחזק את המסקנה על פיה לכאורה קיימת הייתה, בכל הנוגע לשכר הטרחה, אבחנה מפורשת בין שלב העתירה בפני הרשות המוסמכת לבין שלב הערר, וזאת עד לתיקון צו נכי רדיפות הנאצים בשנת 2010. ואולם בנוסף, וחשוב מכך, יש בו כדי לקבוע מפורשות , ובאופן פרטני, כי סוגית שכרו של עורך דין, שעה שהוא מייצג עורר בפני וועדת העררים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, היא עניין לאישור ושיקול דעת הועדה, ואין היא עניין לשיקול דעתם של הצדדים. אין עסקינן בסעיף המתיר שיקול דעת אלא בסעיף מורה, הקובע כי התובע כלל לא יהיה זכאי לשכר טרחה, אלא בהתאם ועל פי שיקול דעת הוועדה. בניגוד לסוגיית מועד תיקונו של צו נכי רדיפות הנאצים התשכ"א 1961, הוראת סעיף 17(ה) לחוק, נותרה וקיימת בנוסחה הנוכחי מזה שנים ארוכות, זמן רב קודם התקשרותם של התובע והנתבע בהסכם שכר טרחה. מנספחי כתב התביעה עולה כי התובע לא עתר בפני הוועדה לקביעת שכרו, וזו כלל לא דנה בכך. לכאורה, הוועדה אף לא נדרשה לדון בשאלת הוצאותיו של הנתבע. נוכח האמור לעיל, ועל אף שמצאתי כי התובע אכן נתן שירות משפטי לנתבע, ושירות זה הוא שהוביל בפועל לקבלת הכספים על ידי הנתבע, לא ניתן להיעתר לתביעתו נוכח הוראות סעיף 17(ה), ובהעדר פנייה לוועדה כמפורט. לכאורה די באמור לעיל. עם זאת, ועל מנת שלא יימצא פסק דיני כחסר, מצאתי להתייחס בקצרה, גם ליתר טענות הצדדים, וכמפורט להלן. חוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג 1973 במסגרת בקשת הרשות להתגונן והסיכומים, טען הנתבע כי יש לראות את התובע כמי שפעל בחוסר תום לב, תוך ניצול מצוקתו של הנתבע, ושעה שהוא מודע היטב לכך שהוראות צו נכי רדיפות הנאצים , אוסרות עליו לגבות מן התובע יותר משיעור מסוים אשר הוגדר בצו. עוד טען הנתבע כי יש להורות על ביטול ההתקשרות מכוח טענת עושק, או לחילופין הטעייה של התובע את הנתבע. תום הלב-סעיף 12 לחוק החוזים בעניין זה אני מוצאת, כי אין לייחס לתובע שבפני, חוסר תום לב בהתנהלות קודם ההתקשרות בין הצדדים. הנתבע חתם על הסכם שכר טרחה, פשוט, קצר בתוכנו, וברור בתוכנו. מתצהירו של הנתבע עצמו עלה כי מסמכים אלו נחתמו במקביל, על ידי מספר בני משפחה של הנתבע. אני ערה לטענות הנתבע על פיהן הוא אינו יודע קרוא וכתוב, ואולם ניתן לצפות מאדם בוגר וכשיר, כי ככל שאינו מבין תוכנו של מסמך עליו מתבקשת חתימתו, כי יוודא כי תוכנו מובהר לו, קודם החתימה. הנתבע לא טען כי לא נאמר לו, או לא הובהר לו, קודם חתימתו, מהו שיעור שכר הטרחה המבוקש. למעשה, כל הטענות הנוגעות לסוגיה זו של שכר הטרחה, נולדו, כולן, בדיעבד, ולאחר שהנתבע כבר זכה בתביעתו. במדינת ישראל פועלים עורכי דין רבים. לנתבע עמדה בזמנים הרלוונטיים לתביעה, ועומדת גם כיום, הזכות והאפשרות לבחור, עם מי מהם להתקשר, באיזה הסכם, ותחת אלו תנאים, ובלבד שהסכמים אלו עומדים בתנאי ומגבלות הוראות החוק. איש לא חייב את הנתבע להתקשר דווקא עם התובע, ואיש לא חייב אותו לחתום עמו על הסכם שכר טרחה בהיקפים עליהם חתם. על בית המשפט לנהוג משנה זהירות, קודם שימצא להתערב בתוכנם של הסכמים בכלל, ובתוכנם של הסכמי שכר טרחה בפרט. בין אם עסקינן בעורך-דין, קבלן בניין, מתווך דירות, נגר או כל בעל מקצוע אחר, דומה כי שעה שצדדים כשירים מגיעים להסכמות הכוללות בין היתר קביעת שיעורה של תמורה עבור מתן השירות או הסחורה, על בית המשפט, לרוב, לכבד את האוטונומיה של הצדדים, ככזו. נוכח כך, יש לצמצם את היקף ומידת ההתערבות, לאותם מקרים חריגים בהם עולה ההצדקה מכוח הוראות הדין, לעשות כן. איני סבורה שיש די בטענה כי יכול והסכום שהוסכם בין הצדדים סוטה מן המקובל, או שיכול וקיימות לגביו מקובלות שונות מאלו אליהן הגיעו המתקשרים הספציפיים להסכם, על מנת להצדיק ביטולו של הסכם. אלא, רק שעה שמתקיימים אותם חריגים הקבועים בהוראות החוק, כגון הוראת חוק פרטנית, קוגנטית, כדוגמת הוראת סעיף 17(ה) לחוק, כמפורט לעיל, שאז, לא יכולות ההסכמות החוזיות שבין הצדדים, לגבור, ויש לדחותן, בפני אותן הוראות. עושק במסגרת הסיכומים/רשימת האסמכתאות שצורפה על ידי הנתבע, הופנתה שימת הלב גם לסעיף 18 לחוק החוזים , דהיינו טענת עושק. אקדים ואציין כי טענה זו, לא הועלתה במסגרת בקשת הרשות להתגונן, ודומה כי לא בכדי. על מנת שתוכר טענה בדבר עושק, יש להניח מצע עובדתי-ראייתי מאוד מוגדר. מצע זה לא הונח בפני, אף לא בקירוב. לא הוכח כי הנתבע היה במצוקה כלשהי, בעת התקשרותו בהסכם, או שחולשה פרטנית, שכלית או גופנית, הביאה אותו לאותה התקשרות. דווקא שעה שהנתבע חזר וטען כי ההתקשרות בין הצדדים לא נעשתה כלל בנוכחותו של התובע, אלא שזה האחרון העביר מסמכים באמצעות בת משפחה אחרת, לא ברור באיזו דרך או מדוע יש להסיק כי התובע הביא להתקשרות הצדדים תוך ניצול מצוקה זו או אחרת. (ראה לדוגמא סעיף 15 לבקשת הרשות להתגונן). בנוסף, שעה שמדובר באפשרות לביטולו של הסכם אשר נכרת מחמת עושק, לא ניתן להתעלם מן העובדה כי טענה זו הועלתה לאחר שאחד מן הצדדים להסכם, במקרה זה התובע, כבר נתן בידי האחר, את מלוא השירות שנקבע במסגרת ההסכם, וכל שנותר הוא קיום חלקו של האחר. טעות והטעייה נוכח מסקנותיי באשר להשלכת הוראות צו נכי רדיפות הנאצים, אין מקום לראות את התובע כמי שהטעה את הנתבע או כמי שלא גילה בפניו דבר מה שהיה עליו לגלות ביחס לצו רדיפות הנאצים. זה גם המקום לציין כי בניגוד לטענות הנתבע, והגם שהתובע פנה ללשכת עורכי הדין , לעניין סוגיית שכרו של עורך הדין, לא ניתן לומר כי לשכת עורכי הדין מצאה שלא להתערב בסוגיה אך בשל הגשתו של ההליך נשוא פסק דיני זה. עיון בהחלטת הממונה על ועדת שכר הטרחה בלשכת עורכי הדין, מיום 12.3.12 מלמדת כי לשכת עורכי הדין לא מצאה להתערב בעניינו של הנתבע, נוכח הפרשנות שנתנה על ידה להוראות החוק וצו נכי רדיפות הנאצים (הגבלת שכר טרחה) התשכ"א 1961, על תיקוניו. איכות השירות שניתן ביחס לרכיב הגנה זה, לא מצאתי כי יש די בטענות הנתבע לצורך סילוקה של התביעה או דחייתה. מעשית, הרכיב היחיד של רשלנות אפשרית עליו יכול היה הנתבע להצביע הוא זימונו לדיון על ידי התובע, שלא התקיים בחודש ינואר. הגם שיש להצטער על הזימון וההגעה המיותרת, יקשה עלי לראות בכך כדי הצדקה לביטול זכותו של התובע לקבלת שכר טרחה. עצם העלאת הטענה בעניין זה , יוצרת תחושה של חוסר נוחות מסוימת, שעה שלא מדובר בטעות אשר גרמה לנזק להליך בעניינו של הנתבע, או שהיה בה כדי לגרוע מזכויותיו. עיון בנספחי כתב התביעה, הכוללים את הודעת הערר, המסמכים הנלווים ופרוטוקול הדיון, תומכים דווקא בטענות התובע, כי השירות ניתן על ידו, באופן אשר הפיק את התוצאות המבוקשות. בשולי סוגיה זו אציין כי גם אילו היה הנתבע מוכיח כי התובע התרשל במתן השירות שניתן על ידו, וכי היה ברשלנות זו כדי לפגוע בזכויותיו, עדיין היה עליו להוסיף ולהוכיח כי שיעור הנזק שנגרם לו עקב אותה רשלנות, הוא בהיקף המצדיק דחייתה של התביעה. בהעדר כל אלו, לא מצאתי לקבל את טענותיו של הנתבע באשר לאיכות השירות שניתן לו. סוף דבר: נוכח הוראות סעיף 17(ה) לחוק, ובהעדר קביעה אחרת של ועדת העררים לעניין שכרו של התובע, אין מקום להיעתר לתביעתו, וזו נדחית. לא מצאתי לקבל את יתר טענות הנתבע. בהינתן כל הנתונים שפורטו לעיל, איני מוצאת מקום לעשות צו להוצאות. עורך דיןייצוג משפטיייצוגשכר טרחהניצולי שואהעררועדת ערר