הוועדה הרפואיות שליד המוסד לביטוח לאומי קבעה לתובע נכות צמיתה בשיעור של 10% לפי סעיף 37(7)(5)(א) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 בשל הגבלה בתנועות הצוואר. כמו כן, נקבע כי התבע שהה באי כושר מלא מיום 30.1.09 עד יום 6.3.09 ונקבעה לו נכות זמנית בשיעור 20% מיום 7.3.09 עד יום 31.8.09. בגין התאונה השנייה לא נקבעה לתובע נכות. הנזק התובע היה בן 49 עת נפגע בתאונה הראשונה ובן 50 בעת נפגע בתאונה השנייה. כיום הוא בן 53 ו-3 חודשים. התובע עובד כנהג מונית עצמאי משנת 2008, כארבעה חודשים לפני התאונה הראשונה. כאב וסבל בגין הנזק הלא ממוני שנגרם לתובע בתאונה הראשונה אני פוסקת לתובע פיצוי על בסיס נכות בגובה 10% בהפחתת גיל ובצירוף ריבית מיום התאונה בהתאם לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), התשל"ו-1976. בגין הנזק הלא ממוני שנגרם לתובע בתאונה השנייה, מכוח סמכותי לפי תקנה 2(ב) לתקנות הנ"ל, אני פוסקת לתובע פיצוי בסך של 5,000 ₪ (הסכום נכון להיום). זאת בשים לב לכך שהוא נפגע בעמוד השדרה הצווארי פעם נוספת, ונדרש לעבור טיפולים משך תקופה. כושר השתכרותו של התובע, הפסדי שכר לעבר וגריעה מכושר ההשתכרות לעתיד התובע העיד כי הוא שוכר מונית ועובד בה במשמרת שנייה, החל מהשעה 16:00, לאחר שבעל המונית מפסיק את עבודתו. התובע הבהיר שהוא עובד במשמרת זו, שכן בעל המונית עצמו עובד במשמרת הראשונה, שהיא רווחית יותר. מאז תחילת עבודתו הוא עובד באותו מקום תמורת תשלום דמי שכירות חודשיים לבעל המיניבוס. התובע העיד, כי בשנת 2010 הוא רכש מספר מונית ממשרד התחבורה אולם אין הוא משתמש במספר המונית בעצמו שכן הוא אינו מעוניין לעזוב את מקום עבודתו הנוכחי ואף אין לו הממון הנדרש לקניית מונית. לצורך קביעת גובה שכרו של התובע, לפני התאונות ולאחריהן, הסכימו הצדדים להסתמך על אישור רואה חשבון המנהל את ספריו של התובע ובו טבלה המכילה נתוני שכר לשנים 2008 עד 2012. לפי הטבלה, בשנת 2008, השנה בה התחיל התובע לעבוד כנהג מונית (בחודש אוקטובר), היו לו הכנסות מעסקו בסך כולל של 4,772 ₪ (כערכם אז). בשנת 2009, בה אירעה התאונה הראשונה, היתה לתובע הכנסה שנתית מעסקו בסך של 27,982 ₪. בשנת 2010, בה אירעה התאונה השנייה, היתה לתובע הכנסה שנתית מעסקו בסך של 32,351 ₪. בשנת 2011 היתה לתובע הכנסה שנתית מעסקו בסך של 34,519 ומשכירות בסך של 11,000 ₪. ובשנת 2012 היתה לו הכנסה שנתית מעסקו בסך 26,657 ומשכירות בסך של 14,597 ₪ (הסכומים אינם משוערכים). בעדותו הבהיר התובע כי הכנסתו משכירות נובעת מהשכרת מספר המונית שרכש לאדם אחר. מהנתונים הנ"ל עולה כי בשנים 2011 ו-2012 שכרו של התובע השביח יחסית לשנים הקודמות ושכרו החודשי הממוצע לשנים אלה עמד על 3,700 ₪ לערך, אולם זאת בעיקר בשל תרומת השכרת מספר המונית להכנסותיו ולא בשל עלייה ברווחיו מעסקו כנהג מונית. שכרו החודשי הממוצע לשנים 2009-2012 בגין השתכרותו מעסקו הוא לערך 2,600 ₪. בענייננו, קיים קושי מסוים לאמוד את כושר השתכרותו של התובע אלמלי נכותו. זאת, מהטעם שהוא החל לעבוד כנהג מונית מספר חודשים בלבד לפני התאונה הראשונה, ולפיכך אין לראות בהם אינדיקציה מספקת לכושר השתכרותו, ולאחר התאונה הוא כבר השתכר במומו. אין לשלול את האפשרות כי אלמלי נכותו, הוא היה משתכר שכר מעט גבוה יותר מעבודתו כנהג מונית. בשים לב למכלול הנתונים שהוצגו בפני, את כושר ההשתכרות של התובע לולי התאונה יש לחשב על בסיס הכנסה חודשית נטו של 2,900₪ (נכון להיום) וזאת לפי שכרו הממוצע (במעוגל) בשנים 2010 ו-2011. יצוין, כי איני מתעלמת מכך ששכרו הרבע שנתי של התובע כפי שנקבע במוסד לביטוח לאומי לצורך חישוב תגמולים עמד על 10,146 ₪ (לא משוערך). לפי נתון זה, התובע השתכר בממוצע סך של 3,795 ₪ לחודש (משוערך להיום) בשלושת החודשים שקדמו לתאונה. לא ניתן כל הסבר על ידי בא כוח התובע לגבי פשר הפער בין שכר זה לבין הנתונים המופיעים בטבלה. מכל מקום, נוכח הסכמת הצדדים, נתוני השכר של התובע מתבססים על הנתונים המופיעים בטבלה. בתצהירו ובעדותו, טען התובע שלפני התאונה הראשונה הוא עבד עד שעות מאוחרות מאוד, כגון 2:00 לפנות בוקר. אולם כיום, לאחר התאונות, הוא עובד עד השעה 24:00 שכן אין הוא מסוגל לעבוד מעבר לכך. אשתו של התובע העידה, לעומת זאת, כי התובע חוזר גם כיום מעבודתו לסירוגין בשעות 24:00, 1:00 ו-2:00. יחד עם זאת, היא העידה גם כי כאשר בעלה לא חש בטוב, הוא חוזר מעבודתו מוקדם יותר. הנתונים הכספיים המופיעים בטבלה עליה הסתמכו הצדדים אינם תומכים בעדות התובע לפיה לפני התאונה הראשונה הוא עבד באופן קבוע שעות ארוכות יותר מאשר לאחריה, שכן שכרו החודשי בתקופה זו היה נמוך מאוד. יחד עם זאת, עדות אשתו, לפיה הוא שב לעיתים מוקדם יותר מעבודתו, כאשר הוא אינו חש בטוב, מקובלת עלי. כמו כן, לפני התובע שנות עבודה לא מעטות ואין לשלול אפשרות כי ככול שהוא יתבגר, מגבלותיו יכבידו עליו יותר. יש ליתן משקל גם לכך שהתובע הוא נהג מונית, ומטבע עיסוקו הוא נדרש לשעות נהיגה רבות. בנסיבות אלה, סביר לקבוע כי נכותו מקשה עליו, במידה מסוימת, את עבודתו. בנוגע להפסדי שכר לעבר, לא הוגשו מטעם התובע דוחות מע"מ אשר היו עשויים לשפוך אור על היקף הפסדיו בתקופה הסמוכה לאחר התאונה. התובע העיד כי לאחר התאונה הראשונה הוא היה בבית כשבוע, והוא הצהיר כי לאחר התאונה השנייה הוא נעדר מעבודתו שלושה ימים. בשים לב לתקופת אי הכושר והנכות הזמנית שנקבעה לתובע על ידי המוסד לביטוח לאומי, נוכח שיעור נכותו וטיב עבודתו, אני פוסקת לתובע, על דרך האומדן, הפסד הכנסה לעבר בסך כולל של 10,000 ₪ (הסכום נכון להיום). סכום זה כולל הן את הפסדיו בתקופה שבסמוך לאחר התאונה הראשונה והשנייה הן את הפסדיו עד היום בגין הפחתה מסוימת בשעות עבודתו. נוכח מכלול השיקולים שנמנו בפסקה 11 לעיל יש לאמוד את הגריעה מכושר השתכרותו של התובע בדומה לשיעור הפגיעה התפקודית, קרי בשיעור של 10%. הפסדי התובע לעתיד יחושבו על סמך הכנסה חודשית נטו של 2,900 ₪. החישוב נערך עד גיל 70 נוכח היותו של התובע עצמאי. תחשיב אקטוארי מלא המבוסס על נכותו של התובע (10%) הכנסה בגובה 2,900₪ (בגין הכנסתו כנהג מונית) עד הגיע התובע לגיל 70 (מקדם היוון: 157.8417) מגיע לסכום של 46,000₪ (במעוגל). אני פוסקת לתובע פיצוי בסכום זה בגין הגריעה מכושר השתכרותו (הסכום נכון להיום). עזרה לעבר ולעתיד התובע הצהיר כי בתקופה שבסמוך לאחר התאונה הראשונה נזקק לעזרה רבה מצד בני משפחתו, אשתו ובנותיו. התובע העיד כי אשתו נדרשה לסייע לו על חשבון זמן עבודתה וכי נגרמו לה הפסדי שכר. מעדותו עלה כי הוא שהה בבית משך שבוע בלבד לאחר התאונה. מעדות אשתו ובתו עולה כי אכן נתנה לתובע עזרה בימים הסמוכים לאחר התאונה, אולם אין מדובר בעזרה שחרגה מסיוע הרגיל שבני משפחה מעניקים זה לזה בשעות קשות. אף לא הוכח כי אשתו של התובע הפסידה ימי עבודה בשל הצורך לטפל בו. התובע הצהיר כי לפני התאונה הראשונה היה פעיל מאוד בבית והיה עוזר לאשתו בניהול משק הבית ובגידול בנותיו ואילו מאז פציעתו עיקר עול משק הבית וגידול בנותיו מוטל על אשתו. אציין בתמצית כי עדות זו נסתרה בעדותה של אשתו לפיה היא זו שמופקדת על משק הבית וכי תמיד זה היה המצב, הן לפני התאונות הן לאחריהן. כמו כן הצהיר התובע כי לאחר התאונות הוא נאלץ להזמין אנשי מקצוע לביצוע תיקונים בבית ולו קלים, אולם בעדותו הסתבר כי מדובר בעזרה הניתנת לו ללא שכר ומכל מקום הוא לא זכר מתי נזקק לעזרה כאמור. באופן כללי, התרשמתי כי לא חל שינוי מהותי בדפוס החזקת ביתו של התובע וניהולו לפני התאונות ולאחריהן. לפיכך איני מוצאת שיש מקום לפסוק לתובע פיצוי בגין עזרת הזולת לעבר ולעתיד. הוצאות לעבר ולעתיד התאונות הן תאונות עבודה והתובע זכאי לקבל החזר הוצאות מהמוסד לביטוח לאומי. לא נטען על ידי התובע כי הוצאותיו, ככול שלא כוסו על ידי קופת חולים, אינן מכוסות על ידי המוסד לביטוח לאומי. במצב דברים זה, אינו מוצאת שיש לפסוק לתובע פיצוי בגין הוצאות העבר. אף אין כל סיבה להניח כי יהיו לתובעה הוצאות מסוג זה בעתיד אשר לא יכוסו על ידי קופת חולים או המוסד לביטוח לאומי. בנסיבות אלה, אין מקום לפסוק לתובע הוצאות בגין העתיד. ניכויים מהפיצוי שנפסק לתובע בגין התאונות יש לנכות את התשלומים שקיבל התובע מהמוסד לביטוח לאומי בגין התאונה הראשונה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית ממועד כל תשלום. תוצאה לסכום שנפסק בפסקות 4, 5, 12, 13 לאחר ניכוי תגמולי המל"ל, יש להוסיף שכ"ט עו"ד בשיעור של 15.34%. כמו כן תישא הנתבעת בהוצאות משפט בהן נשא התובע בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד כל הוצאה. את הסכומים שנפסק על הנתבעת לשלם לתובע תוך 30 יום מהיום. נכות צמיתהנכות