תביעה לתשלום פיצויים בגין נזקי גוף מירי שוטרים

תביעה לתשלום פיצויים בגין נזקי גוף מירי שוטרים

2. האירוע במהלכו נפגעה התובעת, התרחש ביום 13.9.08, בדירת גיסתה לשעבר של התובעת – הגב' X ס. (להלן: "X"), גרושתו של אחי התובעת, מר X ס. (להלן: "X") אשר מוכר כחולה נפש.
לטענת התובעת, בשל מצבו של X, נאלצו בני המשפחה לאשפזו מדי פעם, עובר לאירוע הנדון בתביעה זו, אשפוז פסיכיאטרי בכפייה.
במועד האמור לעיל, הגיע X לבית X, לבקר את ילדיהם המשותפים, ובשל שהיה נתון במצב נפשי "רעוע" כהגדרת התובעת, בקשה X מן התובעת להגיע למקום, ולהיות נוכחת בעת הביקור. התובעת הגיעה לדבריה מיד, לדירתה של X, מלווה באחיה X, ונוכחה, כי X אכן זקוק לטיפול רפואי פסיכיאטרי.

לטענת התובעת, X חשש כי יכפו עליו אשפוז פסיכיאטרי, ונוכחותו של X חיזקה את חששו זה, על רקע ניסיון העבר. לפיכך, התפרץ X בצעקות על X, והודיע לנוכחים, כי ברשותו סכין יפני, וכי אם יגיעו שוטרים ללוותו לבית החולים, יפגע בשוטרים.

בשלב זה, עזב X את הדירה, וX יצא אחריו. אז התקשרה X לתחנת המשטרה, בקשה סיוע, לצורך אשפוזו של X, וסיפרה למוקדנית, כי ברשותו סכין, וכי יש סכנה כי ינסה להשתמש בו, כדי לפגוע בשוטרים שיבואו לקחתו. לטענת התובעת, בהמשך, הרגיעו היא וX את X, עלו עמו בחזרה לדירת X, ונעלו את דלת הדירה. התובעת הוסיפה וטענה, כי בשלב זה, לאחר שX נרגע, לא סיכן איש מהנוכחים בדירה.


לטענת התובעת, עובר להתרחשות שתוארה לעיל, שהו ילדי X וX, באחד מחדרי הדירה, כשהדלת נעולה, כדי למנוע מהילדים, לצפות בפינוי אביהם בכוח.

בהמשך, לטענת התובעת, הגיעו שני שוטרים לדירה, נקשו בדלת, התובעת פתחה את הדלת, והכניסה אותם לדירה . מיד כאשר ראה X את השוטרים, הבין, כי הגיעו על מנת לקחתו לאשפוז כפוי, הוציא מכיסו את הסכין היפני שהיה ברשותו, ואיים באמצעותו על השוטרים. לטענת התובעת, בשלב זה נסוגו השוטרים לאחור, יצאו מן הדירה, לעבר חדר המדרגות, וכאשר היה X במרחק של כשני מטר מהם, הורה אחד השוטרים לחברו לירות בX. השוטר האחר, כרע על ברכו, כיוון את האקדח, באמצעות הכוונת, וירה מספר יריות לעבר X. כתוצאה מן הירי, נפגע X ברגלו, וגם התובעת, אשר לדבריה ניסתה לברוח, אל עבר מטבח הדירה, נפגעה בכף רגל שמאל ובשוק רגל שמאל.

לטענת התובעת, עוולו כלפיה השוטרים ברשלנות, בביצוע הירי, אשר לסברתה, לא נדרש בנסיבות, והנתבעת נושאת באחריות שילוחית למעשיהם, ועל כן עליה לפצות את התובעת, על נזקיה.

לכתב התביעה צורפו חוות דעת מומחים – חוות דעת האורטופד ד"ר גד ולן, אשר חיווה דעתו, כי לתובעת נגרמה בגין האירוע, נכות אורטופדית בשיעור 20%, בגין הגבלת תנועה במפרק כף רגל שמאל, וכן נכות פלסטית בשיעור 10%, בגין צלקות מכוערות, וחוות דעת הפסיכיאטר – ד"ר אשר שיבר, אשר חיווה דעתו, כי לתובעת נגרמה עקב פגיעתה באירוע, נכות בשיעור 10%, בשל תסמונת בתר חבלתית.

3. הנתבעת הכחישה, את טענות התובעת, לעניין אחריות השוטרים ואחריותה של הנתבעת בנזיקין, וטענה, כי השוטרים פעלו כדין, בסבירות, בזהירות, במיומנות, ותוך הפעלת שיקול דעת ראוי. כן טענה, כי התאונה לא היתה ניתנת לצפייה, או למניעה, מראש.

לטענת הנתבעת, הגיעו השוטרים לדירת X, לאחר שהתקשרה אל מוקד המשטרה, ודיווחה, כי X מאיים עליה באמצעות סכין. המדינה טענה כי כאשר התקרבו השוטרים לבניין שמעו צעקות: "אני ארצח אותך, לא אעזוב אותך". לטענתה, כאשר נכנסו השוטרים לדירה, תקף X את X בפניהם, וכאשר נגשו אליו, הוציא X מכיסו סכין יפני ואיים לדקור אותם, תוך הנפת ידו לעברם. נוכח האיומים, נסוגו השוטרים לאחור, אל מחוץ לדירה, אך X הלך בעקבותיהם, והמשיך להניף את הסכין לעברם. אז, כאשר חש אחד השוטרים בסכנה לחייו ולחיי בני משפחתו של X, שלף את האקדח, וירה שתי יריות ברגליו של X. המדינה הוסיפה וטענה, כי גם לאחר שנפגע X מן הירי, המשיך להשתולל ולהתנגד למעצר, ורק לאחר שהשתלטו על X, הבחינו השוטרים בתובעת, שנפגעה "...מרסיסי הכדור שנורה".

הנתבעת טענה, כי השוטרים לא התרשלו, כאשר ביצעו את הירי, וכי פעלו בהתאם להוראות נוהל פתיחה באש, שכן, הירי נדרש על מנת להגן על השוטרים, מפני תקיפה בנשק קר, "...שהעמידה בסכנת פגיעה ממשית מידית את חייו או את שלמות גופו של שוטר או של אחרים...".

הנתבעת הכחישה, את הקשר הסיבתי הנטען, בין הפגיעה כתוצאה מן הירי, ובין נזקיה של התובעת, וכן הכחישה, את הנזקים הנטענים.

הנתבעת הגישה גם היא, שתי חוות דעת מומחים מטעמה – חוות דעת האורטופד, ד"ר שלמה בלום, אשר חיווה דעתו, כי לא נותרה לתובעת נכות צמיתה, בתחום האורטופדי, שכן, כאשר בדק אותה, לא מצא כל הגבלת תנועה ברגלה. המומחה העריך, את נכותה הצמיתה של התובעת, בשל הצלקת ברגלה, בשיעור 5%.
מומחה מטעם הנתבעת בתחום הפסיכיאטריה, ד"ר אהוד רוזיצקי, סבר, כי לא נותרה אצל התובעת נכות נפשית צמיתה, בגין האירוע, אך העריך, כי נגרמה לה, נכות נפשית זמנית בשיעור 10%, לתקופה של שנתיים, מאז האירוע.

4. הצדדים הסכימו, כי ימונו מומחים מטעם בית המשפט, ועל יסוד הסכמתם מונו, ד"ר נפתלי רובינשטיין, כמומחה בתחום האורטופדיה, וד"ר רפאל אידלמן, כמומחה בתחום הפסיכיאטריה.

ד"ר רובינשטיין חיווה דעתו, כי לתובעת נכות בשיעור 10% בגין צלקות בשוק רגל שמאל. כמו ד"ר בלום לפניו, גם ד"ר רובינשטיין, לא מצא מגבלת תנועה ברגל שמאל של התובעת, ועל כן קבע, כי לא נגרמה לה נכות צמיתה, בשל מגבלת תנועה, כפי שטענה.

ד"ר אידלמן, העריך, כי לתובעת נכות צמיתה בשיעור 10%, בגין הפרעת דחק בתר חבלתית. בתשובה לשאלות הבהרה שהפנתה אליו הנתבעת, קבע, כי יש לייחס רק מחצית הנכות לאירוע, על רקע מצב שקדם לו.

בהתאם להוראת תקנה 130 (ג)(2) לתקנות סדר הדין האזרחי, משמונו המומחים מטעם בית המשפט, בהסכמת הצדדים, הרי שחוות דעת המומחים מטעם הצדדים, אינן מונחות עוד בפני בית המשפט, כראיות.


הצדדים גם לא ביקשו, לחקור את המומחה מטעם בית המשפט, בתחום האורטופדי ולא חלקו על מסקנותיו. המומחה בתחום הפסיכיאטריה ד"ר אידלמן, נחקר ולא שינה את מסקנותיו.

לפיכך, יש לאמץ את חוות דעת המומחים מטעם בית המשפט, ולקבוע, כי לתובעת נגרמו בשל האירוע, נכות פסיכיאטרית ונכות פלסטית, כמפורט בחוות דעת המומחים מטעם בית המשפט.

5. הצדדים אינם חלוקים בשאלת קיומה של חובת זהות מושגית, של שוטרים כלפי אזרחים, לרבות אזרחים, אשר נקלעו למקום בו מבוצעת פעילות, לסיכול פעילות עבריינית.

ב"כ הנתבעת טען, כי לא קמה לשוטרים בנסיבות, חובת זהירות קונקרטית כלפי התובעת. בניגוד לב"כ הנתבעת, סבורני, כי קמה במקרה זה, חובת זהירות קונקרטית של השוטרים, כלפי התובעת, כמו גם כלפי יתר הנוכחים בבית, אשר נקלעו שלא ברצונם לזירת עבירה. זאת, כאשר ברי, כי על השוטרים היה לצפות, אפשרות פגיעה במי מהנוכחים בבית, כתוצאה מקליע תועה, רסיס, או נתז.

הדיון בעניין האחריות יתמקד אפוא, בשאלה, האם הפרו השוטרים, את חובת הזהירות בה נשאו כלפי התובעת.

לטענת ב"כ התובעת, רובץ על הנתבעת, הנטל לשכנע, כי הירי בוצע על ידי השוטרים כדין, וכי פעולתם היתה סבירה. זאת, על יסוד הוראת סעיף 38 לפקודת נזיקין, לפיה, בתובענה בגין נזק שנגרם, על ידי "דבר מסוכן...", שבבעלות הנתבע או תחת שליטתו, רובץ על הנתבע הנטל להראות, כי "... לא היתה לגבי הדבר המסוכן... התרשלות שיחוב עליה".

סבורני, כי אין לקבל את הטענה, שכן, היפוך נטל הראיה, בהתאם להוראות סעיף 38 לפקודת הנזיקין, אינו מתקיים, כאשר, כבענייננו, נעשה שימוש ב"דבר מסוכן" (בעניינו – האקדח), על ידי מי שנקלע לנסיבות, בהן הוא נתון בסכנה, וכאשר השימוש באותו חפץ מסוכן, תואם את ייעודו, ונדרש על מנת למנוע את הסכנה [ר' ע"א 1071/96 עזבון המנוח אמין פואד אלעבד נאצר ואח' נ. מדינת ישראל, פ"ד ס' (4) 337, 355, וכן רע"א 9113/05 מדינת ישראל נ. יוסף אבו ג'ומעה (ניתן ביום 9.12.07), בסעיף 9 לפסק הדין].

כמפורט להלן, לא מצאתי להעדיף, גרסת מי מן הצדדים, במלואה, על גרסת הצד האחר, אם כי, נראה כי בגרסת הנתבעת, עלו קשיים משמעותיים ורבים יותר. מכל מקום, סבורני, כי גם אילו התקבלה גרסת התובעת במלואה, הרי שהירי בוצע מתוך הגנה עצמית, דהיינו, על מנת למנוע פגיעה בגופם של השוטרים, מבלי שהופרו הוראות הפתיחה באש, להן היו כפופים, וכאשר לא חרגו בביצועו, מן המצופה משוטר סביר בנסיבות.

6. התובעת העידה לעצמה, וכן העידה את בעלה מר אילן X, אשר לא נכח באירוע, ועדותו התייחסה למגבלות בתפקודה, ולנזקים שסבלה בקשר לאירוע, וכן את אחותה, הגב' קרן קסוקר, אשר הגיעה לדבריה לדירה, יחד עם התובעת ועם אחיהן ניסים, והיתה עדה להתרחשויות שקדמו להגעת השוטרים לדירה. הגב' קסוקר, לא היתה לדבריה עדה לירי, שכן שהתה במהלך פרק הזמן הרלוונטי, עם ילדיהם של X וX, באחד מחדרי הדירה, שדלתו היתה נעולה.

לנתבעת העידו, השוטרים יורם X ויגאל X, אשר נטלו חלק באירוע, וכן פקד גיא מגל, אשר העיד, בין היתר, על הוראות הפתיחה באש שחלו בעת התרחשות האירוע. העד, מר מגל, העיד, בין היתר, כי במצב בו נדרש שימוש בנשק לצורך הגנה עצמית, אין צורך להזהיר את התוקף לפני הירי, אלא יש לירות בתוקף כדי לנטרלו, כאשר הכלל הוא: "פסק הצורך פסק הירי". העד העיד, כי במצב בו עמדו השוטרים, היה עליהם לירות, למרכז גופו של התוקף על מנת לנטרלו, גם במחיר חייו. העד הדגיש, כי מבחינת הנהלים, ניתן לירות בתוקף "... בסכנת חיים מיידית ומוחשית לחיים, או שלמות הגוף, חד משמעית מותר ירי, גם אם זה כדי למנוע חתך בפנים". ביחס לצורך להזהיר אזרחים, הנוכחים בזירה, העיד: "יש חייב ויש רצוי, שאני בתור קצין תורן בהנחיה של הסיור, אנחנו מלמדים את השוטרים שכאשר קיימת סכנת חיים מיידית, הם חייבים לשמור על החיים ושל אחרים. אם ניתן להזהיר, טוב שיעשו זאת, אבל אין שום חובה לא בחוק ולא בפקודות של המשטרה, לתת קריאת אזהרה. מהסיטואציה שבה חשוד אוחז בנשק קר, ומאיים או מסכן שוטרים ו/או אזרחים, היא סיטואציה שמבחינת משטרת ישראל נמצאת במדרג העליון של החומרה, מלמדים את השוטרים לבצע את התרגולות שהם אומנו לפעול בהם, כמובן בהתאם לפקודות ולהנחיות". באשר לאמצעים חלופיים - העד העיד כי בתקופה הרלוונטית, טרם הוכשרו כל השוטרים, לשימוש בגז פלפל, ואילו השימוש בגז מדמיע, פסק מספר שנים קודם לכן. כן העיד, כי בתקופה הנדונה, נהוג היה להימנע מכניסה לדירות, עם אלות.

גרסת התובעת, עמדה בסתירה לגרסת השוטרים, במספר נקודות מרכזיות, ובהן השאלות: האם איים X על הנוכחים, כאשר הגיעו השוטרים לדירה; האם תקף את X בנוכחות השוטרים; מה היה המרחק בין X והשוטרים, כאשר בוצע הירי; וכן, האם בוצע הירי כאשר השוטר יורה, עומד, או כורע ומכוון את האקדח באמצעות הכוונת.

ביחס לשאלות אלה, עמדה עדותה של התובעת, כעדות יחידה של בעל דין בהליך אזרחי, ועל אף שלא נמצאו בה סתירות דרמטיות, ביחס לשאלות העיקריות שבמחלוקת, הרי שלא היתה נטולת קשיים, באופן מוחלט. כך, כאשר בהודעתה במשטרה, סיפרה כי בקשה מאחותה, להשליך את הטלפון הסלולארי אל X, דרך החלון, על מנת שיתקשר למשטרה, ואילו בחקירתה הנגדית, הכחישה את הדברים. כמו כן, נמצאו בגרסתה, על פני הדברים, סתירות בתיאור מיקום הנוכחים, בדירה, ומחוצה לה, בין הודעתה במשטרה, ובין תיאור הדברים בחקירתה הנגדית. יאמר בזהירות, לעניין סתירות אלה, כי יתכן שהן נובעות מחלוף הזמן, מאז מסירת ההודעה במשטרה, ועד מועד החקירה הנגדית, במסגרת תביעה זו, או מן הלחץ בו היתה נתונה התובעת, בעת מסירת הודעתה במשטרה.

סתירה נוספת עלתה, בין הטענה בכתב התביעה (בסעיף 4.6.), לפיה, נפגעה התובעת, כאשר נסתה להמלט אל מטבח הדירה, ובין דבריה בהודעתה במשטרה, לפיהם, כאשר רדף X אחרי השוטרים, רצה אחריו, כיוון שרצתה לראות "... מה הוא עושה".

סבורני, כי יש גם לזקוף לחובת התובעת, במאזן הראיות, את הימנעותה מהעדת X, אשר לדברי התובעת, נכחה בדירה, בעת ההתרחשות.

מצד שני, קשה לסמוך ממצא עובדתי חד משמעי, ביחס לשאלות שבמחלוקת, על עדויות השוטרים, אשר מעבר לכך, שאינם עדים ניטרליים, בהיותם מעורבים באירוע, הרי שהתגלו קשיים משמעותיים בגרסאותיהם, כדלקמן:

יצוין, כי העד מר X, אשר ביצע את הירי כלפי X, לא זכר לדבריו, פרטים משמעותיים רבים מן האירוע, בעת חקירתו הנגדית.

הן מר X והן מר X, העידו, בתצהירי העדויות הראשיות שלהם, כי הודע להם ע"י המוקדנית במוקד המשטרה, שהמודיעה (X), "...מסרה כי הגרוש שלה נכנס בכוח לדירה שלה עם סכין והוא מאיים לרצוח אותה ואת הילדים שלה, והיא מבקשת ששוטרים יגיעו להציל אותה ואת בני משפחתה". דברים אלה, אינם תואמים במלואם, את הודעתה של X, למוקדנית המשטרה, אשר הוקלטה ותומללה, שכן, בשיחה האמורה, לא הזכירה X כל איום ברצח, אלא ביקשה מן המוקדנית: "... תזמיני מיד, מיד מיד לפה ניידת... מיד", ובהמשך, השיבה לשאלת המוקדנית אשר בקשה פרטים נוספים: "... הגרוש נכנס ל..., עם סכינים...", ובהמשך בקשה: "מהר מהר מהר. אני פה עם חמישה ילדים קטנים...". יתכן כמובן, כי המוקדנית הוסיפה, בהודעתה לשוטרים, פרטים שונים, שלא נמסרו לה מפי X, אלא שהנתבעת נמנעה מלהעיד את המוקדנית, ועל כן נותר הקושי בגרסת השוטרים, לעניין זה, בעינו.

שני השוטרים, העידו בתצהירי עדויותיהם הראשיות, כי עם הגעתם לבניין מגוריה של X, עוד טרם כניסתם לבניין, שמעו גבר המאיים בצעקות. מר X העיד, כי שמע איום בנוסח "אני לא עוזב אותך אני ארצח אותך", ואילו מר X העיד, ששמע איום בנוסח: "אני אהרוג אותך תשתקי". אילו פורטו גרסאות סותרות אלה, לראשונה, בתצהירי העדויות הראשיות, אשר נגבו כמעט חמש שנים לאחר האירוע, ניתן היה לסבור, כי מקור הסתירה הוא בחלוף הזמן, אלא שציטוטים אלה בדיוק, נכללו בהודעותיהם של השוטרים במשטרת דימונה, ביום האירוע.

קושי משמעותי נוסף, עולה נוכח עדות השוטרים, ביחס לאיום, שהשמיע לטענתם X, כלפי X, לאחר שכבר נכנסו לדירה. שניהם העידו, בנוסח אחיד, (העד מר X בסעיף 6 בתצהיר עדותו הראשית, והעד מר X בסעיף 7 לתצהיר עדותו הראשית): "... וראיתי אדם (להלן: "X") שעומד מול אישה (להלן: "המודיעה ו/או המתלוננת ו/או X") תוך שהוא צועק ומאיים הוא דחף את המודיעה לכיוון הטלוויזיה, והמודיעה נפלה". זאת, כאשר בהודעותיהם במשטרה, לא ציינו השוטרים, כי שמעו את X מאיים על X, לאחר שנכנסו לדירה. הגרסה, כפי שצוטטה מתצהירי השוטרים, הינה אפוא, גרסה כבושה. יודגש, כי אין המדובר בפרט שולי, וודאי לא בפרט זניח, שכן הוספת הטענה, בדבר איום נוסף כלפי X, היה בה לתמוך בגרסתם, לפיה נאלצו לבצע ירי, בין היתר, על מנת להגן על בני המשפחה, שנכחו בדירה.

בהודעתו במשטרה, מסר העד X, כי לאחר שדחף את X והפילה, שלף X סכין מכיסו, הוציא את הלהב מתוך ידית הסכין, ואיים על השוטרים, במילים: "... אני אדקור אתכם...", תוך שהוא מניף את ידו האוחזת בסכין. לעומתו, העיד העד X בהודעתו במשטרה, כי X שלף ממכנסיו סכין "... עם להב שלופה...", הניף את ידו לכיוון השוטרים, ולאחר מכן, לדברי מר X, "... צעק משהו לא זוכר מה...". על אף שמסר כאמור בהודעתו, שלהב הסכין כבר היתה שלופה כאשר הוציא X את הסכין ממכנסיו, ועל אף שלא זכר, את תוכן פנייתו אל השוטרים, בהודעה שנמסרה ביום האירוע, הרי שבתצהיר עדותו הראשית, שניתן כמעט חמש שנים לאחר מכן, העיד לעניין זה "X היה בהיסטריה והוא המשיך להתקדם לעברנו במהירות עם הסכין מונפת תוך שהוא צורח "אני ארצח אתכם", כל הסיטואציה המתוארת להלן ארכה לא יותר ממספר שניות". כאשר נשאל העד כיצד יתכן שזכר את תוכן האיום במדויק, כמעט 5 שנים לאחר האירוע, בעוד שלא זכר את הדברים ביום האירוע עצמו, טען העד: "הייתי קצת במצב לא פשוט אחרי שהיה את הירי, ואח"כ אתה זוכר". ספק אם ניתן לקבל הסבר זה, כהסבר מניח את הדעת, ומכל מקום, קשה לדחות, כבלתי סבירה, את תהיית ב"כ התובעת, שמא השינוי המסוים בגרסת מר X, נובע מכך שנחשף, בשלב עריכת התצהירים, לגרסת מר X.

העד מר X, העיד בחקירתו הנגדית, כי הוא ומר X, שלפו את אקדחיהם יחד, כאשר X החל להתקרב לעברם, וכי חלפו כ"... 5-7 שניות", מאז ששלפו את אקדחיהם ועד שמר X ירה בX. נראה, כי המדובר בהערכת זמן מוגזמת, נוכח המרחק הקצר שעברו X והשוטרים, במהלך תנועתם האמורה, כעולה מדברי הנוכחים באירוע, ומהתמונות שהוצגו לבית המשפט. אמנם, אילו התקבלה גרסה זו של העד, יכול היה הדבר לפעול במידת מה, לטובת התובעת. אך סבורני כי יש לדחות דבריו אלה, מחמת חוסר סבירותם, ונראה, כי עצם העלאתם, תורם לחוסר הדיוק הכללי, בגרסאות עדי ההגנה.

כאמור, נוכח הקשיים בגרסת עדי ההגנה, לא מצאתי להעדיף את גרסתם על גרסת התובעת. יחד עם זאת, בהיות גרסת התובעת בגדר עדות יחידה של בעל דין, נוכח הקשיים שעלו בה, ומשנמנעה מלהעיד את X, לא מצאתי גם לאמץ, את גרסתה, במלואה.

7. אילו התקבלה גרסת הנתבעת במלואה, דהיינו כי השוטרים הגיעו לדירה, לאחר שקיבלו קריאה מן המוקד לפיה מאיים X על בני משפחתו, באמצעות סכינים, ולאחר ששמעו באזניהם איום בצעקות מפיו, עם הגעתם לדירה, כאשר לאחר מכן, ראו את X, תוקף את X, מאיים על בני המשפחה, ומתקדם לעבר השוטרים, תוך איומים מילוליים ובסכין מונפת באוויר, וכאשר לדברי העד מר X, הגיע X עד מרחק נגיעה ממנו ממש, נדמה כי לא היה מתעורר ספק של ממש, בדבר צדקת טענת הנתבעת, לפיה פעלו השוטרים כדין, בסמכות, ובהתאם לצורך, בבצעם את הירי, מתוך הגנה עצמית.

הקושי היה מתעורר כמובן, ביתר שאת, אילו התקבלה גרסת התובעת במלואה, שאז לכאורה, בוצע הירי ממרחק של כ- 2 מטר, כאשר השוטר היורה הספיק לכרוע על ברכו, ולאחר שחברו קרא אליו לירות אל X. במצב כזה, היה כמובן מקום לדון בטענות התובעת, לפיהן, היה על השוטרים, להמשיך לסגת מהמקום, ולהתרחק מהתוקף, או לחילופין, לתקוף אותו פיזית בידיהם או ברגליהם, ללא שימוש באקדח, ולהוציא את הסכין מידיו.

סבורני עם זאת, כי גם אילו התקבלה גרסת התובעת, במלואה, עדיין נכון היה לקבל את טענת ההגנה של הנתבעת, לפיה, בוצע הירי תוך "הגנה עצמית", על מנת להגן על השוטרים עצמם ועל בני המשפחה.

יש לדון בשאלות, תוך התייחסות למידע שנמסר לשוטרים, עובר להגעתם לדירה, ולהתנהגותו של X כלפיהם, מרגע הגעתם לדירה. יש גם ליתן את הדעת, לפרק הזמן הקצר, במהלכו התרחשו האירועים, ולסבירות הערכות השוטרים, ביחס לתרחישים השונים העלולים להתרחש, בהמשך.

לצורך הדיון, נתייחס רק להודעת X למשטרה, כפי שהוקלטה ותומללה, ונניח לגרסת השוטרים, לפיה הודע להם כי המודיעה (X) מסרה שגרושה (X) נכנס לדירתה בכוח, כאשר הוא אוחז סכין ומאיים לרצוח, אותה ואת ילדיה, ובקשה ששוטרים יגיעו להציל אותה ואת בני המשפחה. מקריאתה של X כפי שתועדה, עלתה מצוקה גדולה. נזכיר את הבהילות בפנייתה: "... תזמיני מיד מיד מיד לפה ניידת...", את התמקדותה בכלי הנשק שהחזיק X: "... הגרוש נכנס... עם סכינים....", ואת הדאגה לילדיה שהובעה בהמשך: "... מהר, מהר מהר. אני פה עם חמישה ילדים קטנים...". התמונה העולה בעיני רוחו של אדם, אשר שומע את התיאור, הינה תמונה קשה, המעידה לכאורה, על סכנה חמורה ומידית, לשלומם של המודיעה ושל ילדיה, מצד אדם, אשר מאיים עליהם, באמצעות סכינים. הבהילות והסכנה, שעלו מדבריה אלה של X, גם מבלי שהתלוותה אליהם אמירה מפורשת, בדבר איומים, מצד X, היה בהן, יש להניח, לגרום לדאגה רבה ולדריכות, אצל שני השוטרים שהגיעו למקום.

בהמשך, כאשר הגיעו למקום (וגם אם נניח שלא שמעו כל איום מצד X כלפי בני המשפחה, ולא ראו אותו תוקף את X), ראו את התובעת ואת X, במצב שבו יכולים היו לסבור, על רקע תוכן הקריאה שהועברה אליהם, כי הן נתונות בחוסר אונים ובתווך, את X האוחז בסכין, באופן שהתיישב, עם התיאור בהודעתה למוקדנית בתחנת המשטרה. גם ללא כל איום מילולי מפורש, כלפי מי מהנוכחים בדירה, נראה כי היה בסיס לסברת השוטרים, כי אם יעזבו את המקום, עלול X לפגוע במי מבני המשפחה. זאת, גם אם בפועל, כטענת התובעת, לא נשקפה באותו שלב כל סכנה מצד X, כלפי בני משפחתו.

בהמשך, ועל כך אין חולק, התקדם X אל עבר השוטרים, כאשר הוא מאיים עליהם, במלל, ובאמצעות הסכין. הדברים עולים בבירור, מהודעת התובעת עצמה במשטרה (עמ' 8 להודעתה): "...ואז X רץ לכיוון החלון ואז הוציא סכין יפאני ואיים על השוטרים שירצח אותם...".

התיאור, הן בדברים אלה של התובעת, והן בדברי השוטרים, הינו של אדם המתנפל על השוטרים, כאשר הוא אוחז סכין, ומאיים לרצוח אותם. נראה כי ההנחה, לפיה X אכן התכוון לפגוע פיזית בשוטרים באמצעות הסכין, היתה הנחה סבירה ביותר. הסברה, כי בהתנהגותו זו, הקים סכנה ממשית לחיי השוטרים, או לכל הפחות לשלמות גופם, אף היא היתה מתבקשת בנסיבות האמורות.

אין חולק, כי השוטרים לא ירו בX מיד שהחל להתקדם לעברם, תוך הנפת הסכין, ונמנעו מירי בתוך הדירה, אלא נסוגו לאחור, ובכך, גם הרחיקו את X, מבני המשפחה שנכחו בדירה. על כך, סיפרה גם התובעת בהודעתה במשטרה (עמ' 3): "אני ראיתי אותם (את השוטרים – ג.ג), בורחים והוא אחריהם... ". מדבריה נלמד גם, כי כאשר נפגעה מהירי, היתה קרובה מאוד לX, וזאת, משום שרצה אחריו:"... אני הייתי ליד הדלת, אולי מטר ממנו, כי אני רצתי אחריו, רציתי לראות מה הוא עושה". גם אם נניח כי השוטרים יכולים היו לברוח מהמקום, הרי בחירתם לירות בX ולנטרלו, לא היתה בלתי סבירה בנסיבות, שכן, יכולים היו לסבור, נוכח המידע שהיה ברשותם, כי אם יתרחקו עוד מX, עלול הוא לחזור לתוך הדירה, ולפגוע במי מהנוכחים. זאת, בין אם היה המרחק בין השוטרים לבין X מטר אחד כגרסת מר ורסוקר, או שני מטרים, כגרסת התובעת, ואפילו, בוצע הירי בכריעה כפי שטענה התובעת.

ב"כ התובעת טענה, כי השוטרים יכולים היו להשתמש, באמצעים חלופיים, אך הוכח כי אמצעים כאלה, לא היו ברשותם כאשר הגיעו לדירה, שכן טרם הוסמכו לשימוש בגז פלפל, והותירו את האלות בניידת עימה הגיעו. נזכיר כי על פי עדותו של פקד מגל, אכן נהוג היה בתקופה הרלוונטית להימנע מכניסה לדירות עם אלות.

אשר לאפשרות, לתקוף את X, ללא שימוש בנשק, על מנת לנסות לחלץ מידיו את הסכין – יתכן שהשוטרים יכולים היו להצליח בכך, שהרי בסופו של דבר, בעטו בידיו של X והוציאו ממנו את הסכין, אם כי באותו שלב כבר נורה ברגלו, ויתכן שכח התנגדותו נחלש. נראה עם זאת, כי פעולה זו, היתה מעמידה את השוטרים בסכנה ממשית, לפגיעה מלהב הסכין. גם אם ניתן להניח, שפגיעה כזאת לא היתה קטלנית, הרי שהיתה עלולה בסבירות גבוהה לפצוע מי מהשוטרים, פציעה קשה. בנסיבות אלה, יכולה היתה תקיפת X בידיים חשופות, להיחשב מעשה גבורה, ולהעיד על אומץ לב רב, מצד השוטרים, אלא שהמבחן הרלוונטי לענייננו, איננו מבחן "השוטר הגיבור", אלא מבחן "השוטר הסביר", ונראה, נוכח מכלול הנסיבות והשיקולים, שהנחו את השוטרים בשימוש באקדח, כי בחירתם לעשות שימוש בנשק, לא חרגה מן הסביר.

מכאן, שאין לקבוע, כי השוטרים פעלו ברשלנות, כאשר ביצעו את הירי, ועל כן אין לקבל את התביעה.



8. התביעה נדחית, אפוא. בנסיבות העניין, נוכח מצבה של התובעת, ועל רקע ההערות דלעיל לעניין עדויות עדי ההגנה, אין צו להוצאות.







לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. פגיעות גוף

  2. סיכויי החלמה

  3. כוויה בסאונה

  4. דריכה על מחט

  5. דריכה על בורג

  6. התחשמלות - קו מתח גבוה

  7. פגיעה ע"י מטקה בחוף הים

  8. פיצויים בגין נזקי גוף - ירי

  9. הוכחת קיומו של נזק גוף

  10. עפיפוניאדה - תביעה לנזקי גוף

  11. תביעה בגין נזקי גוף ברחוב

  12. תביעה לפיצויי נזקי גוף – תושב ג'נין

  13. נזקי גוף והתדרדר במצב הרפואי לאחר תאונה

  14. תביעה לתשלום פיצויים בגין נזקי גוף מירי שוטרים

  15. תביעת פלת"ד לתשלום נזקי גוף שנגרמו בתאונת דרכים

  16. תביעת פיצויים בגין נזקי גוף בעקבות מעורבותו בתאונת דרכים

  17. תביעה בגין נזקי גוף שאירעו בשל נפילה ממתקן בפארק שעשועים

  18. תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף עקב טענה ל"תקיפה" כמשמעותה בפקודת הנזיקין

  19. תביעת נזקי גוף, בעקבות תאונה באתר שיפוצי בנייה בשכונת גני אלון בחדרה

  20. תביעה בגין נזקי גוף לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975

  21. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון