נשארה בכף הרגל זכוכית שלא הוצאה ע"י רופאי הנתבע מאז יום התאונה, דבר שגרם לדלקת סביבה (נספח ג' לתצהיר התובעת). ביום 4.8.04 התובעת אושפזה אצל הנתבע במשך שלושה ימים שבמהלכם היא נותחה בהרדמה כללית והוצאה מכף רגלה את זכוכית באורך של 5X5 מ"מ שהיתה בכף רגלה במשך 22 חודשים. (נספח ד' לתצהיר התובעת). התובעת נותחה שוב אצל הנתבע ביום 11.7.07 במסגרת אשפוז של 3 ימים והוצא עצב מכף רגלה הפגועה (נספח ה לתצהיר התובעת) התובעת טוענת כי לאחר הניתוח היה לה נימול עם כאבים בכף רגל שמאל, כאבים לאורך הבוהן של כף רגל שמאל, אשר מפריעים לה לישון בלילה. ב"כ התובעת המלומד טען כי שני הניתוחים שנעשו היו נמנעים במידה שהרופא בחדר המיון היה מוציא את הרסיס ביום התאונה. ב"כ הנתבע המלומד טען כי דין התביעה להידחות, בשל התיישנות התביעה. לטענתו מרוץ ההתיישנות החל ביום 29.12.02, דהיינו מספר ימים לאחר הוצאת התפרים, כי אז החלה התובעת לסבול מכאבים ודקירות בכף רגלה הפגועה, ומקום החתך התנפח. התביעה הוגשה ביום 7.4.11, דהיינו לאחר יותר משמונה שנים וחצי מהמועד בו התברר לתובעת כי נגרם נזק לכף רגלה. ב"כ הנתבע טען גם כי דין התביעה להידחות לגופו של עניין, שכן לכתב התביעה לא צורפה חוות דעת רפואית, ומשכך, התובעת לא יכולה לטעון טענה שברפואה, ולכן אין בפני בית המשפט ראיה הקובעת כי הנתבע התרשל בטיפולו בתובעת. הנתבע טען כי במסגרת חדר מיון אף פעם לא עושים צילום אולטרה-סאונד, והתובעת לא הביאה חוות דעת רפואית הסותרת את דברי הנתבע. הנתבע הכחיש מכל וכל שהיתה איזה שהיא רשלנות מצידו, וטען כי התובעת היא זו שהתרשלה בכך שהיא הפילה את צנצנת הדבש על רגלה, ובכך שהיא הלכה יחפה, ובנוסף לכך, היא לא פעלה בהתאם להנחיות הנתבע בתעודת מחלקת המיון כאשר נכתב במפורש "לברר חיסון בקופת חולים ביקורת תפרים בעוד יומיים", כשבפועל התובעת פנתה לקופת החולים רק אחרי כשלושה חודשים. לא זו בלבד, אלא, שבקופת החולים הפנו את התובעת לבדיקת אורתופד, אבל התובעת הזניחה את עצמה ולא צייתה להוראות הרופא ובמחדלים אלה, ניתקה התובעת את הקשר הסיבתי בין ההתרשלות לכאורה, ובין הנזק. גם לגבי הנזק, טען הנתבע כי לתובעת לא נגרמו נזקים כלשהם, וכי הכאבים שהיא חשה, הם רק תוצאה מנפילת הצנצנת על רגלה. דיון והכרעה ראשית לעניין ההתיישנות, הנני מקבל את טענת ב"כ התובעת לפיה מרוץ ההתיישנות החל ביום בו נתגלה לניזוק הנזק. במקרנו, התובעת גילתה את הרסיס רק ביום 6.6.04, הדבר עולה בקנה אחד עם הקבוע בסע' 8 לחוק ההתיישנות, תשי"ח - 1958: "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה". לגופו של עניין, התרשלות מקצועית של רופא למטפל מתפתחת ממקרה למקרה, והשאלה מתי ובאילו נסיבות קיימת התרשלות מקצועית של רופא, הינה עניין לבתי המשפט ולא מדובר בשאלה מדעית הנתונה לחוות דעת של רופאים. (ע"א 5586/03 ד"ר לארי פרימונט נ' פלוני- טרם פורסם). השאלה הראשונה עליה יש לתת מענה בבחינת קיומה של רשלנות הנתבע היא האם קיימת חובת זהירות מושגית? קיומה נבחן על פי מבחן הצפיות: האם אדם סביר יכול או צריך היה לצפות להתרחשות הנזק? קיומה של חובת הזהירות המושגית נקבע על-פי מבחן הצפיות. המבחן הוא, אם אדם סביר "צריך היה" (Ought to) לצפות להתרחשות הנזק. נקודת המוצא העקרונית היא, כי מקום שניתן לצפות נזק, כעניין טכני, קיימת חובת זהירות מושגית, אלא אם כן קיימים שיקולים של מדיניות משפטית, השוללים את החובה. במסגרת השיקולים להם נזקק ביהמ"ש כעניין של מדיניות שיפוטית עליו לאזן בין האינטרסים השונים ובהם הצורך להבטיח חופש פעולה מזה והצורך להגן על הרכוש והגוף מזה. יש אף להתחשב בסוג הנזק ובדרכי התרחשותו. ואת השפעת ההכרעה על דרכי התנהגותם של הבריות בעתיד. כמו כן יש לשקול את המעמסה הכספית, אשר תוטל על סוג מסוים של מזיקים או ניזוקים בעקבות הטלתה או אי הטלתה של האחריות. (ראה למשל את העקרונות שבכלכלה ומשפט שהותוו על ידי השופט הנד במשפט האמריקאי). אין חולק כי על הנתבע מוטלת אחריות לבריאות המטופלים שלו, אשר מטבע הדברים מוטלת בין רופא למטופל, ולעיתים אחריות זו היא אף מוגברת. ומכאן לשאלה האם קיימת חובת זהירות קונקרטית? האם הנתבעת או מי מטעמה יכולה או צריכה הייתה לצפות את התרחשות הנזק בנסיבות הספציפיות של המקרה כמתואר לעיל? גם חובת הזהירות הקונקרטית נקבעת על פי מבחן הצפיות וכפי שנכתב בע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש: "השאלה היא, אם אדם סביר יכול היה לצפות - בנסיבותיו המיוחדות של המקרה - את התרחשות הנזק, ואם התשובה על כך היא בחיוב, אם אדם סביר צריך היה, כעניין שבמדיניות, לצפות את התרחשותו של אותו נזק". בע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אליהו אמסלם פ"ד לח(1) עמוד 72 כתב לעניין זה כב' השופט ד' לוין: "הפעלה ראויה של מבחן הצפיות מחייבת הבחנה בין סכנה "רגילה" לבין סכנה "בלתי רגילה" לגבי הניזוק. שכן רק בגין הסכנה האחרונה מוטלת חובת זהירות קונקרטית". בעוד ששאלת חובת הזהירות המושגית נבחנת במנותק מעובדותיו של המקרה, הרי ששאלת הזהירות הקונקרטית מתייחסת לנסיבות נשוא הדיון. המבחן לקיומה של חובת זהירות הינו מבחן הצפיות. לדידי, התשובה לשאלה זו היא חיובית ומתבקשת. במקרנו דנן, הנתבע לא מטריח את עצמו לבדוק לאחר שנקה את הפצע ולפני שתפר אותו, אם נשארו רסיסי זכוכית, דבר שאומר דרשיני. רסיסי זכוכית הם חתיכות כה קטנות ולא נראות בעין בלתי מזויינת, לכן האחריות היא מוגברת, ועל הרופאים החובה לאתר או לפחות לעשות מאמץ ע"מ לאתר כל חתיכה. ובכך הפר גם חובת הזהירות הקונקרטית והוא גם אחראי לנזקיה של התובעת (השווה למקרים דומים שהפנה אלי ב"כ התובעת המלומד בת"א (י-ם) 9489/04 רן עמר נ' המרכז הרפואי שערי צדק וכן ת.א. 18408/02 (שלום חיפה) ארז ארבל נ' אורט ישראל בי"ס תיכון טכנולוגי עירוני ואח'). השאלה השנייה היא האם היתה סטייה מסטנדרט הזהירות המוטל עליו? לאור האמור לעיל ניתן ללמוד כי הנתבעת לא השכילה לנסות ולהקטין את הנזק על ידי בדיקה מדויקת ומדוקדקת ולעומק. על כן אני קובע כי הנתבעת הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה. השאלה השלישית היא, האם הפרת החובה היא שגרמה נזק? אילו נקטה הנתבעת באמצעי זהירות ראויים כגון בדיקה מעמיקה, או צילום או אולטרסאונד, אך במקרה שלא, הדבר לא נעשה, דבר שמהווה הפרת חובת הזהירות. באשר לקשר הסיבתי המשפטי בין הפרת החובה לבין הנזק הרי שהן על פי מבחן הסיכון הבוחן האם התוצאה המזיקה בתחום הסיכון שיצרה התנהגות הנתבעת הייתה שייכת לסוג הסכנות המסתברות ממנה ואשר בגללן יש לראותה כרשלנות סבורני כי מעשיו ומחדליו של הנתבע נמצאים בתוך מתחם הסיכון שחובת הזהירות המוטלת על הנתבע בא למנוע, והן במבחן השכל הישר, התנהגותו של הנתבע ורשלנותו כאמור לעיל הם שתרמו לנזק, לדידי, במקרה דנן הפרתו של הנתבע את חובת הזהירות היא הסיבה העובדתית לקרות הנזק. אשר על כן ולאור כל האמור לעיל אני קובע כי הנתבעת התרשלה וכי התרשלותה היא שגרמה לפגיעתה של התובעת. ב"כ הנתבע ניסה לצייר תמונה ולפיה, הנזק והכאבים שנגרמו לתובעת נבעו מכך שצנצנת הדבש נפלה על רגלה, אין חולק כי הפגיעה גרמה לכאבים, אך ברור לכולי עלמא כי הכאבים אחרי שנה וחצי לא נובעים מנפילת הצנצנת, דבר שאינו הגיוני, ועדותם של שני הרופאים, עם כל הכבוד, לא מקובלות עליי מטעם זה. עדותה של התובעת מקובלת עליי, מדובר בעדות הנתמכת במסמכים רפואיים, אין ספק שרסיסי הזכוכית לאחר הטיפול שקבלה מהנתבע נשארו בכף רגלה, ושוכנעתי שהיא לא קבלה טיפול סביר ומקצועי. הוצאות רפואית ונסיעות עסקינן בנזק מיוחד אשר יש להוכיחו בראיות של ממש ( ראו ע"א 524/74 אסבסטוס נ' פזגז פ"ד ל(3) 258,281; ע"א 355/80 אנסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע פ"ד לה(2) 809,800). דא עקא, הלכה פסוקה היא, כי בית המשפט רשאי לפסוק פיצוי בגין הוצאות , אף מבלי שהובאה ראיה לכך, והוא אף יכול להעריך על דרך האומדנא . ראה לענין זה , א. ריבלין תאונת הדרכים "סדרי דין וחישוב פיצויים " מהדורה רביעית, עמוד 912 ,וכן ע"א 5994/96 - מתיתיהו בן יאיר ואח' נ' עזבון המנוחה נופיה. תק-על 97(1), 933 התובעת עברה סדרה של ניתוחים וכן סדרה של טיפולים שונים. לדידי, יש לפצות את התובעת בסכום גלובאלי בגין ראש נזק זה בסך של 3,000 ₪. כאב וסבל קביעת הפיצוי בגין נזק לא ממוני קשה היא. כך, הן בשל הקושי האינטלקטואלי שביסוד ראש נזק זה, הן בשל הקושי להעריך בערכים כספיים את שיעורו של נזק מסוג זה. אכן נכון, כיום קיימת מגמה להעלות את רף הפיצוי בגין ראש נזק זה, ולנתק את הקשר שנוצר בשעתו בין הפיצוי שנקבע בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 ובין התביעות על פי פקודת הנזיקין: "... סכומי הנזק הלא ממוני הקבועים בדין לעניין תשלום פיצויים לנפגעי תאונות דרכים... אינם רלוונטיים לעניין שיעורו של הנזק הלא ממוני הנפסק בתביעות בשל נזקי גוף אשר נגרמו בשל רשלנותו של המזיק. בתביעות האחרונות שיעור הנזק הלא ממוני צריך להקבע בהתחשב בנסיבות המיוחדות של המקרה הקונקרטי, הכאבים והסבל של התובע במקרה הנדון" (ע"א 398/99 קופ"ח של ההסתדרות כללית נ' לאה דיין, פ"ד נה (1) 765, וכן ראה ע"א 3843/90 אוחיון אלברט נ' מדינת ישראל, משרד הבטחון, תק-על 93(3), 428). כאב וסבל - לפי המשפט העברי ראש הנזק של כאב וסבל זהה למעשה לראש הנזק המכונה במשפט העברי 'צער', שהוא אחד מחמשת ראשי הנזק שנדרש אדם שחבל בחברו לשלם, כאמור במשנה (בבא קמא, פרק ח משנה א): "החובל בחברו חייב עליו משום חמשה דברים בנזק בצער ברפוי בשבת ובבשת". בהמשך המשנה מתוארת שיטת חישוב ערכו הכלכלי של הצער בלשון זו: "וכמה הוא יפה צער? הכהו בשפוד או במסמר ואפילו על ציפורנו מקום שאינו עושה חבורה, אומדין כמה אדם כיוצא בזה רוצה ליטול להיות מצטער כך". כלומר, על מנת להעריך את שוויו הכלכלי של הצער יש להעריך את הסכום שהיה האדם מוכן לקבל כדי להסכים לשאת בצער שסבל ממנו. בתלמוד מבואר, ששיטת החישוב האמורה נועדה לשם חישובו של צער שאינו כרוך בנכות צמיתה (צער שלא במקום נזק). ביד החזקה מתאר הרמב"ם את שיטת חישוב ערכו הכלכלי של הצער בלשון זו (חובל ומזיק, פרק ב, הלכה ט): "כמה הוא הצער, הכל לפי הניזק, יש אדם שהוא רך וענוג ביותר ובעל ממון ואילו נתנו לו ממון הרבה לא היה מצטער מעט ויש אדם שהוא עמל וחזק ועני ומפני זוז אחד מצטער צער הרבה, ועל פי הדברים האלה אומדין ופוסקין הצער." מן הדברים עולה, שיש להתחשב גם בחוסנו של הניזק ("רך וענוג" או "עמל וחזק"), וגם ביכולתו הכלכלית, ובהתאם לכך לחשב כמה היה הניזק מוכן לקבל על מנת לסבול את הצער שנגרם לו. רבים מן הפוסקים (ראו דרישה, חושן משפט, סימן תכ, ס"ק יז; ספר הליקוטים, הלכות נערה בתולה, שם; ערוך השולחן, סימן תכ, סעיפים יז, יח ) מציינים שכאשר הצער אינו כרוך בנכות, יש להעריך את השווי של הכאב והסבל בהתאם לנכונות הניזק לקבל כסף כדי לתת את הסכמתו לכך שיגרמו לו סבל דומה במהותו, בעוד שכאשר הצער כרוך בנכות, יש להעריך את השווי של הכאב והסבל בהתאם לנכונות הניזק להוציא כסף כדי לחסוך מעליו את הצער. רבנו אשר (פסקי הרא"ש, בבא קמא, פרק ח, סימן א) חולק על הרמב"ם מאחר שלהערכתו, האדם הסביר לעולם לא יהיה מוכן לקבל כסף כדי לסבול. לכן הוא קובע, שלשם הערכת שוויו הכלכלי של הצער, בכל מקרה, יש להעריך את הסכום שהיה האדם מוכן לתת כדי שלא להצטער (כגון, לשלם תמורת תרופה משככת כאבים). להלכה, נפסק בשולחן ערוך (חושן משפט, סימן תכ, סעיף טז): "צער כיצד, הרי שקטע אצבעו, אומדים כמה אדם רוצה ליתן בו לקטע לו אבר זה בסייף או לקטוע אותו בסם, אם גזר המלך לקטוע אבר (בסייף), ומה שיש בין זה לזה משלם לו" ועל דברים אלו מעיר שם הרמ"א: "ובמקום דאיכא [=שיש] צער לחוד, משערין אם היה גוזר המלך לכוות אותו בשפוד על צפרנו וכדומה, כמה היה נותן להנצל מצער זה". מכאן שלהלכה, ההבחנה שבין כאב וסבל הכרוכים בנכות צמיתה לבין כאב וסבל שאינם כרוכים בכך, נדחתה. בין אם הצער כרוך בנכות ובין אם לאו, שוויו הכלכלי יחושב בהתאם לנכונות הניזק לשלם על מנת להסיר מעליו את הצער. התלמוד (מסכת בבא קמא פד ע"ב - פה ע"א) דן גם בשאלה מדוע מפרט התורה (שמות כא, כה) מציינת גם "כְּוִיָּה תַּחַת כְּוִיָּה" וגם "חַבּוּרָה תַּחַת חַבּוּרָה", ומסקנתו היא שהמילים "חַבּוּרָה תַּחַת חַבּוּרָה" נועדו "לדמים יתרים". לפי פירושם של בעלי התוספות בשם ר"י (תוספות בבא קמא פה ע"א, ד"ה לדמים יתרים) משמעות המונח "לדמים יתרים" הוא: "שמשלם [המזיק] בצער שיש בו רושם יותר מבצער שאין בו רושם, אף על פי שאין מצטער [הניזוק] בזה יותר מבזה, משלם [המזיק] יותר, לפי שמתגנה [הניזוק] מחמת הרושם". הרב חיים גריינימן הסביר את דבריהם בספרו חידושים וביאורים למסכת בבא קמא (בני ברק, תש"ס), עמ' קלד כך: "והדבר ידוע שאדם ייתן יותר למנוע ממנו חבורה מכוויה, אף שצערן שווה. ואשמועינן קרא [=והפסוק מלמד אותנו] דגם זה שמצטער יותר מחמת דמינכרא [=בגלל שהמום נראה כלפי חוץ] - בכלל צער, ולא אמרינן דזה בושת או גרמא בעלמא". כלומר, כאשר הפגיעה גורמת לניזק גם מום גלוי (צלקת, חסרון אבר וכדומה), זכאי התובע להגדלת הפיצוי עבור ראש הנזק של כאב וסבל. אמנם, מן הראוי להדגיש, שבהתאם לעיקרון האמור, גם פגיעה חיצונית שלא תוגדר כנכות, כצלקת, עשויה להגדיל את שוויו של ה'צער'. יתר על כן, מאחר שהמדד העיקרי להגדלת שוויו של הצער הוא הביטוי החיצוני של הנזק, ערכו של הצער בפגיעה שגרמה לניזק נכות קשה שיש לה ביטוי חיצוני קל, יהיה נמוך מערכו של צער בפגיעה שגרמה לניזק נכות קלה, שיש לה ביטוי חיצוני רב יותר. מלשון המשנה ("אדם כיוצא בזה") משמע, שיש להעריך את שוויו הכלכלי של הצער הסובייקטיבי שסבל ממנו הניזק. כך בוודאי עולה גם מהלכת הרמב"ם הנזכרת, המתחשבת באופיו וחוסנו של הניזק וביכולתו הכלכלית. אולם כזכור, לדעת רבים מן הפוסקים, הלכה זו נאמרה בעניינו של צער שאינו כרוך בנכות צמיתה. לא אחת, הצער שנגרם לניזק בעת התרחשות הנזק, הוא רק תחילתו של תהליך החלמה ארוך ומייגע, הכרוך בצער רב. האם בחישוב ערכו של הצער יש לשקול אך ורק את הצער הישיר, זה שממנו סבל הניזק בעת שנחבל, או שמא יש לחשב גם את ערכו של הצער של הניזק משעה שנחבל ועד להחלמתו המלאה? לדעת רבנו יצחק (תוספות, כתובות לט ע"א, ד"ה צער דמאי) המזיק נדרש לשלם רק עבור הצער שנגרם לניזק בעת הפגיעה בו, ואילו הצער שהוא עתיד לסבול נחשב כנזק עקיף (גרמא), שאין המזיק נדרש לשלמו. לעומתו, רבנו שמשון בן אברהם (הובא בפסקי הרא"ש, כתובות לט ע"א) סבר, שהמזיק נדרש לשלם גם עבור הצער שעתיד הניזק לסבול עד להחלמתו המלאה. להלכה, רבנו יעקב בעל הטורים הכריע בשם אביו הרא"ש כדעתו של רבנו שמשון, שבהערכת הצער יש להעריך גם את הצער שהניזק עתיד לסבול עד להחלמתו המלאה. בעניינו לתובעת לא נקבעה נכות צמיתה אך היא אושפזה מספר ימים, ונותחה פעמיים, סבלה מכאבים ודקירות, ועל כך, סבורני כי יש לפצות אותה בסכום גלובאלי סביר והוגן של 50,000 ₪, סכום זה מהווה גם הנזקים שנגרמו לתובעת הן בעקבות הרשלנות רפואית, והן בגין ההליך המשפטי והעינוי דין שנגרמו לה ועל הצורך להעיד ולשחזר את חוויותיה הקשות. אשם תורם לדברי ההגנה, הכאבים שחשה התובעת הם לא קשורים לטיפול הרפואי שקיבלה: "ש. ב 0.1.60 נותחה בהרדמה כללית הוציאו זכוכית 5/5 מ"מ. אתה כותב במסמכים שעליהם - אתה חתום ואני מצטט...איך אתה כותב שלא נגרם לה נזק? ת. כי יש לה הרבה דברים שלא שייכים לתאונה. ש. רק מה ששייך לתאונה. העיכוב בהוצאת הזכוכית לא גרם שום נזק? ת. הנזק שנגרם לה נגרם בגלל הפגיעה שנפל לה הצנצנת על הרגל. לא אנחנו חתכנו הרגל בזכוכית. הרסיס לא גרם לה שום נזק. הרסיס הפריע לה מקומית ולכן הוציאו אותו. הניתוח לא מיותר, אבל זה לא עשה לה את הנזק. העיכוב בהוצאת הנזק של חודש לא גרם לה נזק, זה הפריע לה מקומית לכן הוצא לה. הנזק קרה בגלל נפילת הזכוכית על הרגל. אנחנו לא הכנסנו לה הזכוכית, יש אנשים שחיים עם זה הרבה שנים. ש. דלקת יש תגובה דלקתית זה כתוצאה מהזכוכית ? ת. כן. ש. בעיה בבוהן? ת. זה מהפגיעה שנגרמה לה כתוצאה מהזכוכית". (ראה עמוד 20 לפרוטוקול, שורות 13-25) אינני יכול לקבל דברים אלו ולדידי הם נוגדים את השכל הישר וההיגיון הבריא כפי שציינתי לעיל. עם זאת, אי אפשר להתעלם מהאשם התורם של התובעת לנזקים שנגרמו לה, החל מעצם הפלת הצנצנת על רגלה ועד לאי ציות להוראות הרפואיות שניתנו לה. האשם התורם מהווה הגנה למזיק לא מפני עצם האחריות בנזיקין גופה, אלא מפני החובה לפצות את הניזוק על מלוא נזקו. בקביעת קיומו של אשם תורם יש תחילה לבחון אם, בנסיבות הענין, נהג הניזוק כאדם אחראי ותוך זהירות סבירה (מבחן האדם הסביר); ואם נמצא שלשאלה זו יש להשיב בשלילה, כי אז תחולק האחריות לפגיעה על פי מבחן האשמה המוסרית, דהיינו, הצבת מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה כדי להשוות ולהעריך את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד (ראו: ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם, פ"ד לח(1) 72, 81; ע"א 73/86 שטרנברג נ' עיריית בני-ברק, פ"ד מג(3) 343, 351-350; ע"א 542/87 קופת אשראי וחסכון אגודה הדדית בע"מ נ' עוואד, פ"ד מד(1) 422, 438; ע"א 2245/91, 2359 ברנשטיין נ' עטיה, פ"ד מט(3) 709, 723). בנסיבות העניין אני סבור שיש לייחס לתובעת אשם תורם של 30%. סוף דבר אי לכך ולאור כל האמור לעיל הנני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת את הסכומים כדלקמן : הוצאות רפואה ונסיעות: 3,000 ₪ כאב וסבל: 50,000 ₪ ניכוי א.ת. 30% (15,900) ₪ סה"כ לפיצוי: 37,100 ₪ כמו כן ישא הנתבע בהוצאות משפט וכן בשכ"ט עו"ד בגובה 23.6%. רפואהדלקתרופאיםרגליים