נפילה לאחר חניית רכב בשלולית של חומר דביק

לאחר שהחנתה את רכבה והלכה בדרך למעלית, נתקלה בשלולית של חומר דביק שהכיל מים מעורבים בסיד, נפלה ונפגעה קשות בגופה (להלן: "התאונה"). שלולית המים והסיד נוצרו כתוצאה מכך שביום התאונה הנתבעת בוצעה עבודת שיפוץ בחניון. הנתבעת הגישה הודעת צד ג' לחברת משולש צבעים בע"מ (להלן: "צד ג' 2" או "חברת משולש"), אותה חברה שבצעה את עבודת השיפוץ, ונגד הפניקס חברה לביטוח בע"מ (להלן: "הפניקס") כמבטחת של חברת משולש, ונגד חברת פרח השקד בע"מ (להלן:" צד ג' 1" או "חברת הניקיון") האחראית על הניקיון של החניון. התובעת צירפה חוות דעת מומחה מטעמה ממנו עולה שהיא נותרה כתוצאה מהאירוע עם נכות אורתופדית צמיתה בשיעור של 25% בגין הגבלת מפרק הכתף. לעומת זאת, הנתבעת הגישה חוות דעת ביום 11.3.12 ממנה עולה שלכל היותר סובלת התובעת מנכות צמיתה בסך 20%. לאחר שהצדדים הגישו תחשיבי נזק מטעמם הצעתי ביום 5.7.2012 כי ינסו להגיע להסדר פשרה על בסיס הצעת בית המשפט. משהודיעו הצדדים שלא מקבלים את הצעת בית המשפט, לא היה מנוס מלקבוע את התיק להוכחות. בישיבת ההוכחות מיום 10.2.13 העידה התובעת, גב' חגית דוידוביץ. מטעם צד ג' 1 העידה הגב' דנה אלגרבלי ומטעם צדדי ג' 2-3 העיד מר אסף גבע. התיק נקבע לסיכומים בעל פה ליום 13.3.13, שעה 12:00. ביום 25.2.13 נתתי החלטה כדלקמן: "תוך כדי מעבר על כלל הראיות ובמיוחד העדויות בתיק, לקראת ישיבת הסיכומים, הסתבר שלא נהירה לי עד תומה גרסת התביעה בעניין מיקום ונסיבות האירוע הנטען. תחילה חשבתי לסייר בעצמי במקום אך הגעתי למסקנה שראוי שהדבר יעשה בנוכחות ב"כ הצדדים. משכך ולאור העובדה שהצדדים בתיק הוכחות שהיה קבוע לשעה 9:00 ביום 13/3/013 הגיעו לפשרה (יש דברים כאלו לתשומת לב ב"כ הצדדים בתיק זה...) והעובדה שמקום קרות האירוע לא רחוק מבית המשפט, ראיתי לנכון לקבוע {בנוסף לישיבת הסיכומים בשעה 12:00} גם ביקור במקום ביום 13/3/013 בשעה 9:30 בנוכחות ב"כ הצדדים. במהלך הביקור תצביע התובעת על מיקום חניית רכבה, מקום וכיוון צעידתה ומקום הנפילה. גם העדים האחרים יוכלו להפנות את בית המשפט לעניינים שעלו בעדותם (כגון עניין התאורה, מיקום הנזילה וכ'ו...)." כיוון שהתובעת נסעה לחו"ל ועקב אילוצי יומני ב"כ הצדדים לבסוף נקבע הביקור במקום ליום 22.5.13 בחניון. בביקור נלוו לבית המשפט ב"כ התובעת עו"ד יוסף שמשי והתובעת בעצמה וכן ב"כ הנתבעת עו"ד ווסים ג'בארה, עו"ד שפילר ומר אסף גבע מטעם משולש והפניקס, עו"ד לזגישבילי מטעם צד ג'1, מר פוקרא באסם מתמחה בית המשפט ומר דוד ראבד סטודנט למשפטים המשתתף ביוזמת לימודים בשיתוף המכללה ברמת גן ונשיאות בית המשפט. באותו יום חזרנו כולנו לבית המשפט והחלו הסיכומים בעל פה, שהסתיימו לבסוף עם הגשת סיכומים בכתב. טענות הצדדים ב"כ התובעת המלומד טען כי ביום התאונה הגיעה התובעת לחניון, החנתה את רכבה והחלה ללכת לכיוון המעלית, תוך כדי פסיעתה לאיטה של התובעת, מטרים ספורים מהכניסה למעלית, נתקלה בשלולית של חומר דביק שהסתבר כי הכיל מים מעורבים בסיד שנותר במקום לאחר ביצוע עבודות שיפוץ וצביעה. התובעת נפלה ארצה ונחבלה קשה בכתפה. למקום הנפילה הגיע מנהל החניון אשר הזעיק אמבולנס שלקח את התובעת לבית חולים "איכילוב", שם אובחן שבר בראש עצם ההומרוס, אשר גרם לה למגבלה קשה בכל השימוש ביד (ראה נ/1 - "גיליון טיפול" מיום התאונה). ב"כ הנתבעת המלומד טען כי המדובר הוא בהחלקה או נפילה בעקבות סיכוני היום-יום שאינם מקימים אחריות וחבות לפי הדין, מה גם שלא הוכח כי היתה שלולית המכילה מים מעורב בסיד. הנתבעת טענה עוד, כי התובעת נפלה עקב אי מתן תשומת לב לצעדיה או עקב אי זהירות הנדרשת, ולא מדובר במפגע כלל וכלל. כמו כן הנתבעת טענה כי המדובר בעדות יחידה של בעל דין, ולא הוזמנו עדים נוספים לעדות בבית המשפט, כגון בעלה של התובעת, שצילם את החניון. לחילופין טענה הנתבעת, כי באם תתקבל תביעת התובעת, היא זכאית לשיפוי מטעם צדדי ג'. חברת המשולש התחייבה לנקות את כל מה שקשור לעבודות הצבע לאחר סיום העבודות, לחסום את הדרכים, למנוע נזקים ולמנוע מפגעים, ואילו חברת הניקיון היא האחראית לנקות את המים, לכלוך או נוזל כלשהו בחניון. ב"כ חברת הניקיון המלומדת טענה כי דין התביעה נגדה להידחות מאחר ועובדיה הם כפופים להוראות והנחיות של מנהל החניון, מר שי (להלן: "שי"), אשר נמצא בחניון באופן קבוע והוא זה שנותן הוראות לעובדי חברת הניקיון, והוא אף עושה סיור בחניון מידי בוקר, ואין לעובדיה שיקול דעת מה לעשות בעבודה. חברת הניקיון טענה כי התאונה הנטענת התרחשה בסמוך לשעה 8:45, דהיינו סמוך לתחילה העבודה, בשעה 8:00 וכי בדרך כלל עם תחילת יום העבודה של העובדים שלה, הם מקבלים הוראות ממר שי לנקות את המשרדים והשירותים בחניון. ומשכך, דין הודעת צד ג' נגדה להידחות ויש לחייב את הנתבעת בהוצאות משפט בגין כך. חברת הניקיון טענה עוד כי הנתבעת גרמה לה נזק ראייתי, כך שלא יידעה את עובדיה אודות התאונה, ולא מסרה למנהלי חברת הניקיון הודעה על האירוע בזמן אמת, וכי הדבר נודע לה רק עם שליחת הודעת צד ג', לאחר שעברה תקופה ארוכה והיא לא יכולה לתשאל את עובדיה מה קרה באותו יום, ולברר אודות התאונה. ב"כ צד ג' 2 המלומד טען כי דין התביעה נגדו להידחות, בשל העדר קשר סיבתי בין הנפילה לבין צד ג' 2. חברת המשולש בצעה את עבודתה באופן תקין והיא פעלה בהתאם לחוזה העבודה בינה לבין הנתבעת, אשר מייחס לה אחריות לתאונה רק במקרה של ביצוע לקוי או בלתי נאות של העבודות. בנוסף לכך, טענה חברת משולש כי היא השתמשה במים ולא בסיד לצורך ביצוע העבודה, וכי עבודות הצביעה בחניון הסתיימות שלושה שבועות לפני התאונה, וכי באותה העת עסקו הם בצביעה אומנותית גראפית על העמודים בחניון, וגם זה לא באזור התאונה, וכי בכלל לא היה שימוש בצבע לבן בזמן זה. חברת המשולש טענה עוד כי כל עבודתה התבצעה בלילה, זמן שהחניון היה סגור למבקרים וכי אזורי העבודה תמיד נסגרו בגדרות ומחסומים ניידים השייכים לנתבעת ע"י עובדי הנתבעת. בנוסף עובדי הנתבעת היו מגיעים כל יום בבוקר ומוודאים כי המקום נקי ולא נשכח בו ציוד ומזיזים את המחסומים ופותחים החניון לתנועת רכבים. דיון והכרעה שאלת החבות אקדים ואומר, כי על אף שב"כ הנתבעת והצדדים השלישיים הסבו את תשומת לבי לסתירות בגרסתה של התובעת בפרטים קטנים, לאחר ששמעתי את התובעת, וראיתי את התנהגותה בעדות בפניי ובביקור שלנו בחניון, שוכנעתי שיש לקבל את גרסתה והיא אמינה בעיניי. לא אסתיר שעם קריאת העדויות, עיון במוצגים ובתמונות לקראת ישיבת הסיכומים, מצאתי את עצמי במעין "דיסוננס קוגניטיבי". מצד אחד, לאחר עיון בתמונות ובכתובים התגנבה לליבי חשד על כי התובעת מנסה בתיק זה לעשות עושר ולא במשפט, אך מצד שני הופעתה בפניי, גילה, אישיותה והתנהגותה לא תאמו למישהי שמביימת תאונה או מעוניינת לשלוח יד בכיס הזולת שלא כדין. משכך רציתי לבקר במקום בעצמי ולנסות להשוות את המצב בשטח לזוויות הצילום השונות. משהגעתי למסקנה שאל לו לשופט ליטול לעצמו - בשיטת המשפט שלנו - את שרביט החוקר, זימנתי את הביקור במקום בנוכחות כל הצדדים. הביקור במקום הסיר מליבי כל חשד בגרסתה של התובעת ושוכנעתי שאי הדיוקים בכתבי בי דין נבעו מ"קצרים בתקשורת" בינה לבין בא כוחה או בקשיים אישיים שלה להתבטא אל נכון בקשר למצב הדברים העובדתי. באשר לעדותה היחידה של התובעת, שהינה בעלת דין, הרי בהתאם להוראות סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, לא יפסוק בית המשפט בהליך אזרחי, בנסיבות המפורטות בגוף הסעיף, על-פי עדותו של עד יחיד, אלא אם ייתן טעם על שום מה הוא מוכן להסתפק בעדות יחידה. במקרינו דנן, אין ספק כי התובעת נפלה בחניון, והיא הובהלה לבית חולים איכלוב וקבלה טיפול בהתאם, צרפה תמונות, ואף נעשה ביקור בזירת התאונה. מהתמונות שצורפו, רואים אנו כי ישנם כמה כתמים של צבע לבן, ומה עוד שבביקור שנערך בחניון, ובמקום שבו הצביעה התובעת על מקום נפילתה, רואים אנו שהתקרה במקום שהיא מצביעה, הינה בצבע לבן, וזאת בניגוד לטענת הנתבעת כי הצבע בחניה הינו כחול (ראה עמוד 15 לפרוטוקול ביקור במקום שורות 10-15). ומשכך, סבורני כי גרסתה של התובעת בדבר מקום החניה, מסלול ההליכה שלה, מקום הנפילה, ובדבר היות חומר לבן על הרצפה הינה אמינה וכנה והוכחה כדבעי במאזן ההסתברויות הנדרש בהליך אזרחי. גרסתה מסתברת יותר מכל ההשערות שהועלו ע"י ב"כ הצדדים האחרים בתיק זה, אשר לא טרחו להביא לעדות את הפועלים שעבדו במקום כגון הצבעים או המנקים באותה עת. ובאשר לרשלנות, השאלה הראשונה עליה יש לתת מענה בבחינת קיומה של רשלנות הנתבעת היא האם קיימת חובת זהירות מושגית? קיומה נבחן על פי מבחן הצפיות: האם אדם סביר יכול או צריך היה לצפות להתרחשות הנזק? קיומה של חובת הזהירות המושגית נקבע על-פי מבחן הצפיות. המבחן הוא, אם אדם סביר "צריך היה" (Ought to) לצפות להתרחשות הנזק. נקודת המוצא העקרונית היא, כי מקום שניתן לצפות נזק, כעניין טכני, קיימת חובת זהירות מושגית, אלא אם כן קיימים שיקולים של מדיניות משפטית, השוללים את החובה. במסגרת השיקולים להם נזקק ביהמ"ש כעניין של מדיניות שיפוטית עליו לאזן בין האינטרסים השונים ובהם הצורך להבטיח חופש פעולה מזה והצורך להגן על הרכוש והגוף מזה. יש אף להתחשב בסוג הנזק, בדרכי התרחשותו ואת השפעת ההכרעה על דרכי התנהגותם של הבריות בעתיד (כגון ההשלכות ההרסניות של תופעת הרפואה המתגוננת כשעוסקים בתיקי רשלנות רפואית) . כמו כן יש לשקול את המעמסה הכספית, אשר תוטל על סוג מסוים של מזיקים או ניזוקים בעקבות הטלתה או אי הטלתה של האחריות. (ראה למשל את העקרונות שבכלכלה ומשפט שהותוו על ידי השופט הנד במשפט האמריקאי). הנתבעת אחראית לשלום הציבור ולמניעת מפגעים בתחומה הפתוח לציבור. הנתבעת, באמצעות מנהלה עורכת ביקורת יום יומית לחניון בבוקר, ולמרות שהמדובר בשלולית גדולה אשר נמצאת במרכז החניון, לא ראתה לנכון לעשות מאמץ למנוע את המפגע ולמנוע נזקים ממנו, לא ראתה לנכון להזמין את עובדי הניקיון, או את עובדי השיפוצים או לשים שילוט או מחסום שימנע מהאנשים מלהתקרב לשלולית. האם הנתבעת יכולה או צריכה הייתה לצפות את התרחשות הנזק בנסיבות הספציפיות של המקרה כמתואר לעיל? גם חובת הזהירות הקונקרטית נקבעת על פי מבחן הצפיות וכפי שנכתב בע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש: "השאלה היא, אם אדם סביר יכול היה לצפות - בנסיבותיו המיוחדות של המקרה - את התרחשות הנזק, ואם התשובה על כך היא בחיוב, אם אדם סביר צריך היה, כעניין שבמדיניות, לצפות את התרחשותו של אותו נזק". בע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אליהו אמסלם פ"ד לח1) עמוד 72 כתב לעניין זה כב' השופט ד' לוין: "הפעלה ראויה של מבחן הצפיות מחייבת הבחנה בין סכנה "רגילה" לבין סכנה "בלתי רגילה" לגבי הניזוק. שכן רק בגין הסכנה האחרונה מוטלת חובת זהירות קונקרטית". בעוד ששאלת חובת הזהירות המושגית נבחנת במנותק מעובדותיו של המקרה, הרי ששאלת הזהירות הקונקרטית מתייחסת לנסיבות נשוא הדיון. המבחן לקיומה של חובת זהירות הינו מבחן הצפיות. האם הנתבעת סטתה מסטנדרט הזהירות המוטל עליה? לאור האמור לעיל ניתן ללמוד כי הנתבעת לא השכילה לנסות ולהקטין את הנזק על ידי הצבת שלט אזהרה ו/או לגדר את השלולית. מכיוון שהנתבעת כלל לא חשבה שמתפקידה למנוע את המפגע, הרי הפרה גם חובת הזהירות הקונקרטית. לדידי, אילו נקטה הנתבעת באמצעי זהירות ראויים כגון תיחום המפגע והצבת שלט אזהרה, הסיכוי, כי הנזק היה נמנע גדול מן הסיכוי כי היה מתרחש. באם הנתבעת היתה דואגת לנקות את השלולית, או לפחות לגדר את המקום, התאונה הייתה נמנעת שכן עוברי אורח ובכללם התובעת דנן יכולים היו להבחין בשלולית אשר מסביבה יש גדר או שלט. כמו כן הוכח הקשר הסיבתי המשפטי בין הפרת החובה לבין הנזק על פי מבחן הסיכון הבוחן האם התוצאה המזיקה בתחום הסיכון שיצרה התנהגות הנתבעת הייתה שייכת לסוג הסכנות המסתברות ממנה ואשר בגללן יש לראותה כרשלנות. סבורני כי מעשיה ומחדליה של הנתבעת נמצאים בתוך מתחם הסיכון שחובת הזהירות המוטלת על הנתבעת באה למנוע. גם במבחן השכל הישר, התנהגותה של הנתבעת ורשלנותה כאמור לעיל הם שתרמו לנזק. הפרתה של הנתבעת את חובת הזהירות היא הסיבה העובדתית לקרות הנזק. אשר על כן ולאור כל האמור לעיל אני קובע כי הנתבעת התרשלה וכי התרשלותה היא שגרמה לפגיעתו של התובע. הודעות צד ג' ואחריות הצדדים אחריות צד ג' 1- חברת הניקיון בסעיף 4.1 להסכם מיום 31.5.09 שנערך בין הנתבעת לבין חברת הניקיון, נקבע בהי לישנה: "הקבלן יהא אחראי אחריות מלאה ומוחלטת לכל ובגין כל תאונה, חבלה, או נזק, איזה שהוא, בלי יוצא מן הכלל, שייגרמו לרשות המזמינה ו/או לחברה המנהלת ו/או לעובדיהן ו/או שלוחיהן ו/או למי שבא מטעמן ו/או לאדם אחר כלשהו, לגוף ו/או לרכוש, בקשר ובכל הנובע, במישרין או בעקיפין, מביצוע השירותים ו/או ממעשה או מחדל של הקבלן ו/אי עובדיו ו/או שלוחיו ו/או מי שבא מטעמו והקשורים במישרין או בעקיפין בביצוע התחייבויות הקבלן על פי חוזה זה. הקבלן יפצה את הרשות המזמינה ו/או החברה המנהלה ו/או את הניזוק (ים) לפי המקרה, בכל דמי הנזק שיגיע לו (ה) (הם). הקבלן משחרר לחלוטין ומראש את החברה המנהלת ו/או את הרשות המזמינה, עובדיהן שלוחיהן ואת מי שבא מטעמן מכל אחריות וחבות לכל ובגין כל תאונה, חבלה או נזק כנ"ל שארעו בתוצאה מהרישא לסעיף זה, לכל אדם לגוף ו\או לרכוש, בכל עילה שהיא". מכאן אנו למדים, כי חברת הניקיון אחראית לכל נזק שייגרם כתוצאה מביצוע השירות של חברת הניקיון. האם חברת הניקיון היא זאת שעשתה שיפוץ בחניון? האם היא זו ששפכה את הצבע? התשובה לכך היא חד משמעית שלילית. זאת ועוד, ע"פ הטבלה של שעות העבודה, רואים אנו כי שעות תחילת עבודת עובדי הניקיון, הינה בשעה 8:00, סמוך מאוד לזמן האירוע. עובדי הניקיון אשר מקבלים הוראות מהנתבעת, מבצעים קודם כל עבודות ניקיון בשירותים ובמשרדים, ולאחר מכן מקבלים סידור העבודה לביצוע בתחומי החניון. מדובר בשני עובדים, אשר צריכים לנקות חניה בת ארבע קומות, והם כפופים להוראותיה של הנתבעת. משלא הוכח שהם הפרו הוראה כלשהיא לא ניתן לחייב צד ג' 1 באחריות כלשהיא. משכך, דין הודעת צד ג' נגד חברת הניקיון להידחות. הנתבעת תשלם לצד ג' 1 הוצאות משפט וכן שכ"ט עו"ד בסך כולל של 20,000 ₪. באשר לאחריותה של חברת המשולש, בסעיף 20 להסכם מיום 28.6.10 שבין הנתבעת לבין צד ג' 2 נכתב כהי לישנה: "20.2 הקבלן יהיה האחראי הבלעדי לכל נזק או אובדן מכל מין וסוג שהם, לרבות נזקי גוף או נזקי רכוש, אשר יגרמו לכל אדם או גוף אחר לרבות למזמין, לעירייה, לקבלנים או לכל צד שלישי אחר, כתוצאה, ישירה או עקיפה, מביצוע לקוי או שגוי או מוטעה או בלתי נאות או רשלני של העבודות על ידי הקבלן או כל מי שהינו אחראי על פי דין או על פי חוזה זה לעבודתו, למעשיו או למחדליו או כתוצאה מאי ביצוע העבודות או כתוצאה מאי מילוי הוראות חוזה זה". " 20.5 הקבלן אחראי לכך שבמשך כל תקופת ביצוע העבודות על ידו ו/או על ידי מי מטעמו לרבות, ומבלי לפגוע בכלליות האמור לעיל, ביצוע עבודות ו/או פעולות בתקופת האחריות, יקוימו על ידו ו/או על ידי מי שיועסק על ידו ו/או מטעמו, בביצוע העבודות, סדרי עבודה תקינים וסדרי בטיחות נאותים כמתחייב על פי כל דין למניעת נזקים לעבודות ו/או לפרוייקט ו/או לגוף ו/או לרכוש כלשהם". כעולה מלשון הסעיפים הנ"ל חברת המשלוש תהיה אחראית לכל הנזקים שייגרמו לכל מאן דהוא כתוצאה ישירה או עקיפה מעבודות השיפוץ שלה. במקרינו זה, חברת המשולש, לא ראתה לנכון לנקות את הצבע והסיד שנשפך על הרצפה, או לגדר את השלולית, ואף לא הטריחה את עצמה להזמין את עובדי הניקיון לנקות את השלולית, או להודיע לנתבעת על השלולית. באם בחיובי נזיקין גרידה היינו עוסקים, הייתי מחייב את הנתבעת ב- 50% מהנזק ואת חברת המשולש ב 50% כמעוולים במשותף, אך לאור היחסים החוזיים ביניהן, אין מנוס מהמסקנה שמלוא החיוב יועבר על כתפי צדדי ג' 2 ו- 3. משכך, סבורני כי יש לקבל את הודעת צד ג' כלפי צדדי ג' 2 ו- 3 על כל חיוב שאחייב את הנתבעת. אשם תורם התובעת לא שמה לב בעת הליכתה למפגע, לא היתה זהירה מספיק וגרמה, לטענת ההגנה, לנזקים של עצמה. האשם התורם מהווה הגנה למזיק לא מפני עצם האחריות בנזיקין גופה, אלא מפני החובה לפצות את הניזוק על מלוא נזקו. בקביעת קיומו של אשם תורם יש תחילה לבחון אם, בנסיבות הענין, נהג הניזוק כאדם אחראי ותוך זהירות סבירה (מבחן האדם הסביר); ואם נמצא שלשאלה זו יש להשיב בשלילה, כי אז תחולק האחריות לפגיעה על פי מבחן האשמה המוסרית, דהיינו, הצבת מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה כדי להשוות ולהעריך את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד (ראו: ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם, פ"ד לח(1) 72, 81; ע"א 73/86 שטרנברג נ' עיריית בני-ברק, פ"ד מג(3) 343, 351-350; ע"א 542/87 קופת אשראי וחסכון אגודה הדדית בע"מ נ' עוואד, פ"ד מד(1) 422, 438; ע"א 2245/91, 2359 ברנשטיין נ' עטיה, פ"ד מט(3) 709, 723). סבורני כי במקרה דנן אין להשית על התובעת אשם תורם מעבר ל-10%. אינני סבור שקיימת שכיחות מצבים כאלה בתוך חניון מסודר והמדובר בחריג בלתי צפוי. לדידי אין מקום לדרוש מלקוח המתהלך בחניון להדביק את עיניו כל העת ברצפה בכדי לבדוק מפגעים כאלו ואחרים. לטעמי, אין לחייב את הנפגעת לצעוד בחניה כשעיניה נעוצות בקרקע תוך שהיא משננת לעצמה היכן יש שלולית, איפה יש עבודות צבע ובאיזה מקטע של החניון יש להיזהר במשנה זהירות ובאיזה אזור יכולה היא לצעוד שאננה ונינוחה. האדם הסביר צועד בראש זקוף ולא כשעיניו בקרקע. נכות עיקר טענות התביעה במישור הרפואי מתרכזות בפגיעותיה של התובעת בכתף ובעיקר בהגבלה בתנועות מפרק הכתף, בתנועות כלפי חוץ וכלפי פנים. התובעת נבדקה ע"י ד"ר גבריאל מוזס מומחה בתחום אורתופדי, אשר קבע לה נכות צמיתה בשיעור 25% לפי סעיף 41(4) (ג) לקובץ תקנות המוסד לביטוח לאומי. הנתבעת ביצעה בדיקת התובעת אצל ע"י ד"ר ישראל קליר, מומחה אורתופדי מטעם ההגנה, אשר קבע לתובעת נכות צמיתה בשיעור 20% לפי סעיף 40(2) לקובץ תקנות המוסד לביטוח לאומי כשהוא כותב כי הגיע לממצאים דומים לממצאי בדיקתו של ד"ר גבריאל מוזס. שני המומחים לא הוזמנו לעדות ולא נחקרו על חוות דעתם. הנני רואה לנכון לקבוע כי נכותה הרפואית של התובעת תהיה בשיעור של 22.5% על דרך המיצוע. באשר לנכותו התפקודית של התובעת, מונחה אני על ידי הפסיקה לפיה בדרך כלל הנכות הרפואית משקפת נאמנה את הנכות התפקודית (ראה למשל ע"א גירגיסיאן נ' רמזי ואח' פ"ד נב) ולכן הנני קובע שהנכות התפקודית של התובעת תעמוד בשיעור 22.5%. פגיעה בכושר ההשתכרות אין לדעת מה יילד יום ולאור נכותה הרפואית של התובעת, שאין לדעת כיצד תשפיע על עתידה התפקודי ובשים לב לחוות דעתו של ד"ר מוזס אשר כותב בין היתר: "למרות שמאז התאונה חלפה למעלה מחצי שנה, גב' דוידוביץ' נותרה עם הגבלה ניכרת בתנועות, כאבים וירידה בכוח גס שרירים" ולאור גילה ,סבורני כי יש מקום לפצות את התובעת בסכום גלובלי בגין הפסד כושר ההשתכרות. משכך יש לפסוק בגין ראש נזק זה סכום גלובלי, הגון וסביר בסך 75,000 ₪. הוצאות רפואית ונסיעות התובעת הייתה במעקב רפואי, ועברה טיפולים אינטנסיביים ואף הצטרכה לציוד רפואי מיוחד. לדידי, יש לפצות את התובעת בסכום גלובאלי אשר גם לוקח בחשבון את גילה של התובעת, סוג הפגיעה ואת נכותה בסך של 20,000 ₪. עזרת צד ג' יש להניח כי בני משפחה המתגוררים עם בן משפחה שנפגע בתאונה כלשהי יסייעו לו בכל מקרה, בין אם זכאי הוא לפיצויים ובין אם לאו, ולו בשל תחושת החובה המוסרית המוטלת עליהם. עם זאת, כבר נפסק לא אחת שגם כאשר בני משפחה סועדים את הנפגע בחוליו, הרי אם ברור שהוא זקוק לעזרה זו בגלל מצבו, לא יהנה המזיק ממאמציהם של קרובי המשפחה והוא יחוייב לפצות את הניזוק על העזרה שנזקק לה ושקיבל מהם (ע"א 5774/95 יצחק שכטר נ' אלה כץ, תק-על 97(3), 919 , 922 (1997)). אי לכך, סבורני כי לאור נכותה הרפואית, ולאור טיב פציעתה, יש מקום לפיצוי התובעת בסכום גלובלי, סביר והוגן לעבר ולעתיד, בגין ראש נזק זה. בענייננו אני מעריך את שווי העזרה לה נזקקה ותיזקק התובעת בסך של 25,000 ₪. כאב וסבל לאחר ששמעתי את עדותה של התובעת, עיינתי במסמכים הרפואיים בתיק, וראיתי גם את הסבל שהיא עברה בעצם ההליך המשפטי בכדי לממש את זכויותיה על פי חוק, הנני קובע שבגין ראש נזק זה תפצה הנתבעת את התובעת בסך הוגן וסביר של 75,000 ₪. סוף דבר לאור כל האמור לעיל, הנתבעת תפצה את התובעת על פי הפירוט שלהלן: הפסדי שכר: 75,000 ₪ הוצאות רפואיות ונסיעה: 20,000 ₪ עזרת צד ג': 25,000 ₪ כאב וסבל: 75,000 ₪ ניכוי אשם תורם 10% (19,500 ₪) סה"כ פיצויים: 175,500 ₪ כמו כן תישא הנתבעת בהוצאות משפט ובשכ"ט עו"ד בגובה 23.6%. רכבנפילה מרכב עומדתאונות נפילהשלוליתנפילהחניה