לטענת התובע הליך העיקול ותפיסת רכבו הינן פעולות בלתי חוקיות

לטענת התובע הליך העיקול ותפיסת רכבו הינן פעולות בלתי חוקיות בעליל ונעשו שלא כדין. לטענת התובע הוא מוכר היטב בכפרו כתושב הגון וישר ומעשיה של הנתבעת השפילו אותו ופגעו בשמו הטוב. לטענתו נוצר הרושם אצל שכניו כי הוא מתחמק מתשלום חובותיו ואינו אמין. לטענת התובע, מעשיה של הנתבעת הביאו לפגיעה בשמו הטוב והנתבעת פעלה בכוונה תחילה על מנת לגרום לו נזק. התובע מפנה אף להתנהלות הנתבעת לאחר מתן פסק הדין בעתירה המינהלית, אשר לא שיחררה את הרכב בהתאם למוסכם , אלא נדרשה לכך בקשה בהתאם לפקודת בזיון בית המשפט. התובע טוען כי יש לפצותו בגין לשון הרע אשר יש במעשיה של הנתבעת ובסיכומיו התמקד בעילה זו בלבד, אף בלא הוכחתו של נזק ומכאן תביעתו שבפני. הנתבעת טוענת כי התובע חייב עד עצם יום הגשת כתב הגנתה ובכלל, סך של 38,545 ש"ח בגין ארנונה. לטענת הנתבעת, השבת רכבו של התובע אשר נתפס במסגרת הליכי גביה, נעשתה לפנים משורת הדין והתובע ניצל זאת לצורך הגשת תביעתו זו. לטענתה של הנתבעת, אכן מגיעה לתובע הנחה בסך של 80% מגובה החיוב בארנונה, אך זאת ככל שהיה מגיש בקשה להנחה בכל שנת מס כפי שהתבקש לעשות. הנתבעת טוענת כי התובע מעולם לא הגיש בקשות ולפיכך ההנחה מעולם לא אושרה לו. עוד טוענת הנתבעת כי מחיקת החוב תלויה באישור משרד הפנים ומשהאישור לא ניתן, עדיין עומד בעינו חובו של התובע. לטענת הנתבעת היא נקטה כדין בהליכי גביה מינהליים כנגד התובע ואך מתוך רצון לעזור לתובע הגיעה עימו להסכם פשרה בעתירה המינהלית, אלא שהתובע בחר בחוסר תום לב, לטענתה, להגיש כנגדה תביעה זו. לטענת הנתבעת היא פעלה בתום לב לגביית חוב הארנונה, לא היתה לה כל כוונה לגרום נזק לתובע ומשכך אין בתביעה כל עילה לפי חוק איסור לשון הרע. הנתבעת טענה כי הליך העיקול אינו מהווה פרסום בהתאם להוראות חוק לשון הרע ולחלופין ככל שיקבע כי אכן מדובר בפרסום, עומדות לרשותה ההגנות הנקובות בסעיף 14 , 15(2) וסעיף 16(א) לחוק. הנתבעת טוענת כי האמינה בתום לב כי התובע חב לה כספים ולפיכך היא זכאית להגנה האמורה בסעיף 19(2) לחוק. הנתבעת טוענת כי לתובע לא נגרם כלל נזק ולחלופין הוא נושא באשם לנזקיו ולא טרח להקטינם ולפיכך יש לדחות תביעתו זו כנגדה. דיון : התובע מיקד טענותיו וטען ללשון הרע אשר היתה בעת ביצוע הליכי גבית חוב הארנונה הנטען בידי הנתבעת, בדמותה של תפיסת רכבו של התובע. האם מדובר בלשון הרע (כהגדרת סעיף 1 לחוק) ? חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה 1965 (להלן:"החוק") קובע כי לשון הרע הינה דבר שפרסומו עלול להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצידם או לבזות אדם בשל מעשים או תכונות המיוחסים לו או לפגוע באדם במשרתו, בעסקו , במשלח ידו או במקצועו. המבחן אשר נקבע לשם כך בפסיקה הינו אובייקטיבי ומשמעות האמירות נלמדת מתוך תוכנן , כך שהן מתפרשות בצורה אובייקטיבית ואין הפירוש תלוי לא בכוונת המפרסם ואף לא באופן בו הובן הפרסום בידי הנפגע. ראה בע"א 1104/00 אפל נ. חסון פ"ד נו(2) 607. לצורך גיבוש עוולה בגין לשון הרע , אין צורך להוכיח כי אדם בפועל הושפל או בוזה ודי בכך שהפרסום עלול היה להוביל לתוצאה שכזו. ראה בספרו של המלומד אורי שנהר"דיני לשון הרע" התשנ"ז 1977 עמ' 121 ע"א 89/04 דר' נודלמן נ. שרנסקי (ניתן ביום 4/8/08). התובע העיד כי על אף שהגיע למשרדי הנתבעת ושילם ב 5/10, בהתאם לסיכום שלו עם מנהל מחלקת הגביה מר דיראוי , 20% מחוב הארנונה שלו, הגיעו אליו ב 10/10 פקידי הגביה מטעמה של הנתבעת וביקשו לעקל ולתפוס את רכבו (ראה סעיף 11 לת/1) עניין זה לא הוכחש בידי הנתבעת. התובע העיד בפני כי להליך זה היו עדים שכניו "כל השכנים באו מתי שלקחו לי את האוטו" (ראה עמ' 12 שורות 6-7 לפרוטוקול). אמנם נכון הדבר כי התובע לא הביא אף לא שכן אחד מטעמו על מנת להעיד כי היו שכנים נוכחים בעת ביצוע העיקול ותפיסת הרכב, אך אין ספק בדבר שהליך תפיסת הרכב לא בוצע בהחבא. הליך כזה אשר מטבע הדברים הינו פומבי ונעשה אל נוכח עיניהם של שכני התובע ועוברי אורח בכפר בו מרבית מן התושבים מכירים היטב זה את זה, יש בו על מנת לפגוע בתובע, לבזותו ולהשפילו. באופן אובייקטיבי יבין כל מי אשר נכח בעת הליך תפיסת הרכב, או שמע על הליך זה מפי הנוכחים בעת ביצועו, כי התובע חומק מתשלום חובותיו ונדרשים הליכי גביה אגרסיביים דוגמאת תפיסת רכבו, על מנת לגרום לו לשלם את חובותיו לנתבעת. יש בכך על מנת לפגוע בשמו הטוב של התובע כמי אשר פועל בהגינות וכאזרח שומר חוק, המשלם חובותיו לנתבעת כסידרם. אני קובעת איפוא , כי מדובר בלשון הרע בהתאם לסעיף 1 לחוק. האם מדובר בפרסום (כהגדרת סעיף 2 לחוק) ? סעיף 2 לחוק קובע כי פרסום לעניין לשון הרע הינו בין בעל פה ובין בכתב, בדפוס, או כל אמצעי אחר וכי רואים כפרסום לשון הרע, אם הפרסום היה מיועד לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע. אם היה הפרסום בכתב, קובעת לשון החוק כי מדובר בפרסום לשון הרע אם הכתב היה עשוי לפי הנסיבות להגיע לאדם זולת הנפגע. בענייננו כאמור, המדובר בהליך תפיסת רכב אשר נעשה לאור יום, בגלוי, שלא בהיחבא או בצנעה ובהליך היו נוכחים מלבד התובע עצמו, גם בעל תפקיד מטעמה של הנתבעת, מתלווה , שוטרים בשכר ונהג משאית הגרר עליה הועמס רכבו של התובע בדרכו אל המחסנים בהם מאוחסנים הרכבים, שם נודע אף לעובדי המחסן על אודות תפיסת רכבו של התובע. גם בהתעלם מכך שביצוע הליך התפיסה בלווית כוח משטרתי ומשאית גרר, עורר בוודאי המולה בקרב שכניו של התובע ועוברי האורח בכפר, הרי שדבר תפיסת הרכב נודע לאנשים נוספים מלבד התובע כגון בעל התפקיד והמתלווה, השוטרים בשכר שנילוו לפעול, נהג הגרר והמחסנאי ומשכך המדובר בפרסום העונה לתנאים האמורים בחוק. האם חלה על הנתבעת ההגנה הנקובה בסעיף 14 לחוק ? לשונו של סעיף 14 קובעת כי תהא זו הגנה טובה כנגד תביעת לשון הרע באם היה הדבר אשר פורסם אמת והיה בפרסום עניין ציבורי. הגנה זו אינה נשללת בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתות פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש. הנטל מוטל על הנתבעת להוכיח ראשית כי אותו הדבר אשר פורסם הוא אמת ושנית, גם אם הוא מהווה לשון הרע, הרי שהיתה הצדקה ועניין ציבורי לפרסמו. נקבע כי על בית המשפט לבחון באם המשמעות והתוכן הכללי של הפרסום, תואמים את המציאות הרלבנטית למועד הפרסום. ע"א 3199/93 קראוס נ. ידיעות אחרונות בע"מ פ"ד מט (2) 843. יש לבחון תחילה האם אכן היה אמת בפרסום לפיו לתובע חוב ארנונה אשר אותו לא שילם ואשר נדרשו הליכי גבייה מינהלית על מנת לגבותו. הנתבעת אשר על כתפיה מוטל הנטל, הגישה מטעמו של מנהל הגביה שלה שלושה תצהירים שונים. הנתבעת לא טרחה להמציא לבית המשפט, על אף בקשות חוזרות ונשנות בעניין זה פירוט מה היה חובו של התובע בגין ארנונה, אם בכלל. רק לאחר החלטה מפורשת בעניין זה ומאחר ובית המשפט ביקש לזמן בפניו את מי מטעמה של הנתבעת אשר יוכל להעיד על כך, הוגש מטעמו של מר דיראוי מוחמד תצהיר מיום 20/6/12 לתיק בית המשפט, אשר תכליתו היתה הבהרה מהו גובה חובו של התובע (ראה נ/2). שם בסעיף 8 מפרט מר דיראוי כי יתרת החובה של התובע עומדת ע"ס 7000 ₪ באם תאושר לו מחיקת החוב מטעמו של משרד הפנים. במהלכה של ישיבת ההוכחות התברר כי קיים תצהיר נוסף של מר דיראוי , אף הוא מיום 20/6/12, אשר הועבר לידיו של ב"כ התובע והוא זהה כמעט לחלוטין לזה אשר הוגש לתיק בית המשפט, פרט לסכומים הנקובים כיתרת חובו של התובע, העומדים ע"ס של 11,515 ₪ לאחר מחיקה בידי משרד הפנים, לפי גירסה זו (ראה נ/4). תצהיר שלישי (ראה נ/3) אשר הוגש בידי מר דיראוי מבקש להסתמך בטענה כי קיים חוב לתובע , על תצהירו מיום 20/6/12. על איזה מבין שני התצהירים אשר ניתנו ביום 20/6/12, זאת לא ציין מר דיראוי והדבר מעלה תהיה האם אכן נבדק מצב חשבונו של התובע לאשורו ובשים לב לחליפת הדברים אשר היתה בינו לבין התובע בדבר ההנחה המגיעה לו. קשה להבין כיצד נוקב בעל התפקיד המוסמך לכך אצל הנתבעת, בתצהיר המוגש לבית המשפט בגובה חוב אחד ואילו בתצהיר המועבר לידי בא כוח הצד שכנגד בגובה החוב אחר. הדבר מעמיד בספק את עצם קיומו של חוב בכלל. זאת ועוד, גם מיתרות החוב אשר צורפו לתצהירי מר דיראוי (ראה נספח א' לנ/2) לא ניתן להבין כלל כיצד נוצרה יתרת החובה, מה היו החיובים החודשיים, אילו תשלומים נתקבלו על החשבון ומדוע למשל מופיעה יתרת מיסים לשנת 2008, יתרת מיסים לשנת 2011 ואין מופיעה כל התייחסות לשנים שביניהן. בתצהיר גזבר המועצה לא הובאה הבהרה לאמור לעיל ואף שם (ראה נספח א' לנ/1) מפורט חוב של שנת 2008 שלא ברור מה מקורו וכיצד חושב, הסכום בו שונה לחלוטין מזה הנקוב ביתרות החוב שצירף מר דיראוי ואף שונה מן הנקוב בעדותו ובתצהיריו השונים. ויודגש, בתיק זה התנהלו לא פחות משלוש ישיבות קדם משפט, במהלכן דרש בית המשפט הסברים מן הנתבעת מהו גובה החוב לאשורו וכיצד נוצר, אלא שהנתבעת לא סיפקה את ההסבר המתאים ונמנעה מהצגת מסמכים ברורים ומפורטים בעניין זה. כל אשר הוצג הוא מסמכים מקריים שלא ברור כיצד הונפקו ובהם נתונים סותרים ובלתי ברורים המצביעים על כך שבספרי הנתבעת שורר אי סדר בכל הנוגע לקביעת חבות התובע. במהלכה של ישיבת ההוכחות ביקש לפתע בא כוחה של הנתבעת להגיש מצבי חשבון והצהיר כי "בדיונים הקודמים בית המשפט העיר לנתבעת שראוי , בית המשפט ביקש שיוצגו מצבי חשבון שנים אחורה. אני לא חשבתי שזה נכון כשיקול שלי...." (ראה עמ' 21 שורות 4-5 לפרוטוקול). לנתבעת נתאפשר להגיש את המסמכים בהתאם לכללי פקודת הראיות, ברם היא בחרה שלא לעשות כן וגובה החוב של התובע, אם בכלל היה כזה, נותר בגדר נעלם. אף בעדותם, התקשו מר דיראוי וגזבר המועצה מר גמאל כיאל, להסביר מהו גובה החוב של התובע, אם בכלל. העד מר דיראוי אשר נשאל באם תשלום מסויים שביצע התובע היווה תשלום 20% מחובו עד ל 31/12/09 ענה "לא נראה ככה לפי מה שאני רשמתי, אבל אני לא זוכר." (ראה עמ' 22 שורה 25 לפרוטוקול). מר גמאל כיאל צירף לתצהירו התראות לתובע וצווי הרשאה (נספחים ב'1,ב'3, ב 4,ב 5 , ב6 , ב7, ב 8 לנ/1) בכל אחד מהם מופיע גובה חוב שונה. גובה החוב אף משתנה בין זה הנקוב בהתראה לפני נקיטת הליכים, לזה הנקוב בצו ההרשאה לביצוע הליכי גביה. כאשר נשאל מר כיאל מדוע זה ציין כי גובה החוב הוא 5215 ₪ במכתב התראה לתובע, בעוד במסמך אחר מופיע גובה חוב גבוה בהרבה, אשר מר כיאל טען שזהו חובו של התובע, מר כיאל השיב על כך כי ישנם לתובע חובות "מסופקים" שצריכים להוסיפם לסכום ההתראה וזהו חובו של התובע. (ראה עמ' 18 שורות 17-25 לפרוטוקול). לא ברור איפוא, גם למקרא המסמכים הבודדים אשר הואילה הנתבעת להציג ואף לא מתוך עדויות שני בעלי התפקיד מטעמה האחראים על הגביה והחובות אצל הנתבעת, מהו אכן גובה חובו של התובע לאשורו אם בכלל קיים חוב שכזה. הדברים לא ברורים למשפטן המעיין במסמכים וברי כי אינם ברורים לאזרח מן השורה המקבל מכתבי התראה למענו בדבר חובות לרשות המקומית. הנתבעת אינה עומדת איפוא בתנאי הראשון של הוכחת אמת בפרסום לשון הרע. על אף היות הנטל מוטל על כתפיה היא כלל אינה מוכיחה כי אכן היה לתובע חוב שבגינו מוצדק היה לפעול לתפיסת רכבו אשר הטענה כי הוא שווה מעל ל 30,000 ₪ לא הופרכה. על נקלה יכולה היתה הנתבעת בהסבר פשוט להמציא את פירוטם של כל חיובי התובע בארנונה עבור השנים הרלבנטיות, להבהיר מה שולם על ידו ומתי ובכך להוכיח בפשטות כי אכן היה חייב לנתבעת סכום אשר הצדיק נקיטה בהליכי גביה מינהליים דוגמאת עיקול רכבו ותפיסתו. הנתבעת משיקוליה שלה בחרה להותיר עניין זה בגדר נעלם ובכך לא עמדה בתנאי הראשון בדבר אמת בפרסום. לו היה תנאי זה מתמלא והיה מוכח כי אכן אמת היה בטענת הנתבעת כי התובע חב לה בגין מיסים סכום כזה, יתכן והיתה הצדקה ועניין ציבורי לפרסם כי הנתבעת נוקטת בהליכי גביה על מנת לגבות את המגיע לה בגין מיסים, ברם הנתבעת כאמור לא הוכיחה קיום התנאי ולפיכך אינה יכולה לחסות בגדר ההגנה הנקובה בסעיף 14 לחוק. האם חלה על הנתבעת ההגנה הנקובה בסעיף 15(2) לחוק ? טרם בדיקת ההגנות הנקובות בסעיף 15 לחוק , יש לפנות להוראותיו של סעיף 16(א) לחוק אליו הפנתה הנתבעת ובו נקבע כי באם עשה אדם את הפרסום באחת מן הנסיבות הנקובות בסעיף 15, חזקה עליו כי עשה את הפרסום בתום לב ובלבד שהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן הנסיבות. לטעמי, נסתרה חזקת תום הלב הקבועה בסעיף 16(א) כפי שיובהר להלן ולפיכך לא תוכל הנתבעת להסתייע בהגנות הנקובות בסעיף 15 ומתקיימת אף החזקה בדבר העדר תום לב הנקובה בסעיף 16(ב)(1). התובע העיד כי פנה אל הנתבעת על מנת להסדיר את חוב הארנונה שלו עד שנת 2009 בגינו נקטה הנתבעת כנגדו בהליכים וכי נאמר לו בידי מר דיראוי כי הוא זכאי להנחה בתור אלמן המתפרנס מקיצבת שארים, של 80% מגובה חוב הארנונה. מר דיראוי הוא זה אשר הנחה את התובע להגיש את בקשתו למשרד הפנים למען תאושר לו מחיקה של 80% מן החוב והוא זה אשר גבה מן התובע 20% מן החוב (ראה נספח א' לת/1 בכתב ידו של מר דיראוי). מר דיראוי בעדותו שלו אישר את הדברים. התובע העיד כי מר דיראוי עדכן אותו שיש צורך באישור משרד הפנים על מנת לקבל את ההנחה (ראה עמ' 8 שורות 9-32 לפרוטוקול). כעת המתין התובע לקבלת אישור משרד הפנים אודות ההנחה בסך 80%, לבקשה שנשלחה בידי הנתבעת למשרד הפנים ושילם את כל הנדרש ממנו בידי פקיד הנתבעת מר דיראוי. "דיראוי החליט ומה שהוא אמר לי אני שילמתי" (עמ' 10 שורה 3 לפרוטוקול). כאשר נשאל התובע מה בדיוק הסביר לו מר דיראוי הוא משיב "הוא אמר לי שאם משרד הפנים מאשר לי לשלם 20 אחוז, זה בסדר ואם לא, אני אשלם" (ראה עמ' 10 שורה 11 לפרוטוקול). התובע המתין איפוא לאישורו של משרד הפנים או לחלופין הודעה כי עליו לשלם את יתרת החוב. התובע הסביר כי התעניין כל העת מה קורה עם אישור משרד הפנים, אלא שמר דיראוי הבטיח לו כי העניין בטיפול וטרם התקבל האישור. התובע הוסיף עוד לחכות ולשלם מדי שנה בהתאם להוראות מר דיראוי 20% מגובה חובו "אמרת שמשרד הפנים עדיין לא אישר את הביטול חוב, אז למה אתה לא חייב? ת. אף אחד לא ביקש ממני לשלם"(עמ' 11 שורות 21-22 לפרוטוקול). מעדויות מר דיראוי ומר כיאל עולה כי הסיבה שבגינה לא התקבל אישור משרד הפנים הינה כי כלל לא הועברו בקשות מעם הנתבעת למחיקת חובות, למשרד הפנים החל משנת 2008 ! עניין זה עלה לראשונה רק לאחר הגשת תצהירי העדים מר כיאל ומר דיראוי והללו לא ששו, בלשון המעטה לפרט בעניין בחקירותיהם בבית המשפט. זאת על אף שהנתבעת נדרשה בכל אחת מן הישיבות המקדמיות שנערכו בתיק זה, לעדכן באם התקבל אישורו של משרד הפנים למחיקת חובו של התובע. מסתבר כי חילופי גברא במשרד הפנים גרמו לכך שנוצר פיגור בטיפול בבקשות ומשכך, לא ראתה הנתבעת להעביר אל הממונה החדש בקשות נוספות לאחר שנת 2008 , על מנת שלא "להציף" את הממונה החדש בבקשות. (ראה עמ' 14 שורות 6-9 לפרוטוקול). אלא שהנתבעת לא עדכנה את התובע בדבר ובחרה לנקוט כנגדו בהליכי גביה מינהליים בגין אותה יתרת 80% מחוב הארנונה. יודגש, הנתבעת כלל לא הציגה בפני בית המשפט אישור כי אכן נשלחה אותה בקשה למחיקת חוב למשרד הפנים ובחרה להיתלות שוב ושוב בטיעון שהתובע היה אמור להגיש בקשה בזמן אמת לקבלת הנחה וככל שהיתה מוגשת בזמן אמת, היתה זו בסמכות המועצה המקומית ולא היה נדרש אישור משרד הפנים לבקשה. קשה לצפות כי התובע אשר הינו קשה יום, אינו בעל השכלה ובשים לב למצבו כאלמן המתפרנס מקיצבת שארים, יהיה מודע לזכויותיו, באם הנתבעת לא תיידע אותו בדבר ההנחות המגיעות לו. יתרה מזו, היה מצופה מרשות מקומית המודעת למצבו של התובע, ההנחות המגיעות לו והעובדה כי קיים עיכוב בטיפול בבקשות למחיקת חובות ולמעשה כלל לא הועברו בקשות שכאלה משך שנים למשרד הפנים, כי זו תנהג בהגינות ולא תנקוט בהליכים לגביית אותה יתרת חוב בת 80% שיתכן והתובע יופטר ממנה. משכך קבעתי איני נדרשת כלל לניתוח אשר ערכה הנתבעת בסיכומיה בדבר "הבטחה מנהלית" שכן העובדות ברורות ולא יכולה להיות מחלוקת בדבר רצונו של התובע להסדיר את חובו ככל שהיה חוב שכזה והעובדה כי פקיד הנתבעת מסר לו כי תיערך פניה למשרד הפנים בעניינו. זאת ועוד, התובע העיד בכנות גמורה וחזר על כך לא אחת בעדותו, לו היתה הנתבעת מיידעת אותו בדבר קיומה של יתרת חובה בהעדר אישור משרד הפנים, או מודיעה לו כי לא תאבה עוד להמתין לאישור משרד הפנים, היה התובע מגיע ומסדיר את חובו לנתבעת. עדות זו של התובע מהימנה עלי ועל אף נסיונותיה של הנתבעת להשחיר את פני התובע בתארה את ההליכים אשר ננקטו כנגדו לגביית חובות עוד בטרם פנה להסדרתם בשנת 2009, לא התרשמתי כי המדובר בתובע המבקש לחמוק מחובו וההיפך הוא הנכון. הנתבעת חזרה שוב ושוב על הביטוי "סרבן תשלום שיטתי" אך התרשמותי מן התובע ועדותו הכנה מצביעים על ההיפך בדיוק. כעולה מן האמור, קיים ספק של ממש בתום ליבה של הנתבעת, אשר על אף שידעה כי לא הועברו כלל בקשות לאחר שנת 2008 וכי בקשת התובע למחיקת חוב טרם טופלה ונענתה, בחרה לנקוט בהליכים מינהליים כנגדו. נוכח הדברים האמורים ניתן לאמר כי כנגד הנתבעת מתקיימת החזקה כי עשתה את הפרסום נשוא התובענה שלא בתום לב. הוראותיו של סעיף 16 לחוק קובעות : "ב) חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה: (1) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו; (2) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא;" הנתבעת במקרה אשר בפני, ידעה לאשורו של דבר, כי החוב אותו היא מבקשת לגבות אינו חובו האמתי של התובע וכי הדבר מצוי בטיפול משרד הפנים. אף אם תאמר כי הנתבעת האמינה באמתיתות החוב ואין הדבר כך אל נוכח עדויותיהם של מר דיראוי ומר כיאל, הרי שלא טרחה כלל לוודא במשרד הפנים מה עלה בגורל בקשת התובע למחיקת החוב, לא בטרם נקיטת הליכי גביה כנגד התובע וחמור מכך, אף לא כאשר התובע פנה בעתירה מינהלית אל בית המשפט ואף לא כאשר הגיש התובע תובענה זו. הדברים מצביעים על התנהלות מזלזלת ורשלנית של הנתבעת וברי כי חזקת תום הלב לא תוכל לעמוד לה ומטבע הדברים אף לא תוכל לחסות באחת מן ההגנות הנקובות בסעיף 15 לחוק. הנתבעת ביקשה לחסות בהגנה הנקובה בסעיף 15(2) לחוק. אכן הערך של תשלום חובות לרשות המקומית הוא ערך ראוי להגנה וערך אשר בגינו, מן הראוי כי יראו התושבים האחרים כיצד נגבים החובות ממי אשר ממאן לפרעם במועד וכדין. אלא שכאן היה מצופה מרשות מקומית סבירה כי תבחן היטב האם החוב אכן קיים ובאם אכן יש לנקוט בהליכי גביה דרקוניים כתפיסת רכבו של התובע בגינו. נקיטת הליכי גבייה מינהליים בטרם בדיקה קפדנית גורמת לפגיעה במידה גדולה משהייתה סבירה להגנת הערך הנקוב בסעיף 15(2). הנתבעת לא הרימה כלל את נטל ההוכחה כי עשתה הבדיקות הנדרשות ופעלה בתם לב ולמעשה הוכח בדיוק ההיפך. בסיכומיה, בחרה הנתבעת להעלות טענה חדשה שלא בא זכרה בכתבי טענותיה קודם לכן וטענה כי עומדת לה הגנה מכוחו של סעיף 13(9) לחוק. ביודעה ברורות כי טענה זו לא הועלתה על ידה קודם לכן, ציטטה הנתבעת מתוך כתב ההגנה שלה בו נטען בלשון כללית "הנתבעת פעלה כדין בתום לב ולאור סמכותה ...". כפי שידעה הנתבעת היטב להפנות לסעיפים הרלבנטיים דוגמאת סעיפים 14 , 15(2) וסעיף 16(א) לחוק, כך היה עליה לעשות אף בכל הנוגע לטענתה באשר לסעיף 13(9) לחוק ומשלא עשתה כן אלא בסיכומיה בלבד , די היה בכך על מנת לדחות טענתה להגנה זו. יחד עם זאת ועל מנת לסבר את האוזן יובהר כי בנסיבותיה של תובענה זו מן הראוי לדחות את הטענה אף לגופה. הנתבעת ציטטה בהרחבה והסתמכה על פסק דינו של של כבוד השופט שוורץ בעניין חדד נ. עיריית פתח תקוה ואח' (ת"א 35526-02-10 ניתן ביום 13/6/13) בו נקבע כי כאשר עיקול מבוצע כדין הוא חוסה תחת הגנת סעיף 13(9) לחוק ולנתבעת עומדת חזקת תקינות ההליך המינהלי ולפיכך היא חוסה בצילה של ההגנה הנקובה בסעיף 19(3). שלא כבעניין חדד , שם דובר על עיקול אשר ננקט כדין מכוחו של פסק דין שאינו שנוי במחלוקת , במקרה אשר בפנינו המדובר בהליך גביה מינהלית, הליך אשר אינו עובר כלל את ה"מסננת" השיפוטית וננקט מכוחה של פקודת המיסים גביה. אין הליך משפטי אשר קדם להליך העיקול ואשר מכוחו ניתן יהא לקבוע כי מדובר ב"פרסום מותר" וכלל לא ניתן לקבוע כי ההליך ננקט כדין בידי הנתבעת אל נוכח אשר פורט לעיל בדבר גובה חובו של התובע, אם היה קיים חוב שכזה. הטענה כי לא נטען כלל שהליך העיקול ותפיסת הרכב לא ננקט כדין, היא תמוהה בלשון עדינה, שכן התובע טען כן כבר בכתב התביעה וביסס היטב עניין זה בעדותו שלו ובעדויות עדי הנתבעת כי שפורט היטב לעיל. לא עומדת איפוא לנתבעת חזקת תקינות ההליך המינהלי וזו הופרכה בידי התובע. משכך אני קובעת כי במעשיה של הנתבעת היה משום פרסום אסור בהתאם לחוק איסור לשון הרע , לא עומדת לה כלל הגנה בהתאם להוראותיו של חוק איסור לשון הרע וחלה עליה חזקה כי עשתה מעשיה שלא בתום לב. מהו הפיצוי הראוי והאם יש להקל עם הנתבעת במסגרת האמור בסעיף 19 לחוק ? התובע כלל לא הציג בפני בית המשפט ראיות באשר לגובה הנזק הנטען , ברם לטעמי עצם העובדה כי ננקטו כנגדו הליכי תפיסת רכב אל מול עיני שכניו, בעוד הוא עצמו ביקש להסדיר את חובותיו ולא ביקש לחמוק מתשלומם, גרמה לפגיעה בשמו הטוב של התובע כאזרח שומר חוק ומכניסה אותו בגדרו של סעיף 7א לחוק איסור לשון הרע , על אף העדר הוכחת נזק ממוני. תכליתו של חוק איסור לשון הרע הינה הרתעת מפרסמים מפרסום לשון הרע ולשם כך נועד סעיף 7א(ב) לחוק המעניק פיצוי אף בלא הוכחת נזק. המחוקק היה ער לכך כי נזקי לשון הרע יתכן ויהיו קשים להוכחה , כך למשל עוגמת הנפש של התובע כאשר בוצע הליך תפיסת רכבו לנגד עיני שכניו ועוברי אורח שונים ובמקום נכח כוח משטרתי, בעל תפקיד מטעמה של הנתבעת ומתלווה מטעמו כמו גם נהג הגרר אשר העמיס את רכבו אל המחסן. הפסיקה קבעה קריטריונים לפיצוי בהם יש להתחשב . יש לבחון את אופי הפגיעה ונסיבותיה, מעמדם של הפוגע והנפגע, חומרת הפגיעה, תפוסת הפרסום, התנהגות הפוגע והתנהגות הניזוק. ע"א 89/04 נודלמן נ. שרנסקי (ניתן ביום 4/8/08) רע"א 4740/00 אמר נ. יוסף פ"ד נה(5) 510 ע"א 5653/98 פלוס נ. חלוץ פ"ד נה(5) 865. בענייננו מדובר בתובע שעל אף שהגיע על מנת להסדיר את חובותיו אל מול הרשות ופעל בהתאם להוראות פקידיה, מצא עצמו לפתע כאשר הוא נדרש להגן על רכושו מפני הליכי גביה מינהליים. נקל לשער את התחושות הקשות אשר היו מנת חלקו של התובע כאשר כל שכניו ועוברי אורח בכפר הביטו כיצד פונים אליו בעלי תפקיד מטעם הנתבעת, מלווים בשוטרים בשכר ומבקשים לתפוס את רכבו. לא זו אף זו, כל הסברי התובע לא הועילו ורכבו הועמס על הגרר והובל אל מחסן המעוקלים. כל זאת, כאמור, בעוד התובע יודע בוודאות כי פנה אל הנתבעת, שילם את הנדרש ממנו והוא ממתין למחיקת יתרת החוב בידי משרד הפנים. טענת התובע כי הדבר נעשה במטרה אישית לפגוע בו ו"אולי בגלל שלא הצבעתי בשבילו" (- הכוונה לראש המועצה המכהן, ראה עמ' 12 שורה 20 לפרוטוקול), לא מצאה ביטוי בחומר הראיות אשר הובא בפני ולפיכך סבורני כי גבולו העליון של הפיצוי הינו 50,000 ₪ בהתאם להוראותיו של סעיף 7א(ב). בשים לב לניתוח כל הקריטריונים הנהוגים בפסיקה ואשר צויינו לעיל ונסיבותיו של הפרסום נשוא התובענה, כמו גם מעמדה של הרשות המקומית אל מול התובע, חומרתה של הפגיעה בתובע, תפוצת הפרסום בקרב בני הכפר, התנהלות הנתבעת אל מול התובע בעניינו והתנהלותו של התובע עצמו, אני מכמתת את הפיצוי המגיע לתובע בלא הוכחת נזק וקובעת אותו ע"ס של 10,000 ₪. בקביעת סכום הפיצוי רשאי בית המשפט לתת ביטוי להקלות הנקובות בסעיף 19 לחוק איסור לשון הרע, אלא שהנתבעת אשר בפני כלל לא הוכיחה כי היא ראויה להנות מאחת ההקלות הנקובה בסעיף. הנתבעת לא הוכיחה כאמור כי היא משוכנעת באמיתות גובה החוב בגינו נקטה בהליכי גביה מינהליים,למעשה איש מעובדיה אשר נחקרו בפני לא ידע להצביע על גובה החוב לאשורו והיא לא טרחה להמציא ראיות בעניין זה. הנתבעת לא טרחה להתנצל בפני התובע, אלא ההיפך , גרמה לו לפנות אל בית המשפט בעתירה מינהלית וגם לאחר נחתם עימה הסכם פשרה לשחרורו של הרכב אילצה את התובע לפנות בבקשה לבזיון בית משפט כדי לשחררו בפועל. הנתבעת לא טרחה כלל לעשות בירורים מינימליים לבקשת בית משפט זה, במשרד הפנים או להמציא יתרות חובה הכוללות נתונים ברורים אודות היווצרות החוב מהו הרכב החוב ותשלומים שבוצעו בידי התובע. ההקלה היחידה אשר יש לזקוף לזכות הנתבעת היא העדר הוכחה בדבר כוונתה לפגוע בתובע. נראה כי מעשי הנתבעת בוצעו ברשלנות, בהעדר בדיקה של ממש כמתבקש בטרם נקיטת הליכי גביה ושלא בהתאם לאמות המידה המקובלות והמצופות מרשות שלטונית. בשקלול כל האמור לעיל , נחה דעתי כי יש לפסוק לתובע את סך הפיצוי האמור לעיל. אני ערה לתוצאה הקשה של פסק הדין עבור הנתבעת שכן נקבע כי הליך מהליכי הגביה מהווה לשון הרע, בנסיבותיה המיוחדות של תביעה זו. ברם על הדבר להציב תמרור אדום בפני הרשות בעת שהיא באה להפעיל את הזכות הקנויה לה עפ"י דין ולנקוט בהליכי גביה מינהלית. כבר שנתה הפסיקה בדבר הצורך להגביל את הגביה המינהלית באמות מידה מוגדרות ואף לטעמי בראש ובראשונה על הרשות לנקוט בהליכים אלו בתום לב מוחלט ולאחר בדיקה קפדנית של החוב. אל לה לרשות לנקוט הליכים אלו כלאחר יד ולו תדע הרשות המקומית כי יתכן ויהא בהליכים אלו אף משום פרסום לשון הרע הנושא בחובו חובת פיצוי לנפגע, תנקוט זו משנה זהירות בעת ביצוע גביה מינהלית. סוף דבר, אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובע סך של 10,000 ₪ בגין פרסום לשון הרע כנגדו. הסכום ישא הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה (6/3/11) ועד ליום התשלום המלא בפועל. כן תישא הנתבעת בתשלום הוצאות התובע בסך 700 ₪ ובשכר טרחת עו"ד בסך 5000 ₪ בצירוף מע"מ. הסכומים ישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. תפיסת רכבעיקול