אשם תורם לא מהווה עילת תביעה עצמאית בנזיקין לפניי תביעה אשר עניינה תאונת דרכים אשר אירעה ביום 28.4.10 בין אוטובוס התובעת ורכב נתבע 1, אשר בוטח ע"י נתבעת 2. במועד הדיון שהתקיים בתיק הוברר, כי בעניין התאונה דנן התקיים הליך אחר בתא"מ (שלום נצרת) 9574-02-11 (להלן: התיק האחר"). התובע בתיק האחר הינו נתבע 1 בתביעה זו והנתבעים בתיק האחר הינם התובעת בתיק זה וכן הנהג מטעמה. כלומר: מדובר בתביעה נגדית במהותה לתביעה דנן. בית המשפט שמע ראיות בתיק האחר ובסופו של יום נתן ביום 17.1.12 פסק דין לפי סע' 79א' לחוק בתי המשפט הקובע כדלקמן: "לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, במוצגים שצורפו להם ובאלה שהוגשו במהלך הדיון, החלטתי להעמיד את הנזקים ע"ס 7,000 ₪ ולקבל את התביעה חלקית תוך ייחוס אשם תורם לנתבעת (מדובר בטעות הקלדה. צריך להיות רשום "לתובע"- ע.ד.) בשיעור של 20%. אם כן, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע שיעור של 80% מהסך של 7,000 ₪..." בדיון שהתקיים בפניי הסכימו שני הצדדים כי פסק הדין בתיק האחר מהווה מעשה בית-דין בין הצדדים. בהתאם לכך, טען ב"כ התובעת כי יש לחייב הנתבעים לשלם לתובעת סך 20% מסכום הנזק המוכח. ב"כ הנתבעים טען מאידך, כי בית המשפט קבע בתיק האחר אשם תורם, אשר הינו טענת הגנה בלבד ואינו מקים עילת תביעה כנגד הנתבעים ועל כן, דין התביעה להידחות. התרתי לצדדים, על פי בקשתם, לצרף אסמכתאות לנטען על ידם. במסגרת סיכומיו העלה ב"כ הנתבעים טענה נוספת, אשר לא בא זכרה בכתב ההגנה או בדיון. נטען, כי התובעת טענה בכתב התביעה כי התאונה התרחשה עת אוטובוס התובעת נסע בנתיב הימני, רכב הנתבעים עמד בשולי הכביש, נהג התובעת חלף על פניו ובשלב זה החל רכב הנתבעים בנסיעה ופגע באוטובוס התובעת. התובעת פירטה גרסתה עובדתית כאמור בכתב התביעה וטענה, כי התאונה אירעה באשמתו המלאה והבלעדית של נהג הנתבעים ולא טענה לאשם תורם או רשלנות תורמת של נהג הנתבעים. בסופו של יום, קיבל בית המשפט בתיק האחר את גרסת הנתבעים לפיה, רכב הנתבעים נסע בנתיב השמאלי ואילו אוטובוס התובעת נסע בנתיב הימני וסטה לעבר הנתיב השמאלי. בנסיבות אלו נטען, כי לא הונחה בכתב התביעה תשתית עובדתית לחיוב הנתבעים בגין אשם תורם. פסק דינה של כב' הש' אברהמי בת.א. (ת"א) 56522/04 הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ נ. שלו ברוך הינו פסק הדין חשוב וממצה בסוגיה דנן. כב' הש' אברהמי סקרה במסגרת פסק הדין פסיקה וספרות המתייחסת לסוגיה, ניתחה את הסוגיה ובסופו של יום הגיעה כב' הש' אברהמי למסקנה כי אשם תורם אינו מהווה עילת תביעה עצמאית בנזיקין (ראה סע' 15 לפסק הדין). מאידך- בסע' 16 לפסק הדין הנ"ל קבעה כב' הש' אברהמי כדלקמן: "עצם העובדה שהתנהגות מסויימת מהווה אשם תורם אינה פוסלת את האפשרות שאותה התנהגות עצמה תהווה גם אשם יוצר אחריות, אם יוכחו התנאים לכך". כב' הש' אברהמי ציטטה לעניין זה מספרם של כב' הש' י. אנגלרד, א. ברק ומ. חשין, דיני הנזיקין- תורת הנזיקין הכללית (מה' 2, ירושלים, תשל"ז), בו כתבו המלומדים כדלקמן: "התנהגותו של הניזוק, המהווה אשם עצמי בעיני המשפט, עלולה להיות בעת ובעונה אחת גם אשם-יוצר-אחריות כלפי המזיק או כלפי אנשים אחרים. מצב דברים זה יתקיים כאשר הנפגע מצידו גרם נזקים למזיק המקורי, היינו, מקרה של נזקים הדדיים (מקרה שכיח למדי בהתנגשות מכוניות). על אשם-יוצר-אחריות זה יסתמך המזיק המקורי בתביעתו הנגדית לפיצויים עבור נזקו שלו - להבדיל מהסתמכותו על אותו מעשה לצורך הגנה של אשם עצמי תורם כלפי תביעתו של הניזוק" בסופו של יום, הגיעה כב' הש' אברהמי למסקנה, כי אותה התנהגות יכולה לשמש בשני התפקידים וההבדל בין האשם התורם והאשם הגורם הינו, כי: "על הרוצה להוכיח כי התנהגות, אשר נקבעה כאשם תורם, מהווה גם אשם יוצר אחריות, להוכיח כי התקיימו בהתנהגות זו רכיבי העוולה הנזיקית הרלוונטית, תהא זו עוולת הרשלנות או כל עוולה אחרת, ומכלול הדרישות לקיום חיוב נזיקי". (סע' 17 לפסק הדין) עוד נקבע, כי: "בסוגיית האשם התורם השאלה הנבחנת היא מידת הזהירות שאדם צריך לנהוג כלפי עצמו וכלפי רכושו (ותוך בדיקת סבירות ההתנהלות), בעוד לגבי אשם יוצר אחריות, הדגש הוא בבחינת ההתנהגות למול אדם אחר". דיון באשר לטענה בדבר אי הנחת תשתית עובדתית בכתב התביעה - כאמור, טענה זו לא נטענה ע"י ב"כ הנתבעים בדיון. בתום הדיון התרתי לצדדים להגיש אסמכתאות רק באשר לנטען על ידם בדיון. מבחינה זו, כאשר טוען ב"כ הנתבעים כי טענה מסוימת לא הופיעה בכתב התביעה ולא ניתן לפסוק על פיה, במומו הוא פוסל. בכל אופן, אין בידי לקבל הטענה גם לגופה שכן, בכל תיק בו קיימת מחלוקת עובדתית בין הצדדים, פורס כל צד את גרסתו העובדתית בפני בית המשפט ובית המשפט מכריע בין הגרסאות ובהתאם לכך קובע ממצאים לעניין אשמו של זה או אשמו של האחר לקרות האירוע. כדבר שבשגרה, מטיל כל צד, במסגרת כתב הטענות המוגש מטעמו, את מלוא האחריות על הצד שכנגד וטוען כי לא נפל בהתנהגותו כל רבב. משמעות טענתו של ב"כ הנתבעים היא, כי משמקבל בית המשפט גרסה עובדתית של צד מסוים, עליו גם לקבל את טענתו המשפטית לפיה יש להטיל את מלוא האחריות על הצד שגרסתו לא התקבלה. אין בכך כל הגיון. יש לציין, כי גרסאות הצדדים לאופן קרות התאונה וכן טענותיהם המשפטיות פורטו בכתבי הטענות גם בתיק האחר ובית המשפט מצא בכל זאת כי אין להטיל את מלוא האחריות על התובעת שבתיק דנן. יתירה מכך, יושם לב, כי התביעה דנן הוגשה טרם ניתן פסק הדין בתיק האחר. כמובן, שטרם נדון העניין בבית המשפט, אחז כל צד בגרסתו העובדתית, אשר באה לידי ביטוי בכתבי הטענות אשר הוגשו בתיק האחר ובתיק זה. יש לראות את פסק הדין שניתן בתיק האחר כשינוי נסיבות, אשר יש בו כדי לאפשר תיקון כתב התביעה דנן בהתאם לקביעות שנקבעו בפסק הדין. על כן, אני דוחה את הטענה כי לא הונחה תשתית עובדתית לייחוס אשם תורם לנתבעים. כל מסקנה אחרת הייתה חותרת תחת קיומו של כלל מעשה בית דין, שהינו כלל בסיסי בשיטת המשפט הנוהגת בארץ ומטרתו חיסכון בזמן שיפוטי. באשר לטענה כי האשם התורם שנקבע בפסק הדין האחר אינו מהווה עילת תביעה - גם כב' הש' אברהמי מסכימה, כי התנהגות שהוכרה כאשם תורם יכולה להוות גם אשם גורם, אם הוכחו רכיבי העוולה הנזיקית ביחס להתנהגות זו. דעתי היא, כי בסופו של יום, כאשר עסקינן בתביעות בגין תאונות דרכים, כל התנהגות בלתי זהירה בכביש ע"י נהג זה או אחר, גם אם הוגדרה כאשם תורם, הרי שיש בה גם כדי להוות גם אשם גורם אם גרמה נזק לאחר. ואסביר דבריי. האבחנה עליה עמדה כב' הש' אברהמי בפסק הדין הנ"ל הייתה, כי השאלה הנבחנת בסוגיית האשם התורם הינה מידת הזהירות שעל אדם לנהוג כלפיי עצמו וכלפי רכושו בעוד שלגבי אשם גורם היוצר אחריות הדגש הוא על התנהגות למול האחר. כאשר עסקינן בתאונות דרכים, סבורני, כי כל התנהגות לא זהירה בכביש מהווה חוסר זהירות של אדם כלפי רכושו ובעת ובעונה אחת גם חוסר זהירות כלפי הנהגים הסובבים אותו בכביש. כל התנהגות בלתי זהירה בכביש הינה בעלת פוטנציאל לפגיעה לא רק ברכושו של הנהג הבלתי זהיר, אלא גם ברכושם (וחו"ח בגופם) של הנהגים האחרים. מבחינה זו, סבורני, כי אין נפקא מינה לאבחנה בין אשם תורם ואשם גורם בנסיבות אלו. גם לגופה של תביעה, בית המשפט בתיק האחר קיבל את גרסת הנתבעים וקבע כי לנתבעים אשם תורם בשיעור 20%. כפי שציינתי לעיל, אינני מוצאת להתייחס למינוח בו נקט בית המשפט האחר, אלא למשמעות של קביעותיו העובדתיות בתיק האחר. משקיבל בית המשפט בתיק האחר את גרסת הנתבעים, קביעה זו מחייבת גם בתיק דנן בהיותה השתק פלוגתא בין הצדדים. מצאתי, כי לאור הקביעה העובדתית כי התאונה אירעה כפי גרסת הנתבעים, ניתן לייחס לנתבעים אשם בשיעור 20%, שהינו גם אשם יוצר עילת תביעה, שכן בנסיבות שהוכחו היה בנהיגתו של נהג הנתבעים משום חוסר זהירות לא רק כלפי רכבו אלא גם כלפי רכב התובעת. אשר על כן, אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעים לשלם 20% משיעור הנזק המוכח, דהיינו סך 857 ₪, בצרוף הפרשי הצמדה מיום הגשת התביעה, אגרת משפט בסך 355 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 1,200 ₪. הסכומים ישולמו בתוך 30 יום. אשם תורםעצמאיםנזיקין