עתירת מפרק להורות לנתבע להשיב תשלומים ששילמה לו האגודה ביתר כעולה מכתבי הטענות, בתאריך 26.4.2004 הורה רשם האגודות השיתופיות (להלן: "רשם האגודות השיתופיות" או "הרשם"), על מתן צו פירוק לאגודה ועל מינויו של עו"ד ארז כמפרקה המפעיל (עו"ד ארז יקרא להלן גם: "התובע"). במסגרת תפקידו הצטווה התובע לפעול לגביית חובות האגודה. כנטען, הנתבע, מר אסף נמרוד, שימש יועצה המשפטי של האגודה, קיבל ממנה כספים ביתר, ולפיכך נדרש להחזירם. לטענת התובע, הנתבע היה מהאחראים הישירים לקריסתה של האגודה, בשל ייעוץ משפטי שוטף שהעניק לה וליווי פרויקט הרחבה באגודה, אשר בעטיו וכאמור נכנסה האגודה להליכי פירוק. התובע טוען כי הנתבע הגיש תביעת חוב כנגד האגודה, בהליכי הפירוק, במסגרתה תבע סך 1,630,430 ₪ בגין שכר טרחה. בתאריך 12.9.2005 דחה התובע את תביעתו של הנתבע ומשכך עתר הנתבע בערעור לפני הרשם. במסגרת הערעור שהוגש, מצא הרשם, לפנים משורת הדין, לאור מורכבות התביעה ולאור טענות הנתבע כלפי התובע, למנות מפרק נוסף אשר ידון בתביעת החוב מחדש, ובהתאם מונה עו"ד דוד אלבז מהמחלקה המשפטית של האגף לאיגוד שיתופי. בתאריך 8.9.2006 הגיש הנתבע את תביעת חובו מחדש למפרק הנוסף. בתאריך 25.2.2007 קבע המפרק הנוסף כי לאור העובדה כי תביעת החוב עוסקת רובה ככולה בעניינים חשבונאיים סבוכים, ימונה מומחה חשבונאי אובייקטיבי. בהתאם, מונה רו"ח אמיר כהן ממשרד בועז מקלר ושות' - רואי חשבון, לבדוק את תביעת הנתבע (להלן: "המומחה/רו"ח כהן"). בתאריך 8.8.2007 הגיש המומחה את חוות דעתו לפיה אין ממש בתביעתו של הנתבע ולפיכך קבע כי האגודה אינה חייבת לו כספים כלשהם. כמפורט בתביעה ונספחיה, במסגרת ההליכים שנוהלו בפני המפרק הנוסף, נחקר המומחה בחקירה נגדית והנתבע אף ביקש לפסול את חוות דעתו. לאחר דיונים רבים ובקשות רבות מצד הנתבע, החליט אף המפרק הנוסף, בתאריך 26.2.2008, כי לא זו בלבד שהאגודה אינה חייבת לנתבע דבר, אלא על הנתבע להשיב לקופת האגודה סך 506,973 ₪. הנתבע לא השלים עם החלטה זו וערר עליה לפני רשם האגודות השיתופיות. הרשם מצא להורות למומחה להשלים את חוות דעתו, במספר נושאים בהם היתה חסרה התייחסות מפורטת לכל תביעת החוב של הנתבע. לאחר ששמע המומחה את טענותיו של הנתבע ולאחר שבחן ובדק את הראיות והמסמכים הנוספים שהוצגו בפניו, השלים המומחה את חוות דעתו, בחוות דעת משלימה מתאריך 17.2.2009. כפי שעולה מהחלטת הרשם בערעור שהוגש על ידי הנתבע, גם בחוות הדעת המשלימה קבע המומחה כי האגודה אינה חייבת לנתבע דבר וכי יתכן כי הנתבע קבל תשלומים ביתר. לאור זאת ועוד, דחה רשם האגודות השיתופיות את ערעורו של הנתבע בהחלטה מפורטת מתאריך 8.7.2009. בשולי החלטתו קבע הרשם, כי החלטת המפרק הנוסף כי על הנתבע להשיב לאגודה כספים, מהווה חריגה מסמכות שכן המפרק הנוסף לא מונה לשם תביעת חובות האגודה וכי חובות שחבים גורמים שונים לאגודה, ניתנים לתביעה על ידי התובע דנן, בהתאם לשיקול דעתו; מכאן התביעה. יצוין כי בין לבין עתר הנתבע לבג"צ, בין היתר, בכל הקשור להחלטת הרשם הנ"ל ועתירתו נדחתה (בג"צ 6178/09 אשר הדיון בו אוחד עם בג"צ 9176/05 - פסק דין מתאריך 28.4.2010, נספח 3 לתצהירו של התובע). מנגד, עתר הנתבע לדחות את התביעה, תוך שהשיג על ההחלטות הנ"ל, על קביעות המומחה ועוד, ותוך ששב וטען כי עומדת לו יתרת זכות בסך של כ - 900,000 ₪ כלפי האגודה, בגינה טען גם טענת קיזוז. על בסיס טענות אלה עתר גם בתביעה שכנגד. כפי שיפורט להלן, התביעה שכנגד סולקה על הסף בשל קיומו של מעשה בית דין, לאור החלטת הרשם כאמור. עוד טען, כי התביעה התיישנה הואיל ולתביעת החוב שהגיש לתובע בחודש אוקטובר 2003, צורפו כל המסמכים הרלבנטיים, לרבות כרטסת תקבולים ותשלומים של הנתבע אצל האגודה, ממנה ניתן היה ללמוד כי חובו לכאורה של הנתבע, נוצר עוד בשנת 2000; הואיל והתביעה הוגשה בתאריך 30.3.2011, הרי שהתביעה התיישנה. ההליכים בתובענה והמסגרת הדיונית במסגרת כתבי הטענות מטעמו, הן בכתב התביעה והן בתצהיר עדות ראשית, טען התובע לקיומו של מעשה בית דין, בשים לב להחלטת המפרק הנוסף, הרשם ובג"צ. בקדם המשפט המסכם שהתקיים, טרם קביעת התיק לשמיעה, עתר התובע בבקשה למתן פסק דין בתובענה, בשל קיומו של מעשה בית דין כמפורט לעיל, ובקשה בכתב הוגשה בסמוך לאחר הדיון. לאחר שהוגשו תשובות כדין, קבעתי בתאריך 17.2.2013 כי קיים השתק פלוגתא בכל הקשור לשאלת חובו של הנתבע לתובע ולפיכך, השאלה היחידה שנותרה לבירור, הינה טענת ההתיישנות שהעלה הנתבע. למען שלמות התמונה יובאו להלן הטעמים שהובילו לקביעה זו. נקבע כי השתק הפלוגתא הינו בכל הקשור לקביעות המפרק הנוסף והמומחה החשבונאי שמונה כאמור, לפיהן הנתבע נותר חייב כספים לאגודה, וזאת, בין היתר, לאור החלטת הרשם מתאריך 8.7.2009 [ראה החלטת הרשם בתיק 1292/152/08 - נספח 2 לתצהיר התובע - להלן: "החלטת הרשם"]. הדברים בוססו על העובדה כי בהחלטה מפורטת ומנומקת, אימץ הרשם הן את קביעת המפרק הנוסף והן את קביעות המומחה, ולפיכך דחה את ערעורו של הנתבע. בבסיס החלטתו, קבע הרשם, בין היתר, כי המפרק הנוסף "...צלל לעומק הראיות, בחן ובדק את הדברים ביסודיות..." (סעיפים 64-65 להחלטה); דברים דומים קבע הרשם בכל הקשור לחוות דעת המומחה שמונה שהינה: "...חוות דעת מהימנה, משכנעת, מנומקת ומפורטת להפליא..." (ראה סעיפים 131-132 להחלטת הרשם). עוד פורט, כי בהחלטתו פירט הרשם את כל התשלומים והסכומים נשוא התביעה דנן, אשר מובילים למסקנה כי הנתבע חב לאגודה סך 551,973 ₪ (סעיפים 16-25 לכתב התביעה; וסעיף 101 להחלטת הרשם). אמנם, הרשם לא קבע באופן מפורש כי על הנתבע להשיב כספים לאגודה שכן לא זו היתה מהות הערעור שבפניו, אך כפי שפורט בהחלטתי, הנתונים בבסיס התביעה דנן נותחו במלואם בשתי חוות דעת המומחה ואומצו במלואם על ידי הרשם, ללא כל סייג. משכך קבעתי כי קיים השתק פלוגתא. כמפורט לעיל השגת הנתבע לבג"צ על החלטת הרשם נדחתה, דבר אשר תמך אף הוא בקיומו של מעשה בית דין, כדלהלן: "לא מצאנו כי התקיימה במקרה שלפנינו אף לא אחת מעילות ההתערבות דנן. בהחלטה מפורטת ומנומקת דחה הרשם את הערעור על החלטת המפרק הנוסף לדחות את תביעת החוב אותה הגיש העותר, לא לפני שבדק כל אחת מן הטענות שהועלו לפניו. הקביעות והממצאים של הרשם בשאלות שבמחלוקת נקבעו בסמכות, לאחר שניתנה לעותרים הזדמנות נאותה להציג את טענותיהם והשגותיהם, ועל סמך ניתוח הראיות שהונחו לפני הרשם." [בג"צ 9176/05 מאוחד עם בג"צ 6178/09 מתאריך 28.4.2010, פורסם במאגרים; נספח 3 לתצהיר התובע]. בסיס נוסף להחלטתי, היא העובדה כי על בסיס אותן טענות, הגיש הנתבע כנגד התובע ואחרים, תביעה שכנגד על סך 1,480,000 ₪. כאמור, תביעה זו סולקה על הסף, ערעור שהוגש נדחה וכך אף בקשת רשות ערעור, במסגרתה התייחס בית המשפט העליון אף לקיומו של מעשה בית דין, כדלהלן: "דין בקשת רשות הערעור להידחות. התביעה שכנגד שהוגשה על ידי המבקש מבוססת על טענותיו ביחס לחוב שחבה לו האגודה. טענות אלה נטענו על ידו במסגרת תביעת החוב שהגיש נגד האגודה. כפי שפורט לעיל, תביעת החוב נדחתה על ידי המפרק. כך גם כל ההשגות שהגיש המבקש על החלטה זו, לרבות במסגרת של עתירה לבית משפט זה בשבתו כבית משפט הגבוה לצדק. במצב דברים זה, צדק בית משפט השלום בקובעו כי יש לדחות את התביעה שכנגד על הסף מחמת מעשה בית דין. לפיכך, אף אם יתקבלו טענותיו של המבקש בכל הנוגע לסוגיית עיכוב ההליכים, הרי שממילא תעמוד הקביעה בדבר קיומו של מעשה בית דין. משכך, אינני מוצא לנכון להידרש לתחולת סעיף 267 לפקודת החברות על ההליכים שלפנינו" [רע"א 7641/11 אסף נמרוד נגד שער אפרים בפירוק, פסק דינו של כבוד השופט (כתוארו אז) גרוניס, מתאריך 10.1.2012; בקשות לביטול ההחלטה ולעיון חוזר שהגיש המשיב על החלטה זו - נדחו - ראה החלטה בתיק הנ"ל מיום 6.2.2012]. בנסיבות אלה נקבע כי קיום דיון בתובענה ושמיעת הראיות שהוגשו על ידי הצדדים במסגרת ההליכים בפני המפרקים והרשם, מהווה הלכה למעשה עקיפת החלטת הרשם וקביעות בית המשפט העליון. לאור כל אלה, נותרה להכרעה טענת ההתיישנות שהעלה הנתבע, והיא בלבד. ראיות הצדדים ושמיעת הראיות מטעם התובע הוגש תצהירו, אשר כלל את החלטת הרשם וחוות הדעת מטעם המומחה החשבונאי. מנגד, הוגש תצהירו של הנתבע ותצהיריהם של עדים נוספים אשר תמכו בטענותיו. עוד הוגשה חוות דעת מומחה חשבונאי מטעם רו"ח יוסי אוזן. בשים לב להחלטתי בענין המסגרת הדיונית, לא הותר זימונו של המומחה החשבונאי, רו"ח כהן ולפיכך במועד שמיעת הראיות נחקר התובע, עו"ד ארז, ומנגד ויתר ב"כ התובע על חקירת הנתבע ועדיו. דיון והכרעה החלטתי לדחות את טענת ההתיישנות ולקבל את התביעה במלואה. להלן טעמי. המסגרת הנורמטיבית - מועד ההתיישנות בהליכי פירוק כידוע, סעיף 6 לחוק ההתיישנות, תשי"ח - 1958 קובע כי: "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה." סעיף 8 לחוק ההתיישנות שעניינו "התיישנות שלא מדעת" קובע כי: "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה" כאשר עסקינן בהליכי חדלות פירעון, נקבע כי מועד הפירוק הוא המועד המוקדם ביותר בו יכול היה המפרק לדעת את העובדות המהוות את עילת התובענה וממועד זה ואילך מתחיל מרוץ ההתיישנות. כך, בין היתר, קובע בית המשפט העליון בפסק הדין בענין "מרכז הארגזים": "התוצאה היא שרק אחרי תחילתם של הליכי הפירוק ורק מיום שהתגלה המעשה הפסול מתחיל מירוץ ההתיישנות". [ראה ע"א 5017/92 מרכז הארגזים בע"מ (בפירוק ובכינוס) נגד יצחק עוזר, פסקי-דין, כרך נא, חלק שני, עמוד 200, בעמוד 209]. מועד ידיעתו של התובע על חוב הנתבע וטענת הנתבע לקיומו של "קצה חוט" אין מחלוקת, כי מועד מינויו של עו"ד ארז כמפרק זמני מפעיל לאגודה, הינו בתאריך 26.4.2004 (ראה צו המינוי - נספח 1 לתצהירו של עו"ד ארז). בנסיבות אלה, משהתובענה הוגשה בתאריך 30.3.2011, מועד בו טרם חלפו 7 שנים, הרי שבהתאם להלכה הפסוקה די בכך כדי לדחות את טענת ההתיישנות שהעלה הנתבע. סבורני אף כי שורת ההיגיון והשכל הישר מחייבים את המסקנה כי עו"ד ארז לא ידע ולא יכול היה לדעת כי הנתבע חב לאגודה כספים כלשהם, לא בעת הגשת תביעת החוב על ידי הנתבע בחודש אוקטובר 2003, וממילא אף לא קודם לכן. ודוק. טענת ההתיישנות שהעלה הנתבע הינה כדלהלן: בחינת תביעת החוב שהגיש הנתבע מלמדת כי המסמכים אשר צורפו לתמיכה בה הם: "צילומי שיקים שלא נפרעו, העתק חוזה לקבלת מגרש שטרם התבצע, הסכם שכ"ט לפרויקט פיתוח". הא ותו לא!! - אין כל זכר לכרטסת ו/או למסמכים האחרים הנזכרים בבסיסה של טענת ההתיישנות. אף בשל כך אין כל בסיס לטענה זו. בכל הכבוד, טענות הנתבע בסיכומיו לענין טיב המסמכים שהיו בידי עו"ד ארז, אינן עומדות בקנה אחד עם ראיות אלה. יאמר גם כי בניגוד לנטען על ידי הנתבע בסיכומיו (סעיף 2), כלל לא הוכח כי תביעת החוב אכן התקבלה אצל עו"ד ארז בחודש אוקטובר 2003, מועד בו חתם עליה הנתבע. ממילא, במצב דברים זה לא ניתן לקבוע כי זהו תחילת מרוץ ההתיישנות. לענין זה השיב עו"ד ארז בחקירתו הנגדית: "...אני לא רואה חותמת שקיבלתי אני רואה שאתה חתמת ב - 12.10.03 מתי הוגש אלי אם בכלל, אינני יודע." (עמוד 14, שורות 23-24). עו"ד ארז אף הכחיש כי באותה עת היו בידיו כל מסמכי הנהלת החשבונות וממילא לא היה בידי הנתבע להציג ראיה אחרת. אף בשל כך דין טענת ההתיישנות להידחות. יוער כי אף מהחלטתו של עו"ד ארז לדחות את תביעת חובו של הנתבע, אין אלא להגיע למסקנה כי עו"ד ארז לא ידע ולא יכול היה לדעת אודות חובו של הנתבע. ודוק. בהחלטתו מתאריך 8.9.2005, מציין עו"ד ארז כי מועד מתן ההחלטה הינו בעטיו של הנתבע, אשר חרף פניות חוזרות ונשנות המציא באופן חלקי מסמכים, אשר נדרשו לצורך הכרעה בתביעת החוב (ראה החלטת עו"ד ארז בתביעת החוב - נספח 7 לתצהירו של הנתבע). מכאן יש להסיק כי אף בשנת 2005 לא היו בידי עו"ד ארז כל המסמכים הרלבנטיים, על בסיסם ניתן היה לדעת/ללמוד אודות חובו של הנתבע לאגודה. בענין זה איני מקבל את טענות הנתבע כאילו יש ללמוד על מועד ידיעת עו"ד ארז על חובו, מידיעתם של צדדי ג' אחרים (למשל טענת הנתבע באשר למסמכים שהיו בידיעת עו"ד אלתר ז"ל, אשר טיפל בענייני מיסוי בקשר לאגודה ואשר הנתבע נדרש להשיב מחצית משכר טרחתו). תמיכה נוספת לכך כי המסמכים הנטענים לא היו בידי עו"ד ארז, אף לא בשנת 2006, היא אף החלטת הרשם. במסגרת ההחלטה מזכיר הרשם אף את החלטתו מיום 22.8.2006 במסגרתה הורה לנתבע להמציא מסמכים חסרים שהיו חסרים (בענין זה אני מאמץ את הנטען בסעיפים 4 ו - 5 לסיכומי התשובה מטעם עו"ד ארז). איני מקבל את טענות הנתבע והפסיקה אליה הפנה בענין הימצאותו של "קצה חוט" בידי עו"ד ארז, ממנו ניתן היה ללמוד אודות חובו לאגודה. פסיקה זו אינה רלבנטית כלל ועיקר. צודק התובע כי המונח "קצה חוט" נועד לבחינת מועד הידיעה בדבר קיומו של קשר סיבתי. יפה לענין זה פסיקת בית המשפט העליון בענין דוננפלד כדלהלן: "כיוון שכלל הגילוי המאוחר הקבוע בסעיף 8 הוא חריג לכלל ההתיישנות, הנטל להוכיח כי התקיים כלל הגילוי המאוחר מוטל על הטוען לו. עליו להראות כי קיימות עובדות שלא היו ידועות לו; כי עובדות אלו הן עובדות מהותיות לעילת התביעה; כי עובדות אלו נעלמו מעיניו מסיבות שאינן תלויות בו; וכי הוא לא יכול היה למנוע אותן סיבות "בזהירות סבירה" (ראו: פרשת גיא-ליפל, בפסקאות 42-41, והאסמכתאות שם). נוסח הסעיף עושה שימוש באמת מידה של "זהירות סבירה", ומכאן שהמבחן ליישום הסעיף, כלומר להשעיית תחילתו של מירוץ ההתיישנות, הוא אובייקטיבי. עמד על כך השופט ס' ג'ובראן ב-ע"א 2387/06 פלונית נ' טבע תעשיות פרמצבטיות, פסקה 18 ( 31.8.2008) (להלן: פרשת טבע): "אין חולק, כי מלשונו הברורה של הסעיף כמו גם מתכליתו עולה, כי אין די בכך שיוכיח התובע כי לא ידע בפועל על העובדה, אלא, עליו להוכיח כי אף 'בזהירות סבירה' לא יכול היה לגלותה, קרי, מדובר באמת מידה אובייקטיבית של האדם הסביר". ומהו היקף הגילוי שצריך להיות בידי התובע כדי להתחיל את מירוץ ההתיישנות? בכל הקשור ליסוד הקשר הסיבתי, הרף הנדרש הוא קיומו של "קצה חוט" בידי התובע, כפי שקבע השופט א' גולדברג ב-ע"א 4114/96 המאירי נ' הכשרת הישוב - חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נב(1) 857, 866-865 (1998)." [ההדגשה שלי - ע.נ.; ראה רע"א 5087/10 מדינת ישראל נ' אריאל דוננפלד, פסק דינה של כבוד המשנה לנשיא נאור, מתאריך 7.11.2012, פורסם המאגרים]. כך או כך, בענייננו קיימת פסיקה ספציפית להליכי חדלות פירעון, וממילא סבורני כי ככזו - גוברת. יוער אף כי כידוע, המפרק משמש כמעין ערכאה שיפוטית וככזה אין זה תפקידו לדאוג כי מגיש תביעת החוב יגיש את כל ומלוא מסמכיו. משהאחרון לא עשה כן, הרי שממילא לא ניתן לבוא בטענות למפרק כי יכול היה לדעת על חוב נטען כלשהו: "בעל תפקיד המכריע בתביעות חוב אינו אלא ממלא תפקיד מעין-שיפוטי, ודומה בסמכותו והכרעותיו לשופט ערכאה דיונית. האם סבורה המערערת ברצינות, כי ניתן היה לתקוף, דרך-משל, פסק דין כספי של בית-משפט שלום, בטענה כי "טעה כבוד השופט כאשר לא ביקש מהתובע לתקן את כתב התביעה ולצרף אליו ראיות נוספות?".ו נקל לראות, כי טענה כזאת הינה חסרת שחר. טענה כזו נדונה ונדחתה במפורש בענין פש"ר 2347/99, בש"א 29582/00, בעניין מוריאנו נ' מיכל מס, בתפקידה כנאמנת של החייבת מרים מעודד, כדלקמן: "נטל ההוכחה בדבר קיום החוב הינו תמיד על הנושה, זאת משום שהנושה הוא זה הטוען לקיום חוב, קרי, הוא זה המבקש להוציא מחברו. בניגוד לסכסוך משפטי בין נושה לחייב סולבנטי, העובדה כי החייב מודה בחוב פלוני אינה מקבלת בהכרח משקל מכריע". ובהמשך: "אין כל חיוב המוטל על הנאמן בדין, "לסייע" לנושה ולהבהיר לו אילו מסמכים עליו לצרף לתביעת החוב שלו. אם עשתה כך הנאמנת, הרי שפעלה לפנים משורת הדין. קל וחומר, שאין "לתפוס" נאמן על רשימת מסמכים שדרש, כאילו היתה זו "הודאת בעל דין" כי אין הוא זקוק למסמכים נוספים, או שלמסמכים אלו משקל מכריע, ולא ניתן אלא לקבל את הוכחת החוב אם יוגשו". (ההדגשות אינן במקור - ו.א). אמור מעתה: על נושה המגיש תביעת חוב, כמוהו כתובע אזרחי, מוטל הנטל להוכיח את תביעתו, ובמסגרת זו להגיש תביעת-חוב מנומקת ומלאה, תוך שהוא תומך אותה בכל הראיות הנמצאות ברשותו; אם לא עשה כן, אין לו, לנושה, כל "זכות קנויה" כי הנאמן או המנהל המיוחד יעמידו אותו על טעותו, ויניחו לו לבצע "מקצה שיפורים".נ" [ראה פשר (ת"א) 1199/01 דנבר צבעי ישראל בע"מ נ' דוד גולדבלט-לוי בתפקידו כמנהל מיוחד, כבוד השופטת אלשיך, החלטה מיום 30.3.2004, פורסם במאגרים]. סבורני אף, כי מקום בו מדובר בהליכי פירוק מורכבים, יש - בכל הכבוד לחובו של הנתבע - סדרי קדימויות בנושאים בהם יש לטפל. כך, בענייננו היה על עו"ד ארז לדאוג בין היתר להסדרת היתרי בנייה לכ - 100 משפחות אשר רכשו מגרשים לבנייה באגודה ובניית ביתן לא יכולה היתה לצאת לדרך, בשל קריסת האגודה. במצב דברים זה בדיקת תביעת חובו של הנתבע, אינה ראש וראשון במעלה, בלשון המעטה. איני סבור אף כי ניתן להטיל על מפרק ידיעה או יכולת לדעת, כאשר ממילא הוא נמצא ב"נחיתות אינפורמטיבית" ועליו להילחם בכמה חזיתות. כאמור, מתוך חומר הראיות עלה כי אף בכל הקשור לתביעת חובו של הנתבע, הוערמו קשיים לא מעטים שהצריכו הליכים רבים, בעלי תפקידים רבים, ומספר לא מבוטל של ערכאות. אף בכך יש כדי לשמוט את הבסיס תחת טענת ההתיישנות. ההליכים בפני המפרק הנוסף והרשם מלמדים כי המועד בו יכול היה עו"ד ארז לדעת על החוב הינו למצער לאחר 17.2.2009 - מועד מתן חוות דעתו המשלימה של רו"ח כהן כפי שעולה מהחלטת הרשם, מסמכים רלבנטיים לתמיכה בתביעת החוב של הנתבע, הומצאו רק לאור החלטתו של הרשם מיום 22.8.2006, עת מונה המפרק הנוסף. רק לאור זאת, הואיל הנתבע להגיש תביעת חוב חדשה בתאריך 8.9.2006. כאמור וכפי שקובע הרשם, לאחר דיונים רבים הורה המפרק הנוסף על מינוי המומחה החשבונאי, רו"ח אמיר כהן, וזאת בשים לב לטיבה של תביעת החוב אשר עוסקת רובה ככולה בעניינים חשבונאיים. חוות דעת ראשונה הוגשה בתאריך 8.8.2007 ולאחר דיונים רבים נוספים, קבע המפרק הנוסף כי דין תביעת החוב להידחות וכי על הנתבע להשיב סך 506,973 ₪ לקופת האגודה. כאמור, הנתבע ערער על החלטה זו בפני הרשם ולאחר דיון שהתקיים הורה הרשם למומחה להשלים את חוות דעתו וזו הוגשה בתאריך 17.2.2009. רק לאחר שהוגשה חוות דעת משלימה זו ניתנה החלטת הרשם הדוחה את ערעור הנתבע ואשר פורטה לעיל. מכאן ניתן ללמוד כי כדי להגיע למסקנה כי הנתבע חב כספים לאגודה היה צורך בהליכים ובדיונים רבים, שמיעת עדויות וקבלת חוות דעת וממילא כל אלה לא היו בפני עו"ד ארז אלא לאחר סיום הליכים בפני הרשם בשנת 2009. אף בשל כך לא חלה התיישנות. במצב דברים זה, אף בשל כך, לא ניתן לקבל את הטענה כי בידי עו"ד ארז היה "קצה חוט" ללמוד אודות חובו של הנתבע. מבלי לקבוע מסמרות אעיר גם כי לא ניתן לשלול את הטענה כי הואיל והנתבע לא השלים עם אף לא אחת מההחלטות אשר ניתנו בעניינו, הרי שעד למועד דחיית עתירתו בבג"צ בשנת 2010, ניתן לטעון כי טרם החל מרוץ ההתיישנות הואיל ועניינו של הנתבע טרם הוכרע באופן סופי בשל "הליך תלוי ועומד". מכל מקום, בשל האמור, איני רואה צורך להכריע בטענה זו של עו"ד ארז. סוגיית הנציג וטענת מרמה כידוע כאשר מדובר בנציגה של חברה או בענייננו בנציגה של האגודה, דוגמת הנתבע, קיים קושי לדעת אודות מעשיו ופעילותו אשר הובילו לתובענה דנן, בשל מה שהוגדר בפסיקה כ"בעיית הנציג": "בהקשר הנוכחי, רואה אני חשיבות מיוחדת בעיכוב מירוץ ההתיישנות לפי סעיף 8 לחוק ההתיישנות, ככלי המיועד להתמודד עם קושי בתחום דיני החברות המוכר כ"בעיית הנציג". הבעיה, בתמצית, היא ניגוד עניינים הנובע מכך שלעיתים במהלך ניהול החברה, יש למקבלי ההחלטות אינטרס אישי שונה מזה של החברה עצמה (לדיון כללי ראו ז' גושן "'בעיית הנציג' כתיאוריה מאחדת לדיני התאגידים" ספר זיכרון לגואלטירו פרוקצ'יה (תשנ"ז-1996) 239 (להלן - גושן))... כיצד ניתן לדבר על אפשרות לחשוף את העובדות המהוות את עילת התביעה בשקידה סבירה, כאשר אלו אשר העובדות בידיעתם אינם מעוניינים, מטבע הדברים, בחשיפתן? תשובות מסוימות לבעיית הנציג נמצאות באמצעים הדיוניים של תביעה ייצוגית ותביעה נגזרת (א' פרוקצ'יה "חברות ופירמות אחרות בראי תיאורטי" ספר זיכרון לגואלטירו פרוקצ'יה (תשנ"ז-1996) 217, 227; גושן, עמ' 257-256; א' חביב סגל דיני חברות - החוק החדש והדין (כרך א) עמ' 603). אולם, מכשירים אלה אינם ממצים את האפשרויות לטיפול בבעיה. אמצעי נוסף בו ניתן וראוי לעשות שימוש הוא עיכוב מירוץ ההתיישנות, לפי סעיף 8 לחוק ההתיישנות. זאת, כאשר בהגה החברה אוחזים נושאי משרה המונחים על ידי אינטרסים שאינם זהים לאינטרסים של החברה. ניגוד העניינים בין נושאי המשרה לבין החברה מצדיק לקבוע, במקרה מתאים, כי לעניין התיישנות אין לראות בידיעתם של נושאי המשרה משום ידיעה של החברה." [עא 4845/04 מרדכי קליין נ' עובדיה בלס עו"ד ורו"ח, פסק דינו של כבוד השופט (כתוארו אז) א. גרוניס, בהסכמת כבוד הנשיא ברק וכבוד השופטת ארבל, מיום 14.12.2006, פורסם במאגרים]. בשים לב למתואר לעיל, סוגיה זו רלבנטית וישימה לעניינו שעה שכאמור, רק בשלב מאוחר, כשלוש שנים לאחר הגשת תביעת החוב לעו"ד ארז, נאות הנתבע להמציא מסמכים נדרשים וזאת בשנת 2006. אף בשל כך ואם יחל המרוץ ממועד המצאת מלוא המסמכים משנה זו, 2006, הרי שאין חולק כי לא חלה התיישנות. לפני סיום אציין כי לא מצאתי לדון בטענת המרמה שהועלתה על ידי עו"ד ארז במסגרת סיכומיו בשים לב לכך כי זו לא היוותה חלק מהפלוגתאות, כפי שהוגדרו בכתב התביעה. טענות הנתבע בענין זה בסיכומיו מקובלות עלי (סעיף 24 רישא). מכל מקום, יפה לענייננו אף פסיקת בית המשפט המחוזי בחיפה בענין "אנדולט", כדלהלן: "על בסיס העיקרון כי אופן בחינת תקופת ההתיישנות מותנה בעילה המגדירה ותוחמת את טיב הידיעה, מהותה והיקפה, ומאחר שלצורך הוכחת עוולת התרמית וההונאה יש צורך בידיעה סובייקטיבית וממשית, והדרישה כי תהא בידי אותו "גורם אחר" ראיות שעל בסיסן ניתן להגיש תביעה, ומאחר שאלה היו בידי המפרק רק לאחר קבלת דו"ח המבקר (תוך הפניה על דרך ההשוואה לע"א 9800/01 שאולאן נ' אפרמיאן [25/3/04], להלן: פס"ד שאוליאן), הרי שדין טענת ההתיישנות בהתייחס ל"מנהלים" להידחות כבר בשלב זה, ללא צורך לחזור ולדון בנושא במסגרת שמיעת הראיות בתיק. התוצאה הנוספת מפסיקה זו, שבכל מקרה לעניין "הידיעה" שיש לייחס בנוגע לעוולות המרמה וההונאה, ידיעת הדירקטורים, אפילו "ידם לא הייתה במעל" אין די בה." וכן: "עוד אין חולק כי החוקר הגיש את דו"ח החקירה ביום 12/2/09, כ-4 שנים לאחר תחילת החקירה. לפיכך, יש ראיה לכאורה המצדיקה לראות את מועד הגשת הדו"ח כמועד הראשון לתחילת מניין תקופת ההתיישנות לצורך הגשת כתב התביעה, ומטעם זה יש אכן לדחות את טענת המנהלים, כי יש לסלק על הסף את התביעה מחמת התיישנות, מאחר שיש גם לקבל את קביעתה של כב' הרשמת כי לעניין עוולת התרמית וההונאה צריכה להיות "ידיעה בפועל" - ידיעה ממשית וסובייקטיבית, וידיעה כזו על ידי גורם אחר הייתה למפרק רק לאחר הגשת דו"ח החוקר" [ער (חי') 28553-04-12 אמיר אנדולט נ' כונס הנכסים הרשמי בתפקידו כמפרק תעשיות אלקטרוכימיות (1952) בע"מ, פסק דינה של כבוד סג"נ השופטת וסרקרוג, מתאריך 25.6.2012, פורסם במאגרים]. אמנם בהליך זה דובר בטענות מרמה אלא שסבורני כי לאור האמור, אלה גם אלה, ישימים לענייננו. סיכום לאור כל הנ"ל, הנני דוחה את טענת ההתיישנות; בשים לב להחלטתי מיום 17.2.2013 הנני מקבל התביעה במלואה. לפיכך, אני מחייב את הנתבע לשלם לתובע סך 796,036 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל. כמו כן, ישא הנתבע באגרה כפי ששולמה ובשים לב להליכים שנוהלו בתיק, בשכ"ט עו"ד בסך 40,000 ₪. הסכום הכולל ישולם תוך 30 יום. המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים בדואר רשום. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי מרכז, תוך 45 יום. מפרק (חברה)